סעיפים שהושמטו מהספר "צדקת הצדיק" מאת האדמו"ר רבי צדוק הכהן מלובלין, והושלמו מתוך העתקת תלמידו ר' מיכאל מוקוטובסקי הי"ד

ר' מיכאל מוקוטובסקי הי"ד

סעיף נד. עיקר היהדות – בקריאת שם ישראל, כמו שנאמר "זה יאמר לה' אני וגו' ובשם ישראל יכנה", שלא יהיה לו רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל די. ומצינו בריש פרק כלל גדול (שבת סח:) גר שנתגייר בין האומות ומביא חטאת על החלב והדם והשבת ועבודה זרה, עיין שם דלא ידע כלל שזה אסורה ואפילו על עבודה זרה ושבת. ונמצא שלא ידע כלל מכל התורה, ובמה הוא גר להתחייב חטאת, רק בקריאת שם ישראל די. ובזה יובן מה דיהרג ואל יעבור על המרת דת להיות ישמעאל, אף על פי שהם אין עובדים עבודה זרה אפילו בשיתוף כנודע, וכן נזהרים על גילוי עריות ושפיכות דמים, ואין כופין כלל על אותן שלש עבירות דיהרג ואל יעבור. אבל המרת שם ישראל לבד זה שקול ככל התורה כולה וכנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. ועיין ברדב"ז מזה (תשובות הרדב"ז ח"ד, צב). ולכן גם אצל ההמון הוא פסול משפחה שיש מומר במשפחה, ואין חוששין אם יש בה רשע גמור העובר על כל עבירות שבתורה כל זמן שלא המיר. וכן דורות הראשונים היו עובדים עבודה זרה, ומכל מקום שם ישראל לא המירו, ועל זה נאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו", שהם בחיבור אומה אחת ולא נתפרדו להתחבר עם הגוים ולהיות בכללם.

סעיף סט. כאשר אומות העולם מקבלים ולמידים איזה מדה טובה ודבר טוב מיהודים, על ידי זה יכולים היהודים לנצחם. ועל ידי זה יכולה הכבשה להתקיים בין הזאבים, על ידי רשעי ישראל דייקא המתחברים לאומות העולם, ומהם למדים אומות העולם איזה דבר טוב. ובדור אחאב היה הניצוח בנערי המדינות, ואמרו ז"ל שהם בני מלכי עכו"ם, ובשביל איזה דבר טוב שקבלו בהיותם בארץ ישראל היה משפט הניצוח לבני ישראל נגד אומות העולם. [וזה שאמר לו אחר כך ה' יתברך, איש חרמי כמה מצודות וחרמים פרשתי וכו'. כי לא היה במשפט לימסר לישראל בשביל חטאי ישראל, הוצרך לכמה עצות שיגיע על פי משפט ישראל ינצחם. ואחר כך על ידי שאמר "אחי הוא", נתקלקלה המצודה על ידי האחווה שעשה אותו עמו, ממילא לא היה המשפט שינצחו ובמשפט ניצל]. ומרדכי שנצח להמן, כמו שאמרו ז"ל אין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל, ובמקום אחר אמרו זה נאמר בו "ולא ירא א-להים", וזה נאמר (בו) "את הא-להים אני ירא". ולאו דווקא יוסף, אלא כל זרעיה מדת היראה גובר בהם. ולכך "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם", וקבלו יראה ממנו ומצד זה הגיע משפט ניצוחו.

סעיף קסג. הנפשות כולם קשר אחד, כענין "יעקב חבל נחלתו", ואם אחד מושך למעלה הכל נמשך למעלה, וכן להיפך. על דרך "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". והיינו כשכל העולם מחצה על מחצה, כדאיתא בסוף פרק קמא דקידושין, לפי שהעולם ממשיכין בחבל, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן ומי שכחו גדול יותר מנצח, וכמו שאמרו שם "העולם נידון אחר רובו". ועל ידי המשיכה בחבל, החבל מתפקע ומתארך, פירוש שנתרבו נפשות ולא שנתרבו רק שנחלקו אחד לשנים. וזה שאמרו בפרק קמא דעבודה זרה (דף ה.) אלמלא אבותינו שחטאו אנו לא באנו לעולם וכו'. אלא כמי שלא באנו לעולם, שהיו נכללים במקורם. ועל ידי החטאים מתרבים נפשות מישראל, ולפיכך מתחיל בהושע תיכף אחר הארבע שמות רעים ומכוערים שקרא לישראל פסוק "והיה מספר בני ישראל כחול הים" וגו', שעל ידי זה נתרבה מספרם ונתארך החבל לאין חקר. ובראש החבל מחזיק ה' יתברך, וכשיכלו כל הנשמות, היינו שלא יהיה אפשר החבל להתארך יותר, אז ימשוך כביכול גם ה' יתברך להם, ואז יכירו כולם וגו', ומלא כל הארץ כבודו. ויהיה גמר התיקון דייקא בדור שכולו חייב, שלנתק החבל אי אפשר, כי "יעקב חבל נחלתו" ואין ה' יתברך מניחם, רק כביכול נמשך עמהם. "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים וגו' ובא ה' אלהי כל קדושים עמך", ולא יהיה כלל זה מושך לכאן וזה לכאן. ולכן נאמר גם בפרשת תוכחות ובשאר מקומות בחטאים לשון והיה שאינו אלא שמחה, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יב), כי צירוף "והיה" הבנים קודמים לאבות, כידוע, היינו שישראל מנצחים לאביהם שבשמים, וזהו שמחה בכל העולמות. וכן על ידי העבירות כביכול נצחוני בני לעבור על רצוני, כשיגלה לעתיד זה שהכל לטובה, ואין מקום להאריך עוד.

(מתוך צדקת הצדיק השלם)


ר' מיכאל מוקוטובסקי (מאנקיטאוו), נולד בשנת תרל"א (1871) במשפחה של חסידי פשיסחא, הוא  היה יהודי צנוע, תלמיד חכם מובהק וחריף, וחסידו ותלמידו של האדמו"ר רבי צדוק הכהן מלובלין וממעתיקי שמועותיו. הוא היה דבוק ברבו ובתורתו בכל לבו. נהג לנסוע לרבו לקראת ימי החנוכה ונשאר עד לחג הפסח, ושב ונוסע לקראת חג השבועות ונשאר עד לאחר הימים הנוראים. מעט מהעדויות שלו על הנהגות רבי צדוק הכהן שולבו בספרו של ר' אברהם יצחק ברומברג על רבי צדוק הכהן מלובלין. בביתו החסידי נכחו החריפות הפשיסחאית, החידוד הקוצאי הנוקב ותחושת האחריות החברתית מבתי החסידות של וורקא ואמשינוב, והפכו לשיטות חינוך מקוריות. ר' מיכאל הנחיל את תורתו של רבי צדוק הכהן לבנו ר' אברהם אליהו מוקוטובסקי (איש ציבור, סופר, מחנך ומייסד פאג"י, הידוע בשמו הספרותי "אליהו כי טוב"), שהיה נשוי להינדא רבקה, אחותו של הרב אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד. ר' אברהם אליהו הביא לידי ביטוי ביצירותיו הספרותיות, ובייחוד בחיבור הגדול על התורה "ספר הפרשיות", מתורתו ודמותו של ר' צדוק.

נשא לאשה את מרת רחל.

ר' מיכאל ראה את עצמו כאדם פשוט, שאינו למדן. תורתו הייתה עיקר ומלאכתו טפלה. כל יום למד לפחות 7-8 שעות גמרא, מלבד עיסוקיו בספרי חסידות.  בנוסף עסק במשא ומתן, אך לא הצליח בכך והיה עני מרוד. בשנת תרע"ו (1916) עבר מוורשה, שנכבשה בידי הגרמנים וסבלה מרעב ומצוק, לעיירה אופלה שליד לובלין, שהייתה תחת הכיבוש האוסטרי. תחילת חורף תרפ"ט חזר להתגורר בוורשה. אסונות רבים פקדו את משפחתו, ומכל בנות ובנותיו הרבים נותרה בת בכירה אחת נשואה והבן ר' אברהם אליהו. למרות החששות מעלייתו של בנם לארץ ישראל, החליט אביו שלא להתנגד לכך מתוך תחושה קשה שימים שחורים קרבים ובאים באירופה.

האדמו"ר מלובלין נפטר בט' באלול תר"ס (1900). מעט יותר משנה לאחר פטירתו יצאה לאור בלובלין בשנת תרס"ב המהדורה הראשונה של הספר "צדקת הצדיק". בהוצאה זו הושמטו שמונה מאמרים (נד, סט, עה, קג, קה, קמו, קסב, קסג) והושמטו חלקית שלשה מאמרים (קב, קכא, קסא). הספר יצא לאור במהדורות נוספות ללא המאמרים שהושמטו. ר' מיכאל מוקוטובסקי לקח אתו את העותק של "צדקת הצדיק" מהמהדורה הראשונה, נסע לבית רבו בלובלין והעתיק את המאמרים שהושמטו בדפוס על עותק הספר שברשותו, מתוך כתב יד קודשו של המחבר, . .

כשעלה ר' אברהם אליהו כי טוב לארץ ישראל בשנת תרצ"ו (1935) לקח אתו את אותו העותק של הספר "צדקת הצדיק" שהיה שייך לאביו, בשנת תשכ"ח (1968) הוציא לאור ר' אברהם אליהו כי טוב בירושלים את הספר "צדקת הצדיק המלא", ובו שילב את המאמרים שחסרו במהדורה הקודמות ונמצאו בכתב ידו של אביו, גם במהדורה החדשה של הספר, עדיין לא ניתן היה למצוא את אחד מהמאמרים, שסומן כסעיף קסב. בשנת תשנ"ב (1992) פרסם הרב יהושע מונדשיין, בקובץ "שפתי צדיקים" ד, את אותו המאמר שהושמט מסעיף קסב, ככל הנראה מאמר זה הועתק על ידו מתוך כתב יד המופיע בסוף עותק של הספר "צדקת הצדיק" המצוי בספרייה הלאומית בירושלים. עם זאת, יש יסוד להניח שבכתב היד המקורי של רבי צדוק לא הופיע במקומו סעיף קסב, שכן בשתי כתבי יד שונים נמצא שסעיף זה הושמט. אודות שלבי הדפסת ספר "צדקת הצדיק", ראה מאמרו של ד"ר צבי לשם בבלוג הספרנים באתר הספרייה הלאומית.

ר' מיכאל מוקוטובסקי נספה בשואה, בה' באב [תש"ב?].

עלינו לאסוף את כל הדעות והאמונות שנערמו בחיינו מאז ומקדם ולהתיך מתוכן רעיון מרכזי אחד לתחיית עמנו והתחדשות רוחנו / הרב חיים יצחק בונין הי"ד

תמונת הרב חיים יצחק בונין הי"ד בעקבות עזרא דרך אחר כך רבן יוחנן בן זכאי. הוא לא מצא עצה אחרת איך להציל את היהדות מכליון בעת אשר גוף האומה נתמזמז כלו, כי אם על ידי ידיעת התורה. בה ראה יסוד מוכרח לקיום העם. אחרי אשר האחדות המדינית נתבטלה בתגרת האויב מבחוץ. ואף על פי שכל אחד מבין את התורה "לפום שעורא דיליה", לפי מצב השכלתו ותבונת נפשו, בכל זאת האידיאל של הידיעה בכלל שומר על אחדות האומה ומעורר את החפץ בכלם להיות חטיבה מיוחדה בכל הדברים שהידיעה מחייבתם. הדעות וההשקפות, שנתחדשו בימי הביניים בבית מדרשם של פילוסופי עמנו, לא היה ביסודן המשך ישר מהיהדות המקורית, לא מתורת הלב והמעשה – המשכה של הנביאים ולא מתורת המעשה והלב – שומרה של רבותינו בעלי התלמוד. חפצם הפנימי, היה אמנם כחפץ הנביאים, להביא את העולם הגדול עם סודותיו וחכמותיו תחת כנפי היהדות ולגיירו. אבל בדבר אחד ומיוחד נבדלו מהם ומיורשיהם של אלה בכל הדורות. בעוד שהנביאים שאפו "ליהד" את "האנושיות" באמצעות התורות ןהאמתות שבלב העם העברי בן אלקי ישראל, שלש עשרה מדות שבלב, הנה חשבו חכמי הבינים (חוץ מר' יהודה הלוי ור' שלמה בן גבירול ורבינו בחיי בעל "חובת הלבבות") להגיע אל המטרה האמורה באמצעות הצורה שבמח והאמת שבהגיון על ידי שלטון השכל, ומטעם זה השיגו לסוף את ההיפך ממה שביקשו: היהדות נכנסה בעל כורחה, למרות טבעה ומהותה, תחת כנפי תורת היוונים והערבים, וכפי שהטבע מחייב הייתה אנוסה להשתעבד ולהסתגל לתביעותיה של האחרונה. אבל גם התקופה הזו הביאה מצדה גם היא רב טוב להמשכה של היהדות ודעותיה. הנשמה הגדולה המפעפעת בכל גופי היהדות ותורותיה דאגה אף כאן לקיים קנייני האומה בטהרתם. ולכן לא נתנה להדורות הבאים לתפוס תורת פילוסופי עמנו במלואה, בתת את השלטון הגמור לשכל והגיון בהערכת קנינינו והליכות החיים שנעשו שלא על פי ההגיון לעצם מעצמנו. החקירה והבקורת החלו אמנם לתפוס מקום חשוב בחיי היהודים, באמונה ורגש, אבל רק במדה שהיא נחוצה לנו בשביל לצרף את אלה מסיגים ופסולת העלולים להתדבק בכל דבר שיש לו חבור עם אמונה ורגש שבלב. באו הקבלה והחסידות והחזירו עטרת הנבואה והאגדה ליושנן. הקבלה בעיקרי דברותיה, כפי שניתנו מפי המקובלים האמתיים, באה להחיות בלמוד התורה וקיום מצוותיה את הפנימיות שבנבואה, המסתורין הקדושים שבה. החלוק היסודי שביניהם הוא רק בזה, שהנביאים הביעו רעיונותיהם, בשפת המוסר המובן, והמקובלים הלבישו אותם בשפת הסוד הנעלמה. אבל מתוך שהמקובלים הראשונים עמדו בתורתם עוד תחת השפעת הפילוסופיה של הרמב"ם וסיעתו, הנה הדגישו ביחוד בלימודיהם את הצד העיוני שבמסתורין. ובאה אז החסידות והחיתה את הסוד שבנבואה מצד המוסרי שבה. ולפיכך אנו רואים, שכאשר שאלו תלמידי הבעש"ט אותו: מהי הדרך החדשה בתורהשהוא בא ללמדם? ענם: אני באתי ללמד אתכם שלשה דברים: אהבת ד', התורה וישראל. זהו האידאל המרכזי שבתורת החסידות, ואידך, שאר למודיה וחזיונותיה, אינו אלא פירוש לזה, ולא יותר. וככה אנו רואים, שכל גאוני הרוח אשר עמדו לעמנו מדור דור דאגו בשעות גדולות שבחיי האומה למצוא רעיון כללי, אשר יהיה לעיניים לבני עמם בקיום התורה והמצוה ובכל עלילות החיים. הם היו בטוחים, שאם יהיה העם רק נאמן באמת להאידאל הכללי יהיה נאמן ממילא לשאר חקי ומשפטי היהדות, שאינם אלא תולדות מתוכו, אם מוסריות, אם מחוייבות מטעם השכל הישר. על סמך הדברים האמורים אפשר לבאר בטוב טעם ודעת, מפני מה הוכיחו הנביאים את העם תמיד רק על עיקרי התורה והדת ואין אנו מוצאים שיוכיחום על מצוות פרטיות (חוץ ממקומות אחדים). לפי שהאמינו בכל תוקף – ואמונה זו הייתה ילידת תכונתם הנבואית – שאם רק יצלח בידם להכניס בלב העם עיקרי התורה, הרי בזה מילאו שליחותם: קיום המצוות בפרט יבוא ממילא, עם הכשרת הלב יקבל האדם ממילא באהבה ורצון דברים היוצאים מן הלב ומחוייבים על פיו, וחדל לגנוב ומלרצוח וכו' וכו'. ורק בימי התנאים החלו חכמינו לטפל בבאור דיני התורה והדת לכל פרטיהם ודקדוקיהם. כי חוץ מזה שהנסיון הורה אותם לדעת, כי למוד העיקרים בלבד אינו מספיק בשביל ההמון הרחב עד כדי התעוררות להוציא מתוכם את התולדות הכורכות אחריהם, עוד הייתה סיבה אחרת שדחפה אותם לכך: מכיוון שהעמידו במרכז היהדות את ידיעת התורה, הנה זקוקים היו על כורחם לבאר בפרטות כל דין ומשפט. כי אם אין באור – ידיעה מנין. עומדים אנו לפני עובדה נפלאה, עובדה חיה ומוחשה בכל ימי קיום ישראל בגלות: דעות ואמונות שונות נולדו בקרבנו במשך ימי שבתנו בארצות זרות, דעות לאלפים ורבבות, ביניהן ישנן כאלה הנראות לסותרות אשה את רעותה בעיקרן, ובכל זאת לא שמעתם ולא תשמעו, לא מפי העם, אף גם לא מפי בעלי הדעות עצמם, כי יחשבו את הדעה שהם מחולקים בה למין יהדות חדשה. לרוב תשמעו מפי אלה החולקים בדברים הנוגעים לשורשיה של היהדות דברים כעין אלה: "אלו ואלו דברי אלקים חיים". אין זאת אלא מפני שכל אחד מהחולקים מרגיש שלא מדעת בעמקי נפשו, שמעל להדעות והאמונות, שבהן הם מחולקים ביניהם, חופפת דעה עליונה אחת, שכלם כאחד מחזיקים בה במידה שווה ואיש איש מהם בונה לו כלליו והנחותיו רק על המסקנות שהוא מוציא מתוך ההתבוננות בה בלבד ויחוסו אליה. ומה שדעה כללית אחת מתפוצצת לכמה דעות שונות, שנראות לכאורה כצוררות אשד את רעותה, אין זה אלא מפני שעומק אין-סופי מונח בה, ועל כן כל אחד משיג איזה חלק מתוכה הנבדל מהחלק הסמוך לו במרחק ידוע, אם בהשטח העליון אם בהשפוע היורד ומתעגל, מתעמק עד לתהומה. אבל באמת כל ההשגות וההשקפות השונות אינן אלא מעלות ומדרגות בהשגת המאור הכללי. את כל הרעיונות שנתחדשו בתקופות האמורות מעין אחד השקה אותם, מעין האלקות. זה היה החומר ההיולי, וממנו התיך הגאון העברי על אָבני המוח והלב את כל הערכים הנשגבים בנבואה וחזון, בשירה וחקירה, באהבה וצדק, רצון ומפעל וכו'. ואנו, מה מאושרים אנו, שהגענו לנקודה נפלאה בתולדות עמנו כעין זו, שאנו עומדים עתה במעגלה ויכולים אנו להשתמש בכל העושר הנפלא והרב בתכנו ובכמותו, שאין כמוהו בכל הדתות שבעולם, כדי ליצור ממנו תורה שלמה, שיש בה די כדי לפרנס אותנו וצרכינו, ואף אלה שנולדו בקרבנו מתוך הנגיעה עם התרבות האירופית וקניניה! חדשות אמנם לא נוצרו בעולמנו במאה האחרונה, אבל בשביל זה נמצאים אנו במצב של "מאסף לכל המחנות" אשר היו לפנינו, ואין לנו אלא לאסוף בהשכל ודעת את כל הדעות והאמונות שנערמו בחיינו מאז ומקדם ולהתיך מתוכן רעיון מרכזי אחד לתחית עמנו והתחדשות רוחנו. וזוהי התעודה הנשגבת שמטילה עלינו השעה הגדולה הנוכחית: להוציא מתוך נבכי סגולות עמנו את הראשיות שבהן ולחבר מהן מרכז עליון, אשר יהיה לנו מעתה למורנו וחוזנו בבניין העתיד הקרוב והרחוק גם יחד; והרי זוהו התעודה שעלינו לשימה כחותם על לבנו: לאסוף את כל האורות הגדולים, שנאצלו מנשמת רוחנו בזמנים נבחרים לתוך מערכי חיינו על יד בחירי עמנו, לחברם למאור אחד, בשביל לבחון לאורם כל הגיגי לבנו ומעשה ידינו. החיים בימינו, ימי הרעם והברך [צ"ל: והברק], מלאים רשמים לאין קץ ולכל רושם גוון מיוחד, ונאחזים הם בסבך חליפות ומאורעות אשר למהירות סבובם וחלופם אי אפשר לעמוד עליהם כראוי בשביל להעריך אותם בישוב הדעת. ואם נבוא להעריכם, בשביל לדעת מה מהם לקרב ומה להרחיק, על פי בחינות פרטיות, בין הלקוחות מתורת ההשגה ובין הנובעות מתביעת המוסר, מבלי היות לאלה מצע כללי המחבר ומקיף את כלם ומשלב אותם איש ברעהו, – אם נבוא להעריכם באופן כזה, יעלה חרס בידינו. לכל היותר יצלח בידינו להכיר את תועלתם או הפסדם רק לשעה. לפי שהבחינות הפרטיות גם הן ברובן אינן נושאות את עצמן ואינן מתקיימות בכח עצמן, כי אם משנות תכונתן לפי מצב המקום ודרישות הזמן. ולפיכך בשביל להתרומם למדרגת חיים נושאים את עצמם ופועלים בעולמנו על פי דרך סלולה בשביל כל חזיון ומקרה, אנו נזקקים ל"בריח התיכון" המבריח את כל התנועות והמפעלים מן העולם ועד העולם ומדור לדור. טובי עמנו הגדולים, שברובם היו גאוני הרוח והדת, הגיעו להכרת הנחיצות ברעיון מרכזי ברגעים נבחרים מתוך ההסתכלות העמוקה – יותר נכון מתוך תפיסת [צ"ל: תפיסה] בטבע המפעל האלקי בעולם. בראיה פנימית הקיפה עינם את החלופים והתמורות, התנועות והגלגולים אשר עצמו מספר במעשה ידי הטבע העולמי מצד אחד ומעשי אנוש ותחבולותיו מהצד השני. ולא יכלו לעמוד על סוד הקיום שבהם נפלא בסדרו ומתמיד בפלאו אלא על ידי זה שהכירו שהוא "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית". רק על ידי אצילות ושפע-רב תמידי של האור האלקי וטובו ביצוריו, אפשר לתפוס ריבוי העושר והגוונים המשתעשעים בעולם. ואף על פי כן אין הריבוי לאין חקר ותכלית פוגם בסדר הקבוע. הן גוף הבריאה עם כל צבאותיה הרבים נתהוותה במלואה בבת אחת: הוא אמר – ויהי! אבל הבריאה הנפלאה הזאת, דווקא מתוך שהיא מלאכת מחשבת של האלקים, אינה יכולה להתקיים בתור כזו אם לא שהאמן יעמוד עליה וישגיח עליה בכל רגע ויחדש את חיותה תמיד מתוכו, מתוך אורו-טובו. ומזה למדו לדעת, שזהו גם תפקידו של האדם הפרטי (וביחוד של עם שלם) להדמות ליוצרו: להיות מחדש תמיד דעותיו ומידותיו, לא להרוס ולבנות מחדש – לא זהו רצון יוצר העולם: דרך כזו – דרך עולם ה"תהו" יקרא לה – אלא לחדש את הישנות: "בכל יום יהיו דברי תורה בעיניך כחדשים". "אחרי ד' אלהיכם תלכו" – כלל גדול לא רק בייחוסי האדם אל האדם, בעל הטבע החי ומשכיל, כי אם בהערכת הטבע הדומם. ולמופת הציגה את יוצר הטבע עצמו. קדוש הוא העולם, כי על כן מעשי ידי אל מרום וקדוש הוא. אבל טועים הם החושבים את העולם לקפוא ועומד מיום היותו: הוא עובד ופועל בלי חשך ב"חכמת העולם" הגנוזה בו. כל דבר גדול קטן השרויים בחיקו עולה ויורד, קם ונופל, צץ ונובל, מתחדש בצבעיו בכל עת ורגע – זהו מהמטבע האלקי שבו, ומן הדין הוא על כן שהפרוצס הזה לא יחסר מקומו גם – ועוד במידה מרובה מאשר בטבע העיוור – בטבע המשכיל, וכל כמה שהרעיון או התורה או התורה היא אמיתית ונצחית ביותר, ככה זקוקים הם ביותר להתחדשות. תורת היהדות, בהיות שכל עיקרה לא באה אלא כדי לכונן מעשי האדם בעולם וחברה על היסודות שבהם הסתכל הקב"ה וברא עולם ומלואו, אי אפשר לה להתקיים על טהרת "הקפאון", במובן אחד ובמדרגה אחת, כמו שניתנה בפעם הראשונה והשיגוה מקבליה אז. באופן כזה הריהו מעשי ידי אדם בלבד, המוגבל בהשגתו ורצונו ומתנגדת בהחלט להנטבע האלקי. תורה אלקית זו טבעה האלקי דווקא להיות הולכת ומתעמקת ומתחדשת במושגים חדשים. זוהי נצחיותה וזוהי קדושתה.

(שאר ישוב, חוברת ג-ד, עמ' 43-47)


הרב החסיד ר' חיים יצחק בוניין, סופר עברי ויידישאי כישרוני והוגה דעות מעמיק, נולד בהומל שברוסיה בשנת תרל"ה (1875). אביו, ר' אברהם היה למדן וסוחר אמיד. אמו, ברכה, הייתה ממשפחת חסידי חב"ד. בהיותו בן תשע למד חיים יצחק עם סבו, שהיה מחסידי ה"צמח צדק", את דרכי החסידות ובייחוד את ספר ה"תניא", ומאז שקד על לימוד ספרי חב"ד

לאחר לימודים בעיר מגוריו, למד בישיבת מיר, בראשות הרב חיים לייב טיקוצ'ינסקי, וממנו למד ר' חיים יצחק את שיטתו ודרכו בלימוד תורה בהיגיון קר, בדרך ישרה, ללא פלפולים של הבלבעקבות הלימוד בשקידה וההתעמקות בספרי חב"ד ונסע מידי שנה לאדמו"ר רבי שלמה שניאורסון מקאפוסט. ר' חיים יצחק כתב תיאורים חיים מחצרו של האדמו"ר מקאפוסט בחיבורו "חבדיש" שיצא לאור בלודז' בשנת תרצ"ח. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה נוסע לאדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש כשהתגורר באוטבוצק הסמוכה לוורשה. הוא קיבל מאדמו"רי חב"ד עצות והדרכות בענייני יצירותיו הרוחניות, אך בשאלת הגישה לבניינה של ארץ ישראל נקט כשיטת ארגון "המזרחי".

ר' חיים יצחק כשוחט ובודק בעיירה סנאוואסק. לאחר נישואין עם גנסיה לבית לבסקי ניסה ללא הצלחה לעסוק במסחר. בשנת תרס"ו הוסמך להוראה מאת רבי דוד צבי חן, הרה"ח ר' אריה ליב האפט והרה"ח ר' אליעזר ארלוזרוב רבה של רומען, אך לא הצליח להשיג משרה.

בעקבות הפוגרום בהומל והצורך לפרנס את משפחתו, ביקש להגר לארה"ב אך לאחר שהות של כמה ימים בסמוך לחופיה, נמצא "בלתי כשיר" להיכנס למדינה והוא נאלץ לשוב לאירופה. לאחר נדודים במערב אירופה ובמרכזה, ללא שהצליח במציאת פרנסה, נאלץ לחזור להומל. בהסכמת האדמו"ר מליובאוויטש, למד הרב חיים יצחק לימודים כללים, למד לשון וספרות רוסית ורכש את הגישה השיטתית המדעית. הוא התכונן לעמוד בבחינות הבגרות, אך משנקבעו הבחינות בשבת, הוא וויתר על תעודה זו, והמשיך ללמוד ספרות עברית ופילוסופיה. באמצעות ידיעות אלו מצא משרות הוראה בבתי ספר יהודיים, וכמשרות של מורה פרטי, בהומל, קיוב, וילה, ורשה ולודז'. הנדודים הרבים אחר מקורות הפרנסה והמשרות אותן נשא בערים השונות במהלך נדודיו, הובילו אותו להיפגש עם אנשי רוח, סופרים והוגי דעות. מפגשים אלו הובילו אותו לגיבוש תפיסת עולם רעיוני-רוחני, שנארג ממקורות רבים ומגוונים.

