אהוביי ידידיי, ידוע כל החיות והקיום ישראל בגולה היא על ידי מסירות נפש, והמסירות נפש משלים חובת המצות שאינן נוהגין בחו"ל. ועיין בקדושת לוי ז"ל פרשת לך כי אברהם אבינו נתנסה רק בחו"ל, כדי להשלים חובת תרי"ג מצות על ידי מסירת נפש, אכן בארץ ישראל היה ביכלתו לקיים כל מצות התורה, לבד מהעקידה שהיה הנסיון בארץ ישראל. עיין שם.
ובזה תבין את אשר לפנינו תמיד לעמוד במסירות נפש, הן בשמירת שבת קודש והן הנסיון כעת במאכלות אסורות ובשאר ענינים, כי זה כל החיות שלנו כעת בגולה. ועל ידי זה נשלם כל התרי"ג מצות.
וכבר אמרתי בפרשת לך בפסוק (יב,יג): 'אמרו נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך', ותרגום אונקלוס: 'ייטיב לי בדיליך ותתקיים נפשי בפתגמייכי'. עד כאן. והוא חדוש גדול, שתרגם תיבת 'בגללך' 'בפתגמייכי'. ובתרגום יונתן איתא: 'אמטולתיך'. והנה המפרשים הקשו האיך ציוה אברהם אבינו שתאמר 'אחותי את', הלא על ידי זה בוודאי יקחו אותה למלכות, מה שאין כן אם תאמר 'אשת איש אני', הוא ספק שמא ימנעו ממנה, כי אומות העולם גדרו עצמן מעריות אחר המבול, כמו שאיתא בחז"ל.
ועל פי הנ"ל נוכל לומר, כאשר ירד אברהם אבינו עליו השלום למצרים לחו"ל לא היה יכול להתקיים שם בלי מסירות נפש, כאשר מקודם מסר נפשו אצל נמרוד על עבודה זרה, כן התחיל למסור נפשו על גילוי עריות, וציוה לשרה 'אמרי נא אחותי את', כדי למסור נפשה במסירות נפש תיכף בבואם לחו"ל, כי על יד זה ודאי יקחו אותה. ובזוהר הקדוש, דחמא עמה שכינתא, ובגין כך אתרחץ אברהם ואמר 'אחותי היא', וזה 'למען ייטב לי בעבורך', פירוש תיכף בעברך לשם, 'וחיתה נפשי בגללך', בפתגמייכי, על ידי דבריך שאמרה שהיא אחותו, והתחילה מיד במסירות נפש מצדה. ועל ידי זה נצולו שניהם. והיה אברהם אבינו עליו השלום ירא להמתין בחו"ל במצרים אף רגע אחת בלי מסירות נפש.
כבר אמרתי בדברי קדושת לוי הנזכר, על שהנסיון העקדה היה בארץ ישראל דוקא. דבנסיון האחרון הוא העקידה, האיר ה' יתברך לאברהם אבינו עליו השלום דרך חדשה בענין מסירת נפש. דעד נסיון העקידה לא היה עוד מסירות נפש בכח ובמחשבה רק בפועל ממש, כמו הנסיון הראשון באור כשדים שמסר את נפשו בפועל ממש, ואברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו בלכתם להעקידה הלכו למסור נפשם בפועל ממש, כמו שנאמר: 'ויקח את המאכלת לשחוט את בנו'. ובשעה שנאמר לו: 'אל תשלח ידך אל הנער', האיר ה' יתברך את עיניו 'וירא והנה איל אחר', פירוש 'איל' הוא מלשון התחזקות כמו 'אילי הארץ' (ובלשון אשכנז: א אנדער שטארקייט). 'נאחז בסבך בקרניו', ידוע דהקרן נמצא מהמוח, והם תוקף המוחין, וזה 'נאחז בסבך בקרניו', כי נאחז באילנא רבא, היא עץ החיים, 'בקרניו' בתוקף המוח, וראה שביכולת למסור נפשו במוחא וליבא כמו בפועל ממש. וזה: 'ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו', פירוש שהעלה את המסירות נפש הפנימיות הנ"ל, המכונה בשם 'איל', שהיה חשוב כמו מסירות נפש בפועל ממש. וזה: 'לעולה', כל כך נתעלה המסירות נפש הזה, כמו שהעלה בנו ממש. וזה 'תחת בנו'. ואי אפשר עוד לבאר יותר.
