קטגוריה: אישים הי"ד

הקדמה מנכד המחבר.

זה ספר תולדות האדם הגדול בענקים, אור בהיר בשחקים, הכינו וגם חקרו כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הגאון המובהק בנגלה ובנסתר הצדיק הקדוש מופת הדור כבוד קדושת מוהר הרב רבי דוד נתן זצוקלה"ה האבד"ק קרעטשניב והגליל בהרב הגאון האדיר שר התורה מאור הגדול המפורסם מורינו הרב רבי יוסף יואל זצוקל"ה אבד"ק חאדרוב בעל מחבר שו"ת יד יוסף (שנפטר ח' אלול מנוחתו כבוד בחאדרוב) הוא הגבר אשר הוקם עולה של תורה, את קסתו דרך למטרה, לגלות שפוני טמוני אורה, קולע אל השערה, לפרש בדרך פרד"ס ספר התורה, ברמזים דברי חכמים וחידותם, להראות כי ספיר גזרתם, בעומק ותוכן כוונתם, על פי הקדמות נפלאות ברירות ויקרות, בהירות ונעימות, בסברות אמיתיות וישרות, בנויות ברמות, על דרך הנגלות והנסתרות, אחת אל אחת משולבות, והיו למאורות, בשפה ברורה נדברים, במוסר השכל ומשרים, מפז ומפנינים יקרים, על כל פרשיות התורה נאמרים, להלהיב לבבות ישראל לאבינו שבשמים.

והנה מזקנים אתבונן כי כל הקרב הקרב ספר על מזבח הדפוס, בהקדמת מלין לצד עילאה ימלל, להודיע לבני אדם שבח המחבר ותהילתו דרכיו והנהגתו, והנה אם אמרתי אספרה כמו, את צדקת המחבר וקדושתו, תקצר המצע מהכיל הודו ופרישתו, והדומיה הוא תהילתו ולא אבא בגבורות, כי לא ידעתי ספורות, מי יוכל לספר מידותיו היקרות, חכמתו ויראתו הקודמת, הוא הגבר אשר שת נפשו כעפר לכל, ענוותן כהלל, שפל ברך אשר אין דומה לו. ודוד היה רועה נאמן לעדתו ק"ק קרעטשניב, נתן נפשו להרים את קרן התורה למעלה, בהשכל ודעה, והשריש בלבבם יראת ה' טהורה. ומה נהדר בקודש היה, בהתאסף ראשי עם לשמוע מלתא דאתיא מדרשא, עומד ודורש כמפי הגבורה, ונפקין מפיו זקוקין דנהורא, כל השומע קולו תצילנה אוזניו, ומראהו כמלאך אלקים נורא. עינו האירו כלפידי אש וברקים, ודרש דברים נעימים ומתוקים, יקרים מפנינים, ערבים לשומעיהם מנופת צופים. ודברים היוצאים מלב טהור ירדו חדרי בטן, גם אבנים שחקו מים לקול מוסריו, נמס לב אבן ברוח שפתיו, שפתי צדיק יביעון רצון וכל העם ענו אחריו מקודש. ואף כי היה איש חולי וידוע מכאובות, עם כל זה הקדש כל ימיו לתורה וגם לרבות הלילות, ומילא כריסו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים וגם למודי ה' הנסתרות, ספרי קבלה וכתבי האריז"ל  הנוראות, בסתר כנפיו היו סדורות וצרורות. ועסק בשו"ת ובפלפולים, עם הגאונים האדירים, בעלי מפורשי הים ועם הגאון מהרש"ק מבראד ועם הגאון מפאקש בעל המחבר שו"ת ריב"א ועם הגאון הקדוש בעל מנוחת אשר מטשענגער זצ"ל. ותפילתו ועבודתו היו במסירות נפש ממש והחמיר על עצמו בגדרים וסייגים פרטיהם ודקדוקיהם שהטבעו על אדני הפרישות בטהרות הקודש. ובכוח תורתו ותפילתו היה פועל ישועות גדולות ונוראות. ומספרים ממנו עניינים נוראים ונפלאים אשר עין בעין ראו את רוח קודשו. וכאשר גזר אומר כן היה, ונתקיים בו 'ותגזר אומר ויקם לך', צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