משנת חב"ד עמדה במוקד הגותו הרעיונית, וידיעותיו הרבות והשכלתו הכללית סייעה בידו להסביר את הרעיונות העמוקים לציבור הרחב. החל משנת תר"ע (1910), בעת היותו מורה בבית הספר היהודי בוורשה, החל לעסוק בכתיבה. כעבור שלש שנים החל לפרסם את כתביו. את מאמרו הראשון, "על החסידות החב"דית" פרסם בירחון "השלוח" בעריכת אחד העם וד"ר יוסף קלויזנר. בנוסף למאמריו על חסידות פרסם מאמרים פובליציסטים בכתבי עת עבריים ואידיים שונים ובהם "העולם", "הצפירה", "דאס נייע לעבן" ו"דאס אידישע פאלק", "התור, "המזרחי" ועוד. מלבד הכתבים על עניינים שונים של חב"ד, הוא כתב גם על נושאים אקטואליים שעוררו עניין ציבורי. בשנת תשע"ו (1916) עבר ללודז', בה כיהן כמורה בבית הספר התיכון העברי "יבנה". הוא הגביר את יצירתו העיתונאית וכתב בקביעות מאמרים לעיתון היומי "לאדזער טאגבלאט".הוא השתייך לתנועת "המזרחי", ובין השאר כתב גם מאמרים ומחקרים על מחשב ישראל וארץ ישראל. בשנת תרע"ז הוציא לאור את ספרו הראשון "לימודי היהדות". ספר זה יצא לאור כספר לימוד לבתי הספר התיכוניים, במטרה להעניק לתלמידים ידיעות ו"להאיר את עולמם הפנימי של התלמידים ביחסם לרוח עמם ולחרות עמם". הספר כולל מקורות במחשבת ישראל, הערוכים באופן מסודר ושיטתי.

בשנת תרפ"א הוציא לאור בוורשה את חיבורו "דיענפלעגונג פון דעם גרויסען שאטען". בשנים תרפ"א-תרפ"ב (1921-1922) הוציא לאור את כתב העת הספרותי למחשבת ישראל בשם "שאר ישוב", בו השתתפו גדולי הוגי הדעות הדתיים ובהם ר' הלל צייטלין והרב משה אביגדור עמיאל. החוברת הראשונה של הוצאת "שאר ישוב" נקראה "על סף העליה השלישית". בחוברות אלו פרסם מאמרים רבים בשמו ובפסבדונימים, כגון: בן-אברהם, חובב, י. נויבויאר, הבונה, ועוד. על מנת להציל את ישראל מעם הארצות וטמיעה, הציע ר' חיים יצחק ליצור מאסף ספרותי שיכנס את אוצרות היצירה הרוחנית היהודית מהתקופה הקדומה ועד לתקופה האחרונה, ואף הציע לפני רבנים, אדמו"רים, סופרים ומלמדים תוכנית ממשית לביצוע משימה זו. מכיוון שהצעתו לא עוררה התלהבות ורבים העריכו כי אינה בר-ביצוע, החליט ר' חיים יצחק לצמצם את תוכניתו ולהתחיל בכינוס מסודר ושיטתי של אוצר תורת חב"ד, באופן שישמש כדוגמה ליצירה הכוללת של קיבוץ אוצרות הרוח היהודיים ובמטרה לפתוח בפני הציבור הרחב את שעריה הנעולים של תורת החסידות של חב"ד. את הכרך הראשון של חיבורו הנ"ל הוציא לאור בספר "משנה חב"ד", שהחל לצאת לאור בשנת תרצ"ב והדפסתו הסתיימה בשנת תרצ"ו. שאר הכרכים של ספר זה נשארו בכתב יד ואבדו בגיטו וורשה בתקופת השואה, יחד עם כרכים גדולים של שאר חיבוריו ואוצר המכתבים שהחליף עם גדולי דורו. מקצת ממכתביו שנשלחו לאישי ציבור בישראל, נמצאים בארכיון הספריה הלאומית בירושלים. בין הנמענים של מכתבים אלו נמצאים רבנים, אנשי רוח, סופרים ואישי ציבור ובהם, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והסופרים אחד העם, ביאליק ובן-אביגדור, ש"י עגנון, דוב סדן ושמואל הוגו ברגמן.

בשנת תרפ"ט עזב את לודז' ונסע ללמד בבית המדרש לרבנים ולמורים "תחכמוני" שנוסד בוורשה ע"י "מזרחי", ושבראשו עמדו הרב משה סולובייצ'יק וההיסטוריון הנודע פרופסור מאיר בלבן. כעבור עשר שנים, בשנת תרצ"ט, יצא ר' חיים יצחק לגמלאות וחזר להתגורר ולחבר ספרים בלודז'.

בשנת תרצ"ו פרסם ר' חיים יצחק בוורשה את ספרו "כתבים", חלק א, "מתרמיל האביון".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבושה של לודז' על ידי הגרמנים, הם החלו לצוד את האינטלקטואלים ואנשי הציבור היהודים. ר' חיים יצחק נמלט מהם והצליח לברוח עם בנו לוורשה. הוא סבל רבות בגיטו וורשה, אך גם שם המשיך בכתיבת חיבוריו. בשנת תש"ג (ינואר 1943) גורש ר' חיים יצחק במשלוח השני למחנה המוות טרבלינקה ונרצח שם. הי"ד. כן נספו בשואה ילדיו שושנה (נולדה ב1906), אריה ליב (נולד ב1909) ובתיה (נולדה ב1910).

בנו הסופר והמשורר שמואל דוד בונין (1900-1978) היה בתקופת השואה בלודז' ובגיטו וורשה, גורש לאושוויץ, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל בשנת 1948.

בנו בנימין ברוך אבנין (1913-2004), עלה לארץ ישראל, והיה חבר קיבוץ יפעת.

 

חבל על מי שיש לו אפשרות להתהפך לאיש אחר ודוחה מעליו / הרב אריה זאב לוין הי"ד בשם הרב אברהם יפה'ן

ישיבת בית יוסף יאדוב

אכתוב לכבוד תורתו מה ששמעתי ממרן מוהרי"א יאפין שליט"א קודם תפלת נעילה:

א. פתח מהא דאמרו חז"ל "חבל על דלית לו דרתא ותרעא לדרתא עביד". ואמר כי יש מי שיש לו רצון להשיג הרגש נכון בהשגת השלימות, אך אין לו מקום חכמים ומבקשים עוסקים בעניין זה. ויש לפעמים מי שיש לו מקום והזדמנות להשיג הרגש נכון בחיי השלימות, אך אין לו רצון לקבל תועלת. וגם כששומע תוכחות ובירורים והערות דוחה מעליו אחר כך. וגם בשעה ששומע חושב בליבו פתח איך לצאת ולברוח מהרגש הזה. והנה חז"ל אמרו חבל על מי שאין לו דרתא, שיחסר לו הקביעות להישאר כל ימיו משועבד לעבודת השלימות, בבחינת דרתא, היינו דירת קבע. לא אמרו "חבל על מי שאין לו דרתא" מחמת חסרון המקום, אלא אמרו חבל על מי שיש לו המקום המסוגל לזה, אך החסרון הוא מצדו, מפני ש"תרעא לדרתא עביד", שתחת לחשוב מחשבות לקשר הנפש אל הרשימות החדשות ששומע, הוא מהפך הדבר וחושב מחשבות איך לצאת מן הדבר, איך לעשות תרעא ופתח לצאת מן הדרתא. ואדם כזה גם ביום הכיפורים הוא דומה למי שנוסע במכונת הברזל למקום קרוב אשר אינו יושב אלא עומד אצל הפתח ומצפה לצאת תיכף כשיעמוד המכונה. כן גם בעידנא ששומע ענייני תשובה להתהפך לאיש אחר, הוא מטה עקלקלות במחשבתו לעמוד אצל הפתח ולצפה על השעה שיהיה בידו לשוב להרגלו. על אדם כזה אמרו חז"ל חבל שיש לו האפשרות להתהפך לאיש אחר ודוחה מעליו.

ב. אחר כך אמר התעוררות מהא דאמרו חז"ל "קשה לקנותן ככלי זהב, ונוח לאבדן ככלי זכוכית". ואמר כי באמת כלי זכוכית יכולין להשתמש בה, הן דבר חם הן דבר צונן, ויכולה לקבל הכל, אך צריכין לזה זהירות שלא יקפוץ מחם לצונן, או להיפוך, בלי הכנה הדרושה לזה. כן צריך האדם לדעת כי האדם יכול לקיים מה שכתב האורחות חיים להרא"ש ז"ל "והוי זהיר לעשות כל מה שמוטל עליך לעשות", אך תלוי בתנאי שמסיים הרא"ש ז"ל "ומכל משמר נצור לבך שלא תקפוץ מעניין לעניין בלא הכנה", ועל ידי הכנה יכול גם כלי זכוכית לקבל כל הצריך.

ג. אחר כך אמר משל לספינה שנתקרבה אל החוף בשעת חירום. והנה מחמת הפחד שמא השונא הניח "מינעס" כל הזהירות נצרך בשעה שהספינה עומדת סמוך להחוף, ושם צריכין לדקדק לפשפש ולמשמש כל קרקע הים הסמוך להחוף שלא ימצא שם טייוועל-מאשין. כן צריך האדם להבין כי דווקא בשעה שאינו עומדין סמוך להסוף של יום הכיפורים, שם כל מגמת היצר להניח טייוועל-מאשין בהרגעים האחרונים, למען לשבור חס ושלום כל עבודת אלול ועשרת ימי תשובה. ועל כן צריכין אנו להתחזק בתשובה שלימה, לקבל באמת כל הקבלות שהמה ה"פלאן" לקיים התשובה, וצריכין אנו למשמש במעשינו שיהיו הקבלות בלב שלם.

ממני ארי' זאב לעווין, ר"מ דישיבת יאדוב

(אל המבקש: מאמרי מוסר אשר נדברו בישיבת "בית יוסף" באוסטרובצה, עמו' קיא)


הרב אריה זאב לוין [קעלמר] הי"ד, נולד בעיר קעלעם שבליטא. היה מתפלל בהתלהבות ובהשתוקקות לאהבת ה' ומילדותו ניכר כילד רציני ומעמיק, השוקד על לימוד התורה והמוסר ועל עבודת תיקון המידות. הוא למד בישיבה המרכזית בביאליסטוק, ונשא לאשה את בתו של ר' יצחק רוגובסקי. לאחר נישואיו כיהן כר"מ שני בישיבתו של הרב מרדכי גולדין (קוסובר) הי"ד, בעיר בילה-פודולסק. לאחר מספר שנים, בהוראת הרב ישראל מובשוביץ, המנהל הרוחני של ישיבת ביאליסטוק, ייסדו הרב משה שולמן והרב אריה זאב לוין ישיבה קטנה לתורה ומוסר בעיירה יאדוב (יאדווא), הסמוכה לאוסטרוב-מאזוב, בה למדו כמה עשרות תלמידים.

אחד מתלמידיו מסר על שיחת התעוררות ששמע מרבו בנוגע למה שנאמר על המלאכים "בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף" (ישעיה ו). שאל הרב אריה זאב, מה זה שנאמר שהמלאך מכסה את רגליו, והרי "רגליהם רגל ישרה", ולומדים מהם איך לעמוד בתפלת שמונה עשרה. ואולי הכוונה, כי המלאכים נקראים "עומדים", כמו שכתוב "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג,ז), כי הם במדרגה מתמדת אחת. ויתכן שהמלאכים מרגישים בושה על שהם "עומדים" ללא מהלכים ולא עולים, ולכן מכסים רגליהם. ודו"ק.

בעיצומם של ימי האימה תחת שלטון כתב מכתב חיזוק לתלמידו ר' ישראל אורלנסקי, שהוגלה עם אביו לסיביר, המצוטט כאן בתרגום מיידיש:

"יקירי, געגועי ודאגתי אליך גדולים. מפחד אני שלא תסחף עם הזרם של הדמיון. יודע אתה את העמל שהשקעתי בישיבה בכלל, ובך בפרט, ראה שלא יהא לריק. אני מבקש ממך יקירי, החזק עצמך בכל מאמצי כוחותיך. אל תעז להפליג לבד בים הסוער, הצטרף אל אניה גדולה. אפשר להתרגל לחיים חפשיים, ולהכבש תחת לחץ התקופה. אך אל נא תהיה כאותם פרחים יפים שבעצם פריחתם נופלים מושלכים ארצה. הרחובות קוסמים, קשה מאד להתגבר ולהשאר בן תורה, על כן תראה להצטרף לישיבה, ובה גופא להחזיק עצמך במאמץ מיוחד. הרעיון ארוך אך חייבים לקצר. ראה עוד פעם, עמוד חזק. חייבים להיות חזקים עד שכלל ישראל יוושע. אין אנו מופקרים. ישועתנו קרובה".

בין שתי מלחמות העולם נמנו בעיירה יאדוב כ-1,500 יהודים, שהיו כ-90% מתושביו. בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ב 09.1939 נכבשה העיירה בידי הגרמנים, והם החלו להתנכל ליהודים, לגזול את דירותיהם ואת רכושם ולהטיל גזירות שונות על היהודים, ובהם חובת תשלום סכומי כופר, חובת ענידת סרט זרוע וחובת ביצוע עבודות כפייה. בשנת 1940 חוייבו יהודי יאדוב ויהודים מיישובי הסביבה להתגורר בגטו והם הוקפו בגדר תיל. בשנת 1941 נמנו 2,787 יהודים בגטו. יהודי הגטו התענו בעוני וברעב, ויהודים שניסו לסחור עם האוכלוסייה המקומית ולהבריח מזון לגטו נרצחו בידי הגרמנים.

בי"א בתשרי תש"ג (22.09.1942) חיסלו יהודי הגטו. לאחר שנצטוו להתרכז בשוק, נרצחו ביריות במקום כ-800 יהודים, וכל היתר גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה. גם הרב אריה זאב, שנשאר ביאדוב בתקופת המלחמה, נרצח בידי הנאצים. לא ידועים לנו הפרטים על המקום והזמן בו הוא נרצח.

הדרך הישרה היא שיהיה עניו, יראה במעלות חברו וישים לנגד עיניו דמות דיוקנו של אביו / הרב זאב וולף גינצלר הי"ד

תמונת הרב זאב וולף גינצלר הי"ד

"יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ". "יקח" במסורה תרין, דין, ואידך (איוב כח,ב) "ברזל מעפר יקח" (הובא בבעל הטורים).

ונראה להבין על פי מה שאמרתי לפרש הכתובים (דברים כ,ב) "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודיבר אל העם". וברש"י: בלשון הקודש. "ואמר אליהם שמע ישראל", וברש"י: אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם. "אתם קרבים היום למלחמה וכו' כי ד' אלקיכם ההולך עמכם", וברש"י: זה מחנה הארון וגו'.

בהקדם דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב,יג) "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". הכוונה שלא ידמה אדם בנפשו, כי כבר קיים את כל התורה ומצות, והוא במדריגה העליונה של יראת שמים יותר משאר בני אדם, כי אם כה יעשה האדם, אז ייפול ברשת היצר הרע להיות מתגאה. וזה (משלי טז,ה) "תועבת ד' כל גבה לב", ואל תאמין בעצמך עד יום מותך וכו', אמר התנא (אבות ב,ד). אך זה הדרך ישרה שיבור לו האדם, לראות במעלות חברו אפילו אם הוא כבר עשה ואסף לו תורה ומעשים טובים. וזה שאמר "את אלקים ירא", שאם ידבר מענין יראת שמים, "ואת מצותיו שמור", שהרבה לעשות מצותיו ומעשים טובים, "כי זה כל האדם", זאת יראה אצל כל האדם, אבל בעצמו תמיד יראה חסרונות שחסר בעבדות ד', והבן.

הרי לפניך דעל האדם לראות כל המעלות אצל שאר בני אדם, והוא יהיה תמיד בשפלות, ויתאמץ להעלות מעתה ועד עולם בעבודת ד' מעלה מעלה. אבל לדאבונינו אשמתינו בראשינו, כל אחד יאמר כבר הגעתי למעשי צדיקים במידות נשגבות, ועל ידי זה איתמשך גלותא, וכל לבב דוי לראות עם ישראל מוכים ונרדפים מכל צד ופינה. אבל הקב"ה הבטיח אותנו ברוב רחמיו וחסדיו לגאלינו מיד שנטהר אותנו, ונהיה חף מפשע הזה, לדמות כל אחד בעיניו שהוא איש השלום בכל המעלות ובמידות.

וזה שאמר הכתוב (ויקרא טז,לד) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם", רצה לומר היינו אפילו ביום הזה הקב"ה מכפר לכם ויחוס עליכם לשוב קוממיות לארצינו, רק שתטהרו עצמכם מכל חטאותיכם, מהעוון הזה שמלמד אתכם הכל, של זה כל אדם, שיראה כל אחד מעלות חברו ולא חסרונם, והבן.

והנה אם האדם מדמה בנפשו שהוא איש הישר בעיני אלקים ואנשים, אז נעשה לו כהיתר לדבר לשון הרע ורכילות ולבייש את חברו, וממילא נצמח מזה מחלוקת ודברי ריבות בשעריך, ונעשה פירוד לבבות בין הדבקים אלו ישראל שהם דבקים בהשם ברוך הוא ויתעלה, ואלה שנא ד' אלקיך (שמות כ,ב), ואמר אליהם בלשון יחיד, יען שהיו בני ישראל כאיש אחד בלב אחד, (כמו שפרש"י ז"ל על הכתוב "ויחן שם ישראל"), וביקש מהם (דברים הף,כו) "ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו' "כל הימים", להיות באחדות ורעות, אז בטוח אני ולא יהיה לך אלקים אחרים, כי כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד:).

ובזה פירשתי הכתוב (דברים כו,יד) "לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ד' אלקי עשיתי ככל אשר צויתני". רצה לומר דאם האדם מלשין על חברו, אמרו חז"ל (ערכין טו:) קטיל לשלשה אנשים, למספרו ולמקבלו ולאומרו. וזה שאמר "לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת", היינו שלא ספרתי לשון הרע, וממילא לא הרגתי לשום איש. ומהיכן זכיתי למדה טובה זו, יען ששמעתי בקול ד' אלקי, כדאמרו חז"ל (מכות כד.) אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו. ועוד זאת היה לי בעוזרי מחמת ש'עשיתי ככל אשר ציותנו', כמו ש'הכל' מצוה אותי, לראות אצל אחר המידות, אבל אצלי הייתי במידת שפלות וענוה ועוד תקנה יש לו לאדם שישיג את מידה הנעלה ההוא ולנצח את היצר הרע שמפתו להתגאות, אם יסתכל שסופו רימה ותולעה ולעפר ישוב, ואם כן למה לו להתגאות.

"יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ". "יקח" במסורה תרין, דין, ואידך (איוב כח,ב) "ברזל מעפר יקח" (הובא בבעל הטורים).

ונראה להבין על פי מה שאמרתי לפרש הכתובים (דברים כ,ב) "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודיבר אל העם". וברש"י: בלשון הקודש. "ואמר אליהם שמע ישראל", וברש"י: אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם. "אתם קרבים היום למלחמה וכו' כי ד' אלקיכם ההולך עמכם", וברש"י: זה מחנה הארון וגו'.

בהקדם דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב,יג) "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". הכוונה שלא ידמה אדם בנפשו, כי כבר קיים את כל התורה ומצות, והוא במדריגה העליונה של יראת שמים יותר משאר בני אדם, כי אם כה יעשה האדם, אז ייפול ברשת היצר הרע להיות מתגאה. וזה (משלי טז,ה) "תועבת ד' כל גבה לב", ואל תאמין בעצמך עד יום מותך וכו', אמר התנא (אבות ב,ד). אך זה הדרך ישרה שיבור לו האדם, לראות במעלות חברו אפילו אם הוא כבר עשה ואסף לו תורה ומעשים טובים. וזה שאמר "את אלקים ירא", שאם ידבר מענין יראת שמים, "ואת מצותיו שמור", שהרבה לעשות מצותיו ומעשים טובים, "כי זה כל האדם", זאת יראה אצל כל האדם, אבל בעצמו תמיד יראה חסרונות שחסר בעבדות ד', והבן.

הרי לפניך דעל האדם לראות כל המעלות אצל שאר בני אדם, והוא יהיה תמיד בשפלות, ויתאמץ להעלות מעתה ועד עולם בעבודת ד' מעלה מעלה. אבל לדאבוננו אשמתינו בראשינו, כל אחד יאמר כבר הגעתי למעשי צדיקים במדות נשגבות, ועל ידי זה איתמשך גלותא, וכל לבב דוי לראות עם ישראל מוכים ונרדפים מכל צד ופינה. אבל הקב"ה הבטיח אותנו ברוב רחמיו וחסדיו לגאלינו מיד שנטהר אותנו, ונהיה חף מפשע הזה, לדמות כל אחד בעיניו שהוא איש השלום בכל המעלות ובמידות.

וזה שאמר הכתוב (ויקרא טז,לד) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם", רצה לומר היינו אפילו ביום הזה הקב"ה מכפר לכם ויחוס עליכם לשוב קוממיות לארצינו, רק שתטהרו עצמכם מכל חטאותיכם, מהעוון הזה שמלמד אתכם הכל, של זה כל אדם, שיראה כל אחד מעלות חברו ולא חסרונם, והבן.

והנה אם האדם מדמה בנפשו שהוא איש הישר בעיני אלקים ואנשים, אז נעשה לו כהיתר לדבר לשון הרע ורכילות ולבייש את חברו, וממילא נצמח מזה מחלוקת ודברי ריבות בשעריך, ונעשה פירוד לבבות בין הדבקים אלו ישראל שהם דבקים בהשם ברוך הוא ויתעלה, ואלה שנא ד' קלקיך (שמות כ,ב), ואמר אליהם בלשון יחיד, יען שהיו בני ישראל כאיש אחד בלב אחד, (כמו שפרש"י ז"ל על הכתוב "ויחן שם ישראל"), וביקש מהם (דברים הף,כו) "ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו' "כל הימים", להיות באחדות ורעות, אז בטוח אני ולא יהיה לך אלקים אחרים, כי כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד:).

ובזה פירשתי הכתוב (דברים כו,יד) "לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ד' אלקי עשיתי ככל אשר צויתני". רצה לומר דאם האדם מלשין על חברו, אמרו חז"ל (ערכין טו:) קטיל לשלשה אנשים, למספרו ולמקבלו ולאומרו. וזה שאמר "לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת", היינו שלא ספרתי לשון הרע, וממילא לא הרגתי לשום איש. ומהיכן זכיתי למדה טובה זו, יען ששמעתי בקול ד' אלקי, כדאמרו חז"ל (מכות כד.) אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו. ועוד זאת היה לי בעוזרי מחמת ש'עשיתי ככל אשר ציותנו', כמו ש'הכל' מצוה אותי, לראות אצל אחר המידות, אבל אצלי הייתי במידת שפלות וענוה ועוד תקנה יש לו לאדם שישיג את מידה הנעלה ההוא ולנצח את היצר הרע שמפתו להתגאות, אם יסתכל שסופו רימה ותולעה ולעפר ישוב, ואם כן למה לו להתגאות.

ובזה אתי שפיר הכתוב הנ"ל, "והיה כקרבכם אל המלחמה", היינו להילחם עם היצר הרע. "ונגש הכהן", היינו המנהיג, "כי שפתי כהן ישמרו דעת (מלאכי ב,ז), ויזהירם "ודבר אל העם", ויאמר להם בלשון הקודש, שלשונם יהיה קודש, שישמרו אותו מבלי להרע עמה לאחר, שלא ידבר עמה רכילות ולשון הרע. "ויאמר אליהם שמע ישראל" (מלשון (שמואל א טו,ד) "וישמע שאול") שיתאחדו ויתלכדו להיות באחדות, וזאת אי אפשר להשיג כי אם כשישמרו שלא ינקשו בלשונם, וממילא יהיו באחדות, ואז אפילו אין בכם זכות אחר רק זאת, כדאי אתם להושיע מיד אויביכם. ועוד יש לכם תקנה אחרת שתזכו להשראת השכינה, וד' הולך עמכם, אם תשים לפני עיניכם מחנה 'הארון', שזה סוף כל האדם, אז בטח תנצחו את היצר הרע, והבן.

וכן הדבר כשאדם מדמה בנפשו לאמר שכל אלה שברכו ד' בכל טוב, הוא בשביל כחו ועוצם ידו הוא עשתה לו החיל הזה, ובשביל שיש לו רגלים לרוץ מהרה אחרי טרף לבני ביתו, יחשוב אם ד' יעצור את השמים ולא יהיה מטר, אז לא יתנו פרים עץ השדה, והשדה לא תצמח והארץ יהיה שממה, ואז יראה כי אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ד', ואז תיכף יכנע לבבו מבלי להיות ברשת הגאוה.

וזהו "יקח נא מעט מים", רצה לומר שאתה תוכל לראות מזה שחלילה לו לאדם להיות בעל גאוה, ולדמות שמעצמו על ידי שיש לו רגלים לרוץ מהרה הרכיש לו כל החיל הזה, הלא אם "יקח… מעט מים", שהקב"ה יעצור את השמים ממטר, אז תיכף "ורחצו רגליכם" אתם מוכרחין לרחוץ את [ה]עפר מרגליכם שהייתם עובדים להם, באומרם שעל ידי הרגלים היה להם כל אלה. ואתם תראו "והשענו תחת העץ", שאתם מוכרחין להשען על אבינו שבשמים הנותן לחם לכל בשר. ואם על ידי זה עוד לא ירך לבבך, אז יש תקנה "והשענו תחת העץ", שאתם מוכרחין להשען על אבינו שבשמים הנותן לחם לכל בשר. ואם על ידי זה עוד לא ירח לבבך, אז יש תקנה אחרת. כדאמרינן (סוכה נב:) תנא דבי רבי ישמעאל, פם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, כדכתיב (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", והיינו על ידי מים כנ"ל, ו"אם ברזל הוא מתפוצץ" וכו', עיין שם.

וזה שאמר המסורה, אם על ידי התקנה  הנ"ל של 'מים' אתה מנצחו ונימוח הרי טוב, ואם ברזל הוא שנתקשה לבבך על ידי יצר הרע, שאין אתה יכול לנצחהו, אז, הברזך מעפר יקח, ואתה תוכל להסיר ממך על ידי שתסתכל שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר, ואז בטוח לא ינצחהו. ודוק.

(תולדות ישראל, הרב זאב וולף גינצלר הי"ד, מהדורה חדשה, ניו יורק תשע"ב, עמו' פב-פד)


"ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלקים". ונראה לי על פי שאמרתי לרמז בדרך מוסר מה שכתבו הספרים הקדושים (יוסד יוסף פ"ב) פעולה שלא יבא האדם לידי הרהור עבירה חס ושלום, ושלא יסור מדרך הישר והטוב הסולל לו מבית אביו, שיחשוב תמיד וישום נגד עיניו דמות דיוקנא של אביו.

ואמרתי לרמז בדברי חז"ל (ברכות ה:) אבא בנימין אומר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. הרמז, 'אבא', אם האב חפץ, 'בנימין', שבנו יהיה נוטה לצד ימין דקדושה, אז צריך שיוכל לאמר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים, על תפלתי, שזה היה העיקר תפלתו שבנו ישים תמיד נוכח עיניו, לפני מטתו, כאילו עומד לפני מטתו, בעת שהנני שוכב על ערשי ערש דוי ונפשי יצאה בדברו אתו, שבל יסור מדרך הישר והטוב, ואם זה יהיה תמיד לפני עיניו, בטח גם כי יזקין לא יסיר מדרך הטוב והישר. וגס על זה צריך לו לאב לבקש, שיהיה מטתו נתונה בין צפון לדרום. ובין צפון לדרום יש מזרח ומערב, שלא לבד כששקע שמשו של הצלחה והערוב אצלו, כי אם גם כששמש הצלחה זרח ולא מש מאהלו, גם כן יזכור על מטתו של אביו, בכדי שלא יבעוט בד' כשיהיה לו מכל טוב, והבן.

וזה שאמר יעקב אבינו, "ושבתי בשלום אל בית אבי", אני חושק ומשתוקק תמיד לשוב אל בית אבי, אפילו כשאצלי שלום וברכה. והטעם שאני אוכל לזכור תמיד ואינני שוכח מבית אבי, יען והיה ד', המדת הרחמים, דומה עלי לאלקים, כאלו הוא מדת הדין. וכידוע מהרב הקדוש הרבי רבי בער זי"ע (הובא בייטב פנים אבני זכרון אות כה) על הכתוב (תהלים לו,יא) "משוך חסדך ליודעך", שהחסדים שאתה משפיע ליודעיך, דומה להם כאילו האל ברוך הוא נוקם, יען שחושבים שאינו מגיע להס לרוב פשעיהם. וזה שאמר ושבתי אפילו בשלום אל בית אבי, והבן.

"ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלקים". ונראה לי על פי שאמרתי לרמז בדרך מוסר מה שכתבו הספרים הקדושים (יוסד יוסף פ"ב) פעולה שלא יבא האדם לידי הרהור עבירה חס ושלום, ושלא יסור מדרך הישר והטוב הסולל לו מבית אביו, שיחשוב תמיד וישום נגד עיניו דמות דיוקנא של אביו.

ואמרתי לרמז בדברי חז"ל (ברכות ה:) אבא בנימין אומר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. הרמז, 'אבא', אם האב חפץ, 'בנימין', שבנו יהיה נוטה לצד ימין דקדושה, אז צריך שיוכל לאמר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים, על תפלתי, שזה היה העיקר תפלתו שבנו ישים תמיד נוכח עיניו, לפני מטתו, כאילו עומד לפני מטתו, בעת שהנני שוכב על ערשי ערש דוי ונפשי יצאה בדברו אתו, שבל יסור מדרך הישר והטוב, ואם זה יהיה תמיד לפני עיניו, בטח גם כי יזקין לא יסיר מדרך הטוב והישר. וגם על זה צריך לו לאב לבקש, שיהיה מטתו נתונה בין צפון לדרום. ובין צפון לדרום יש מזרח ומערב, שלא לבד כששקע שמשו של הצלחה והערוב אצלו, כי אם גם כששמש הצלחה זרח ולא מש מאהלו, גם כן יזכור על מטתו של אביו, בכדי שלא יבעוט בד' כשיהיה לו מכל טוב, והבן.

וזה שאמר יעקב אבינו, "ושבתי בשלום אל בית אבי", אני חושק ומשתוקק תמיד לשוב אל בית אבי, אפילו כשאצלי שלום וברכה. והטעם שאני אוכל לזכור תמיד ואינני שוכח מבית אבי, יען והיה ד', המדת הרחמים, דומה עלי לאלקים, כאלו הוא מדת הדין. וכידוע מהרב הקדוש הרבי רבי בער זי"ע (הובא בייטב פנים אבני זכרון אות כה) על הכתוב (תהלים לו,יא) "משוך חסדך ליודעך", שהחסדים שאתה משפיע ליודעיך, דומה להם כאילו האל ברוך הוא נוקם, יען שחושבים שאינו מגיע להם לרוב פשעיהם. וזה שאמר ושבתי אפילו בשלום אל בית אבי, והבן.

(תולדות ישראל, הרב זאב וולף גינצלר הי"ד, מהדורה חדשה, ניו יורק תשע"ב, עמו' קפט)

ל"ג בעומר / רבי יוסף שפירא הי"ד

הרב יוסף שפירא הי"ד

"יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב,ז-ח). יש לרמז בו העניין דל"ג בעמר, על פי הידוע (יבמות סב,ב) אשר תלמידי רבי עקיבא מתו כולם עד היום הזה, וחטאם היה מחמת שהיו שונאים זה לזה ומיום ההוא והלאה נתהווה שלום ביניהם, ועל כן "יהי שלום" עולה "יום ל"ג בעמר" שאז באמצעות השלום התחיל התנוצצות 'החיים' ביום ח"י לחדש אייר. וזה שלום 'בחילך' דייקא שכן "בחיל" נוטריקון ביום חי לחדש. וכן "שלוה" נוטריקון היום שלשה ושלשים לעמר, שאז פסקו מלמות ונשארו "בחיים" התלמידים הנשארים, כמו שנרמז בתיבת "חילך" שעולה "חיים", ובהיות שהנהו חמשה תלמידים תקנו הפרצה וגדרו גדר של שלום ביניהם, לכן "בחילך שלוה בארמנותיך" עולה כל החמשה תלמידים הנקובים בשמותן "שמעון יוסי אלעזר יהודה מאיר" עם הכולל.

ולאשר שנהגו ישראל לייחס השמחה של היום הזה לרבי שמעון בר יוחאי יותר מכל החמשה תלמידים, עיין בספר "צבי לצדיק" לזקיני זצ"ל טעמים נחמדים לזה, על כן שמו הקדוש נרמז ביחוד בהראשי תיבות של יהי שלום בחילך שנוטריקון שמעון בן יוחאי, שעל ידו ובזכותו פסקו מלמות ביום הנכבד הזה שהוא "יום חי באייר" שעולה "ארמון", וזה שלוה "בארמנותיך" דייקא והבן.

וזהו גם כן כוונת הכתוב דסמיך ליה "למען אחי ורעי" וכו', כי בהיות שידוע (יבמות שם) אשר כולם מתו בחולי אסכרה רחמנא ליצלן, שהוא חולאת הגרון שמשם יוצא הדיבור, לכן זהו טעם הכתוב למען אחי "ורעי" שעולה "אסכרה". וביום הזה דל"ג בעמר שהוא י"ח אייר, הנרמז בתיבת "אחי" שנוטריקון י"ח אייר, נתקן הכל ונתהפך מספר אסכרה למספר "ורעי", באמצעות "האחוה והרעות", שנתהוה ביום הזה ונמשך רפואה לחולי הגרון שמשם יוצא הדיבור. וזהו למען "אחי ורעי אדברה" נא וכו' והבן. ובהיות שידוע מדבריהם ז"ל שחטאם היה גם בלשון הרע, כמו שכתב המהרש"א (יבמות שם ד"ה מפני), לכן זה שמסיים הכתוב "אדברה נא שלום בך" שעולה "לשון הרע", שנתקן באמצעות השלום שנתהוה בין התלמידים של רבי עקיבא. והראשי תיבות אדברה נא שלום עולה באמת למספר "ל"ג בעומר", שאז נתקן החטא הלז של לשון הרע ונמשך רפואה וחיים לנו ולכל ישראל אמן…

מה שנאמר בש"ס ובכמה מקומות "בן יוחי" ולפעמים "בן יוחאי" בא', נראה לי על פי דבריהם ז"ל בש"ס מסכת שבת (קלח, ב) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל. ואמר להו רבי שמעון בן יוחאי, חס וחלילה שתשתכח, שנאמר (דברים לא,כא) "כי לא תשכח מפי זרעו", עד כאן. והנה מה שסמך עצמו רבי שמעון בר יוחאי על הך קרא דייקא, הוא משום דהסופי תיבות של הנך תיבין כי לא תשכח מפי זרעו המה אתוון "יוחאי", היינו על ידי זרעו של זה לא תשתכח התורה, וכאשר באמת "לא תשכח" עולה "רבי שמעון בן יחאי". והנה כי כן יש לומר באפשר דמקודם שהיה הסלקא דעתך כחכמים שתשתכח התורה חס וחלילה, וממילא היה נחסר מילת "לא" מהפסוק הנ"ל, ואם כן "כי תשכח מפי זרעו" הסופי תיבות הם רק אתוון "יוחי". אבל לאחר שחידש רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אם כן הסופי תיבות הם אתוון "יוחאי" בתוספת א'. ושפיר מאז והלאה נקרא שמו בישראל רבי שמעון בן "יוחאי" דייקא והבן. ואולם מאחר שעיקר שמו "יוחי" ורק שניתוסף לו האות "א" על ידי רבי שמעון בנו, שהוא החזיר עטרה ליושנה בהעמדת תורה שבעל פה ביחד עם שאר תלמידי רבי עקיבא הנשארים בחיים, כדברי חכמינו ז"ל בש"ס יבמות (סב,ב), על כן "כי לא תשכח מפי זרעו", חוץ מאתוון "יוחי" שבסופי תיבות עולה באמת למספר כל החמשה תלמידים בטוב שמותן "שמעון נחמיה אלעזר יהודה מאיר" במספר המכוון, יען שעל ידם ובאמצעותם לא תשתכח התורה מפינו ומפי זרעינו, ותהיה התורה הקדושה עומדת לעד ולנצח נצחים. והבן היטב כי נכון בסייעתא דשמיא בעזר החונן לאדם דעת.

(זכרון יוסף, עמו' קצו-קצח)


רבי יוסף שפירא, בנו של האדמו"ר מבלוז'וב רבי מאיר שפירא הי"ד. רבי יוסף הוציא לאור, ביחד עם אביו, את ספרו של סבו רבי יהושע שפירא, "קרן ישועה" (בילגורי תרצ"ז) בתוספת הערות. רבי יוסף נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב אליהו בומבך הי"ד אב"ד אושפיצין וכיהן כרב צעיר בבלוז'וב וכאדמו"ר בריישא. דבריו הודפסו בספר "זיכרון יוסף". הרב, רעייתו ושני ילדיו נספו בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942).

גודל מעלת בר המצווה ומעלת מצוות התפילין / רבי מאיר שפירא הי"ד, האדמו"ר מבלאז'וב

תמונת רבי מאיר שפירא הי"ד

"וירח ד' את ריח הניחוח. ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח,כא). לכאורה יש לדייק על הלשון ויאמר ד' אל 'לבו', וגם מי יודע זאת. וגם אינו מובן מהו הטעם ד"לא אוסיף לקלל… כי יצר לב האדם רע", הלא אדרבא המבול היה רק עבור זה שהיו רעים, ומהו הנתינת טעם בזה שלא אוסיף מחמת כי יצר לב האדם רע.

ונראה לי לומר על פי הגמרא (ברכות נד,א) "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך" (דברים ו,ה), בשני יצריך ביצר הרע וביצר הטוב. וזאת ידוע (קהלת רבה ד, טו) שקודם שאדם בא לבן י"ג שנים אין לו שום השתמשות ביצר הטוב רק יצר הרע לבד. לכן אין באפשרות לבוא לידי אהבת ויראת ד', כשיש לו רק לב אחד. וכשנעשה בן י"ג שנים ובא לו היצר טוב, אז יוכל להיות אליו השראת השכינה, ויוכל לבוא לבחינת אהבה שיש לו עם מי להילחם כנגדו, דעד הנה אין מן הדין שיהיה בר עונשין, דיוכל להצטדק מה היה לו לעשות שנתפתה מהיצר הרע ולא היה לו עם מי להילחם נגדו, וכעת שבא לבן י"ג שנים ויש לו יצר טוב להילחם כנגד היצר הרע, ויש לו עצה להימלט ממנו, אז הוא נעשה בר עונשין דיש לו עצה כנגדו. וידוע הנוסח (שאומרים לפני הנחת תפילין) "ומשפע מצות תפילין ימשך עלי להיות לי חיים ארוכים, דמצות תפילין מסוגלים להמשכת חיים ארוכים.

ומעתה הכל על מקומו יבוא בשלום, דידוע שהקרבנות נתקנו לתקן החטאים, כל אחד על חטאיו, וקודם שיבוא לכלל בר עונשין אינו בכלל הבאת קרבנות. רק אחר כך שנעשה בר מצוה והיה לו עצה להילחם כנגד היצר הרע. וזאת מרמזים כאן הפסוקים דקאי הכל על מצות תפילין, דאז נעשה בר מצוה. "ויבן נח מזבח ויעל עולות במזבח", והקריב קרבנות, "וירח ד' את ריח הניחוח", שהיה מהצורך להיות סימן שהקרבן מקובל ומרוצה לפני ד' יתברך, אימתי יכול להיות סימן שהוא נחת רוח לפניו, היינו שמקיים "וירח ד' את ריח הניחוח" של הקרבנות, כשיוכל להשרות השכינה אל לבו. וזאת מרמז הקרא, "ויאמר ד' אל לבו", היינו שתוכל לאהוב את ד', שתיבת "ויאמר" מצינו לפעמים שהיא לשון אהבה, כשתוכל ליקח הד' אל לבך כשיהיה לך יצר טוב גם כן, אז מבטיחך ש"לא אוסיף לקלל", מחמת "כי יצר לב" אחד "רע מנעוריו", שאין לו עם מי להילחם כנגדו אבל כשבא לי"ג שנים ויש לו עצה להשרות השכינה הקדושה אל לבו, שיש לו גם יצר טוב ומצווה במצות תפילין, והמה מסוגלים לחיים ארוכים כנ"ל, על כן "לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי", כי יש להם מצות תפילין שיתמשך להיות חיים ארוכים.

ולשון הזוהר (ח"א ע,ב) על זה הפסוק, אמר ליה ר' ייסא לההוא ינוקא מה שמך, אמר ליה אבא, אמר לי אבא תהא בכולא בחכמה ובשנין. קרא עליה "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משלי כג,כה). ויש להבין מה שייכות יש כאן בפסוק זה. ויש לומר דידוע דהשנים דקודם בר מצוה כמעט אינם נחשבים כלל, דהמה רק חינוך מצות, הן לעניין יום כיפור, הן לעניין לשמור דינים,  וכשנעשה בר מצוה אז הוא מחוייב מדאורייתא בכל המצוות. לזה מרמז הזוהר הקדוש על פסוק הלז, דקאי על ינוקא שנעשה בר מצוה, ומביא מאמר של ר' ייסא שאמר לו "אבא תהא בחכמה ובשנין", שמהיום ההוא והלאה נחשב לשנים, וקרא עליו "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" שנישב ההוא יום כקטן שנולד דמי.

ובזה נוכל לתרץ המדרש פליאה (אות ק"ל), אין מניחין תפילין אלא בשבת, וכמה קולמוסים נשתברו בפירושים שונים. ובזה העניין יתחדש פירוש נכון, דידוע דקודם שנעשה בר מצוה אין באפשרות לבוא להשגה של חלק אלקי ממעל, מחמת שאין לו לבוא להשראת השכינה כנ"ל. אך אחר כך כשנתהווה בר מצוה, אז יוכל לבוא להשגה זו. וידוע (זוהר הקדוש ח"ג רנט, ב) דהנשמה היא חלק אלקי ממעל, על פי (קידושין ל, ב) שלשה שותפין באדם, והקב"ה נותן לו הנשמה. והעיקר חלק אלקי הוא הנשמה יתירה שלא בא רק משבת לשבת (ביצה טז, א). ובזה יתורץ המדרש הנ"ל, שלעולם אין מהמובן מה העניין תפילין גדול כל כך, שנאמר בה (ראש השנה יז, א) קרקפתא דלא מנח תפילין אין לו חלק לעולם הבא, הלא היא רק מצות עשה כשאר מצוות עשין דעלמא. אך התירוץ הוא מחמת דחזינן דאין באפשרות לבוא לידי שום השגת חלק אלוקי ממעל רק כשיש לו מצות תפילין, שאז יוכל לבוא להשראת השכינה, ויוכל לבוא לידי השגת חלק אלקי ממעל, ואימתי נתוודע זאת כשבא שבת קודש, כי עד שלא בא עוד השבת לא נתוודע עוד שמצות תפילין גדול כל כך. וכשבא שבת קודש, ובא לידי השגת נשמה יתירה, אז נתוודע העניין של תפילין.

וזאת הפירוש "אין מניחין", היינו שאין נייחא בעניין תפילין למה מצות עשה הזאת היא גדולה כל כך "אלא בשבת", היינו כשבא שבת והשיג חלק אלקי ממעל, ועד השתא לא היה לו באפשרות לבוא לידי השגה זו, ונתוודע זאת בשבת, ואז ניחא שעניין תפילין גדול כל כך, שעד שלא בא שבת קודש לא הייתה לו שום הבחנה להבחין בין השנים קדמוניות לשנים שאחר הבר מצוה. אך תיכף שבא שבת קודש והבחין בהרגשה יתירה ועמד משתומם מה זאת, מה היום מיומיים, אלא וודאי מסתמא מחמת דיש לו מצות תפיליןי לכן אני מרגיש קדושה יתירה כל כך. זאת הפירוש אלא "אין מניחין תפילין אלא בשבת", משום כשבא שבת, אז ניחא לו למה מצות תפילין גדול כל כך, שהוא רואה דממצות תפילין באה לו קדושה יתירה כל כך. וזהו כפתור ופרח.

(זיכרון מאיר, עמו' כא-כג)


רבי מאיר שפירא האב"ד והאדמו"ר מבלוז'וב שבמחוז ריישא בגאליציה, נולד בשנת ה'תרמ"ד (1884).

אביו של רבי מאיר, רבי יהושע שפירא, האדמו"ר השני מבלוז'וב, היה בנו של רבי צבי אלימלך מבלוז'וב, בן רבי דוד מדינוב, בן רבי צבי אלימלך דינוב, ה"בני יששכר". רבי יהושע כיהן כרב בריביטץ וכאדמו"ר בריישא והיה רבם של אלפי חסידים. אמו של רבי מאיר, בת דודה של אביו, הייתה הרבנית מרים בת רבי מנחם מנדל מארילוס אב"ד דובצעק, שהיה חתן סבו ה"צמח דוד" מדינוב. ימים ספורים לאחר לידתו נפטרה אמו, והותירה אחריה שתי בנות ובן.

רבי מאיר שפירא נשא לאשה את הרבנית באשע בת דודו (אחי אביו), רבי יוסף שפירא מדינוב. בעקבות מלחמת העולם הראשונה נמלטו אביו וסבו מהעיר בלוז'וב, ורבי מאיר כיהן כרב העיר. לאחר פטירת אביו בי"ב באדר א' ה'תרצ"ב (1932) מילא רבי מאיר את מקום אביו כאדמו"ר מבלוז'וב, מקום מגורי סבו רבי צבי אלימלך. במקביל אליו כיהן אחיו (מאב) רבי אליעזר, רב ואדמו"ר בריביטץ.

רבי יוסף שפירא, בנו של רבי מאיר שפירא, הוציאו לאור, יחד עם אביו, את ספרו של סבו רבי יהושע שפירא, "קרן ישועה" (בילגורי תרצ"ז) בתוספת הערות. בהקדמה לספר כותב רבי מאיר כי היה מעוניין לצרף לספר זה גם חידושי תורה משלו, "מה שחנני השי"ת ברוב חסדו… אך מחמת גודל הרפתקאות דעדו על ראשי לעת כזאת מה שלא ניתן לכתוב השי"ת ירחם בקרב, לכן ראש ולבי בל עמי היום ואי"ה עוד חזון למועד". ולכן הוא התפלל וייחל שבעזרת ה' עוד יתחזק ויזכה להוציא לאור את חידושיו בקרוב.

בתחילת מלחמת העולם השנייה החביא רבי מאיר את כתבי סבו וכתבים נוספים שכתב, בידי גוי, ביחד עם הכתובת של אחותו בארה"ב, תוך שהוא מבטיח לגוי כי אם יטמין את הכתבים וישלח אותם לארה"ב לאחר המלחמה יקבל עבורם הרבה כסף. לאחר השואה יצר הגוי קשר עם האחות של הרבי שהתגוררה בארה"ב, ומכר לה את הכתבים. רבי ישראל שפירא האדמו"ר מבלוז'וב בארה"ב, אחיו מאביו של רבי מאיר, הוציא לאור כתבים אלו בספר "צבי לצדיק" עם בקונטרס "זכרון מאיר", בסיוע תלמידו, הרב שלמה יהודה אינטרטור מריישא.

בשנת תשס"ג, יצא לאור ספר "זכרון מאיר" על התורה, מאת רבי מאיר שפירא, יחד עם ספרו של אביו, "קרן ישועה" על התורה והמועדים, וביחד עם "זכרון יוסף" על המועדים, מאת בנו, הרב יוסף שפירא. מהדורה נוספת של "זכרון מאיר" יצא לאור בירושלים, תש"פ. לקט חידושים מתוך "זכרון מאיר" יצאו לאור, ע"י "מכון זכרון ישראל דבלאזוב", יחד עם חידושי שאר אדמו"ר בית בלוז'וב – דינוב בהגדה של פסח "הגדת בית בלאזוב" (ירושלים, תשע"ה).

האדמו"ר רבי מאיר שפירא נספה בשואה בשנת תש"ב (1942) עם כל משפחתו, ובהם בנו רבי יוסף שהיה הרב הצעיר בבלוז'וב והאדמו"ר מריישא (חתנו של הרב בומבך אב"ד אופשיצין) ובנותיו הצעירות, הכלה מרים והילדה שרה. [בחלק מהמקורות מוזכר בן נוסף של רבי מאיר שפירא שנספה בשואה, בשם הרב אפרים].

כן נספו רבים מקרובי משפחתו של רבי מאיר שפירא, ובהם:

אשת אביו, הרבנית צפורה בת רבי יעקב מדילאטין.

אחותו של רבי מאיר, מרת טויבע טילא ובעלה רבי מנשה הורביץ האדמו"ר מרוזבדוב בריישא (ר' מנשה ליזענסקער) וילדיהם: הרב חיים, הרב משה, מרים והבחור בנציון, ומשפחותיהם.

אחותו מאב (מזיווג שני) מרת יוטא ובעלה הרב טוביה הורביץ אב"ד סאנוק.

אחותו מאב (מזיווג שני) מרת הינדה ובעלה הרב צבי אלימלך הורוויץ אב"ד דעמביץ ומשפחתם.

אחיו מאב (מזיווג שני) רבי אליעזר שפירא האדמו"ר מריבאטיץ ורעייתו מרת רבקה ומשפחתם.

אשת אביו רבי ישראל (בזיווג ראשון) הרבנית פערל (בת האדמו"ר מז'אבנה, רבי שלום אונגר) ובתם היחידה סירקא מינדל ובעלה הרב שאול רפפורט ובתם הילדה.

הי"ד.

אין פרטים רבים על המקום והנסיבות בא נרצח רבי מאיר שפירא. יש שכתבו שנספה בבלוז'וב, ויש מי שכתב שנספה בסאנוק יחד עם גיסו, הרב טוביה הורביץ, אב"ד סאנוק.

שלא נטעה את אחרים, והעיקר – לא את עצמנו / הרב ניסן צלניקר הי"ד

תמונת הרב ניסן צילינקר (בברויסקר) הי"ד

"ויאמר הנה נא וגו' סורו וגו' ולינו ורחצו רגליכם" (בראשית יט,ב). וברש"י שם: וכי דרכם של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ? ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה "ורחצו רגליכם". אלא כך אמר לוט: אם יבואו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו. לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם ויהיו נראין שבאו עכשיו, לפיכך אמר, לינו תחילה ואחר כך רחצו. עכ"ל.

היה זה איפוא תכסיס של לוט להימנע מהאשמת העיר הנפשעת. אבל אנו מוצאים עילה אחרת לטענתו של לוט, בהתחלת הפרשה (שם יח,ד). כשאמר אברהם למלאכים תחילה "ורחצו רגליכם", כתב רש"י על זה: כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. אבל לוט שלא איכפת לו אם יכניסו עבודה זרה לתוך ביתו, ולא משום טענותיהם של אנשי סדום.

אבל יש כאן ענין עמוק בכוחות של נפש האדם. לא פעם מוותר האדם וויתורים קלים באמתלאות שנראות צודקות לכאורה, והרואה את מעשיו סבור, שאמנם בגלל האמתלאות שבפיו עשה כך, אבל האמת היא לא כן, שאילו החשיב הרבה את המצווה או המנהג שהוא מוותר עליו, לא היה מוותר, אלא מנצל סיבות מקריות כדי להקל על עצמו את מצפונו על שהוא מוותר, אבל לעצם הוויתור אין לו שום סיבה עיקרית.

וכך היה עם לוט.

כידוע, היתה הכנסת אורחים בכל צורה שהיא אסורה בסדום באיסור מוחלט, כמן שכתוב (יחזקאל טז, מט) "הנה זה היה עון סדום אחותך וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה". ובחז"ל מפורטים העונשים המרובים והאיומים שהענישו אנשי סדום למי שהעיז לתת לחם לעני או להכניס עני לתוך ביתו, כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין קט:) על הפסוק "הכצעקתה הבאה אלי עשו" (בראשית יח,כא) צעקת ריבה אחת שהרגוה במיתה משונה על שנתנה מזון לעני.

אבל לוט, אף שמינוהו לשופט עליהם, לא הלר בדרכי סדום, אלא בראותו אורחים באים קם לקראתם, השתחווה להם אפים ארצה והתחנן שיסורו לביתו. וכשמיאנו, הפציר בהם מאד. הרי זה מצידו מסירת נפש ממש, כפי שבאמת קרה ש"אנשי סדום נסבו על הבית וגו' ויאמרו עתה נרע לך מהם" (שם יט,ט), והוא ידע מראש מה יארע לו אם יעיז להכניס אורחים לביתו, אלא שהוא למד מבית אברהם לחזר אחרי אורחים. אומר רש"י, ולשם קיום מצוה זו היה מוכן לכל.

מעתה יש להתפלא, אם כבר מוכן היה למסור נפשו לקיום המצווה, למה לא קיימה בשלימות, ולא אמר קודם "רחצו רגליכם" ואחר כך ללון אצלו, הרי גם בלאו הכי עשה נגד מנהגי אנשי סדום ובין כך השליך נפשו מנגד. אמנם יש לומר, כי לוט השתדל עד כמה שאפשר להקטין מעליו את ההאשמות של אנשי סדום, אבל האמת הלא כי אילו היה לוט מקפיד כראוי על אבק של עבודה זרה, היה חשש זה מכריע שלא להכניס את האורחים עם האבק שעל רגליהם, והיה הפחד מאבק של עבודה זרה מכריע את הפחד מפני אנשי סדום. עכשיו שהפחד מפני אנשי סדום הכריע את הפחד מפני אבק של עבודה זרה, סימן מובהק הוא שלוט לא הקפיד כל כך על אבק של עבודה זרה.

מכאן לימוד בשבילנו, רואים אנו אנשים עושים פעולות שונות שהסיבות לכך נראות כאלו מובנות, אבל זה רק על פני השטח. כי הנימוקים האמיתיים. צפונים עמוק עמוק בלב האדם. ועלינו לבדוק את הסיבות השונות והאמתלאות שלנו עצמנו, לדעת את מקורן בזלזול של מצוה או מנהג בקלות ראש וכדומה, ולהעמיד את הדברים במקומם הנכון, כדי שלא נטעה את אחרים, והעיקר – לא את עצמנו.

(נכתב בשמו על ידי גיסו הרב בן ציון ברוק, הובא בגוילי אש עמו' רכז)


הרב ניסן צלניקר ("ר' ניסלא באברויסקער"), היה מפורסם כאחד מגדולי החניכים, המחנכים והמשפיעים בנובהרדוק. הוא נולד לאביו, הרב אפרים, בעיירה בבוריוסק שברוסיה. בתחילה למד בישיבה המרכזית בהומל. נשא לאשה את מרת אסתר מלכה בת הרב יצחק גולדברג מגרייבה שבמחוז ביאליסטוק (פולין). לאחר נישואיו עבר לפולין, לישיבה המרכזית "בית יוסף" בעיר ביאליסטוק, שם צורף להנהלת הישיבה והמשיך ללמוד וללמד בהתמדה תורה ומוסר. הוא מעולם לא התרגז, והתמסר לעבודה על מידת הביטחון והאמונה. הוא נודע כמשגיח גדול בתורה וביראה וכדרשן מופלא. חלק משיחותיו ומכתביו הודפסו, ורוכזו בספר "יאיר נזרו", ב, עמו' 385-378.

הוא חיבר והלחין שירי אמונה ובטחון בניגונים מלאי רגש וכיסופים. שיריו הודפסו בספר "כל שירי נוהברדוק" (פיטריקוב תרפ"ט), בספר "לפיד האש הנובהרדקאי",  ובספרים נוספים. הוא התפרסם כחרזן נפלא, ופעמים החל לשיר שירי געגועי אהבת ה' ותורתו באמצע שיחות המוסר שלו.

פעם נסע הרב ניסן ל"חפץ חיים" ושאל אותו כמה אדם צריך ללמוד מוסר מידי יום.

בפרוץ מלחמת העולם השניה ברח לווילנה, ומשם גלה לעיירה הליטאית בירז', יחד עם אלפי תלמידי ישיבות מפולין, רוסיה וליטא, וחיזק את תלמידיו לביטחון ואמונה. גם לאחר שהקומוניסטים השתלטו על העיירה, בערב חג השבועות ת"ש, והחלו לרדוף את תלמידי הישיבות, המשיך הרב לעודד את תלמידיו במאור פנים. בכינוס שערך הוועד הכללי הוא הוציא ספר תורה, אחז בו ונשא דרשה על הצורך לעמוד בניסיונות ולא להפסיק את הלימוד על אף כל הקשיים. הנוכחים נשבעו בספר התורה, שלא יזוזו מלימוד התורה הקדושה על אף כל הניסיונות. בשמחת תורה תש"א שר עם התלמידים בישיבה שיר התחזקות מרגש על רדיפות הדת, בניגון של המנון קומוניסטי ידוע. שיר זה, ביידיש, הודפס בספר "צהר ליוסף" (בני ברק תשמ"ט), עמו' 6.

כשגברה הסכנה מצד הצוררים הנאציים, הוא כתב שיר על ההכנה הנפשית למסירות נפש וקידוש שם שמים.