וזה פירוש הכתוב: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. ובתרגום אונקלוס: 'קדם ה' הכא יהון פולחין דוריא'. ועיין רש"י ז"ל, פירוש דהנה מסירות נפש בפועל ממש, אי אפשר לקיים כל ימי חיי האדם למסור נפשו בפועל ממש. אבל מסירות נפש במוחא ולבא, זה ביכולת ישראל לקיים בכל יום ובכל שעה. וזהו שכתוב: 'ה' יראה', יבחר ויראה לו את המקום זה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות, שזה יהיה נצחיית, 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', כי יהא ביכולת למסור את עצמו במסירות נפש בכל יום ויום. וזה: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא', היינו היסוד החדש שנתגלה לו בענין המסירות נפש, 'ה' יראה', אשר ה' יתברך האיר לו דרך חדשה בענין המסירות נפש: 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה' (היינו: 'דאס זאל קאנען זיין אלע טאג מסירת נפש כמו בפועל ממש'). וזה 'בהר ה' יראה', דאיתא בפסיקתא: 'ירושלים הרים סביב לה', זה הר סיני והר המוריה, עד כאן. וזה תורה ותפלה, ויהא ביכולת אדם למסור נפשו בתורה ותפלה בכל יום. וזהו שכתב רש"י: להשרות שכינתו ולהקריב כאן קרבנות. כידוע דהקרבן היא כאלו הקריב חלבו ודמו, וזה מסירות נפש בכח שנתחדש על ידי אברהם אבינו עליו השלום. ועל ידי מסירות נפש בכח נתקבלו הקרבנות בפועל, וכמו שנתקבל אילו של אברהם אבינו עליו השלום לאחר המסירות נפש שלו.
ועיין בשו"ת הרשב"א ז"ל (חלק ד סי' נה) על הכתוב: 'כי עליך הרגנו כל היום', וזה לשונו: וכי אפשר ליהרג בכל יום, אלא שבכל יום שאנו קורין קריאת שמע ואומרים 'בכל נפשך', ומסכימים על כן, הרי כאלו הורגנו באותה שעה עליו יתברך שמו, כי כל המסכים לזה כאלו עשאו. והוא שאמר 'והיו הדברים אשר כו' מצוך היום על לבבך', והיו מוסכמים וחקוקים על לבבך. עד כאן לשונו הקדוש. ועיין במדרש רבה, 'העלהו' אמרתי לך, ולא לשחוט אותו. עד כאן. היינו שהקב"ה אמר לו להעלהו שיהא ביכולתו למסור נפשו במחשבה כמו במעשה, וניחא בזה מה שנסיון העקידה היה דוקא בארץ ישראל בהר המוריה למסור נפשו בכח כמו בפועל. ובזה תבין קושית המפרשים למה לא נתקיים מעשה העקידה כמו שאר נסיונות, כי באמת נתקיים מעשה העקידה במסירות נפש בכח כמו בפועל ממש.
(מכתב האדמו"ר רבי חיים יעקב אריה, מערב חג פסח תרצ"ט, אשר עליו כתב נכד האדמו"ר, רבי יצחק דוד מורגנשטרן: 'בפקודת אאזמו"ר הרה"ק שליט"א שכל אחד יצפן את המכתב הלז אתו במקום המשתמר')
רבי יעקב אריה מורגנשטרן הי"ד, מווישקוב-ראדזמין, היה האדמו"ר האחרון לבית ראדזמין, לאחר שחלה הוסיפו לו את השם 'חיים'. הוא נולד בסביבות שנת תרל"ח (1878) לאביו רבי צבי הירש, האדמו"ר מלומאז' (שהיה חתן האדמו"ר רבי שלמה יהושע דוד גוטרמן האדמו"ר מראדזמין), בן רבי דוד מקוצק, בנו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק. הוא היה תלמיד של אביו. בשנת תרנ"ב נשא לאשה את רחל בת רבי מנחם קאליש אב"ד ואדמו"ר מאמשינוב.
עוד מצעירותו נהג ללמוד בכל יום שיעור בעיון מארבע לפנות בוקר ועד שמונה, גם בשבתות וימים טובים. למרות טרדותיו הרבות ברבנות ובאדמו"רות, לא שינה ממנהגו, וראה בלימוד זה את עיקר לימודו. בחצרו שולבו הנהגות בית קוצק, ראדזימין ואמשינוב.
לאחר נישואיו המשיך לשבת באהלה של תורה, וכיהן כרב בווירבזניק, ואחר כך כרב קהילת וישקוב. באלול תרפ"ו נפטר אביו, ועוד במהלך ה'שבעה' על אביו מילא את מקום אביו באדמו"רות וערך 'שולחן' לחסידים. דברי תורתו נאמרו בהתלהבות ובהתרגשות, ועשו רושם רב על החסידים. הוא התעניין בכל פרט בחיי חסידיו.
