תמיד הייתה מחשבתי נתונה רק לדבר אחד – לחנך את ילדי לתורה וליראת שמים / הרב מנחם בנימין פומרנץ הי"ד
יחזור בתשובה כל אחד ואחד לפי מדרגתו, ירבה במעשים טובים, בפרט כלפי פליטי החרב אשר נקבצו בעיירה … נעשה מעשים טובים למעלה מכוחותינו, ניתן צדקה למעלה מן האמצעים שעומדים לרשותינו, והקב"ה יעשה עמנו חסד לפנים משורת הדין ויקרע את רוע הגזירה.
(הדרשה האחרונה של הרב מנחם בנימין פומרנץ, לבני קהילתו, עם שרידי חרב עמ' כ)
יד רכה נודעת בכתפי. התעוררתי בבהלה. עיניו הטובות של אבי מביטות בי באהבה. בוקרו של ערב יום הכיפורים [ת"ש] עלה, וקמתי בזריזות לעבודת הבורא. מועקה כבידה ממלאה את לבי, פחד טמיר מפני ימים קשים. אבא בבגדי השבת, פניו לוהטות בזיו של קדושה, ניכר כי עסוק הוא בחשבון נפשו ונפש עדתו. עמוד ליד החלון, מביט בחללו של עולם וניגון דביקות עילאית על שפתיו. ישבתי לצידו מביט בו, חש את געגועיו, דביקותו ושברון לבבו. אחריות רובצת על שכמו אולי הוא מאלה שבכוחם לעורר ולהציל את ספינתו הטובעת ברגע האחרון? ברגעים אלה הצליח אבא להחדיר בלבבי את יסודות אמונה ובטחון, שלא ימושו ממני לעולם. קבלתי על עצמי להשאר נאמן לו יתברך אפילו בנסיונות הקשים ביותר… אחר מנחה וסעודה מפסקת, הניח אבא ידו על ראשי וברכני, מעולם לא הצלחתי לשמוע את תפילתו ברגעים אלה, אך ידעתי כי כל מבוקשו שאהיה יהודי ירא שמים.
(ישראל יצחק פומרנץ, עם שרידי חרב, עמ' כג-כד)
אל דאגה, ה' יתברך יעזור. לו היינו בידיו של בשר ודם – היה מקום ליאוש ולדאגה. אך גורלנו מופקד בידיו של הכל יכול, וכי יבצר ממנו להושעינו?… רק בקשה אחת לי אליו יתברך: שילדי לא יפסיקו מלשקוד על התורה הקדושה גם במצבינו החדש. תמיד הייתה מחשבתי נתונה רק לדבר אחד – לחנך את ילדי לתורה וליראת שמים. אף על נסיעה לארץ-ישראל ויתרתי, כאשר נודע לי כי ייטב לחינוכם באן, בפולין. יהי רצון שגם להבא לא ייגרע, חלילה, דבר מחנוכם החסידי הצרוף.
(דברי הרב מנחם בנימין פומרץ לילדיו בהגיעם כפליטים חסרי כל לביאליסטוק, עם שרידי חרב, עמ' לה)
לגשמיות ולחמריות אין הוא [הגאון רבי בנימין מנחם] מועיד מקום. אינו מייחד להם אפילו מחשבה אחת קלילה. תדירות הוא נראה בשמחתו – וזאת בעת שלרוב ביתו ריקם ואין בו מאום. עובדה מעניינת עודנה זכורה: היו תלמידיו בני קהילתו שהיגרו לארה"ב דואגים לשגר אליו מידי שנה לקראת חג הפסח מעות לחלקן לעניי העיר. שנה אחת צירפו לאותו סכום מעות גם סכום בן מאה דולר, הון רב בימים ההם, וזאת בעבור הרב. אלא שלתדהמת הכל אין הוא משגיח במחסור הכבד השורר בבית והוא פוסק: 'לא אשתמש בכסף! אפשר וקיבלוהו מיהודי שאינו שומר שבת'.