בב' באב תש"א היהודים גורשו לגטו בבירז. והחלו במאסר יהודים וברציחתם בבית הקברות ובאתרים נוספים בעיירה ובסביבתה. חיסול הגטו החל בשעת בוקר מוקדמת בט"ו באב תש"ב. עד שעות הערב הובלו כל יהודי הגטו בקבוצות לבורות ביער אסטראבה, ונרצחו שם. בין הנרצחים היה הרב צלניקר, משפחת אשתו, בנו צבי ובתו. הי"ד. הרב היה בשנות הארבעים לחייו כשנספה.

אפילו שהצרה קרובה לו מאוד, אל ייפול רוחו, אלא יתחזק בתקווה ובביטחון שישועת ד' קרובה לבוא / הרב יצחק קאט זצוק"ל

ישיבת ביאליסטאק

"אפילו חרב חדה מנחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י,א). לא פעם נדחק האדם למצב חמור הגורם לו רפיון ידים וייאוש, כגון החולה השוכב על ערש דווי ומתפתל בייסורים, וחושב שהנה קרוב יום המיתה ר"ל, או כאשר נודע לאנשי עיר, שהעיר הסמוכה להם כבר נבבשה על ידי האויב, והם מתמלאים פחד ודאגה שמא יגיע אליהם הצר הצורר. על מצבים אלה מלמדים אותנו חז"ל הקדושים שאסור לו לאדם ליפול ברוחו ואסור לו להתייאש, גם בשעה שנמצא במצב של סכנה ממשית. ולא רק כשהשונא נמצא קרוב לו, ולא רק כשהשונא כבר תפס אותו, אלא אף שהוא כבר הפילו והוציא את חרבו, שם את החרב על צווארו כדי לשחוט אותו, בכל זאת אל ימנע עצמו מן הרחמים. ועליו לדעת, אף ברגעים איומים אלה, כשתנועת יד קלה של האויב תמית אותו, כי הכל בידי שמים ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזיו עליו מלמעלה, וכל צער או יסורים לא בכדי הם באים אלא בהשגחה פרטית ומדויקת כחוט השערה ממש. וברגעים אלה אל יחשוב שהחרב תחתוך את צווארו ללא ספק, אין הדבר כן, יתכן והגזירה היא: עד כאן ותו לא. כלומר נגזר עליו לעבור פחד מות, שהחרב תהיה מונחת על צווארו, אבל לא תשחט, כי ישועת ד' כהרף עין.
אין לר חרב חדה יותר מדברי הנביא ישעיה שאמר לו לחזקיהו המלך: "כה אמר ד' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה", וכבר נגזרה עליך גזירה. ופירש רש"י שתמות (עיין שם בברכות דף י). ובכל זאת ענה לו חזקיהו בתקיפות: כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה וכו'. (עיין שם פירוש רש"י). והרי דברי הנביא גזירה הם, גזירה מן השמים, אבל חזקיהו היה בטוח שהגזירה הייתה רק שיאמר לו דברים מפחידים אלו, ואין לו אלא לבקש רחמים, להרבות בתפלה ואז תבוטל הגזירה.
ואפשר להמחיש זאת בציור: בבתי החרושת הגדולים ישנן מכונות חיתוך ולהן סכינים ענקיים או מספרים וכדומה, וכאשר לוחצים על כפתור, הסכינים מתרוממים ואחר כך יורדים בדייקנות נפלאה כדי לחתוך את הסחורה. ומי שמסתכל מן הצד ואינו יודע פשר המכונה, בוודאי נבהל לראות, כיצד הסכין האימתנית הזאת מתרוממת לאט לאט ואחר כך מתחילה לרדת לאט לאט וכל מה שתיגע בו יחתך מיד לחתיכות קטנות. וכל שכן שירא מאד לקרב את ידו למקום החתך. אבל מי שמכיר את עבודת המכונה, יודע שהיא פועלת לא בעצמה, אלא לפי ויסות מתוחכם, ואין לה אפשרות לעבור את הגבול שנקבע לה אף כחוט השערה. ולכן האדם העובד על מכונה זו, יודע שהוא רשאי להחזיק את ידו סמוך למקום החתך ולא יארע לו מאומה.
כן הדבר באיש הבטחון. מי שיש לו אמונה בלתי מעורערת שהכל מן השמים, ברור לו שאין לך תנועה לה שבקלות בכל ענייני העולם שתיעשה ללא גזירתו יתברך שמו, וכל מה שלא נגזר לא יבוא. ולמה יפחד פחד שווא להקיש תנועה זו לתנועה אחרת שתבוא אחריה? ואפילו שהצרה קרובה לו מאוד ולופתת אותו ממש, אל ייפול רוחו, כי אין שניה זו דומה לחברתה, כמבואר, אלא יתחזק בתקווה ובביטחון שישועת ד' קרובה לבוא.

(דבריהם זכרונם, א, ירושלים תש"ך)


הרב [שמואל] יצחק קאט נולד בעיר דרוגוצין בפולין. בצעירותו החל ללמוד בישיבת "בית יוסף" המרכזית הנוברדקואית בביאליסטוק, שם התבלט "יצחק דרגצינר", למרות גילו הצעיר, כבחור בעל שכל חריף, כישרון ציורי ויכולת הסברה מעמיקה, המתמסר כולו ללימוד התורה והמוסר, והיה לאחד מהאריות שבחבורה. במשך תקופה ארוכה עמד בלחצים מצד בני קרוביו ומכריו שביקשו שיעזוב את הישיבה כדי לסייע בפרנסת משפחתו הענייה.

בשנת תרצ"ט (1939) שלח ראש הישיבה, הרב אברהם יפה'ן קבוצה של בחורים, ובהם הרב יצחק קאט, לייסד ישיבה בעיר קולומיי. הרב יצחק סייע לביסוס ישיבה החדשה באמצעות כישורנו הארגוני ודרשותיו. הוא היה "ראש וועד" שהדריך בחורים צעירים, מתלמידי הישיבה שמוצאם בפולין, לתיקון המידות. פעם שאל את התלמידים הצעירים איזו מדה יקרה אפשר ללמוד מדרכי הסבא מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורוביץ. אחד התלמידים אמר "הכרת הבורא". על כך ענה הרב יצחק: "נכון הכרת הבורא היא עבודה ומדה נכבדה מאוד, אולם גדולה מזו היא העבודה של מדת הכרת עצמו".

בתחילת מלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את ביאליסטוק, בניגוד להסכם מולוטוב-ריבנטרופ, הפחד מהגרמנים היה גדול, הגרמנים עזבו לפני יום הכיפורים ת"ש והצבא האדום נכנס במקומם. ראש הישיבה ורוב התלמידים הצליחו לברוח ברכבת לעיר ווילנה. המשגיח הרב ישראל מובשוביץ נשאר בתחילה בביאליסטוק עם כמאתים תלמידים. בחורף ת"ש הצליח בחור מוכשר במשימה קשה ונועזת של הברחת המשגיח ומשפחתו לווילנה. ישיבת "בית יוסף" מביאליסטוק התאחסנה בווילנה בבית המדרש של "הגשר הירוק", ברחוב ווילנה, ליד הנהר, עד שהשלטונות הליטאיים דרשו מהפליטים לעזוב את ווילנה ולנדוד הרחק לעומק המדינה. בעקבות כך עברה הישיבה מווילנה וקבעה את מושבה בעיירה העתיקה בירזש, בליטא הסמוכה לגבול הלטבי.

בשבועות ת"ש (1940) נכנסו כוחות הכיבוש הרוסי לליטא, והיה צפוי שיסגרו את הישיבה ויגרשו את הרבנים והתלמידים לארץ גזירה. ראש הישיבה וחלק מהתלמידים, החזיקו רישיונות כניסה לארה"ב וקיבלו היתר הגירה מרוסיה. עם הגיעם לארה"ב, יסדו בברוקלין, בשנת תש"א, את ישיבת "בית יוסף".  תלמידים רבים שהחזיקו ויזות-מעבר ליפן, קיבלו רישיונות יציאה מרוסיה. אך תלמידים שהחזיקו רישיונות כניסה לקיראסאו, שקיבלו ממדינת שוודיה, התבקשו על ידי הרוסים לקבל את הנתינות הרוסית. משסירבו, רשמו אותם הרוסים כשונאי המדינה והמשטר. בשבת פרשת "בהעלותך" תש"א (1941), עצרו החלו חיילי הנ.ק.וו.ד. במעצרם של אותם בחורי הישיבה. הם הועלו לרכבת אסירים שהסיעה אותם למחנות עובדי עבודת-פרך בסיביר, לריצוי עונש של עשרים שנה. בין האסורים היה גם המשגיח ר' ישראל מובשוביץ. האסירים לא הורשו לצאת מהקרונות במשך המסע, שארך שלשה שבועות. במהלך מסעם נודע להם שהגרמנים פתחו במתקפה נגד הרוסים. לבסוף עצרה הרכבת בתחנת רישוטא, שבאיזור קראסניאסק. התלמידים אולצו לעבוד ביערות במשך היום, ובלילות היו לומדים בסתר את הדף היומי של הגמרא. בשעת העבודה נהגו לחזור בעל פה על הסוגיות שלמדו בלילה, ולהתחזק בביטחון ותקווה. חלק גדול מהתלמידים היו במירקה שבאסיה התיכונה, וחלקם נשלח לצפון סיביר, מצפון לעיר טומסק.

בספר "יסור יסרני" (בני ברק תשס"ז), עמ'  453, כתב הרב יצחק אלחנן גיברלטר כי " למעשה המשלוחים לסיביר היו הצלת חיים ונס עצום משמים. חלק גדול מהמגורשים החזיקו מעמד בכפור האיום בסיביר, ללא ביגוד מתאים וללא תזונה מספיקה. הרעב היה נחלתם ואף המחלות לא פסחו עליהם. אך בכל זאת הם ניצלו מכל העינויים של הנאצים. בסיביר לא רצחו אותם כמו בליטא. הם לא נשלחו לקרמטוריום או לעבודות הקשות בגטאות ובמחנות. הם לא הרגישו כל העת שהמוות אורב להם בכל פינה. המשלוח מליטא לסיביר מנה כעשרת אלפים יהודים מלבד הליטאים. לא עלה על הדעת, שבעוד מספר ימים תפרוץ המלחמה הנוראה. לו ידענו זאת היינו רצים ברגלנו לסיביר".

סמוך לאלול תש"א נחתם הסכם בין ראשי הממשלה הגולה של פולין ובין השלטון הרוסי, על פי דרישת הממשלה הבריטית, ובו הסכימו הרוסים שכל אזרחי פולין שהוגלו לסיביר ע"י הנ.ק.וו.ד. יפסיקו את עבודת הפרך ויורשו לגור באחד מערי סיביר. לאחר המלחמה הורשו בעלי האזרחות הפולנית להגר מרוסיה לפולין. בין החוזרים לפולין לאחר המלחמה היו גם תלמידים הישיבות, אזרחי פולין, ששרדו את הסבל המעצר, הקור, הרעב והמחלות ונשארו בחיים עד לשנת תש"ו, עם חזרתם החלו בהקמת ישיבות "בית יוסף" בלודז' ובצלסהיים.

מנהלי הישיבה, הרב ניסן פוטאשינסקי והרב ניסן צלניקר (בוברויסקר), יחד עם התלמידים שנשארו בעיירה בבירזש, הוצאו להורג בקיץ תש"א (1941). הי"ד.

הרב יצחק קאט היה בקבוצה שנתפסה ונשלחה למאסר במחנה עבודה בסיביר. הוא המשיך שם בדאגתו לאחרים, ואף שהיה חולה ותשוש וסבל מקור ומחרפת רעב, הוא חילק מלחמו הדל לזקנים ולחולים, חטב עבורם עצים והביא להם מים לשתייה ולרחיצה. גם בשעות מצוקה קשה פעל במסירות נפש לקיום מצוות: הוא שמר את פרוסת הלחם שקיבל במנה היומית על מנת לקיים משנה לחם בשבת. הוא יצר חנוכיה מחימר. הוא חסך את מעט טיפות הנפט שהצליח להשיג, על מנת לקיום מצוות נר חנוכה. הוא הצליח למצוא מצות לפסח ובמסירות נפש ממשית, התעסק בגמילות חסד של אמת.

בתקופת מאסרו חלק חדר עם יהודי שעישן בשבת וסירב לבקשתו של הרב להפסיק. לבסוף הוסכם ביניהם כי הרב ימסור לו את מנת האוכל שלו בתמורה לכך שיפסיק את העישון בשבת.

גם בעת צרה וצוקה לא נפל ברוחו ולא מנע עצמו מן הרחמים. הוא היה חוזר ומודה לה' יתברך בשמחה על החסדים הגדולים שעושה עמו בכל יום ובכל שעה, ועל ההשגחה הפרטית שאפשרה לו להמשיך ולקיים מצוות במחנה.

הרב יצחק חלה ונפטר במהלך מאסרו במחנה העבודה.

מצד בני קרוביו ומכריו שביקשו שיעזוב את הישיבה כדי לסייע בפרנסת משפחתו הענייה.

בשנת תרצ"ט (1939) שלח ראש הישיבה, הרב אברהם יפה'ן קבוצה של בחורים, ובהם הרב יצחק קאט, לייסד ישיבה בעיר קולומיי. הרב יצחק סייע לביסוס ישיבה החדשה באמצעות כישורנו הארגוני ודרשותיו. הוא היה "ראש וועד" שהדריך בחורים צעירים, מתלמידי הישיבה שמוצאם בפולין, לתיקון המידות. פעם שאל את התלמידים הצעירים איזו מדה יקרה אפשר ללמוד מדרכי הסבא מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורוביץ. אחד התלמידים אמר "הכרת הבורא". על כך ענה הרב יצחק: "נכון הכרת הבורא היא עבודה ומדה נכבדה מאוד, אולם גדולה מזו היא העבודה של מדת הכרת עצמו".

בתחילת מלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את ביאליסטוק, בניגוד להסכם מולוטוב-ריבנטרופ,הפחד מהגרמנים היה גדול, והם עזבו לפני יום הכיפורים ת"ש, והצבא האדום נכנס במקומם. ראש הישיבה ורוב התלמידים הצליחו לברוח ברכבת לעיר ווילנה. המשגיח הרב ישראל מובשוביץ נשאר בתחילה בביאליסטוק עם כמאתים תלמידים. בחורף ת"ש הצליח בחור מוכשר במשימה קשה ונועזת של הברחת המשגיח ומשפחתו לווילנה. בהמשך עבר המשגיח עם בני הישיבה לעיר בירז' שבליטא.

ממשלת שוודיה העניקה רשיונות כניסה לקיראסאו לבחורי שישיבה שהיו נתיני פולין. אך הרוסים סירבו לאפשר את יציאתם והציעו להם לקבל את הנתינות הרוסית. משסירבו, רשמו אותם הרוסים ברשימת שונאי המשטר הרוסי. בשבת פרשת "בהעלותך" תש"א (1941), עצרו החלו חיילי הנ.ק.וו.ד. במעצרם של הרב ישראל ובחורי הישיבה, והעלתם לרכבת שהובילה אותם סיביר. האסירים לא הורשו לצאת מהקרונות במשך המסע, שארך שלשה שבועות. במהלך מסעם נודע להם שהגרמנים פתחו במתקפה נגד הרוסים. לבסוף עצרה הרכבת בתחנת רישוטא, שבאיזור קראסניאסק. 

חלק גדול מבני הישיבה של ביאליסטוק הצליחו להתחבא מעיני בלשי הנ.ק.וו.ד. ולהתחמק ממאסר. הנשארים ביכו את חבריהם המסכנים שהובלו למעצר וגורשו לסיביר. לאחר כשבוע, כבר לא היו הבוכים בין החיים.

גם הרב יצחק קאט נתפס ונשלח למאסר במחנה עבודה בסיביר. הוא המשיך שם בדאגתו לאחרים, ואף שהיה חולה ותשוש וסבל מקור ומחרפת רעב, הוא חילק מלחמו הדל לזקנים ולחולים, חטב עבורם עצים והביא להם מים לשתייה ולרחיצה. גם בשעות מצוקה קשה פעל במסירות נפש לקיום מצוות: הוא שמר את פרוסת הלחם שקיבל במנה היומית על מנת לקיים משנה לחם בשבת. הוא יצר חנוכיה מחימר. הוא חסך את מעט טיפות הנפט שהצליח להשיג, על מנת לקיום מצוות נר חנוכה. הוא הצליח למצוא מצות לפסח ובמסירות נפש ממשית, התעסק בגמילות חסד של אמת.

בתקופת מאסרו חלק חדר עם יהודי שעישן בשבת וסירב לבקשתו של הרב להפסיק. לבסוף הוסכם ביניהם כי הרב ימסור לו את מנת האוכל שלו בתמורה לכך שיפסיק את העישון בשבת. גם בעת צרה וצוקה לא נפל ברוחו ולא מנע עצמו מן הרחמים. הוא היה חוזר ומודה לה' יתברך בשמחה על החסדים הגדולים שעושה עמו בכל יום ובכל שעה, ועל ההשגחה הפרטית שאפשרה לו להמשיך ולקיים מצוות במחנה.

 הרב יצחק חלה ונפטר במהלך מאסרו במחנה העבודה. הי"ד.

הדרך לקניין תורה ולאהבת ישראל / הרב הלל אונסדורפר הי"ד

תמונת הרב הלל אונסדרפר הי"ד

"הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א,יב). זקני חכמי ארץ ישראל דייקו שהנוסח אינו "אוהב את הבריות על מנת לקרבן לתורה", כי אם כן, אין זו אהבה כלל.

אנו אוהבים כל יהודי מפני שאנו מצווים בכך. "ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד בתורה, ומצווה לאהוב כל יהודי כגופו. קיום מצווה זו המסורה ללב לא באה לאדם בקלות, וגם קשה לצוות על האדם שיאהב את זולתו! בשביל קיום מצווה זו יש לאדם לעבוד על עצמו, להרגיל את עצמו לשעבד את רצונותיו האנוכיים, כדי להגיע לקיים את המצווה בשלמות.

מתוך מאמץ לסלק לצדדים את כל המעיקים עליו מלקיים המצווה, האדם מגיע לדרגה עילאית של אהבת ה'. מתוך התבוננות בגדלות ה' יתברך הוא מגיע לאהבת כל בריותיו. מתוך כך הוא רואה שהוא וחברו שווים. אין שום סיבה לא לאהוב אותו כפי שהוא אוהב את עצמו. להבנות כאלה מגיעים רק על ידי לימוד תורה.

מובא במדרש על אהרן שכשראה אדם עושה עבירה, היה מתחבר ומתקשר אליו עד שנעשה ידידו והיה מתנהג עמו שווה אל שווה. זה אומר לחברו "זה אהרן הכהן היה יודע שבליבי אינני כזה טוב כפי שהוא חושב עלי לא היה מתחבר איתי", עד שמתבייש במעשיו ומתקן את מעשיו.

כל מי שמתבונן בהליכותיו אלו, רואה בזה כוחה של תורה ומתקרב לתורה.

זה יכול להיות ההסבר של "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", בגלל שכך זה צריך להיות, ועל ידי דוגמה אישית שלו, "מקרבן לתורה".

רואים בהליכותיו של הלל ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ובזה הוא מקרב רחוקים.

הלל אומר – בדרך הלצה היה אומר: הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" צריך לפרש כך: את עצמך אתה אוהב ורוצה בכל דרך אפשרית להטיב עם עצמך גם אם אינך מצווה על כך, את חברך אתה בוודאי צריך לאהוב , הרי אתה מצווה על כך.

 

"רבי חנינא בן חכינאי אומר, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו" (אבות ג,ד). וכי למה החמירו אתו כל כך?

וכי מי ששנתו נודדת מסיבה כל-שהיא הוא חוטא? ואם הוא שומר לילה וזה פרנסתו? שמא בעל ייסורים הוא חס ושלום? שמא מחמת דאגותיו אינו ישן? שמא ההצלחה שלו או אי ההצלחה שלו, או של ילדיו, מדירה שינה מעיניו.

וכי המהלך בדרך יחידי ממקום למקום, מהכא להתם, פושע חס ושלום? אולי הוא הולך לדבר מצווה, אולי הלך לצרכי פרנסה, למה אם כן הוא מתחייב בנפשו?

ההסבר המקובל הוא, מפני שהלילה זמן למזיקים. מי שהולך לבד בלילה יכול חס ושלום להסתכן מהמזיקים. אין לך מציל ומגן מובטח יותר מלימוד תורה. אם היה לומד בדרך, היה תורתו מגינה עליו, ומצילה אותו מפני הפורענות.

בפרשת ואתחנן אנו אומרים בקריאת שמע "ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז). "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א,ח), חובה על כל בר-ישראל ללמוד תורה. חובה ללמד ולשנן דברי תורה לילדיך.

וכי איך צריך לשנן דברי תורה לילדים?

רק על ידי כך שדיברת בם! אם האבא בעצמו לומד תורה ומדבר בבית דברי תורה, זה הנושא בעל החשיבות הראשונה בשיחת הבית. הילד הרואה את זה, גדל עם זה ושומע את אביו מדבר אתו בדברי תורה, מדי יום אף שואל אותו מה למדתם היום ובוחן אותו בסוף כל שבוע, הילד הזה מתחנן וגדל עם ההבנה, שזה מה שחשוב בבית וכל היתר הוא צדדי, כך אפשר לקוות שהילד גם ילמד "ושננתם לבניך, ודברת בם".

ומה הגבול? כמה יש לשנן את הנלמד?

יש לשנן ולחוזר על מה שלמד עוד ועוד. עד שיבין, ולא רק עד שיבין, אלא עד שיזכור.

 איסור גמור לגרום לשכוח את לימודו, כפי המובא בפסוק "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה" (דברים יא,כב), אומר רש"י אזהרת שמירות הרבה, להיזהר בתלמודו שלא ישתכח.

אם הוא כבר מבין וזוכר, יש לשנן עוד ועוד עד שידע בעל פה. אם האדם יודע תלמודו בעל פה, הוא יודע פרק תהלים בעל פה, הוא יודע משניות בעל פה, הוא יודע גמרות בעל פה, אז יש לו מה ללמוד כאשר הוא נוסע בדרכים, או שהוא נעור בלילה, או נמצא במצב שאין לו ספר בהישג יד.

המדרגה הזו לא באה בין לילה, ואת זה יכולים להשיג רק על ידי יגיעה ועמל מתמיד של שנים, ובמיוחד בימי הבחרות.

כך גם מבואר בהלכות תלמוד תורה (ג,יג) אף על פי שחובה ללמוד תורה ביום ובלילה, אין האדם למוד רוב חכמתו אלא בלילה.

זה מה שהמשנה אומרת לנו!

"הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה", זאת אומרת בשעת לימודו ובשנות לימודיו הטובים, דהיינו בצעירותו כאשר הדעה עדיין צלולה והראש עדיין פתוח, לא הכין את עצמו לכך שיהיה לו מה ללמוד בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, לא די שאין לו חומר על מה להרהר כשהוא שוכב חס ושלום וייסורים מציקים לו ויכול היה למצוא לעצמו מזור והקלה בלימוד משנה בעל פה על מיתת חוליו, אלא שאז מתחייב בנפשו שהתרשל להתמיד ולאגור תורה וחכמה באותן השנים הטובות שלו (בשבע שנות השובע) שהזמן עמד לרשותו, כל האפשרויות היו בידו, אבא אמא דאגו לסיפוק צרכיו ומחסורו, והדעת רחבה לקלוט דברי תורה.

עוד כוונה אחרת, בלכתך בדרך:

בפרשה הראשונה של קריאת שמע הכתובה בפרשת ואתחנן כתוב: "ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז) –  הכל נאמר בלשון יחיד, ומזה צריך להבין שמדברים אל האב, אתה האב תשנן ותלמד לילדך דברי תורה בכל מצב ובכל דרך.

בפרשה השנייה הכתובה בפרשת עקב:

"ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך" וגו' (דברים יא,יט) בלשון רבים, אל מי הכוונה? למורים? למלמדים? אם כך היה צריך לכתוב "בשבתכם בבתיכם"? אלא הכוונה היא לאב, ואחר כך לילדים. התורה פונה לאב שילמד את ילדיו בכזו התמדה, בחשק והתלהבות ולשנן להם כך, שיהיה להם את הרצון ואת היכולת להמשיך ללמוד תורה בעצמם. כך אפשר להבין את סיבת הדבר שהתורה פותחת בלשון רבים ומסיימת בלשון יחיד…

בכל המצבים שאדם נתון בהם בטוב וחס ושלום ברע בצעירות ובזקנות, בעושר או בעוני, בבריאות או חס ושלום בחולי, אם מוקף בידידים או בודד, בהרחבת הדעת או בשפיפות, תורתו מגנה עליו ומשמרתו…

"הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה" ואין בו תורה להעסיק עצמו בעת זקנתו, "הרי זה מתחייב בנפשו" שלא שנן דברי תורה במידה מספקת בימי בחרותו, ועתה כזקן מסכן יושב בטל ומוצץ את המקטרת ומשתעמם.

(הלל היה אומר, דברי תורה בעל פה שנמסרו בשמו, עמו' 36-40).

 


הרב הלל אונסדורפר הי"ד, נולד בפרשבורג בשנת תרנ"ב (1892).  לאביו הרב מרדכי אריה דומ"ץ ושו"ב בעיר גוטא. אחיו של הרב הלל היה הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד מפרשבורג, הרב הלל היה מחשובי תלמידי אב"ד פרשבורג רבי עקיבא סופר, ה"דעת סופר" ותלמידם של הרב יוסף צבי דושינסקי כשהיה רבה של גאלאנטא ושל רבי אלכסנדר הכהן שטיינברג. לאחר שנשא לאשה את הרבנית רבקה בת רבי חיים צבי רוזנברג, הם התגוררו בפרשבורג. בשנת 1919 הוקמה אגודת ה"מזרחי" בפרשבורג, והרב הלל שהיה בין פעילי האגודה סייע להתארגנות מחדש של אגודות המזרחי בכמה מערי סלובקיה, יחד עם ידידיו הרב משה אשר אקשטיין הי"ד ורבי יוסף אהרן פרנקל הי"ד מחבר הספר "בית מדות". בכל האירועים הציבוריים ראו אותם ביחד, הולכים בדרך ומתפלפלים בתורה.

הרב הלל נודע כאיש אשכולות, חריף ובקי בתורה, העוסק בצרכי ציבור באמונה. בהמלצת רבו ה"דעת סופר" מונה הרב הלל בקיץ תר"פ לרב בקהילת לושוניץ שבסלובקיה, שם כיהן כאב"ד ור"מ. לאחר קבלת הרבנות הפסיק את פעילותו ב"מזרחי". למרות שהרב דושינסקי תמך במועמדותו של הרב אברהם יעקב קאפל זינגר לתפקיד זה, הוא לא נמנע במכתבו מלהפליג גם בשבחו של הרב הלל אונסדורפר, וכתב:

"תלמידי חביבי מהו' הלל אונסדורפר נ"י… לפני ימים ושנים למד אצלי, והי' לו שכל זך וצח והי' כלי מוכשר לתורה וטהרה ומאז עברו ימים ושנים וכמה פעמים עמד לפני וראיתי שעלה כמה מעלות בקודש, וגם נודע לי מתנהג הוא כראוי לת"ח ביראת השם, ורחוק הוא מהמחדשים.. ותלמידי הנ"ל כפי מה שהבטיח לי מחזיק בדרך המורשה… ראוי הוא לעמוד בראש עדה קדושה".

משנת תרפ"ז היה הרב הלל מעביר שיעורים לחברת "צעירי אמוני ישראל" לנוער, בשבתות ובימי החול. בשיעורים אלו למדו הנערים במשך כשעתיים חומש, רש"י וגמרא. הרב היה גם מוהל זריז, שוחט ובודק, בעל תפילה מצוין בעל קול טנור מרשים, בעל מנגן, נואם בחסד עליון, בעל קורא מעולה ובעל דקדוק חסר פשרות. הוא הרבה לכתוב על סוגיות הש"ס, חידושי בהלכה ובאגדה, דרשות על פרשת השבוע ועוד. הוא התכתב בקביעות עם רבני דורו ובהם הרב דוד וועסעלי דומ"צ בפרשבורג, הרב יצחק שטיינר מיעמערינג, הרב משה אשר אקשטיין רבה של קהילת סערעד, הרב יחיאל באום מגוטה, הרב ברוך לעבעל סגן מנהל ור"מ  ב"יסודי התורה" בפרשבורג, האדמו"ר רבי יצחק אייזיק וייס בעל ה"חקל יצחק" מספינקא, האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא בעל ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש (איתו היה נפגש מידי שנה במקום המרפא סליאטש למרגלות הרי הטאטארה), ר' שמואל ויינגרטן לימים היה יושב ראש המועצה הדתית בירושלים, ועוד.