והנה זה חמישים שנה מעת שעלתה נשמתו הטהורה השמימה (י"א שבט תרל"ט מנוחתו כבוד בקרעטשניב) והשאיר אחיו ברכה הרבה כתבי יד וגם חיבור הנוכחי על כל התורה והמועדים, אולם מסיבות שונות והעיקר מחסרון כיס על הוצאות הדפוס לא היה באפשרי להוציא לאור עד כה, והייתה תורה חתומה, מעין כל נעלמה, עד אשר זיכני ה' עתה להוציאו לאורה, ליהנות בם תלמידי חכמים לומדי תורה, כדי לעשות נחת רוח לאותו צדיק שיהיו שפתותיו דובבות, כמאמר חז"ל יבמות דף צ"ו ע"ב מאי דכתיב 'אגורה באהלך עולמים', וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעום הזה ויהיו שפתותי דובבות בקבר. ועיין בספר חסידים סי' רכ"ד וזה לשונו: וכל האומר דבר שמועה מפיהם, הם מתפללים עליו שם ומליצים טובה עליו. ועיין שם הסי' תתקע"ט, ועיין בפלא יועץ ערך דובב שפתי ישנים, וזה לשונו: כל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה משמו בעול הזה שפתותיו דובבות בקבר ויש לו הנאה ונחת רוח כשותה יין קונדיטון כמו שכתוב בירושלמי עיין שם. וכבר כתב הגאון מהרש"ק בהקדמתו לספר טטו"ד מהדורא תניינא דבהוצאת חידושי תורה לאור יש בזה התקרבות לגאולה, וזה לשונו: ולכן בצאת כל ספר וספר כדת הוא התקרבות הגאולה במהרה בימינו. עיין שם. ומפני הוצאות הדפוס כי רבה, לא היה בכוחי להוציא לאור כעת כי אם חלק אחד על התורה, ואקווה בעזרת ה' יתברך להוציא לאור גם את החלק שני על התורה בקרב הימים.

וקראתי שם הספר 'נפש דוד' על שם המחבר וכמו שכתוב בסנהדרין צ"ג ע"ב מאי 'שם עולם אתן לו', אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי: זה ספר דניאל שנקרא על שמו. וכן כתב בהקדמת הרוקח שצריך כל אדם לרשום שמו בספרו.

ועתה אברך על המוגמר ואומר ברוך ה' שהחיינו וקיימני והגיעני להוציא לאור חיבור זה, כן יזכני הקב"ה ברחמיו להוציא לאור יתר החידושים מאדוני אבי זקני המחבר ז"ל על כל התורה ועל המועדים בקרוב, וזכות אדוני אבי זקני ז"ל יעמוד לי שאזכה לעסוק בתורה הקדושה לשמה מתוך נחת והרחבה ויקויים בנו 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך מעתה ועד עולם'.

ולזיכרון עולם אזכיר פה גם אשת המחבר היא זקנתי הרבנית הצדיקת שינדך לאה ע"ה (שנפטרה א' דר"ח טבת תרמ"ו מנוחתה כבוד בעיר הקודש טבריא ת"ו) בת הרב הצדיק הקדוש מוה"ר יצחק אייזיק מסטריא זצוקלה"ה (שנפטר ט' שבט מנוחתו כבוד בסטריא) שהוא נכד רבותינו הט"ז והב"ח ורבי ר' העשיל רבו של הש"ך זיע"א והיה חתן הרבה הגאון הקדוש מוה"ר צבי יוסף זצוקלה"ה אב"ד רודניק גיסו של הרב הקדוש מוה"ר אלימלך מרודניק זצוקלה"ה. ושם עולם אתן פה לבני המחבר ז"ל הרי הם דודי הרב הצדיק מוה"ר יצחק אייזיק ז"ל (שנפטר כ' תשרי תרס"ט מנוחתו כבוד בעיר הקודש טבריא) ואת דודתי הרבנית הצדיקת מרת ברכה ע"ה (שנפטרה ח"י טבת מנוחתה כבוד במיקאליעוו) אשת הרב הגאון הצדיק מוה"ר יחיאל מיכל [רדליך] שליט"א אבד"ק מיקאליעוו, ואת דודתי הרבנית הצדיקת מרת אסתר ע"ה (שנפטרה ז' חשון מנוחתה כבוד בקרעטשניב) אשת הגאון הצדיק מוה"ר אברהם רייך ז"ל מק"ק יאסין וגם דודתי הרבנית מרת נחמה ע"ה שנפטרה ט"ז אייר תרע"ו ומנוחתה כבוד בחרקוב) אשת הגאון הצדיק מוה"ר ישעיהו שלום רוקח שליט"א [הי"ד] אבד"ק ליטוויסק. תנצב"ה.