(ספר 'פני לוי', מהדורת תשמ"ג, בתולדות שבסוף הספר, עמו' 20)
הרב הגאון, הצדיק והחסיד ר' מנחם בנימין פומרנץ (פאמעראנץ \ פאמעראניעץ) הי"ד, נולד בסביבות שנת 1887 לאביו הרב מרדכי גבריאל. בצעירותו למד בהתמדה בכשרון רב בחברותא עם גאוני ורשה, ובהם הרב רפאל זאב סוקולוב (תלמידו של האדמו"ר ה'אבני נזר' מסוכטשוב) והרב פתחיה הארענבלאס מחבר הספר 'פתחי משפט', שהכשירו לרבנות.
הרב נשא לאשה את מרת יוכבד אלטע בת הרב נפתלי יוסף פריינד אב"ד בקאדני וברוזאן (פולין) מחבר שו"ת 'פני לוי'. לאחר נישואיו היה הרב מנחם בנימין סמוך על שולחן חותנו במשך עשר שנים, והמשיך ללמוד תורה בהתמדה, ולהתעלות בדרכי החסידות. בספר 'אהלי שם' (תרע"ב) עמ' 195 נכתב כי 'חתנו השני (של הרב נפתלי יוסף) הר' מנחם בנימין פאמעראנץ ה"י מווארשא הוא חריף ובקי ושוקד על התורה בבית חותנו הרה"ג הנ"ל. יש לו להרב הנ"ל תעודת צענז של רבני פולין'.
בתום תקופה זו כיהן כרב קהילת הערניקוב, ואחר כך כיהן כאב"ד בעיירת הקייט דלוגה-שידלה (דלוגשדלה, פולין). הרב נהג את רבנותו ברמה ובעוז, ביצר את חומות הדת בעיירה וביסס את מערכת החינוך. למרות העוני והמחסור של רוב בני העיירה והרב, הצליח הרב לייסד שם את 'בית יעקב'. מידי יום העביר שיעורים קבועים לנערים בתלמוד ובמפרשיו, ולימד את ה'דף היומי' לבעלי הבתים.
בהתמדה עצומה, ניצל הרב מנחם בנימין את זמנו עד תום. גם כששכב לישון לא פסק מלהגות בחידושי תורה ולחדש בה חידושים, בדרך חסידות סוכטשוב, הדורשת השקעת מאמץ רב ללמוד בעיון מעמיק. הרב מנחם בנימין חידש חידושים רבים, ורשם אותם בכתב יד קודשו, אך מרוב ענוותנותו סירב להדפיסם , בטענה כי 'אפשר ראיתי פעם חידושים אלו בספרים ושכחתי, ועתה איך אתפאר לאומרם כאילו בשמי…'. על פי עדות בנו, באלול תרצ"ט, במלחמה הקריבה ובאה, הורה הרב לבניו אברהם וישראל יצחק לקבור את ספרי הקודש ואת כתבי היד שלו בארגז בבור בחצר שכנם, על מנת לשמור עליהם. יחד עם כתביו הוטמן כתב יד שכתב אחד מאבות אבותיו על מסכתות כתובות, גיטין וקידושין, ועליהם נכתבו הערות מאת 'היהודי הקדוש'. הכתבים אלו אבדו. נותרה רק תשובה הלכתית אחת שכתב לשו"ב ממקוב-מאז, הרב אלתר בן ציון ריבקא, שפורסמה בספרו 'זבח תודה ושם דרך' עמ' 49-48.
הרב חתום על קול קורא התומך בהקמת 'אגודת ישראל' ובקול קורא המוחה נגד 'ה. שאפאטשניק מלונדון הבא לפרוץ גדרן של חכמינו'.