במשך לילות שלימים היה הרב הלל יושב בלשכתו שעל יד בית המדרש ומתקתק את מכתביו במכונת כתיבה, תוך שהוא שומר לעצמו לרוב העתקים ממכתביו. במשך שנים רבות נאגרו כתביו הרבים היו בתוך מזוודות עור וקרטונים שאוחסנו על גבי מדפים רבים בצמוד לבית מדרשו. בצוק העיתים נהרסו ואבדו כתבים אלו, וחבל על דאבדין. הרב הספיק להוציא לאור את הספר "מאורות אש" (תרפ"ז) מאת הרב שטיינברגר, והוסיף לו הקדמה משלו ובה מתולדות המחבר.

בתקופת השואה אגר הרב מזון מהשוק השחור לצורכי קהילתו, אף על הסכנה הרבה שבדבר. בכסלו תש"ג הוא חיזק את היהודים המפוחדים בצוק העיתים ואמר להם:

"מלאכת 'הוצאה' בשבת מורכבת משני חלקים, עקירה והנחה. אם לא בוצעה הנחה, אזי לא חייבים גם על העקירה. בימים אלו מלאים לבבות ישראל בצער רב על אודות ה'עקירה' מהבתים, העקירה מהמשפחות, העקירה מה'היים', העקירה מהקהילות, בתי הכנסת ובתי המדרש שב'שטעטלאך'. כל יחיד כל כך רווי בצרותיו וסאת יגוניו, עד כדי שבדרך הטבע איננו מסוגל לקלוט שה'עקירה' אינה אלא חצי פעולה – בדרך ל'הנחה' בארץ חמדה טובה ורחבה!".

הרב גורש עם קהילתו לאושוויץ ומשם הוא נשלח למחנה הריכוז גינסקריכן, שם נפטר בז' בטבת תש"ה. עד ראיה מסר לנכדתו כי היה עם הרב ברגעיו האחרונים ואף הביאו לקבר ישראל. רעייתו נפטרה במחנה הריכוז ברגן בלזן בכ"ד בניסן תש"ה.

לרב הלל נולדו שמונה ילדים, ארבעה בנים וארבע בנות.

* בתם חנה (נולדה 1919) ובעלה הרב חיים אליהו פלברמן רבה של נאג'-אידה, נספו בשואה עם ילדיהם יצחק-צבי ולאה לאחר שהוגלו מגטו קאשוי.

* בנם צבי (האשי) (נולד 1920) היה תלמידו של הרב יצחק שטיינר בישיבה ביעמערינג. בשנת 1938 עלה לארץ ישראל ללמוד בישיבתו של הרב דושינסקי בירושלים. הוא התגורר בתל אביב, ובמשך מספר חודשים נמנה עם רעייתו על מייסדי הישוב נווה צוף. במהלך מלחמת יום הכיפורים היה בנם ר' הלל אונסדורפר (תשי"ב – י"ז בשבט תשנ"ג) חייל בנח"ל שלחם במוצב המזח. לאחר שבוע של לחימה עיקשת התקבלה נפל המוצב. התמונה של ר' הלל בעת ההליכתו אל השבי, כשהוא צועד בראש מורם עם ספר התורה בידו, היא אחת התמונות הייצוגיות של אותה מלחמה. לאחר שחרורו מהשבי אמר "הרגשתי שחיי שנתנו לי במתנה, לא ניתנו על מנת לפתח את עצמי למען עצמי, אלא לפתח את עצמי למען הכלל. צריך לחנך את כל עם ישראל למצב של יותר קשר לארץ, יותר קשר למקורות והדברים האלה הולכים ביחד". הוא התנדב לסייע בהקמת הישוב קשת ברמת הגולן, למד תורה מספר שנים ומונה לרב הראשון של הקיבוץ בית רימון שבגליל ולדיין בדיני ממונות. לאחר שנהרג בתאונת דרכים נבנה בית הכנסת החדש בקיבוץ על שמו ונכתב עליו הספר "הלל ממוצב המזח" מאת מנחם מיכלסון. 

* בתם יהודית (נולדה 1921), אשת הרה"ח מאיר משה שפיצר, ובזיווג שני אשת הרב משה ניישלאס אב"ד שיכון סקווירא. נפטרה בשיבה טובה בניו יורק בשנת תשס"א.

* בנם הבחור אלכסנדר שמואל (נולד 1922), בחור חריף, כשרוני ומתמיד שלמד בישיבות שוראן ונייטרא, הוגלה למחנות עבודה באוקראינה ונפטר על סף השחרור.

* בתם שולמית (נולדה 1924), גורשה ונרצחה באושוויץ.

* בנם טוביה אונסדורפר (נולד 1925) למד בישיבה בקולטה. הוא שרד את השואה ועלה לארץ ישראל. בשנת 1942 כשגברו רדיפות יהודי סלובקיה, השתתף טוביה בארגון הבריחה היהודית אל מעבר לגבול. בשנת 1944 הוא נאסר וגורש למחנה ריכוז בהונגריה, אך ברח משם לבודפשט והסתתר תחת חסות הקונסוליה השוויצרית. כאשר הגיסטאפו הצליחו לעלות על עקבותיו ולתפוס אותו, הוא גורש למחנה ברגן-בלזן. לקראת סיום המלחמה תכננו הנאצים להטביע אותו  יחד עם אסירים נוספים מהמחנה, בנהר אלבה, אך הוא וחבריו שוחררו בטרם עלה בידי הנאצים לרצוח אותם. בשנת 1945 עלה לארץ ישראל. בדרכו לארץ מצא טוביה ילד יהודי יתום בצרפת, טוביה לקח את הילד תחת חסותו, והביא אותו לארץ בתרמיל המסע שלו. הוא גר בחדרה, שם עבד כמדריך וכפועל במאפיות בשעות הלילה. מיום עלייתו לארץ הצטרף לארגון ההגנה ולקח בו חלק פעיל. מיד עם פרוץ המאורעות בשנת תש"ח התגייס לגדוד הראשון, גדוד 'העמק', בחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ושירת בעמק יזרעאל ובגליל העליון. ביום י"א בתמוז תש"ח (18.07.1948) נפל בשילטא אל בורג' בעת נסיגת היחידה שלו מהקרב בלטרון. לפני שיצא לקרב זה בא טוביה להיפרד ממשפחתו, ואמר להם: "אפשר ויפלו רבים, אך כדאי הדבר, ובלבד שירושלים תהיה שלנו". ביום א' באדר תש"י (28.2.1950) הועבר למנוחת עולמים בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

* בנם אהרן (ארי) (נולד 1926) למד ב"יסודי התורה" בפרשבורג, שרד את השואה, וחיבר את הספר "בית הלל" לזכר אביו. בספר מביא המחבר תיאור של קורותיו בשואה, וכן לקט של דברי תורה ששמע בשם אביו, משרידי מכריו ותלמידיו. בראש ספרו כותב אהרן כי מה שנתן לו כוח להחזיק מעמד ולשוב ולברוח בתקופת השואה, היה רצונו לשרוד ולהודיע לעולם כי בית הוריו בלושונץ היה "בית של תורה, חסד, הכנסת אורחים, אהבת ה' ואהבת כל ברואיו, בית של אהבת ישראל. בית שבו ה'שולחן ערוך' לא היה ספר מאובק על השידה, כי אם מצפן לאורחות חיים. בטוב וח"ו ברע, בחול וביו"ט השולחן ערוך היווה ציר מרכזי סביבו סבב הבית. כזה היה ביתו של הענק ר' הלל אונסדורפר זצ"ל זי"ע והרבנית האצילה שלו אמנו הצדקת, מרת רבקה בת נדיבים".

* בתם מרים תמר (מירי) (נולדה 1928) שרדה את השואה ונישאה בשנת תשי"ד (1953) לרה"ח ר' ישראל צבי הכהן פרנצויז, ששרד אף הוא את השואה. הם התגוררו בתל אביב, בטבריה ובירושלים.

בשבח דברי חכמים ובמעלת בקשת החכמה / הרב ישראל איסר הכהן פייגנבוים הי"ד

תמונת הרב ישראל איסר פייגנבוים הי"ד

והנה אמרתי לכתוב כאן מה שפרשתי בעזרת ה' יתברך הא דאיתא בגמרא (כתובות ק"ג) אמר רב הונא לשון חכמים ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא. ברכה הא דאמרן (ברכת הבית ברובה). עושר, דתנן המוכר פירות לחברו מדד ולא משך לא קנה, ואם היה פקח שוכר אח מקומו. מרפא, דתנן לא ילעוס אדם חטים ויניח על גבי מכתו בערב פסח וכו'. וכתב רש"י ז"ל שם, לשון חכמים יש ללמוד ממנה ברכה ועושר ורפואה. עיין שם.

והנה מאמרם ז"ל תמוה מאד:

א) למה נקיט רב הונא ברכה עושר ורפואה דווקא, ומה קמ"ל דהא כבר אמרו (אבות פרק ה') הפוך בה והפוך בה דכולא בה. וגם אמרו ז"ל ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא.

ב) הא דאמרו ברכה כדאמרן (ברכת הבית ברובה, ועיין בתוס' כגון נר לאחד נר למאה) דקשה וכי זה אנו צריכים ללימוד לשון חכמים, הא הכל רואים שנר לאחד נר למאה.

ג) מה היא שבחה של תורה דילמדו מלשון החכמים ברכה ועושר, דהא כל חפציך לא ישוו בה, וכתיב (תהלים קי"ט) "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". ועיין ירושלמי פאה פרק א' כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה.

ד) צ"ל הא דאמרו מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטים וכו', דהא טפי הוי ליה למינקט הא דתנן (זבחים י"ט.) כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי. והקשו שם בגמרא מה איריא גמי לאשמועינן צלצול קטן. ותירצו, מילתא אגב אורחא קא משמע לן דגמי מסי. ועיין שם בתוספות דגמי מסי שלשון חכמים מרפא. ה) למה לנו לדחוק ולפרש לשון חכמים מרפא, היינו שמלשון התורה מלמדין ענייני רפואה, הא אפשר לפרש בפשיטות לשון חכמים מרפא שהתורה היא רפואה, על דרך דאמרו במכילתא "אני ד' רופאיך", אמר הקב"ה למשה אמור לישראל תורה שנתתי לכם רפואה היא לכם. ועיין במדרש תהלים (מזמור ע"ה) ועיין במדרש תנחומא דברי תורה שנתתי לכם מרפאין אתכם, שנאמר וגו', וכן איתא שם מצא אדם רב ללמוד ממנו דבר מן התורה או פרק אחד, חיים הוא מוצא וכו', שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם אדם נותן סם לחברו, יפה לזה וקשה לזה. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, והיא סם חיים לכל גופם, שנאמר "ולכל בשרו מרפא".

ולולא דמסתפינא היה נ"ל דבאמת כוונת רב הונא לשון חכמים ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא, שלשון חכמים הם ברכה ועושר ורפואה, על דרך שאמרו תורה שנתתי לכם רפואה היא לכם, כנ"ל. ובזה מובן היטב גם ההמשך של דברי הגמרא כאן. ובראשונה נקדים מה שכתב רבינו הריב"ש ז"ל בתשובתו (סימן ס') בזה הלשון, מעלת תורתנו הקדושה לכלול בדיבור אחד דברים הרבה, בין במצות ובין בסיפורים וכו'. עיין שם. [והוא כעניין שבעים פנים לתורה. ועיין בספר הכתב והקבלה (פרשת דברים) שמבאר דמה שאמרו דהתורה נאמרה בשבעים לשון באמת הכוונה לשבעים פנים שבתורה כנ"ל. ועיין בזהר הקדוש (המובא בספר "שם משמואל" רמזי בראשית תרע"ד) דאורייתא סתים וגליא כמא דשמא קדישא סתים וגליא].

והנה לכאורה בלתי מובן מה מעליותא שנכלל בדיבור אחד דברים הרבה. ומה היה המקרא חסר שכל דבר ודבר מהשבעים פנים שבתורה היה נכתב בפני עצמו ולא נכלל אחד בשני כמו שאר ספרי חכמה. אבל כאשר נשכיל לדעת נראה דמה שנכלל בדיבור אחד דברים הרבה, היא אחת מפלאות תורה הקדושה והיא מעלת גדולה בדרך לימוד התורה, דאם נכתב כל דבר מפורש בפני עצמו היה אחד לומד במקום זה והשני במקום אחר כי אין אחד דומה לחברו בהשגת שכלו, והמקום בתורה שהיה ראוי לזה לא היה ראוי לזה. וכאשר רצון ה' יתברך היה בנתינת התורה שכל ישראל ילמדו בכל התורה, והוא כעין דאיתא במדרש רבה (פרשת תצא) מה עשה הקב"ה שלא גילה לבריות מתן שכרה של כל מצווה, כדי שיעשו כל המצוות (ועיין בספר הקדוש "שם משמואל" שם רמזי תצא שנת תר"ע) לכן נכתבה התורה בחכמה נפלאה שבכל מקום בתורה יש דברים הרבה גליא וסתים, לכן ילמדו כולם בכל מקום בתורה, שמה שילמוד זה ילמוד זה גם אחר רק כל אחד לומד לפי השגתו. והיא כדאיתא בגמרא (עירובין נד:) כיצד סדר משנה נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו, נכנסו בניו וכו', נכנסו זקנים וכו', נכנסו כל העם ושנה להם פרקן וכתב רש"י ז"ל, ושנה להם פרקן, אותו פרק ששנה לאהרן. והנה אהרן ובניו וזקנים וכל העם בוודאי לא היו דומים זה לזה, ואחד היה גדול מחברו, ועם כל זה מצינו שאותו פרק ששנה אהרן שנו כל העם, וזה לא נמצא באמת בשאר ספרי חכמה שבעולם שהחכמים והבלתי חכמים ילמדו בספר אחד ובמקום אחד. ושפיר כתב רבינו הריב"ש ז"ל מעלת תורה הקדושה וכו', שזה מעלה גדולה שנכלל בתורה הקדושה בדיבור אחד דברים הרבה. וזה הוא לפי עניות דעתי הפירוש מה דאיתא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה, היינו מה שבכל דיבור נכלל דברים הרבה כנ"ל.

ואפשר שזה הוא הפירוש גם כן בדברי רב הונא לשון חכמים ברכה, דמדבר כאן בשבח לשון חכמים, שבלשונם יש אותה מדה שנכלל בדיבור אחד מדבריהם דברים הרבה, הן בדברי תורה וגם בסיפורים ושיחת חולין שלהם, היינו שכל אחד ילמוד מדבריהם איזה דבר, כל אחד כפי השגתו, והוא ממש כמו ברכה, דבכל דבר מאכל שנראה כדבר מועט כשנתחלק להרבה בני אדם אומרים ששרתה ברכה בהמאכל, וכן הוא לשון חכמים, הגם שנראה לפעמים שאמרו דבר מועט אבל באמת הדברים מספיקים לכולם, שכל אחד אפילו הקטן בדעת, מוצא טעם בדבריהם והדברים מתברכים בלב השומע, על דרך אוכל קמעא ומתברך במעיו.

מה שאמר רב הונא לשון חכמים עושר, רצונו לומר שבלשון חכמים יש מעלה כמו מעלת עשירות. ואין הכוונה לעשירות וריבוי הכסף וזהב, אך עשירות בידיעת התורה [כמו עניות בסתם היא עניות של תורה (עיין קידושין מ"ט) ובגליוני הש"ס (נדרים מ"א) כן עשירות בסתם היא עשירות של תורה] והיא על פי מה דאיתא בגמרא (סנהדרין ק:) כל ימי עני רעים זה תלמוד בבלי, בוקע עצים יסכן אלו בעלי הש"ס. עיין ברש"י ז"ל שם שקשה ללמוד מרוב קושיות וסוגיות עיין שם. והנה לכאורה היה מקום לחשוב חס ושלום שיש חסרון בלימוד התורה ששורה בה מהות עניות והלומד נקרא בשם "עני". אבל באמת אינו כן, וכבר אמרו חז"ל ירושלמי ראש השנה דברי תורה הם עניים במקומם ועשירים במקום אחר. עיין שם. והיינו שזה גם כן מפלאות תורה הקדושה דמה שנסתר במקום אחד בא מקום אחר ומבארו, וכדאיתא במדרש (חקת פרשת י"ט פ' י"ז) דברי תורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל זה פותח. לכן אין לומר שיש חס ושלום עניות בתורה כנ"ל, דהרי כשילמוד במקום אחר או שזוכר בעת לימודו מה שלמד במקום אחר, אז יבין היטב ויתיישבו אצלו הקושיות והסוגיות. ועיין בגמרא (סנהדרין צ"ט:) נפש עמל עמלה לו, וכתב רש"י ז"ל שם שתורתו עומלת לו שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי התורה (עיין בהקדמת ספרי אור פני יצחק ספר א') ועיין במדרש שוחר טוב (משלי פרשה יו"ד) לא ירעיב ד' נפש צדיק, זה תלמיד חכם, אם נתעלם ממנו פרק אחד או דבר מתלמודו אינו נפטר מן העולם עד שבאים מלאכי השרת ומסדרין לפניו. עיין שם. הרי מה שאדם לומד, אף שאינו מבין לימודו מרוב קושיות, אין יגיעתו לריק, כשילמוד במקום אחר בתורה יבוא אל הכוונה. לכן אפשר שזה פירוש דברי רב הונא לשון חכמים עושר, היינו באמירת הלשון חכמים לחוד נחשב כבר לעושר, דכשילמוד במקום אחר אז יתגלה לו הפירוש והכוונה.

ומה שאמר רב הונא לשון חכמים מרפא, גם כן הכוונה על דרך הנ"ל. היינו שהלשון לחוד היא רפואה, והוא על פי מה דאיתא בגמרא (יומא ל"ט.) תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם, ופירש רש"י ז"ל מטמטמת אוטמת וסותמת מכל חכמה. הנה זה שלבו סתום ואטום שאין הדברי תורה נכנסים לתוך לבו, הוא מכלל חולי הנפש, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כמו שיש חולי הגוף כן יש חולי הנפש, אך אמרו ז"ל המאור שבה מחזיר למוטב, היינו שסגולת התורה דהגם שלימודו הוא רק משפה לחוץ בדיבור בעלמא, עם כל זה צפצוף הלשון של תורה מועיל שיחזור למוטב ויהא לבי נפתח בחכמה [וזה לא נמצא בשאר ספרי חכמה שע"י הלשון בלבד ישתנה האדם ממהותו, ממה שהיה מקודם] ועל זה שפיר אמר ר' הונא לשון חכמים מרפא, שהלשון לבד מרפא.

ובדרך זה נלך למשרים להבין המשך כל דברי הגמרא, דיש לומר שבאו לפרש דברי ר' הונא שכוונתו כנ"ל. וזהו שאמר ברכה כדאמרן ברכת הבית ברובה, כדברי התוספות שם כגון נר לאחד נר למאה, פירוש שמה שאמר רב הונא לשון חכמים ברכה, היינו שלשונם היא כעין ברכת הבית ברובה, שלשונם מספיק לכולם כדוגמת הנר שהיא לאחד ולמאה כנ"ל.

ומה שאמר עושר דתנן המוכר פירות לחברו מדד ולא משך לא קנה, ואם הוא פקח שוכר את מקומו. כוונתו דכעין זה הוא בקנייני התורה, שגם אצל התורה שייך מדד ולא משך וכו', שקשה למשוך ולעשות קנין בהתורה מרוב סוגיות וקושיות כנ"ל. אך מי שאינו חושש ולומד בתורה אפילו כשאינו מבין, נקרא בזה על כל פנים "שוכר את מקומו", דכשילמוד במקום אחר שוב יבין, כי דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר כנ"ל. וזה שאמר רב הונא לשון חכמים עושר.

ומה שאמר מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטים ויניח על מכתו וכו', רצה לומר בזה דמה שאמר רב הונא לשון חכמים מרפא כנ"ל כוונתו על דרך דאיתא שם לא ילעוס אדם חטים וכו' ויניח על גבי מכתו וכו', כמו לעיסת חטים שטוב להניח על מכתו ומתרפא, כן הוא ממש לשון חכמים, שאף שלומד לשון חכמים כלועס בעלמא, שלבו אטום וסתום כנ"ל, שאין הדברי תורה נכנסים למעיו, עם כל זה מועיל לימודו להניח על מכתו, דהמאור שבה מחזיר למוטב. והבן.

נגמר ונשלם בעזרת ה' יתברך לכבוד התורה ולכבוד לומדיה ביום ל'ג בעומר שנת תרצ"ח.

ישראל איסר בהגאון מרן ר' יצחק הכהן פייגענבוים זצ"ל

(סוף הקדמת קונטרס שיחות תלמידי חכמים, שיצא לאור בסוף ספר אור פני יצחק)

במדרש (קהלת פרשה א') דרשינן על הפסוק (משלי) "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב" וכו', אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בן חלפתא לבלווטס שהיה גדול בפלטין של מלך, אמר לו המלך שאל מה אתן לך. אמר אותו בלווטס אם שואל אני כסף וזהב הוא נותן לי, בגדים הוא נותן לי, אלא אני שואל את בתו והכל ינתן לי בכלל בתו. כך בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה (מלכים א,ג) "ויאמר אלקים שאל מה אתן לך" אמר שלמה אם אני שואל כסף זהב ומרגליות הוא נותן לי, אלא הריני שואל את החכמה והכל בכלל, הדא הוא דכתיב שם "ונתת לעבדך לב שומע", אמר לו הקב"ה החכמה שאלת, ולא שאלת עושר וכבוד ונפש אויבך, לפיכך החכמה והמדע יינתן לך ועל ידי כן עושר ונכסים וכבוד אתן לך…

בדרך אגב אכתוב מה שנ"ל בביאור דברי המדרש הנ"ל, דלכאורה בלתי מובן מה הרבותא דשלמה המלך עליו השלום ששאל עושר בכלל החכמה, ומה היה ראוי שיחזיק לו הקב"ה טובה על זה [עיין בספר קהלת יעקב על קהלת מרבנו ברוך בן רבינו ברוך ז"ל דפוס ויניציאה שנת שס"ט] וגם אין המשל דומה לנמשל דאותו הבלווטוס שפיר אמר אם שואל אני את בתו וכו', כי כן דרך בני אדם לתת לבתם מוהר ומתן, אבל שלמה המלך עליו השלום מנין היה יודע כשישאל מאת ה' חכמה ייתן לו עושר בכלל החכמה, דהא לא לחכמים לחם ולאו כל אדם זוכה לשתי שולחנות. ועוד איך השוו שלמה המלך עליו השלום לאותו הבלווטוס שחשב מחשבות איך שיהא לו כסף וזהב, שאין זה מכוונת הצדיקים [כמו ששמעתי מפי קדושת אדוני אבי מורי ורבי זצ"ל בביאור הפסוק בפרשת וישלח "ויהי לי שור וחמור", שהפירוש שנתהווה ונסבב שהיו לי שור וחמור, ולא היתה כוונתי ומחשבתי על  זה. ודברי פי חכם חן]. וגם בלתי מובן השייכות של מדרש זה להפסוק "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב".

ונ"ל בכוונת המדרש שאותו הבלווטוס שהיה חכם ואחד מיועצי המלך [עיין מתנות כהונה] ונתגדל בפלטין שלו, כשאמר לו המלך שאל מה אתן לך, הבין שברצונו שישאל מאתו כסך וזהב, היה זה אצלו שלא לרצון ונגד הנימוס מפני שלא היה חשוב אצלו שום דבר יותר מזה שהוא תמיד בהפלטין ומלך ביופיו תחזינה עיניו, וגם כל מגמתו הייתה לייעץ לטובת המלך ולהרמת כבודו ואיך ישאל דבר שהוא לטובת עצמו ולא יגיע להמלך שום תועלת מזה. לכן נתחכם ואמר שואל אני את בתו והכל בכלל, פירוש אז אהיה תמיד בפלטין של המלך, וגם הכסף והזהב שייתן לי יגיע מזה כבוד להמלך, כי כבודו של מלך שיהא עושר רב לחתנו בעל בתו. אבל בלי שייתן לו בתו, אין לו חפץ בכסף וזהב.

וענין זה ממשיל המדרש לכוונת שלמה המלך עליו השלום, שכוונת שלמה המלך עליו השלום כשאמר לו הקב"ה "שאל מה אתן לך" הייתה על דרך הנ"ל, שהבין שהקב"ה רוצה שישאל ממנו טוב עולם הזה, אבל הוא היה רוצה רק להרבות כבוד שמים ולחסות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ולא להרבות כבוד עצמו לבד, לכן נתחכם ואמר שואל אני את החכמה והכל בכלל, פירוש כשייתן לו הקב"ה חכמה להכיר את גדולתו, ואז כשייתן לו גם כסף וזהב יתרבה בזה כבוד שמים, שזה כבודה של תורה שחכמים כבוד ינחלו. אבל בלי חכמה אין לו חפץ בכסף וזהב. ושפיר מה שדרשו זה על הפסוק "לפני מלכים יתיצב", שלא היה לשלמה המלך ע'ליו השלום מבוקש אחר רק שיתקרב אליו יתברך. והבן.

(מתוך קונטרס שיחות תלמידי חכמים)


הרב ישראל איסר הכהן פייגנבוים, נולד בסביבות שנת 1868 לאביו הרב יצחק הכהן פייגנבוים אב"ד ורשה. הרב ישראל איסר היה העורך של הירחון הרבני "שערי תורה" להלכה ואגדה. בשל חוסר בתקציב היה גם המגיה של הירחון וכותב הכתובות למשלוח. בשנת תרנ"ד הוציא לאור יחד עם אחיו ר' יעקב שלמה את הספר "מלבושי יום טוב", מאת זקנם בעל "תוספת יום טוב", על ספר לבוש אורח חיים. הוא היה גם מזכיר אגודת השוחטים בוורשה, ומשנת תרפ"ז היה עורך עיתונם "די שוחטים שטימע" עם מדור להלכה בענייני שחיטות וטריפות, שנועד להרים את קרנם של השו"בים. משנת תר"ץ הוציא לאור גם עתון ביידיש בשם "חורב". בשנת תר"ץ ייסד את הוצאת הספרים "אוצר התורה". הספר האחרון שיצא לאור בהוצאה זו היה "אור פני יצחק", שהודפס בשנת תרצ"ט, אך לא הספיק להיות מופץ ונלמד בהיקף נרחב. בספר מביא הרב ישראל איסר מכתביו וחידושיו של אביו ומוסיף להם מקורות והערות, ונלווה לו קונטרס "שיחות תלמידי חכמים" הכולל את חידושיו של הרב איסר ישראל על יסוד שיחה של האדמו"ר רבי שמואל מסוכוטשוב. הספר כולל גם סיפורים מהימנים מהאדמו"רים מפשיסחה, קאצק, גור, אלכסנדר, ווארקי, סוכטשוב, ועוד.

הרב נשא לאשה את מרת שרה [חיה] בת ר' יהושע דוד ביננפלד מוורשה. הוא הקדיש את כל ימיו לחיזוק התורה ויראת השמים ברבים, ועשה לילות כימים, עד כי בנו העיד כי קשה לו לזכור לילה בו התעורר ולא ראה את אביו לומד או כותב חידושי תורה.

הרב גורש לגיטו ורשה ונספה באושוויץ.. כן נספו ילדיו:

1. ר' יהושע דוד – עם רעייתו חנה לבית עפשטיין ובנם יצחק,
2. ר' משה מרדכי – עם רעייתו ינטה ברכה לבית ביננפלד ובתם רות [בנם דוד יהושע – שרד],
3. מלכה – עם בעלה ר' משה קוליק וילדיהם אליעזר ושרה,
4. שלמה זאלי – עם אשתו ובתם,
5. רבקה – עם בעלה ר' יעקב גוטגולד ובתם. הי"ד.

מכל בני משפחת פייגנבוים בוורשה נותר רק בנו של הרב ישראל איסר, הרב יצחק, אשר היה בזמן פרוץ המלחמה בעיר האג וברח מהולנד לשוויץ. לאחר השואה חזר לכהן כרב בהאג, ובשנת תשכ"ו הוציא לאור מהדורה חוזרת של הספר "אור פני יצחק", בה הוסיף דברים לזכר אביו ומשפחתו שנספו.

רק אם נהיה ערבים זה לזה ונטיב זה עם זה, נוכל לעמוד אל מול הרשע השואף לחסלנו / הרב ד"ר נתן עמינדב יונה קאסוטו הי"ד

תמונת הרב נתן עמינדב יונה קאסוטו הי"ד

הרב ד"ר נתן עמידב יונה קאסוטו, נולד בשנת תר"ע (1909) לאביו פרופ' משה דוד קאסוטו ולאמו שמחה. נתן למד בבית הספר התיכון הממלכתי על שם מיכלאנג'לו ובמכינה של בית המדרש לרבנים של פירנצה, שהעניקה לו הסמכה כ"חכם השלם". בתקופה בה הוסמך, פרסם מאמר על אתיקה ושחיטה כשרה.