דודו, האדמו"ר רבי אהרן מנחם מנדל גוטרמן מראדזימין נפטר בט' באלול תרצ"ד ללא ילדים, ורבי חיים יעקב אריה עבר לראדזימין בשנת תרצ"ה והחל לכהן גם כאדמו"ר לחסידי ראדזימין, כאשר את מקומו ברבנות ווישקוב מילא בנו רבי דוד שלמה.
הוא נודע כגאון בנגלה ובנסתר וכאחד מגדולי האדמור"ים בפולין ואלפי חסידים נהרו אליו.
בשנת תרצ"ד נפטרה הרבנית רחל.
שנים ממכתביו שרדו ויצאו לאור בחלק ממהדורות הספר "ביכורי אבי"ב". המכתבים נכתבו בתקופה שיהודי פולין סבל ממצוקה ומחסור, לקראת פסח תרצ"ח ותרצ"ט, והם מלאים בדברי עידוד ואמונה, השתתפות בצער חסידיו והנחיות לקבל את היסורים באהבה, בסבלנות וביישוב הדעת.
ביום הכיפורים תרצ"ט עלה הרבי על הבמה לדרוש, על אף שלא נהג כך בעבר, ואמר: "ישנם אנשים שאינם מאמינים בגיהנום, לכן הקב"ה מביא גיהנום לעולם הזה". הרבי הביא את הפסוק (תהלים נ,טז-כא) "ולרשע אמר אלקים וכו' ואתה שנאת מוסר דמית אהיה כמוך". מפרש רש"י, סבור אתה שאהיה כמוך להתרצות במעשיך הרעים, "אוכיחה ואערכה לעיניך". בתרגום, אוכיחא בעלמא הדין, ואסדר דין הגיהנום מעלמא דאתי קדמך. כלומר, דיני הגיהנום מהעולם ההוא יהיו כאן לפניך בעולם הזה כי הרשעים ממשיכים הגיהנום לעולם הזה, כמו שכתוב "תייסרך רעתך".
בנו, הרב אלימלך, השיא את אחת מבנותיו בוורשה בהשתתפות אביו ובני המשפחה. בליל החתונה פלשו הגרמנים לפולין, וסעודת החתונה נערכה בחלונות מואפלים. בשל נסיבות אלו, שהו בני המשפחה בוורשה ונשארו שם, עד שנשלחו לגטו ורשה.
רבי חיים יעקב אריה נהרג עקה"ש בטרבלינקה בשלהי קיץ תש"ב. כן נספו גם שמונת בניו ומשפחותיהם:
בנו, הרב דוד שלמה הי"ד, רב ואב"ד ווישקוב, ורעייתו מלכה ליבא.
בנו, הרב ישראל יצחק, אב"ד בסלוצק, ורעייתו מרת יוטא, וילדיהם: חנוך העניך, הענא רבקה (שנשאה לבנו של האדמו"ר מקולביעל), יהושע, אברהם שלמה ושאר ילדיהם.
בנו, רבי מרדכי אב"ד סקארז'יסק, ורעייתו, וילדיהם: מנחם צבי, רבקה לאה (שנשאה לבנו של הרבי מלענטשנא הי"ד), חנה.
בנו, הרב אלימלך יהודה, רעייתו חנה רייצה (בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב), וילדיהם: מנחם, צבי.
בנו, ר' דוב בעריש, רעייתו יוכבד (בת האדמו"ר מוואלומין הי"ד), וילדיהם: מנחם, צבי.
בנו, ר' בנימין, רעייתו שרה (בת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב הי"ד), ובנם ישראל צבי מנחם.
בנו, ר' משה, ורעייתו רבקה (בת האדמו"ר מגרוכוב הי"ד), וילדיהם.
בנו, ר' ירחמיאל, ילדיו מאשתו הראשונה מרת חוה: שמחה בונים, מנחם, יצחק דוד (מחשובי תלמידי ישיבת חכמי לובלין) ורבקה. וכן רעייתו מזיווג שני וילדיהם.
הי"ד
.ניצלה רק בתו יוטא טויבא, אשת אחיינו רבי ירחמיאל יהודה מאיר קאליש, האדמו"ר מאמשינוב בירושלים.
דברי תורה מאת רבי חיים יעקב אריה הובאו בספרים ביכורי אבי"ב, שארית מנחם וב'קונטרס זכרון יעקב' הנלווה לספר דברי מאיר (ירושלים תשס"ד).
.