חתנים נוספים של הרב נפתלי יוסף פריינד זצ"ל היו: הרב זאב וואלף ברגזין הי"ד אב"ד וולומין (שם רעייתו: רחל), הרב יחיאל הלוי קסטנברג הי"ד רב בעיר ראדום (שם רעייתו, חנה), הרב שלמה פלטקביץ זצ"ל ממלא מקום חותנו ברבנות רוזא'ן שנפטר כחודש לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה (שם רעייתו: נחמה). הרב חיים בנימין וירניק זצ"ל מחשובי חסידי גור ומזכיר מועצת גדולי התורה (שם רעייתו: איטה), והרב אברהם ליב רוזמרין (שהיה חתנו בזיווג ראשון, ושם רעייתו: גיטל הינדה). בנו של הרב נפתלי יוסף פריינד, הרב יצחק מאיר פריינד הי"ד, היה מנהל בית הספר 'בית יעקב' בוורשה ונודע כנואם מעולה.
הרב היה חסיד נלהב, ודבק ברבותיו האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור ובנו אדמו"ר ה'אמרי אמת'. הוא הקדיש את עצמו לעבודת ה' יתברך, ללימוד תורתו הקדושה ולהכרת הבורא יתברך בכל הנוצר והמתהווה בעולם. הוא לימד תורה בכל ערב ב'שטיבל' האמשינובי, אף שלא נמנה על חסידי אמשינוב. כשהגיע האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב לבקר בדלוגה-שידלה, נסע הרב לקראתו בעגלה, כי חולשתו מנעה ממנו להצרף לשיירה שצעדה רגלית.
גם בימים הקשים של ראשית שנת ת"ש, תחת הכיבוש הנאצי, המשיך הרב לדאוג לבני קהילתו ודאג גם לפליטים שהגיעו לעיירתו. הרב חלק עם הפליטים את ביתו ואת חפציו האישיים, ויצא בליל ראש השנה בעצמו לבתי האופים, שיפתחו את המאפיות ויתרמו לחמים עבור הפליטים הרעבים.
מיד לאחר תפילת הושענא רבה ת"ש, פרצו חיילי הגסטפו לבית הכנסת והזהירו את הרב שעליו להורות על סילוקם של כל הפליטים מהעיירה. הרב נמנע מלעשות כן, ולמחרת ריכזו הגרמנים אלפי היהודים וגירשו אותם לאזור שנכבש על ידי הרוסים.
הרב יצא מהעיירה עם שני בניו ובתו, הם נדדו כפליטים והגיעו לביאליסטוק בחוסר כל, בעוד אשתו הרבנית ואחותה נשארו בעיירה עם אימן הזקנה, מחכות עד שניתן יהיה לשכור עגלה ולהצטרף למשפחה שיצאה.
על מנת שבניו ילמדו בישיבות וילנה, נדד הרב עם משפחתו לכיוון ליטא והגיע לאושמינה. כשניסע בנו ישראל יצחק לעבור את הגבול לליטא הוא נלכד על ידי הליטאים, הוסגר לרוסים וגורש לסיביר. משפחתו התגוררה בסלונים, ושלחה לו מספר חבילות ומכתבים. בהמשך נשלח ישראל יצחק, לקולחוז ולמוסקבה, וגויס כחייל בצבא האדום. הוא לחם בהצטיינות במשך שנה וחצי על אדמות פולין וגרמניה.
הרב מנחם בנימין, רעייתו יוכבד אלטע וילדיהם אברהם יעקב ויוטע חיה הי"ד, נספו בטבח בעיר סלונים (שבבלארוס), יחד עם אלף ושבע מאות יהודים שהושלכו לבורות ונורו על ידי הנאצים ביום י"ב בכסלו תש"ב. לפני שנרצחו, עוד הספיק הרב לומר ליהודים שבבור דברי התעוררות לתשובה.
בנם הרב החסיד ר' ישראל יצחק, עורך ספרי 'אסיפת זקנים' וקונטרס 'נוצר הברית', היה השורד היחיד מכל משפחתו, ועלה לארץ ישראל. הוא חיבר את הספר 'עם שרידי חרב' (ירושלים, תש"ן), תחת שם העט 'איציק הדר'.