בשנת תרצ"ג (1933) הוא סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת פירנצה והוסמך כרופא. הוא התגייס לצבא האיטלקי והוסמך כקצין רפואה. בשנת תרצ"ד (1934) התחתן עם חנה לבית די ג'ואקינו, ונולדו להם ארבעה ילדים: שושנה, דוד-משה, דניאל וחווה. לאחר נישואיו עבר הזוג הצעיר לגור ברומא למשך מספר חודשים. לד"ר נתן הוצעה מלגה לנסיעה לעסוק בחקר הסרטן בארה"ב, אך תוכנית זו לא יצאה לפעול בשל פרוץ מלחמת איטליה-חבש וגיוסו של ד"ר נתן לצבא איטליה. לאחר שחרורו, עבר ד"ר נתן עם משפחתו לגור בפירנצה, שם סיים את התמחות ברפואת עיניים בשנת 1937. כעבור שנה, בעקבות פרסום "חוקי הגזע" נאסר עליו להמשיך במחקר הרפואי ולעסוק במקצועו כרופא מחוץ לקהילה היהודית.

באותה שנה סיים את התמחותו כמוהל, ומל את בנו דוד משה. עד מהרה נעשה למוהל מבוקש בקהילות רבות ברחבי איטליה, בהיותו שומר מצוות, תלמיד חכם ורופא הבקיא בתורת הניתוח. משפחת קאסוטו ביקשה לעלות לארץ ישראל אך מדיניות "הספר הלבן" של המנדט הבריטי הציבה מכשולים בדרכם. בשנת 1939 עלה לארץ ישראל אביו של הרב ד"ר נתן על מנת לכהן כפרופסור למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. האב החל לחפש משרה לבנו, שתאפשר את עלייתו ארצה. פרופ' קאסוטו שלח בראשית 1940 את הפרסומים הרבים שכתב בנו לד"ר טיכו, וזה האחרון ניאות לקבל את ד"ר נתן לעבודה. אך נטרפה השעה ובעקבות הצטרפות איטליה למלחמת העולם השנייה לא התאפשרה עליית משפחת קאסוטו הצעירה לארץ ישראל.

בשנת 1939 עבד הרב ד"ר נתן קאסוטו במסירות רבה כסגן הרב של קהילת מילאנו, כחזן הראשי בבית הכנסת הגדול וכמחנך ומורה לכל מקצועות היהדות בבית הספר התיכון היהודי באותה עיר. באותה תקופה גדלה מערכת החינוך היהודית בעיר בעיקבות סילוקם של התלמידים והמורים היהודים ממערכת החינוך הכללית. נתן העריף על תלמידיו את ערכי היהדות: אמונה, אהבת ארץ ישראל ושיבה למסורת האבות. במקביל לתפקידיו כרב ומחנך, יום בשבוע טיפל בהתנדבות בחולים במרפאת הקהילה היהודית.

בפורים ת"ש (1940) נשא הרב ד"ר קאסוטו דרשה ופנה לילדי הקהילה במילאנו:

"אומר המדרש: אמר רבי יצחק בר נפחא: בעלילות בא המן על ישראל, שנאמר: 'ובמלאת הימים האלה, עשה המלך לכל העם הנמצאים… משתה', ואמר המן לאחשוורוש, אלקיהם של ישראל שונא זימה. עשה משתה, ותדבר שכל מי שירצה לבוא – יבוא, שלא יהיה פתחון פה למידת הדין לומר, על כרחם באו, ונזמן להם זונות ויקלקלו, ונוכל להם, ועשה כן המלך משתה גדול והכריז שמי שירצה יבוא, שנאמר: 'לעשות כרצון איש ואיש'… אמר משה לאליהו: כלום יש אדם כשר בדור, אמר לו: כן, ושמו מרדכי. אמר לו: לך והודיעו, שיעמוד משם בתפילה ובתשובה, ואנחנו מכאן בתפילה. אמר לו: רועה נאמן, כבר נכתב ונחתם כליה על צאנך. אמר משה לאבות העולם: אם בטיט החתימה, רחמינו נשמעים, ואם בדם החתימה, מה שהיה היה ואין להשיב. הלך אליהו וראה שהחותם בטיט, והלך והגיד למרדכי כל אשר נעשה. הלך מרדכי וקיבץ כל התינוקות של בית רבן, והלבישן שק ואפר על ראשם, ועינה אותם מלחם ויין, שלושה ימים ושלושה לילות, והיה צווח ובוכה עמהם… באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ונשמע בכייתם למרום, ותפילתם של האבות, ואמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בכיית קטנים, אני שומע כגדיים וטלאים… ושיבר החותם, וקרע האיגרת, והפיר עצתו, והשיב מחשבתו על ראשו, ותלו המן על העץ, אשר הכין למרדכי…
שתי מסקנות ניתן להסיק מהסיפור הזה, ילדים. הראשונה היא שכל אשר קורה אותנו, ברצונו יתברך קורה, אף אם לא תמיד משגת הבנתנו את סיבת האירועים; ואנו כל בני אנוש, הרעים והטובים, אנו שליחים של הקדוש ברוך הוא ועושי רצונו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו. והמסקנה השנייה היא שלתינוקות של בית רבן, כמוכם, הילדים הקטנים של עם ישראל, יש כח עצום להתערב בהחלטות הבורא, ובעיקר ברגעים הקשים של עמנו; תפילתם של ילדים יש בה כדי להחזיר את ה' ממחשבתו. 'המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק'".

לאחר שהרבנים הוותיקים של פירנצה עלו לארץ ישראל, נקרא הרב נתן לחזור לעיר הולדתו פירנצה ולשמש בה כרב ראשי. הוא הפיח בקהילה רוח חיים ואמונה, ובנאום ההכתרה שלו עודד את השומעים לשוב למקורות היהדות, להקדיש עתים לתורה ולהקפיד על קיום המצוות. הוא התחייב בפני הקהילה להקדיש את עצמו להוראה, ולהקנות תורה לדור הצעיר. הוא שירת את הקהילה כרב ודיין והשיב תשובות הלכתיות לכל שואל, באיטלקית או עברית רהוטה, מתוך בקיאות מעמיקה בש"ס ובפוסקים. הוא העניק הרצאות מרתקות לנוער, בענייני אמונה, הלכה והיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל. רשימות מסדרת הרצאותיו משנת 1943 נמצאו לימים בין ניירותיו.

כשנכנס הצבא הגרמני לצפון איטליה והפשיסטים חזרו שם לשלטון, הבין הרב קאסוטו שהגרמנים יחלו לצוד יהודים בבתים וברחובות. הוא עבר מבית לבית והזהיר את בני הקהילה שידאגו להסתתר בזהות בדויה בכפרים ובמנזרים, כדי שלא יפלו לידי הנאצים. בדרשתו האחרונה בבית הכנסת הגדול בפירנצה, בראש השנה תש"ד, הוא קרא לבני קהילתו לשמור, גם בשעה קשה זו, על האחדות בין חברי הקהילה ולהימנע משיתוף פעולה עם הגרמנים:

"אנו חייבים להיות מודעים לעובדה שבשעה חמורה זו הפגע הזה נעשה חמור כפל כפליים. עם ישראל סובל בין העמים, עם ישראל עובר אחת מן השעות הנוראות ביותר בתולדותיו בנות אלפי השנים. דווקא בשעה זו עלינו לחזק את קשר האחים שבינינו. עלינו להחיל את תחושה האחווה, המשתמעת מתפילתנו היום. בראש ובראשונה בתוך הגרעין המצומצם שלנו.
והנה אנו רואים שיש בינינו מי שדורש את רעת אחיו, מי שמקדיש במכוון את פעלו להסבת נזק לבן אמונתו. אלינו צריך היה הנביא להפנות את אזהרתו: 'איש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלוך?' (ירמיה ט,ג). הוי! כמה כואב להודות במציאות זאת המשפילה אותנו בעיני עצמנו. עד היכן התדרדרנו! האם זכאים אנו לפנות לבורא יתברך כדי לבקש רחמי שמים לרווח ולהצלה?… רק אם נהיה ערבים זה לזה, אם נטיב זה עם זה, נוכל לעמוד אל מול הרשע השואף לחסלנו".

עם התגברות הסכנה בשלהי 1943, כאשר הגרמנים החלו ללכוד מאות יהודים ולהגלות אותם, הודיע הרב על ביטול התפילות בציבור וההתכנסות בבית הכנסת, תוך שהוא קורא לבני הקהילה להיזהר ממשתפי פעולה, לא להתייאש ולא לאבד את אמונתם. על אף הסכנה הגדולה, המשיך הרב לעזור לבני הקהילה באמצעות "רשת הצלה" מחתרתית. הוא פעל ללא הרף לצייד את בני הקהילה בכסף ובכרטיסי רכבת, לזייף תעודות זהות וכרטיסי מזון מזויפים ולסדר מקומות לינה חשאיים ליהודים מקומיים ולפליטים שנעו דרומה. הוא פעל למצוא סיוע לחולים ולנזקקים ובנה שירות ידיעות לטובת רשת ההצלה. הוא יצר קשר עם ילדים שהסתתרו במנזרים, על מנת לחזק את אמונתם ולהקל על מצוקותיהם. הוא לא החסיר אף ישיבה של ועד הסעד והעזרה של פירנצה. מטעמי חשאיות מחתרתית התקיימה כל פגישה של הוועד במקום אחר. יהודי ממוצא פולני שהגיע מצרפת ביקש מהוועד עזרה בהסתרת פליטים והתנדב לתרום סכום נכבד לצורכי הצלה. ליהודי זה, שלא שלט בשפה האיטלקית, נלווה מתורגמן, המתורגמן הלשין לגרמנים על פעילות הוועד ובעקבות ההלשנה פרצו כוחות האס אס לישיבת הוועד בשעות אחר הצהרים של 26.11.1943 ועצרו את כל הנוכחים. חלק מהאנשים שניסו לפעול לשחרורם של אנשי הוועד העצורים, ובהם חנה אשתו של הרב נתן וגיסו שאול, נעצרו אף הם. חנה נאסרה ארבעים יום לאחר לידת בתה חווה, וכעבור כחודשיים נפטרה התינוקת. דבר פטירתה מעולם לא נודע לאביה.

בחודש 02.1944, עם העברתו של הרב ד"ר נתן מכלא הגברים בפירנצה ושל אשתו מכלא הנשים שם, אל כלא העצירים היהודים במילאנו, נפגשו בני הזוג. בגלויה  מהכלא כתב הרב ד"ר נתן "אשרי שניתן לי ליסוע יחד עם חנה". ביום ה' בשבט תש"ד (1944) הם גורשו למחנה אושוויץ. בדרך נעצרה הרכבת בסביבות העיר פראטו, שם ביקשה חנה לברוח יחד עם בעלה בחסות הערפל הכבד. אך הרב נתן שלל את תוכנית הבריחה, מתוך מחויבות ודאגה ליהודים שהיו עמו בקרון.

תמונת נר לרב קסוטו הי"דבהגיעם לאושוויץ הופרדו בני הזוג. ב-11.10.44 הצליח נתן להעביר פתק לאשתו, בדרך לא דרך, בה כתב שהוא מאושר לשמוע שהיא בריאה ושהוא חש בטוב למרות שקצת רזה, עוד הוסיף וכתב: "אני מחזיק מעמד, חדור אמונה". בתחילה עבד במחצבה, אחר כך הועבר ככל הנראה לעבוד כרופא עינים בבית חולים מקומי ובמחנה הכורים יאבורזנו שליד אושוויץ. המחנה פונה ביום ד' בשבט תש"ה (18.01.1945). נתן, שצעד ב"צעדת המוות", הגיע למחנה בלכהמר, משם המשיך לכיוון דכאו ביום ו' בשבט תש"ה (20.01.1945). יהודי שהיה עם הרב נתן באושוויץ העיד לימים כי נתן לא איבד לרגע את שלוותו ואת אמונתו, עד שנעלם בצעדת המוות.

חנה קאסוטו שרדה את השואה, ובשנת 1945 עלתה לארץ ישראל. היא מצאה בירושלים את שלשת ילדיה וקיבלה משרה כלבורנטית במכון לפתולוגיה שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. ביום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948) עלתה בשיירת הרופאים ועובדי "הדסה" להר-הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. בשעות הבוקר נתקלה השיירה במארב בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש תופת. למרות הזעקות לעזרה, נמנעו כוחות הצבא הבריטי שנכחו במקום, מלסייע ליהודים שנלכדו בשיירה עד לשעות הערב. שני אוטובוסים עלו באש על נוסעיהם, ובין ההרוגים שנהרגו בטבח זה הייתה גם חנה קאסוטו. היא הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בסנהדריה.

(מבוסס על ספר זכרון לנתן בן משה דוד קאסוטו)

עבור נפש ישראל הנידח מחוייבין למסור נפשו ולעשות לו טובה אף שהרבה פעמים קשה / הרב שלום טויב הי"ד בשם סבו הצדיק רבי פינחס חיים אב"ד ראזלא

בלימוד התורה הקדושה היה גאון עצום ומפורסם שיצאו לו מוניטין בכל העולם. כל ש"ס בבלי וראשונים היו שגורים על פיו, ואמר פשט'ליך דברים חריפים גג על גג בדרך הישר. וסיים הש"ס בכל שלשה שנים משנת תרמ"ד עד פטירתו. וכשנשרף פירושו על הלכות גיטין בשנת תרס"ג בעוונותינו הרבים מאז לא כתב על נגלה רק מעט מזעיר. ואף שהריצו הרבה רבנים וחכמי דורו אליו שאלותיהם, לא השיב להם שאמר שסימן הוא לו שנשרף פירושו שעשה על הלכות גיטין, ששורש נשמתו צריך לעבוד ולכתוב רק בדרך חכמת האמת. ובעניין קבלה השיב לכל שואליו, לגדולים וגאונים וחכמים המפורסמים, למדינות שונות למדינת ארץ ישראל וחכמי מערב אונגא[ר]ן הישנה, פולין רוסיא. והניח ראשו ורובו של שנותיו בלימוד וכתיבת חכמת הקבלה. ואמר שלא יש שם או יחוד, הן דבר קטן הן דבר גדול, מכל כתבי האריז"ל שלא יהיה כמו מונח בקופסיה, כמו שרואין בחיבוריו הקדושים [ויכולין ללקוט מכל חיבוריו הקדושים פירוש גדול על הזוהר הקדוש], וכן היו שגורים על פיו בעל פה כל ספרי רבותיו הזקנים, כגון עטרת צבי, דמשק אליעזר, אור עינים, וכדומה, שזה היה חיות נפשו ונשמתו. וכל מנהג ודבר שעשה, עשה בדרך יחוד בדרך רבותיו הקדושים ז"ל. הרבה פעמים רבינו ז"ל קם בחורף ללמוד ולעבוד הבורא יתברך שמו והגבאי היה ישן עוד, וחס לעוררו משנתו, והכינו לו בלילה כל הצריך לעשיית אש והדליקו בעצמו בבוקר. ונמצא עתה נכתב בתוך חיבוריו ייחוד גדול שכתב לו שיכוון בשעת עשיית האש בהכירה באריכות גדול. לא הגביה עיניו בלי ייחוד. והרבה פעמים כשהלך בשוק ראו שדיבר לעצמו הייחודים שיחד אז על הדרך. והיה מתמיד גדול בלימוד התורה הקדושה בהתמדה גדולה וכסדר. אמר מוסר להבחורים והיונגע לייט שילמדו. וכל שכן היה שונא לזה מאוד בתכלית השנאה מה שנתפשט עתה שהם מתערבים בפאליטיק שנקרא שקר וקורין בצייטונגען. ומחמת רוב התמדתו לא נתן שום פעם הורמנא או היתר ממאה רבנים, הסכמה או חתימתו על שאר דבר, אף שבקשו מאתו בבקשות גדולות. ולא נסע בשום פעם עבור זה לאסיפת רבנים…

ידוע לכל א"נש שכל דרך העבודה שלו הייתה במסירת נפש ממש, הן בלימוד תורה הקדושה הן בתפלה. כמעט שלא עבר שינה על עיניו. וכסדר קם בחצות לילה וישב בטלית ותפלין מאור הבוקר עד שעה רביעית אחר צהרים. וכן דרך התפלה שלו בימי נוראים ונענועים בימי החג כמה שעות בכוונות וייחודים גדולים, ובהושענא רבה והקפות והסדר וקריאת מגילה, וכן כל עבודה ועבודה בכל יום, ואמירת תורותיו הקדושים במסירת נפש ממש. ומכל שכן בשעת אמירת תורת שלוש סעודות שהיה מעין מתגבר, ואמר תורה בהתלהבות עצומה, ושילב בנשימה אחת, כמו איש עובד מכה בפטיש זה אחר זה בלי הפסק. וכן דרש דרשות נפלאות במשך הרבה שעות בלי עייפות, מרגליות יוצא מתוך פיו שבשעת אמירה היו כולם שומעין דברי חסידות ותורתו ומוסרו באימה וביראה קול חוצב להבות אש. וכל מאמר רז"ל שהזכיר הן מהגמרא והן מהזוהר הקדוש אמר הכל על הדף והעמוד בדיוק. ועניו ושפל ופרוש מהתאוות בשפלות עד אין לשער. היה אצל עצמו באמת כאסקופה הנדרסת כמו שמזכיר תמיד בחיבוריו כמה פעמים שפלות וענווה יתירה. ומעודו לא עבר שחוק על פניו כל ימי היותו. וכל מנהג שעשה היה על ידי כוונה מיוחדת, כמונח העתקה מהרבה תשובות מקור על כל מנהג ומנהג. וכל מנהגי אבותיו ורבותיו לא עשה עד שידע טעמו של דבר.

כשקם ממטתו הקדושה אחר אמירת ברכות השחר היו לו אז הרבה שיעורים גדולים בלימוד תורת ד' בנגלה, ואחר כך בלימוד וכתיבה בספרי קבלה ומשניות. וגפ"ת למד בכל יום, ואמר האיך יכולין להיות יהודי שלא ללמוד בכל יום גפ"ת. וקודם התפלה לא דיבר בלשון חול רק בלשון הקודש גם כן מעט מזעיר. רק אם באו לפניו עם איזה שאלה או עבור חולה מסוכן אז הפסיק. וישב כך בטלית ותפילין אחר התפלה עד זמן מנחה גדולה בלי הפסק ולא טעם כלום. ואחר כך התפלל מנחה בשעה רביעית ואכל אז מעט, ופתח הדלת לבני עירו שיציעו לפניו טענותיהם וריביהם שהיו להם זה עם זה ואיזה בקשה שהייתה לאנשים עם פתקאות. ואחר כך נכנס לבית המדרש להתפלל ערבית ואחר ערבית התחיל עוד הפעם עבודתו הקדושה.

ובשבת קודש הייתה עבודתו ממש בהתפשטות הגשמיות. תיכף אחר הדלקת נרות התחיל בלי שום שיהוי מזמור "הודו" להתפלל בפחד גדול בקול רם, שאז בשעת מנחה הייתה לו עבודה גדולה בענייני תיקוני נשמות. ובקיץ האחרון עמד בשמונה עשרה דקול רם באמצע כחצי שעה בלי שום דיבור ותנועה כאבן דומם בדביקות הבורא יתברך בפחד גדול, ואחר התפלה דקבלת שבת התחיל לומר "שיר השירים" בחדרו בניגונו הטהור בבכיות ובדביקות נפלא, ממש במסירת נפש. [אמר בכל פעם באמצע "הריני מקבל עלי ד' מיתות בית דין סקילה" וכו', הרבה פעמים], בהתלהבות נורא בפחד ומורא גדול. זקוקין דנורא היוצאים מפיו הקדוש כידוע לאנ"ש. ואחר כך למד מדי שבת בשבתו בספרי רבותינו תלמידי קודש הקדשים הבעש"ט זי"ע ובראשם בספר הקדוש נועם אלימלך. ואחר כך הלך להשלחן אשר לפני ד' לומר "שלום עליכם" בהטלית, בבכיות וקולות שנמס לב כל שומע. ותוארו אז כמלאך אלקים. מכל שכן בשעת עשיית הקפה להשלחן ב' פעמים בהרחת בשמים. ובהגיעו להקידוש נתלהב מאוד בדביקות גדולה, וכן הייתה כל עבודתו בשבת קודש, ומכל שכן בהגיעו לשלש סעודות לרעוא דרעוין הזמירות והתורה בהתלהבות עצום ודביקות. ודברות קדשו בלהבות אש הלהיבו את לבב שומעיהן, היו יורדים חדרי בטן, כמו שידוע לכל אנ"ש שהסתופפו בצלו. לכתוב עבודתו בימים נוראים, גודל עבודתו בתפלתו כשאגת אריה בקול עוז והדר, כל ראש השנה ויום הכיפורים הוא אך למותר. ומכל שכן בראש השנה בשעת מלכיות זכרונות שופרות ויום כיפורים בשעת עבודה, שאז ראו בחוש שלא ידע ממנו כלום בהתפשטות הגשמיות, שהרבה פעמים קפץ על השלחן שאצלו מגודל חשק ואחז בכל מה שמצא אז בשעת התפלה. וכן כל ימי סוכות בלילה הראשונה כשנכנס לסוכה זימר תיכף ומיד הפיוט "ידיד נפש" וכל האנ"ש שהיו שם רקדו ושמחה בייחד בחדווה. וביום סוכות הנענועים שעשה כמו שתי שעות. ובשנת תרצ"ה בחול המועד סוכות אחר הנענועים אמר לנכדו הרב האברך החסיד מורנו אליעזר צבי שליט"א מלבוב בזה הלשון "זקיני רבינו בעל דעת קדושים זצ"ל הוצרך להניח על מוחו אחר כוונת הנענועים קרח, ואני איני צריך ברוך ה' לזה". וכן בהושענא רבה, ההושענות וההקפות בבכיות רבות כל היום. וכן להיפך ההקפות בשמיני עצרת ושמחת תורה, שגם בימי זקנותו רקד ושמח בשמחת תורה בשמחה דקדושה, כמו ילד קטן. ואמירת תורה בין הקפה והקפה הרבה פעמים.

ובחנוכה הדלקת הנרות ושזירת הפתילה בשמחה ומסירת נפש ממש. ובהגיעו לאמירת נשמת בקול גדול, ואחריו שובבי"ם ת"ת בתעניותיו שכל שנה התענה גם כן הרבה תעניות, רק שובבי"ם ת"ת התענה תמיד וישב בביהמ"ד בטלית ותפילין. וסיגופיו בטבילות וגלגול שלג במסירת נפש הרבה פעמים כידוע לאנ"ש. וגלגול שלג האחרון אשר נודע הי פרשת מקץ שנת תרצ"ה, והיה רעש בעיר ראזדאל ונכנסו בניו ואנ"ש ובקשו מאתו שלא יעשה עוד, אבל לא פעלו אצלו. וכן קריאת המגילה שלו הייתה בבוקר באריכות גדול כמו שלשה שעות או יותר במתיקות נפלא עד אין לשער. וכן אצל הסדר מי יכול לשער תענוגו בלילה הראשונה. ואמירת תורה כסדר, ודקדק לאכול כזית מצה קודם חצות וכל עבודה. וברכת טל וגשם, ושבועות בקריאת אקדמות ועשרת הדברות בקול גדול ונורא שנכנס בלב כל השומע קריאת התורה אז [עיין בספר הקדוש "היכל הברכה" ואתחנן על פסוק "ולא יסף"] וכסדר בכל רגע ורגע. ופעם בראש השנה אחר התפלה אמר הייתי מסופק באמצע שמונה עשרה אם מותר להפסיק ולעשות ברכה שהרגשתי או באמצע השמונה עשרה טעם גן עדן…

היה גומל חסדים עם החיים בלקיחת פתקאות, לפעול להם ישועות טובות בכל עת ושעה המצטרך להם. ומכל שכן אם בא לפניו או כתבו לו עבור איזה חולה רחמנא ליצלן אזי היה מלא עוגמת נפש, ועשה כל התפעלות עד שיהיה לו לרפואה שלימה כאב הרחמן לבניו. וכן פעל על ידי תפלתו הזכה הרבה ישועות ורפואות, [ואף שהעולם ואנ"ש סברו שהוסיף שם לכל חולה, אף על פי כן אמר הרבה פעמים שאני שוקל מאוד מאוד בהוספת שם לחולה]. וכן ישועות גדולות ודברים רמים נשגבים הרבה אין מספר והיה משפיע פרנסות, [וידוע הרבה מופתים שפעל, אבל אין כוונתי בזה החיבור לכתוב ממנו המופתים רק תולדותיו בקיצור]. ועם קריאת הפתקאות הייתה לו עבודה גדולה עד אין לשער, ואמר בקיץ דשנת תרצ"ד לנכדו הבחור תחריף ובקי מ' שלום נ"י, שבקריאת הקוויטל צריכין לכווין מכל שם של איש ישראל איזה ייחוד, ואם לאו לא שווה קריאת הקוויטל. ואמר שאין לשער העבודה הגדולה שצריכין לעבוד בשעת קריאת קוויטל. וכן מצינו בחיבוריו הקדושים ייחוד על קריאת קויטל וזל"ק, עלה בדעתי ייחוד על קריאת קוויטל מאחינו בני ישראל, דחנה נאמר בפרשת מקץ "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים", ומבואר בלקוטי תורה פרשת וישב וז"ל גם נקרא יוסף בסוד הגדלות, והוא כשיורדין מוחין דגדלות הנה כשיורדין החסדים ומתפשטין בו' קצוות דזעיר אנפין, וכללות החמשה חסדים מתקבצין ביסוד, כי לכן היסוד נקרא "כל", לפי שמלקט החמשה חסדים שהם סוד נ' שערי בינה, כי כל חסד כלול מי' כנודע, כי הוא הוי"ה אחת. וי' אותיות דמילוי הם י' ספירות הנכללין בכל חסד מאלו, נמצא כי ה' חסדים כל א' כלול מי' הם נ' שערי בינה, שהם יורדין משערי בינה שהוא היסוד דאמא שנפתח, ויוצאים ה' חסדים בו, ונקרא היסוד "כל" לפי שמלקט נ' שערי בינה גימטרייה "כל". וזה סוד "וילקט יוסף את כל הכסף", כי יוסף הוא המלקט כל החסדים שהוא כסף, היורדין בגרון, שהוא ארץ מצרים. והנה החסד נקרא "אל", בסוד "חסד אל כל היום". עד כאן לשונו. לכן נקרא הפתקין שלוקחין הצדיקים אצל בני ישראל בשם "קויטל", והוא כי "קויטל" במספר מכוון קנ"ה, שהוא מספר ה' פעמים "אל", שהם ה' חסדים היורדין מיסוד דאמא שנפתח. והיסוד, שהוא יוסף, מלקט כל אותן החסדים אשר יוסף הוא הצדיק הקורא להקויטל להמשיך אלו החסדים לבני ישראל הנותנים לו קויטל. לכן "קויטל" אותיות "וילקט", כי הצדיק הקורא הקויטל וילקט כל החסדים מיסוד אמא, שהם נ' שערי בינה, שהם ה' חסדים וכל א' כלול מן י', והם נ'. לכן "וילקט יוסף את כל הכסף", כי החסדים הם כסף שמלקט הצדיק עבור בני ישראל בקריאתו להקויטל, שהם אותיות "וילקט", ומשפיע לבני ישראל כסף שהוא שפע קודש. עד כאן לשונו הקדוש בכתב יד קודשו של רבינו זצ"ל.

וידוע שלא רק להחיים הושיע בתפלתו אלא לנשמות הנדחות פעל הרבה פעמים. ולדוגמא נכתוב מה שהיה פרשת ויצא שנת תרפ"ט בשבת קודש קודם השלוש סעודות אמר שיש לו לתקן דבר גדול. ובשעת שלוש סעודות היה פחד גדול עד אין לשער, שכל העם שישבו אז בסעודה שלישית היו ארכבותיהם דא לדא נקשן, והתחיל לומר "אתקינו סעודתא" בקול רם ובצעקה. והיה התעוררות גדול וירד לחדרי לב עמוק עמוק, וכשבא ל"הללויה אשרי איש" להחרוז "זרח בחושך אור לישרים", אמר בזה הלשון "זרח בחשך, ער טיט לאכטין פאר די פינסטערע וואס עס איז זייא פינסטער אין גהינם", ואחר כך אמר כך עד הגיעו לחרוז "פזר נתן לאביונים", ואמר ער האט דאך געגעבין צדקה. ואמר כן הרבה פעמים. ואצל התורה אמר יודישע קינדער איך זאג נישט קיין מאהל אויס נאהר יעצט מיז איך זאגין, דרכי לומר תורה להשפיע פרנסה על כל השבוע, רק עתה אני מוכרח לומר בדרך אחר. והתחיל לומר תורה על המדרש תנחומא ההורג נפש בשגגה להיכן היה גולה. והתחיל לומר בקול רם ההורג נפש שאם אחד הורג את נפש של עצמו. ואמר תורה על זה באריכות גדול ובהתלהבות. ובאמצע התורה אמר מוכרח אני לומר אף שהוא מונח על הקוצים ועל הברקנים ייקחו אותו על אבן שתיה שזה הגן עדן. וישבו העולם בפחד גדול עד אין לשער. ואמר התורה באריכות. וכשהדליקו הנר אחר התורה ראו שפניו הקדושים היו כלהב ממש. ובשעת הבדלה אצל ברכת בשמים לקח ג' פעמים בשמים וזרק בתוך בית המדרש ואחר כך בלילה כחצות אמר מה אעשה הנשמה ביקשה אותי היום בצהרים ג' פעמים והפחד לא היה בשביל זה, שאם כן אצטרך לפחוד כמעט בכל יום ויום, משום שעבור נפש ישראל הנידח מחוייבין למסור נפשו ולעשות לו טובה אף שהרבה פעמים קשה. עד כאן היה המעשה. מזה יכולין לראות גודל קדושתו ועבודתו לתיקוני נשמת ישראל. (וידוע עוד הרבה מעשיות ממנו שעשה לנשמת ישראל ועוד עניינים רק אין כאן מקומם).

(מתוך קונטרס אבדת הפר"ח)


הרב החסיד שלום טויב מגרוסוורדיין ומרגרטן, היה בנם של האדמו"ר מראזאלא-מארגרטין, רבי יהודה יחיאל טויב ומרת ברכה פרידא, ואחיו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל טויב מקאליב. נשא לאשה את מרת רייכל בתם של הרב יששכר בער לייפער ומרת אסתר אדל. סבו של הרב שלום אמר עליו שיש לו חלק ממוחו של הקדוש בעל ה"עטרת צבי" מזידיטשוב.

בשנת תרצ"ו (1936) הוציא לאור במרגרטן את "קונטרס אבדת הפר"ח" על זקנו, רבי פנחס חיים מאורלא. קונטרס זה מהווה הקדמה לספר "אהל מועד" על המועדים שחיבר רבי פנחס חיים. הרב שלום הי"ד ואחיו הרב אליעזר צבי הי"ד, הכינו לדפוס את כתבי היד של סבם, "תורת חסד" על התורה ובו 682 דפים, ממנו נשארו מספר חיבורים ובהם "אהל מועד" על השבת והמועדים.

בשנת תש"ג יצאה לאור בגרוסווארדיין מהדורה חוזרת של הספר "נצר חסד" על מסכת אבות, מאת רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין, והרב שלום הוסיף הקדמה לספר.

הרב, הרבנית וכל צאצאיהם נרצחו באושוויץ בי"א בסיון תש"ד.

תשובה אליו, בעניין אהל על קבר אביו, מופיעה במהר"ם מבריסק, קכ"ג.

הדרך לטהר ולישר מעשיו, על פי הנרמז ממצוות העומר וממצוות מילה / הרב חיים יעקב ברזניץ הי"ד

תמונת הזמנת הרב חיים יעקב ברזניץ הי"ד

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גורר מצוה וכו'.

איתא במדרש (ויקרא רבה כח,ו) רבי יוחנן אמר לעולם אל תהיה מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב "ונתתי לך ולזרעך אחריך", על מנת "ואתה את בריתי תשמור", ואיזה זה מצות העומר.

וקשה לכאורה איך גורם מצות העומר לירש את הארץ, ועוד האיך מרומז זה כאן הלא לא מצינו שהעומר נקרא "ברית" אלא תורה ומילה מצינו שנקרא "ברית". עוד איתא במדרש (שם א), "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" הדא הוא דכתיב "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" וכו', בכל עמלו אינו מועיל אבל בעמלה של תורה מועיל. אמר רבי יודן "תחת השמש" אין לו יתרון אבל למעלה מן השמש יש לו. עיין שם. וצריך להבין מהו השייכות של זה למצות העומר.

אבל העניין אפשר לומר דידוע מספרים הקדושים שבפסח מקריבים עומר מאכל שעורים מאכל בהמה, ובשבועות מביאין מאכל חיטים מאכל אדם, והוא על פי הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה" וגו', והיינו כשעשה האדם חשבון הנפש בפסח כמה חייב לה' יתברך שהוציאנו מארץ מצרים ועשה עמנו כל כך חסדים טובים ומתעורר לתקן הליכותיו ולעשות תשובה, עדיין המצות והתורה שלומד אינם בשלימות כל כך כיוון שאינו מקיימם כראוי לאדם יציר כפיו של הקב"ה שעשה ועושה ויעשה עמנו כל כך חסדים טובים, על כן מה שמקריבין לה' יתברך הם רק דומין כשעורים מאכל בהמה, ואחר כך מתחיל לספור ספירת העומר לזכך ולטהר ולישר מעשיו עד שבא זמן קבלת התורה שאז כבר מעשיו מתוקנים מקריבין חיטים מאכל אדם.

ועוד אפשר לומר טעם אחר דהנה בעת שעושה תשובה לא די לו אם יתחיל מכאן ולהבא לקיים המצוות וילמוד תורתו הקדושה אלא צריך להתחיל לזכך החומריות והבהמיות והמגושמקייט שיש לו, ולפרוש קצת אף מדברים המותרים בבחינת קדש עצמך במותר לך, ואז בהכנה זו יהיה מוכשר לקבל התורה הקדושה בהתרוממות הנפש. וזה בעיקר על ידי שמקדים להקריב במסירת נפש ענייניו המגושמים והבהמיות שנאחזין בו. והיינו ענין הקרבת העומר שעורים מאכל בהמה, שמקריב בחינת החומריות והבהמיות שלו להקב"ה ומקדש את עצמו  להתורה הקדושה הנקרא "ברית", שבלא זה אי אפשר. וכן היה באברהם אבינו שזכה לארץ ישראל בזכות "את בריתי תשמור" היינו התורה הקדושה, ואיך הגיע לזכות לזה הוא דווקא על ידי הקרבת בחינת העומר, שהפריש את עצמו מחומריות ובהמיות שלו. ואם תאמר איך אפשר להאדם להתחזק לבוא למדה זו לקדש את עצמו במותר לו ולפרוש ממותרות, הוא על ידי שיתבונן מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אלא עיקר היתרון הוא במה שהוא למעלה מן השמש, עמלה של תורה, שירגיש התרוממות הנפש על ידי דביקותו בתורה לה' יתברך והבן.

וזה הוי רץ למצוה קלה, והיינו בחינת הקרבת העומר שנקרא "מצוה קלה", שכן אמר רבי יוחנן לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך כנ"ל, שעל ידי שיזכה להיות בורח מן העבירה דהיינו תאוות הבהמיות והמגושמקייט יברח גם מעבירות חמורות, ועל ידי זה יזכה לקבל ולקיים התורה והמצוות באופן מאוד נעלה כי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ושכר מצוה מצוה. והבן.

(קול יעקב, פרשת עקב)

רמזי מילה שבשמירתו מסייעו לסור מרע ועשה טוב

הנה אמרו חז"ל (בשבת דף ק"ל) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה עדיין עושין אותה בשמחה, כדכתיב "שש אנכי על אמרתך". עד כאן לשונו. וכתבו על זה בתוספות שם וזה לשונם, וכן אמרינן בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט) "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", דהיינו ביום השמיני דמילה, כמנין ה"ג מל. עד כאן לשונו. וצריך בירור למה נרמז מצות מילה בשמיני באופן זה, הגם כי ה"ג בגימטרייה ח' אבל למה נחלק לשתי אותיות אלו ובאופן זה דייקא, דהיינו ה"ג, הלא דבר הוא.

ואמרתי בזה כעת בדרך מוסר ורמז, והוא על פי מה שהביא בילקוט ראובני (פרשת תזריע) וזה לשונו, "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", וזה סוד "ביום השמיני ימול בשר ערלתו", "מלח" מל ח'. עד כאן לשונו. ונראה לי הדל לרמז בזה דהנה כתב רבינו בחיי (פרשת ויקרא) כי המלח יש בו כח המים כי בא מן המים ונמס במים, וגם כח האש כאמרו חז"ל מליח הרי הוא כרותח דצלי עיין שם, ונרמז בזה ב' בחינות, בחינת חסדים בחינת מים, ובחינת הדין והגבורה בחינת אש. עיין שם.

ונראה לי לרמז זה בתיבת "מלח" כי "מלח" במילוי כזה מ"ם למ"ד חי"ת האותיות שניות הן "מים" בחינת החסד והרחמים, והסופי תיבות הוא "מדת" בחינת הדין והגבורה שנותן קצבה ומדה לכל דבר כידוע כל זה מספרים הקדושים. ונרמז עוד בענין המלח, דיש לו שני פעולות. האחד שמתקן המאכל שיהיה טוב לאכול כידוע מאמר חז"ל ביצה כל קדירה צריכה מלח ודו"ק. ותכלית השנייה שמשמר המאכל שלא יתקלקל. והנה ב' בחינות אלו נצרך לכל אדם שרוצה לבוא אל שער המלך להיות דבוק במלכו של עולם בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". וזה תכלית בריאתו בעולם הזה דהיינו ראשית שצריך האדם שמירה יתירה עד מאד שלא יקלקל חס ושלום חלק נשמתו חלק אלקי ממעל שבא אל האדם בטהרה, כמו שאנו אומרים "אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא", וצריך האדם לשמור אותה כל ימי חייו שלא ילכלך אותה בלכלוכי עונות ולא יפסיד מה שקיבל, הגם שהוא עבודה גדולה. ובאמת לא די לאדם בזה שלא יקלקל, כי תכלית ביאתו היא שיתקן נשמתו ויגביה אותה למעלה למעלה על ידי תורה ומצות בבחינת מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. כמו שהביא באגרא דפרקא אות כט שאמר הבעל שם טוב ז"ל על הרב הקדוש רבי יצחק מדראביטש ז"ל שנתן לו הקב"ה נשמה קטנה עד מאוד והוא הגביה את נשמתו למעלת נשמת רשב"י. עיין שם.

ואם יחשוב האדם הלא הוא קרוץ מחומר ואיך אפשר שיזכה לכל זה מאחר שמיד בבואו לעולם הזה מסובב מיד בתאוות ותענוגי עולם הזה שעל ידם מתגבר היצר הרע עד מאוד, ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר מביא את האדם לידי עבירות שונות ומשונות, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך וכו'. אבל האמת הוא כי הבורא יתברך שמו אשר בראנו לכבודו הוא ידע את יצרנו וזכור כי עפר אנחנו, ועל כן בשביל זה עצמו ציווה אותנו להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו, דהיינו שנתן לנו מצות מילה, ביום השמיני ימול בשר ערלתו, ומזה נעשה הכנה וכח ההתגברות לכללות ב' הבחינות הנ"ל. ראשית שמירה שלא יקלקל מה שניתן לו ולא עוד אלא שיזכה גם לתקנו ולגדלו ולחנכו ולחכמו מיום השמיני והלאה ירצה דמו ויהי ה' אלקיו עמו. על כן מל ח' הם תיבת "מלח", שיש בו ב' כוחות הנ"ל שלא יתקלקל ועוד שייתן טעם טוב בדבר ודו"ק היטב.

אפשר לרמז בזה כי מל ח', ח' פעמים "מל" בגימטריה "תקון" עם האותיות, והבן. ואיך בקיום מצות מילה נעשה הכנה לב' בחינות הנ"ל שלא להפסיד מה שישי לו וגם לתקנו בכל מה דאפשר, אפשר לומר דהנה בחינה האחת שלא יקלקל מובן על פי מה שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל בטעם מצות מילה להחליש כח התאוה, וידוע לנו כבר כי כל התאוות נכללות בתאוה הלזו וכשנחלש כח התאווה הזה נחלשו עמו כל התאוות שבעולם ויש בזה להאריך בדברי מוסר. ודוק. ובחנה השנייה שעוד יתקן ויעלה הוא על פי מה שדרשו חז"ל על פסוק "התהלך לפני והיה תמים" הנאמר במילה, כי על ידי מצות מילה נעשה תמים (נדרים ע"א:). ויש להסביר הענין כיוון שמצווה זו לא מש מאתנו לעולם ממילא הוא תמיד מלובש במצות אות ברית קודש, וכבר אמרו חז"ל מצוה גוררת מצוה, וזוכה על ידי זה לתיקון נפשו האמיתי. ודו"ק.

ראיתי להעיר עוד בתיבת "מלח" – מל חי', דהנה אותה ה' מרמז על הקדושה, ואות ח' על הטומאה, כמבואר בשל"ה הקדוש שחמץ ומצה מרמזין על הרע והטוב, והחילוק שביניהם הוא רק באות ח' וה'. על כן כל עבודותינו לבטל בחינת הח' מאתנו ולעשות ממנו בחינת ה'. וזה בחינת מל ח', דהיינו למול בחינת הרע מלבינו להיות תמיד רק קשור ודבוק להקדושה. והני נחזי אנן החילוק שבין הה' לח' בחשבון הוא מנין שלשה, לרמז שאם האדם פוגם בעין ולב ועל ידי כך במעשה, כמו שאמרו חז"ל עין רואה ולב חומד וכל המעשה גומרין, עיין רש"י סוף פרשת שלח. על ידי שלשה דברים הנ"ל מתהפך נפשו הטהורה מבחינת ה' לבחינת ח'. ומי שזהיר ומשמר עצמו שלא יבוא לידי חטא בשלשה דברים הנ"ל והוא על ידי שמקיים דברי חז"ל, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, אז מל ח' ונתבטל אות ח' מתיבת "מלח" ונעשה מח' אות ה' שהם אותיות "מלה". ודו"ק.

ונפרש כעת משנה זה בהשלשה דברים שמבטלין כח היצר הרע, דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו', דהנה אמרו חז"ל בסוטה אמר ריש לקיש אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, דהנה אי אפשר לו לאדם לבוא לידי עבירה כל זמן שהוא בדעתו השלימה, כי אז כששוקל בדעת השלימה הנאה העבירה, שכר העבירה כנגד הפסידה בעונש מרובה בעולם הזה ולעולם הבא בוודאי לא יעשה העבירה. נמצא דעיקר השמירה לאדם בכל דרכיו ובכל מעשיו הוא להיות מתבונן תחילה מה שהוא רוצה לעשות שיהיה אז בדעתו השלימה. נמצא בחינת "דע" הוא היסוד שהכל תלוי בו, ועל זה אמר שלמה המלה עליו השלום "דע את אלקי אביך" וכו'. וזה גם כן הבחינה של "בכל דרכיך דעהו" ןדן"ק. והוא בחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" שעל ידי זה יקיים "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", דעל ידי שויתי ה' על ידי זה חיים כלכם, דלא יבוא לידי עבירה הנקרא "מיתה" ודוק.

והנה לזכות לזה שיהיה נשמתו זך ומזוכך תלוי הרבה במחשבת האב והאם בעת יצירתו, כמבואר זה בספרים הקדושים ובראשם בזוהר הקדוש, על כן מזהיר לנו התנא "דע מאין באת", דהיינו בעת יצירתו של אדם צריך ליזהר שלא יהיה כפרד אין הבן, כמו שהאריכו על פסוק זה בזוהר הקדוש, אלא צריך להיות אז בבחינת "דע", לעשות מעשיהו בהשכל ודעת, ובבחינת "והאדם ידע את חוה אשתו". ואפילו אם כבר זכה לנשמה יקרה וטהורה ע"י שאבותיו קיימו בחינת "דע" ביצירתו, צריך האדם להוסיף דעת על זה כל ימי חיותו על האדמה עד שובו לעפרו להיות תמיד בבחינת "דע" ובחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" בכל ענין וענין שיבוא לידו, ויבין וישכיל בדעתו אם יעשה הדבר או יפרוש ממנו. וזה גם "דע… ולאן אתה הולך" בכל המאורעות כל ימי חייו, וזה תכלית כל האדם.

אבל יש עוד יסוד שהתנא מזהיר שיהיה האדם בזה בבחינת "דע" והוא מה שידוע לנו מתחבולות היצר הרע שלפעמים האדם שנברא מן האדמה שוכח כל זה והולך אחר יצרו כשור לטבח, וידע האדם כי אוי לו ואוי לנפשו שמחליף עולם נצחי, עולם הבא, בשביל עולם עובר, העולם הזה. ותענוג תמידי מחליף בתענוג לפי שעה, ומביאו זה אחר כך לידי יאוש חס ושלום. על כן צריך האדם לידע גם כן כי עדיין יש תקווה לו ואם ישוב הקב"ה מקבלו, כי הוא אב רחמן שידו פשוטה לקבל שבים. והענין הזה הוא חיוב גדול לידע, דדרך היצר הרע הוא לעכב את האדם מתשובה בטענה שמרד כל כך באדונו ומכף רגל עד ראש אין בו מתום, אין לו עוד תקנה לשוב, כי הגיהנם יכלה ועוונותיו לא יכלו. וכדומה מטענת היצר הרע.

על כן בעת שנותן לבו לשוב אליו יתברך שמו צריך גם כן להאמין כי "שויתי ה' לנגדי תמיד", היינו ה' מדת הרחמים שהוא מקבל תשובת עמו ישראל ברחמים. וזה "דע" גם כן לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שרחמיו על כל מעשיו. ועל ידי שיהיה לו לזכרון בין עיניו "שויתי ה' לנגדי תמיד", זה שלשה רגלים בבחינת "דע", ינצל מכל העבירות. ובזה נכלל בין בחינת סור מרע, ובין בחינת ועשה טוב, על כן שלשה פעמים "דע" בגימטרייה "רכב", על כן הצדיקים נקראין "רכב". וזה כוחו של "מלח" שגימטרייה ג' הוויות הנ"ל ששומר את האדם שלא יתקלקל, וגם שיתקן נשמתו להיות טוב ושיבטל בחינת הח' בחינת הרע להביאו אל הקדושה לבחינת אות ה', נמצא זוכה לתקן בחינת הח' ולהעלותו להחינת אות ה' המרמז על הקדושה. וזה סוד שנעשה אז מאות ח' ג"ה בגימטרייה ח', ונעשה מרע טוב גמור. ומקור והכנה לכל זה נעשה על ידי קיום מצות מילה שניתנה לח' בבחינת מל ח', על כן נרמז מצות מילה שהוא ביום הח' על ידי ב' אותיות הנ"ל ה"ג ביום ה'ג'-מל את יצחק. והבן.


הרב חיים יעקב ברזניץ, נולד בסביבות שנת תר"ע (1910) לאביו רבי יצחק אב"ד סענץ. [השם "חיים" נוסף לו לאחר שחלה]. בילדותו התייתם מאביו. היה תלמידו של הרב אברהם איינהארן מסערדאהעלי, ובהמשך היה תלמיד הרב יהושע בוקסבוים הי"ד מגאלאנטא, שהעיד עליו "כי הוא תלמיד חכם מופלג ויראתו מאוד נעלה, ומתנהג גם כעת בדרכי חסידות והוא בעל מעלות ומדות נכבדות חזון יקר בזמנינו ומצא חן בעיני כל מכיריו ולומד עם בעלי הבתים דקהילת קודש סענץ יע"א ומאוד מפליגים בשבחו… והוא אחד ומיוחד בתלמידי החביבים". בנוסף להיותו למדן ובקי בהרבה ממקצועות התורה, בנגלה ובנסתר, נודע במידותיו התרומיות, ביראתו ובדבקותו בה'. הוא היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, דיבר בנחת, בסבלנות, בכנות ובהבנה. תפילותיו היו בהשתפכות הנפש ובדמעות. הוא היה קם לתיקון חצות, אותה אמר בבכי ואנחה, והמשיך ללמוד בהתמדה עד לבוקר.

בהדרכת רבו נשלח הרב חיים יעקב לחצרו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא, בעל "מנחת אלעזר", ממונקאטש ולמד ממנו את דרכי החסידות ואת דרך חידושיו.

בשנת תרצ"ג נשא לאשה את מרת בריינדל בת הרב שלמה ברוך פראגר הי"ד אב"ד פטרוביסלה. בנו של הרב הגאון ר' יעקב סג"ל פראגר, אב"ד אדה, בעל שו"ת "שאילת יעקב", חתן "מהר"ם שיק" ותלמיד ה"כתב סופר". לכבודה של הכלה, לכבוד התורה – כלת משה ולכבוד השכינה הקדושה – הכלה העליונה, חיבר אז הרב חיים יעקב את החיבור "קישוטי כלה" על מסכת כלה.

בנוסף לכך, חיבר את ספר "קול יעקב" על פרקי אבות ואת "כוכב מיעקב" חידושים בחסידות על דרך החיד"א (ברוקלין, תשס"א), את הספר "מימי הדעת" על הלכות נדה ומקוואות, "פרי יעקב" על הלכות טריפות, "תולעת יעקב" על הלכות תולעים, "טל חיים" על מלאכות שבת ואמירה לגוי, "פרחי חיים" על סוגיות הש"ס, "אמת ליעקב" על התורה, "בית יעקב" על שבתות ומועדים, "ליעקב אמת" על תהלים, דרשות "חיים וברכה", "חרדת חיים" שו"ת מימי השואה, "מגיד דבריו ליעקב "על תרי"ג מצות, "מגורי יעקב" רמזים ופרפראות ו"סמוכים לעד" על סמיכות סוף התורה לתחילתה. חידושים מתורתו הובאו גם בקונטרס "ילקוט הבשם על עניני נישואין" (ברוקלין, תשס"ג). רוב חיבוריו אבדו בשואה, ורק מעטים מכתביו שרדו בדרך נס על ידי גיסו, הרבי יונה וויטריאל.

לאחר נישואיו המשיך בלימוד התורה בפטרוביסלה, ונהג לחלק בסתר כסף לנזקקים בנדיבות. הוא מונה לדיין בעיר, ולימד בציבור פרקי אבות, בשילוב דברי מוסר ותוכחה, ודברי חיזוק לתשובה ולאהבת ה', לאמונה ולביטחון.

בשנת תש"ד עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, קרא הרב לציבור להתחזק ולבטוח בה', תוך שהוא מעורר את הרבים לתשובה ולתיקון המעשים. כשנלקח לעבודות כפייה בשבת – עשה את מלאכתו בשינוי. לאחר הפסח גורש עם משפחתו לגיטו בעיר סעגעדין, שם ילדה אשתו הרבנית בריינדל זמן קצר לפני שהחלו משלוחים מהגטו לאושוויץ. ברית המילה של התינוק, יוסף משה, נערך במסירות נפש במסתור במקווה. היולדת ובנה התינוק לאשפוז לבית חולים, בעוד שהרב, בנו יצחק ובנותיו בילא ורחל, גורשו לאושוויץ. עם הגיעם למחנה נערכה סלקציה, בה נשלחו שלשת הילדים לשמאל, להשמדה, והרב עמד להישלח לימין. על פי עדות של מי שנכח שם, הרב ביקש שלא להיפרד מילדיו בטענה שהוא דואג לחינוכם, ונשלח יחד איתם להשמדה, בי"א בסיון תש"ד. הי"ד.

כעבור זמן קצר נדרשה גם הרבנית להיכנס עם בנה התינוק לרכבת המסע שנסעה לאושוויץ. הקרונות האחוריים יועדו לצעירים המוכשרים לעבודה, בעוד הזקנים, הנשים והילדים הוכנסו לקרונות הקדמיים. ברגע האחרון שלח אותה אחד הממונים, עם בנה בידה, לקרון האחורי. באמצע המסע הופרדו קרונות הרכבת: רוב הקרונות הגיעו לאושוויץ והקרונות האחרונים הגיעו לווינה. הרבנית הצליחה להחזיק מעמד במחנה העבודה, על אף עבודת הפרך והתנאים הנוראיים, ועל אף שחלתה במחלה אנושה. בסוף פסח תש"ה עברה דרכם רכבת שנסעה לשוויץ, והרבנית הצליחה לעלות על הרכבת עם בנה. לאחר המלחמה נסעה לארה"ב, ובשנת תש"ז נישאה לרבי מסטראפקוב, רבי מנחם מנדל הלברשטאם. לאחר פטירתו נישאה לרבי לוי יצחק גרינוואלד אב"ד קהילת צעהלים. בנה, שגדל בתורה ויראה, הוא הרב יוסף משה גרינוואלד אב"ד קהילת  ערוגת הבשם צעהלים.

 

תתחזקו לעשות את כל המוטל עליכם ואז יגמור ה' יתברך בעד כל מפעלכם לטובה / האדמו"ר מראדזין, רבי שמואל שלמה ליינר הי"ד

תמונת רבי שמואל שלמה ליינר הי"ד

בשם ה' ובעזרתו ה' בה"ב כ"ב אייר למב"י תרצ"ו ראדזין

חיים וברכה למשמרת שלום לאנ"ש החסידים היקרים המסתפחים בנחלת ה' תותב"א בעיר תל אביב יבנה עירנו אמן.

אחרי דרישת שלומם הטוב למשמע שמעה נפשי וגם השגתי מכתבים מבשרים זה יותר משנה אשר תודה לא-ל עלה בידכם להתכנס ולשכור לכם "בית החסידים" מהודר להתפלל יחד. ובכן הנני עתה בזה לברך אתכם שתזכו לרומם את בית אלקינו ולהעמיד את כל חורבותינו ותתברכו משמי מעונים בשפע פרנסה וברכה ורב שלום עד בלי ירח ותשבו שקט ושאנן ואין מחריד. ועתה באתי לבקש ולעורר אתכם שתשימו לבבכם להחזיק בתורת ה' ולקבוע עתים לתורה, כל אחד ואחד כפי יכולתו. ואת כוונת הלב הן הן הדברים, שיהיו דברי התורה חביבים עליכם וזה יהיה כל מגמתכם. ותזכרו כי היגיעה בדברי עולם הזה הוא רק אמצעי להשיג על ידו התכלית. ועיקר התכלית הוא רק תורה ומעשים. ולכן תזהרו שלא תעשו חס ושלום מהעיקר טפל והטפל לעיקר. ובשגם כי השתדלות האדם בדברי העולם הזה הוא רק להעמיד כלי שיהיה מקום שישרה בו ברכת ה' יתברך, אמנם הפועל הוא ה' יתברך, כי הכל בידי שמים, ואם ה' לא יבנה בית וגו'. שאני בדברי תורה ומעשים טובים, זאת ניתן להאדם לעבדה ולשמרה במצות עשה ולא תעשה. ואם תבקשו את ה' יתברך ימצא לכם, ומצאת ולא יגעת אל תאמין. לכן אתם תתחזקו לעשות את כל המוטל עליכם ואז יגמור ה' יתברך בעד כל מפעלכם לטובה, ואז תצליחו את דרכיכם ותשכילו. והנה חכמינו ז"ל אמרו שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ובשגם כי היא חיזוק גדול כי איש את רעהו יזרזו ויעזורו, לכן תשתדלו לקבוע לכם שיעורין תמידין כסדרן בבית החסידים בכל יום ויום. וגם ההליכה לבית החסידים הוא דבר גדול, כמאמרם ז"ל ששכר הליכה בידו. ואפילו מי שהנהו מוטרד מאוד, על כל פנים יתאמץ להיות שני פעמים בשבוע בימות החול בה"בית החסידים" ולקבוע לעצמו שמה זמן ללימוד תורה הקדושה. ולהיות שהרבה מצות ישנם שאינם נהוגות אלא בארץ ישראל והמתיישבים שמה שלא הורגלו להם מנעוריהם קרובים להיכשל חס ושלום בהם ולשכוח בשעת מעשה, לכן לפי דעתי נכון לפניכם לקבוע לכם שיעור ללמוד דיני מצות התלויות בארץ כמו הלכות זרעים  והלכות תרומות ומעשרות ודמאי והלכות שמיטת קרקע לפי דברי רוב הפוסקים נוהג גם כן בזמן הזה בארץ ישראל מדאורייתא ואין לסמוך על שום היתר. וכל הדינים הללו נצרכים לכל איש ישראל ורבה המכשלה בזה עד עתה. ועוד מכולם ובפרט מבעלי היכולת שתתאמצו בכל יכולתכם להחזיק את ה"בית החסידים" ולשלם שכר דירה. ואפילו אותן שדרים מרחוק ואי אפשר להם בשום אופן לבוא להתפלל שמה בשבתות וימים טובים, אף על פי כן ישתתפו בתשלומי שכר דירה ויתר הוצאות ה"בית החסידים". וגם יתאמצו על כל פנים לפרקים לבוא לבית החסידים. ואבקש להודיעני רשמית מפורטת מכל המתפללים ומהנושאים בעול בבית החסידים. וה' יגן עליכם ויושיע וישוב את שבותנו ויקבץ נדחנו, ולא נוסיף לענות עוד. הנני הדורש שלום טובתכם בכל לב ונפש חפצה ומברך אתכם בברכת חיים ושלום ובכל הטוב, שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זלה"ה מראדזין.

(מכתב הרבי לחסידיו בתל-אביב, נדפס ב"תפארת ראדזין", חוב' 2, מנחם אב תשל"ב)


רבי שמואל שלמה לייינר, האדמו"ר החמישי בשושלת ראדזין, היה בנו יחידו של האדמו"ר רבי מרדכי יוסף אלעזר מראדזין בעל "תפארת יוסף". רבי שמואל שלמה נולד בי"ח בשבט תרס"ט ומנעוריו נודע כבעל זיכרון נפלא וכעילוי גדול, חריף ובקי בתורה ובחסידות. הוא נשא לאשה את שפרה מירל בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב. לאחר נישואיו היו סמוך על שלחן חותנו במשך כשנה, והתמסר כולו לתורה ולעבודת ה'. לאחר מיתת אביו בשנת תרפ"ט, לאחר הפצרות החסידים, הוכתר רבי שמואל שלמה כממלא מקומו. בתחילת נשיאותו התגורר בבית אביו בוורשה, אך כעבור מספר שנים עבר לראדזין והפך אותה למרכזי תורני חסידי. הרבי הצעיר ונושא בעול הנהגת הציבור, והתגלה כרחמן וענוותן, ויחד עם זאת, כמנהיג תקיף בענייני היהדות. היו לרבי אלפי חסידים והוא היה מנהיג נערץ ומוכשר.

הוא ייסד בראדזין את ישיבת "סוד ישרים" בפולין בה למדו כ-300 בחורים. הרבי הסביר את הצורך בייסוד הישיבה בנימוק כי בזמן הבעל שם טוב היה העולם מלא תורה ויראת שמים והיה צורך בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. בימינו, יש צורך לחזק את עמוד התורה מחדש, בלי לגרוע כהוא זה מההתעמקות בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. "סוד ישרים" כולל את שני הדברים יחד: סוד הקיום שלנו הוא בתורה, וסוד התורה. "ישרים דרכי ד"' שהם עמוד החסידות. הרבי עמד על הצורך לייסד ישיבה המספקת תזונה וחדרי שינה לתלמידים, בנימוק כי אם בחור ישיבה יאלץ לאכול "ימים" אצל בעלי בתים ולא יהיה לו חדר שינה מסודר, יגרום הדבר לביזיון התורה ולבזבוז זמן ולא תהיה לבחור הרחבת הדעת הדרושה ללימוד התורה. הרבי עבד במסירות נפש יומם ולילה להקים את הישיבה, ואחר כך להשגיח ולפקח עליה. באגרת שכתב לרגל יסוד הישיבה בשנת תרצ"ו הטעים כי "בכל חפצינו נרצה לקרב את כל הבא לקרב את עצמו וללמוד תורה, אשר זאת היא תוחלתנו שנוכל לפתוח את שערי התורה לפני הצמאים לדבר ה' להגדיל תורה ולהאדירה". הוא לא הסתפק בישיבה אחת אלא יזם רשת של ישיבות קטנות, שיהוו מכינה לישיבה הגדולה בראדזין ונדד ברחבי פולין על מנת לייסד רשת ישיבות, תלמודי תורה ובתי ספר של "בית יעקב".

הרבי הפיץ בין חסידיו את מסורת הפקת התכלת מה"חלזון" שגילה סבו הגאון האדמו"ר רבי גרשון הניך מראדזין מחבר "סדרי טהרה", והקפיד לעסוק בעצמו בצביעת התכלת.

מתוך חשש לשלום תלמידיו סגר את ישיבתו שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר פלישת הנאצים לפולין, דאג הרבי לסייע לפליטים יהודים שהגיעו לראדזין והפך את חדרי הישיבה למקלט להמוני פליטים נודדים. הרבי קרא לחסידיו למכור את מטלטליהם על מנת לסייע בהאכלת הרעבים. על פי עדותו של אברך ששרד את השואה, ציווה עליו הרבי בשבת למהר ולחטוב עצים כדי לחמם מים לחולים. כשהאברך היסס לרגע, זרק הרבי מעליו את המעיל והשטריימל, לקח במהירות את הגרזן, חטב עצים הדליק אש, והגיש תה חם לחולים.

בהמשך ברחו הרבי וקבוצה מחסידיו מראדזין לגטו בעיר וולאדובה. הרבי הזהיר את יושבי הגטו מתוכנית השמדת היהודים, וקרא להם שלא לשתף פעולה עם היודנרט ולא להרשם ברשימות שערכו הגרמנים. הרבי תמך במאבק פעיל נגד הנאצים וקרא לחסידיו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. הוא ביקש לארגן חמישים איש מחסידיו שיפתחו במרד, ישרפו את הגטו, יברחו ליער, יתחמשו וילחמו בנאצים, אך התוכנית לא יצאה לפועל.

נעשו מספר ניסיונות להציל את הרבי ולהבריח אותו, אך הוא סירב לעבור לצד הסובייטי, ואמר שחובה עליו להישאר עם שאר אחיו היהודים הלכודים בצרה ובסכנה בשטח הכיבוש הגרמני, על מנת לעשות למענם ככל יכולתו. בדבר מאמצי רבי חיים עוזר להציל את האדמו"ר מראדזין ראה אגרות ר' חיים עוזר, א, אגרת רעח, עמ' רצט.

ישנם מספר גרסאות שונות על נסיבות הרצחו של הרבי .

על פי גירסת העיתון "ידיעות" (עיתון מחתרתי של "דרור", 2 ביוני 42), על פי ר' שלמה זלמן שרגאי (הצפה, א' בסיון תש"ו) ועל פי מה שפורסם בעיתון היידי "אונזר וועג" שיצא לאור בפריז עבור שארית הפליטה, על מנת להציל את הרבי, הלך גבאי הרבי (או יהודי אחר) ללא ידיעת האדמו"ר, התחזה לרבי, הסגיר את עצמו למפקדת הגסטפו ונורה למוות. אחר כך נתפס הרבי (או הסגיר עצמו לאחר שטבל במקווה והתעטף בטלית עם תכלת), נעצר, עונה ונרצח. יש לציין כי סיפור זה הוכחש על ידי עדים ששהו עם הרבי בגטו וולאדובה עד סמוך להרצחו.
על פי גרסה העיתון "פורוורטס", לאחר שהגרמנים עינו את האדמו"ר, הם ריכזו את כל בני הקהילה ותלו את האדמו"ר לנגד עיניהם. כעבור שלושה ימים חירפו כמה צעירים את נפשם, הורידו את גופתו והביאו אותו לקבר ישראל.
על פי גרסת שורדי גטו וולאדובה, משנודע לרבי על מחנה ההשמדה "סוביבור" הסמוכה לוולאדובה, הכריז הרבי על שלשה ימי צום. הדבר נודע לנאצים והם מיהרו לעצור אותו, ולאחר כמה ימים, בכ"ט באייר תש"ב, הם רצחו את הרבי. הרב יוסף צבי אפשטיין, ששרד את השואה, ועדים נוספים, אישרו שיום מותו של הרבי היה בערב ר"ח סיון תש"ב. הרב אפשטיין הוסיף כתב "לו שמעו לעצתו של הרבי, היו נשארים בחיים עוד אלפי יהודים". (לפי עדות יחיאל זרינהויז ב"ספר ולודאבה" עמו' 591, הרבי נרצח ביום ב' של שבועות, ז' בסיוון, בעת קריאת הברכות בברית שערך במקום סמוך אחיו ליאון גרינהויז לבנו משה).

אשת הרבי וכל ילדיהם, יוטא הדסה, חוה בלימה, ברכה רחל ומרדכי אלעזר נספו גם הם בשואה (במספר מקורות צויין שהיו לרבי ששה ילדים וכולם נספו). גיסו של הרבי מראדזין, רבי אברהם ישכר אנגלהרד, אב"ד סוסנוביץ וראש רשת הישיבות של ראדזין בפולין, ברח ליערות עם חסידים אחדים, חבר לפרטיזנים ושרד את השואה. לאחר המלחמה היגר רבי אברהם ישכר לארה"ב ובשנת תשי"ד הוכתר לאדמו"ר מראדזין, עלה לארץ ישראל וכיהן בה כרב וכאדמו"ר.

המשורר יצחק קצנלסון הי"ד כתב פואמה מפורסמת "שיר על הרבי מארדזין", בו הוא מונה את מעלותיו הרבות של הרבי, אך אינו מתייחסד לתמיכתו במרד.

תולדות הרבי הובאו בקובץ "שבת התאחדות דחסידי ראדזין", בחוקותי תשע"ה, הוצאת מכון "תפארת ראדזין", בני ברק, עמו' כח-נט. מידע על תולדות ישיבת "סוד ישרים" הובא בספר "בסוד ישרים ועדה" (בני ברק, תשנ"ז).

הרבי הספיק להדפיס את החלק השלישי של ספר "בית יעקב" על ספר ויקרא מאת אבי סבו, את מסכת "מקוואות" מתוך "סדרי טהרה", ואת ספרו של אביו "תפארת יוסף" (ורשה תרצ"ה). הוא הכין לדפוס את הספר "פרי עץ חיים" מזקנו ה"ארחות חיים". חלק נוסף מ"סדרי טהרה", שהיה מסודר לדפוס אבד עם כתבים רבים נוספים בימי השואה. מכתביו של הרבי מראדזין נותרו רק שאריות מועטות ובהם האגרת, המבואת למעלה, אותה כתב הרבי ל"בית החסידים דראדזין" בתל אביב. ערכה של אגרת זו בעיני חסידי ראדזין לא יסולא בפז, והאדמו"ר רבי אברהם יצחק הקריא אותה בהתוועדות והגדיר אותה בתוך "צוואה" של רבי שמואל שלמה הי"ד.

מלבד אגרת זו שרדו לפליטה שני מכתבים שכתב הרבי אודות ישיבתו "סוד ישרים", וכן מספר הסכמות. באחד ממכתבים אלו כתב לחסידיו: "הנני אשר, אם ירצה ה', תיכף אחר חג הפסח הבא עלינו לטובה נפתח את הישיבה, והאמצעים להחזקת הישיבה; הוסכם אצלינו ראשית כל לקבוע קופסאות בבית כל אחד ואחד מאנ"ש יחיו, וחוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד שיקבל עליו בלי נדר ליתן שמה נדבתו מידי יום ביומו, הנדיבים כנדבת לבכם והעשירים כברכת ה' עליכם. ותדעו כי במה שתחסרו ממונכם להחזקת לומדי התורה, הנכם מתמכין דאורייתא וכו'… ואפילו מי שאין ידו משגת יוכל להמנות בדבר מצווה רבה הלזו שיקבל עליו, בלי נדר ליתן בכל יום נדבתו אפילו נתינה הכי מועטת, אך שיהיה חוק בקביעות מידי יום ביומו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וצדקה ילבש כשריון מגן מכל פגעי הזמן".

בהסכמה ארוכה שכתב הרבי מראדזין לספרו של הרב דוד יצחק מרגליות "קנאת סופרים", מאריך הרבי בחובת השעה לחנך את הדור הצעיר תוך שמירה על משמרת הקודש, וכך כתב:

בשם ה' ובעזרתו. הנה כבר נודע ומפורסם לשם ולתהילה מפעלות החברה המפוארה הנקראת בשם "אהבת תורה ויראת שמים" שנתייסדה זה כי"ב שנה על ידי הגבר אשר הקים עולה של תורה, ה"ה כבוד הרבני המופלג בתורה ומלא יראת ה', רב פעלים ולא מחזיק טיבותא לנפשיה מוהר"ר ר' דוד יצחק שיחי' בהרבני מוהר"ר ר' מענדיל ז"ל מרגליות, ועל ידי בנו האברך הנעלה והמופלג בתורה וירא את ה' מנעוריו כש"ת כמוהר"ר ר' דניאל שיחי', אשר נשאם לבם לקרב לב בחורי בני ישראל לאביהם שבשמים, אותם הבחורים שמחמת אורך וכובד הגלות בעווה"ר הוכרחו בכדי לפרנס את עצמם, או גם לשלוח טרף לבית הוריהם, לשלוח ידם במסחר או במלאכה חוץ מד' אמות של הלכה.

ועם אלו ישתדלו ללמדם דעת ויראת ה' ולעוררם מתרדמת הזמן, ולחזק אותם לקבוע עתים לתלמוד תורה בחבורה בכל עת אשר תמצא ידם להשתחרר מעט מטרדות הזמן בבוקר ובערב ובפרט בשבתות וימים טובים, ולמשוך אותם בחבלי אדם בעבותות אהבת השם יתברך ותורתו, ללמוד וללמד על מנת לעשות ולנטוע בקרבם מידות ישרות תפארת לעושיה ותפארת להם מן האדם.

ותודה לא-ל עבודתם עשתה פרי טוב ותועלת גדולה, הן לאותם שהיו מגודלים מנעוריהם לתלמוד תורה אשר חזקו את ידם להחזיק במעוז תורת ה' וחיילים להגביר מבלי הרף, והן לאותם אשר היו רחוקים וחדשים מקרוב באו לקרב את עצמם לתורה ויראת שמים, וחפץ ה' בידם הצליח. ורבים עתה בני חבורתם. ובכל יום ויום מתווספים ספסלי בי' מדרשא בלי עין הרע כן ירבו ובחצרות אלקינו יפריחו. והמה מצויינים בתורה ויראת שמים ובמידות ישרות ודרך ארץ, וכל רואיהם יכירם כי הם זרע ברך ה'. נמצאו ביניהם כבר הרבה תלמידים שהם מרביצי תורה ברבים, ובכל מקום בואם ישתדלו להעמיד חבורות כאלה, ללמוד וללמד ולהגדיל תורה ולהאדירה.

ומי מגדולי התורה וצדיקי דורנו ראשי אלפי ישראל והרבנים עיני העדה, אשר ידוע להם מפעלם, יתנו עדיהם ויצדיקו להגיד ישרם בשער בת רבים, שנאמר בהם "כי טוב" ועוול לא נמצא בהם. כי לא כדרך המתחדשים בזמנינו הרי עמל, אשר זה דרכם כסל למו לשום מהלך נפשם אחרי מראה עיניהם וכל מגמתם לחבק חיק נכריה ובידי נכרים ישפיקו ובמעטפות הכוונה לשם שמים יתעטפו ולאחיזת עיניים יערבו קודש בחול וטהור בטמא על טהרת הקודש לפי דמיונם השווא, לא כן דרך החבורה הלזו, כי דרכם ישרה וברורה מבלי שום תערובות שמץ דופי ודבר זר, זולת לימוד התורה ויראת ה' לנטוע בלבם אהבת תורה ויראת שמים ודרך ארץ על פי התורה להיזהר בכבוד חברים ומורא רבם ולכבד את התורה ולומדיה.

ועתה עלה על לב האברך המופלג והמצויין וכו' כמוהר"ר דניאל שיחי' הנ"ל, לעמוס על שכם התלמידים שיחי' שכל אחד ואחד ילקט מהספרים הנמצאים אתו מגדולי ישראל וקדושיו, דברי הלכה ואגדה ודברי מוסר נוחי ההבנה השווים לכל נפש על סדר פרשיות התורה ולהדפיסם בשם אומרם בקונטרסים מיוחדים בשם "קנאת סופרים" אשר ירבה חכמה אצל התלמידים ויגדיל תשוקתם להתמיד בלימוד התורה הקדושה להגות בעיתותיהם הפנויות בספרים הקדושים לדעת חכמה ויראת ה', ולא יבלו זמנם לבטלה. וגם יהיה מצוי בידם קובץ מלוקט מדברים ערבים המושכים לבו של אדם מסודרים דבר על אופניו על סדר התורה, למען יתענגו בהם בשבתות וימים טובים, דבר בעתו מה טוב.

וקונטרס הראשון על סדר "בראשית" היה למראה עיני ועיינתי בו. והנה גוף המחברת אינו צריך להסכמה, כי כל דבריהם ממקום קדוש יהלכו, וכבר באו עליהם גדולי ישראל על החתום בהסכמותיהם. ובשגם כי מכיר אנכי את הרבני המופלג מוהר"ר ר' דוד יצחק שליט"א ובנו מוהר"ר דניאל שיחי' שהמה מופלגי תורה ויראת ה' וכל מעשיהם לשם שמים, וחזקת חברים להם שלא יוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן.

אך למען חזק ידי עושי מצווה, אף ידי תיכון להיות מהנטפלים עמהם לזרז את בני ישראל לתמוך את העושי מצווה ולהביא ברכה לתוך ביתם את החיבור הנ"ל ולומר לפעלא טבא יישר ותחזקנה ידיכם להגדיל תורה ולהאדירה. ובוודאי דבר זה יגרום לקרב את הגאולה בב"א, וכמאמרם ז"ל מלמד שהיה בידם מגילות שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלם לפי שהיו נוחים בשבת. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

וזכות התורה הקדושה תגן על לומדיה ותומכיה להיוושע בכל הטוב בגשמיות וברוחניות וה' יתברך ירחיב את גבולנו למען נוכל להגות בתורתו ולקיים מצוותיו בלי שום מניעה.

באתי על החתום אור ליום ד' פרשת חיי י"ט מרחשוון תרצ"ד פה ווארשא

שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זללה"ה מראדזין

אם אין תורה אין חיים, כי בלי תורה הוא כמת ממש / הרב שרגא זאב מגיד הי"ד

רחיצת רגליהם של עבדי אבות

"ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים וגו' ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו" (בראשית כד,לב).
ובילקוט (קט) אמרו על זה: אמר רבי אחא, יפה רחיצת עבדי אבות מתורתן של ראשונים, שאלו רחיצת רגליהם צריך לכתוב, והשרץ מגופי תורה וכו'.
ולמה באמת היה צורך ליכתב בתורה הקדושה כל פרטי התהליך של כניסת אליעזר עבד אברהם לביתו של בתואל? מאי נפקא לן מיניה – אם העבד רחץ רגליו או לא? אבל לפי מה שהאריך אדמו"ר זצ"ל [ר' יוזל, הסבא מנוהברדוק] לבאר את העניין, יובנו גם הדברים הללו.
לאליעזר עבד אברהם – הייתה בת, והיה יושב ושוקל בדעתו – שגם בתו ראויה ליצחק בן אדוניו. על הפסוק "אולי לא תאבה האשה" אמרו חז"ל" "אלי" כתיב, ורש"י כתב (שם כד,לט) שהיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, ולפי זה, רצוי היה לאליעזר לפי חישובו ולפי טבעו של אדם, שבתואל יסרב למסור את בתו ליצחק. אבל אליעזר ברוב צדקתו ותמימותו, והיותו עבד משכיל (ילקוט קז, עיי"ש) לא הלך סחור סחור, אלא נקט בדרך קיצונית כנגד חישוביו וטבעו של אדם, והזדרז בדבר והרבה בתפלה שד' יעשה חסד עם אדוניו אברהם, ומיהר לומר "לא אוכל עד אם דברתי דברי", ועשה כל אשר בידו כדי לקבל הסכמתו של בתואל. הוא קיים את שליחותו באמונה תמימה.
מטבע האדם, שמסתכלים קודם על חיצוניותו של האדם, על בגדיו – אם הם נקיים, מה מראהו וכו', ויש שקונים שביתה בליבם של אחרים על ידי מראה בלבד, או על ידי מלבושם המהודר, ולהיפך – יש אנשים הנמנעים מלהראות פנים לזולתם, משום שחיצוניותו לא חן בעיניו.
ולכן נקט אליעזר עבד אברהם – גם בשיטה זו כלפי בתואל, התנהגותו הייתה נימוסית ביותר, וראויה לאיש מכובד הרוכש אמון בכל מקום. משום כל לא חסכה התורה הקדושה לפרט את הליכותיו של אליעזר – רחיצת עבדי אבות, כי לימוד גדול יש לנו מזה, עד כמה שדקדוק אליעזר לשבור את מידותיו ולהישאר נאמן למשלחו, אף כי בתוך לבו רצה אחרת…
"התורה נתנה לצרף את הבריות, וכל עבודת ה' תלויה בתיקון המדות" (הגר"א ז"ל).

(הנאמן: בטאון חניכי הישיבות, גליון י"ב (פ"ד), תל אביב, שנה עשירית, אב-אלול תשי"ח, עמ' 20)

"והאלקים עשה את האדם ישר"

"ויבא הביתה לעשות מלאכתו", חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר מלאכת העבירה. "מידי אביר יעקב", נזדמנה לו דיוקנו של יעקב ואמרה לו עתידין אחיך להחקק על חושן ואפוד ואתה תישאר רועה זונות. ולהבין הדבר אם הסכים לעבירה איך הצילו הדיוקנא, ואם כח לה להציל, אם כן הלא אין כאן ניסיון, ובמה כוחו גדול שעבר הנסיון? ומצינו עוד בגמ' שבת בשעה שהקדימו ישראל "נעשה" קודם ל"נשמע" אמר הקב"ה מי גילה לבני רז זה, רז שמלאכי השרת משתמשין בו. ובאמת איזה רז זה, ואם רז מי גילה?

אמנם בעצמיותו של אדם אמר הכתוב "האלוקים עשה את האדם ישר", היינו שאם יעשה האדם חשבון הנפש אז יראה כי מעלות השלימות תמיד קרובים אליו להשיגם. והסתכל קוב"ה באורייתא וברא עלמא, היינו כי כל המידות המה בהאדם רק מפני שצפה הקב"ה בתורה, והתורה דרכיה דרכי נועם, אם כן נברא אדם כזה עם מידות טובות. ולכן המידות הרעות מוציאין את האדם מן העולם, כי מה שאין על פי תורה אין בהעולם, ולכן אם יעשה האדם חשבון יראה שהאדם צריך לחיות על פי תורה, מפני כי בלא תורה לבד מה שאין מוצא מטרתו בעולמו, עוד נוסף כי הטבע עושה נקמה בהאדם ואין לו מנוחה בחייו, וכל המידות מוציאין ממנו המנוחה. מה שאין כן התורה הקדושה נותנת נעימות גדולה בחיים, וכמו שהימ האדמו"ר זצ"ל אומר תמיד כי עצם ה"לשמה" הוא רוח חיים של האדם, כי אין לך רוח חיים זולת זה בחיי התורה, ורק תלוי אם יעבוד ברגשי נפשו, כי הנשמה של האדם מלמדת לו כל התורה, היינו אם האדם יתרגש תמיד בלימוד המוסר אז ההרגש יראה לו איך "האלוקים עשה את האדם ישר", ורק החיסרון מה ש"המה בקשו חשבונות רבים" אשר המה מדלדלים מוחו ומרחקים אותו מן הדרך הגבוה. וזהו ראה דיוקנו של יעקב, שתבעה אותו אם חס ושלום תבטל מה מההרגש וליסוד המוסר אלא תסמוך על החשבונות הרבים הרי תרד מטה ותשאר בדיוטא התחתונה. וזאת הדיוקנא הראה אותו שיש עולם גבוה וכי אחיו חקוקים על חושן ואפוד, וזה כל האדם שיראה בנפשו ויתבונן תמיד וכי יש דיוקנא גבוה אשר נברא בישרות גדולה, ורק אם ישן האדם כמו שכתב  החובות הלבבות אתה ישן לו והוא ער לך, אז בל יראה שיש מי שתובע ממנו תמיד מדריגות השלימות,

וכמו שאמרו ז"ל באברהם אבינו עליו השלום שהיה בלי רב ומהיכן למד, רק "מים עמוקים עצה בלב איש", שהמים העמוקים הנמצאים בלב כל איש אשר יוכל לדלות הרבה היינו מהדיוקנא של יעקב, אם ירגיש תמיד אז יוכל לעמוד על מצב השלימות, רק צריך לדלות מי תבונה מהמים העמוקים, אז יגיע ללב נבון עד אין חקר, עמוק עמוק בלי שיעור, ואז יראה גם הנעימות בחיים. ומי שלא חפץ לחתור בליבו אז הולך בלי הרגש. ואם הרגש חסר, אז הוא כמת ממש. וזהו כל הרוממות מאברהם אבינו עליו השלום שחתר הלב הנבון, הישר של האדם מה שהאלוקים עשה. ואם יחתור האדם ימצא אוצר גדול, ואם לאו הרי ידמה לפלוני אשר אוצר לו בקרקע ואם לא יוציאנו הרי לא יוכל להנות ממנו כלום, ויישאר עני כל חייו.

וזהו אמרם "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", ובעת הניסיון היותר גדול התבונן לראות את הדיוקנא של אביו, ומצא וראה כי עתידין אחיו להחקק על חושן ואפוד, אם כן הלא גם הוא יכול להיות כמוהם. וזהו ה"נעשה" של האדם, כי אין צריך האדם לומר "נשמע" כמו מלאך שאין צריך לומר "נשמע" כי יודע על מה הוא נברא, כמו כן האדם טמון בקרבו כל ה"נשמע" אם יהיה מוכן לה"נעשה". ואם יהיה מוכן, אזי ה"נשמע" מובן מאליו, כי אם אין תורה אין חיים, כי בלי תורה הוא כמת ממש. אם כן צריך לומר "נעשה" ועל הפרטית של התורה היה ה"נשמע" אחר כך. וזהו רז שטמון בלב כל אחד, שהרז הזה שה"נעשה" קודם הוא הישר שהאלוקים עשה את האדם, וזהו חיים המלאכיים. ואם יתבונן האדם בזה יראה העולם הרוחני ממש בחייו, כעניין שאמרו "עולמך תראה בחייך", היינו שהעולם הרוחני יראה בחייו. וזה ייתן לו עוז ורוח חיים וממש רואה את הדרכיה דרכי נועם, וכמו שאמר הגר"א ז"ל עיקר חיות האדם תלוי בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים. וזה כל האושר האמתי מה שיש להרגיש תמיד בלימוד המוסר.

(חיי המוסר: מאמרים ופתגמים מרבותינו חכמי המוסר, א, עמו' קעז, מהדורת ירושלים תשכ"ג)


הרב שרגא זאב מגיד הי"ד, למדן מופלג ומלא יראת שמים, נולד בעיר ווארז'אן שבליטא, וכונה בישיבה "דער ואז'אנער". הוא למד בסלוצק ואחר כך בישיבת "בית יוסף" שבהמל. ראש הישיבה, הסבא מנובהרדוק, הכיר בכישרונותיו, למדו את דרכי כבישת המידות ותיקונם, ושלח אותו עוד בצעירות לערים שונות, ובהם מוהילוב ורצ'יצה, למסור שיעורים בגמרא וחידושי תורה. הרב שרגא זאב חיזק את הצעירים ומשך את ליבם שיתמסרו לתורה וליראת שמים במסירות נפש. הוא נתן שיחות מוסר בהתרגשות עצומה, בשפה יפה ובביטויים חריפים ויפים כאחת. הוא נשא לאשה את אחותו של הרב אהרן בילסטוצקי. בשנת תרפ"ב נמנה על חבורות הבורחים שעברו דרך מינסק לקוידינוב על מנת לברוח מגבול רוסיה לפולין. על אף מצב החירום בעיר והחשש שיתגלו בידי שוטרים, העביר הרב שיעור במוסר וחשבון נפש במגרש גדול, כאילו היו בישיבה. הם הצליחו לעבור את הגבול בלי עיכובים ומכשולים בדרך, והגיעו לפנות בוקר לעיר ברנוביץ. הרב נכנס ישר לבית המדרש ועלה לתורה לברך "הגומל". באותו יום נודע לו שאשתו, שעברה את הגבול מספר שבועות לפניו, נתפסה ועמדה להיות מוסגרת לרוסיה, ומייד התאמץ והביא לשחרורה. הוא ייסד ישיבה בקובל, ואחר כך ייסד את ישיבתו בעיר לודמיר, ובמסירות רבה העמיד תלמידים רבים. הוא נהג ליסוע בין העיירות ולאסוף תלמידים, רובם מבתי חסידים בוואהלין, וללמדם תורה ומוסר בבתי הכנסת של לודמיר. בכל פעם עברה הישיבה לבית כנסת אחר, ואכלו "ימים" אצל בעלי בתים בעיר. הוא נהג להתבודד בבית המדרש ולעסוק בתורה ומוסר, לילות כימים. במהלך נסיעותיו נהג גם להתחבא בבתי מדרש בלילות ולעסוק בתורה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברח לווילנה. ככל הנראה נאסר על ידי השלטונות הרוסים ונאסר, ומאז אבדו עקבותיו. משפחתו הענפה נספתה בשואה. הי"ד.

1 10 11 12 13 14 54