וטרם אכלה לדבר אזכיר לטוב ולברכה את אבותי היקרים שי"נ ה"ה אאמו"ר עטרת ראשי הגאון הצדיק מוה"ר משה שליט"א בהרב הגאון הקדוש המחבר ז"ל ואת עטרת ראשי אמי מורתי הרבנית הצדיקת מרת שפרה לאה תי' בת הרב הגאון הקדוש מוה"ר אברהם יצחק העללער זצוקלה"ה (שנפטר כ"ג תמוז תרס"ט מנוחתו כבוד בעירה קודש צפת ת"ו) בנו של רב האי גאון העצום עמוד ההוראה מאור הגדול המורסים בעולם מרן שמואל העללער זצוקלה"ה אב"ד דעיר הקודש צפת ת"ו והגלילות (שנפטר כ"ב טבת תרמ"ד מנוחתו כבוד בעיר הקודש צפת ת"ו) בהרב ר' ישראל נכד רבינו בעל תוספות יו"ט זיע"א. אם אמי היא זקנתי הרבנית הצדיקת מרת חנה יוטא ע"ה (שנפטרה כ"ד טבת תרע"ו מנוחתה כבוד בעיר הקודש צפת ת"ו) בת הרבנית מרת שפרה לאה ע"ה, בת הרבנית מרת מרים ע"ה, בת הרבנית הצדקת מרת חנה יוטא מגראניב ע"ה, אחות אדמו"ר הקדוש והטהור קדוש ישראל מרוזין זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, בן הרב הקדוש הרב רבי שלום מפאריביטש בן המלאך הקודש שהוא בן המגיד הגדול והקדוש ממעזעריטש זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. והרב הקדוש הרב רבי שלום הנזכר היה חתן הקדוש והטהור מוה"ר יצחק מגראניב זי"ע, בהרב הקדוש והטהור מוה"ר מרדכי מקרעמיניץ זי"ע, בהרב הצדיק הקדוש והטהור מוה"ר יחיאל מיכל מזלאטשוב זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. זאת ראיתי לחקוק בעט ברזל ועופרת, להיות למשמרת, לזיכרון לדורות, משפחות בית אבותי, כמו שכתב השל"ה הקדוש בספרו ווי העמודים בצוואתו שמהראוי שכל איש יעשה סדר יוחסין לזרעו ולזרע זרעו שיהיה לאות ולמשמרת, עיין שם טעמו. ובגלל אבות תושיע בנים וזכות אבות לבנים תזכור, זכותם יגן עלינו, ותחזינה עינינו בבניין עיר קדשינו, ע"י משיח צדקינו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

אלא דברי נכד המחבר כבנו הכותב בשנת בעזרת"י פה סיגעט יע"א,
הצעיר מרדכי דייטש, באאמו"ר הגאון הצדיק מהר"ם שליט"א בהרב הגאון הקדוש המחבר זצוקלה"ה.

וכדי שלא להוציא הנייר חלק אציגה נא פה גרגיר אחד שעלה על רעיוני לפרשת בפרשת לך בפסוק 'ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה' וכו'.

"הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ופירש רש"י מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה. והקשה המהרש"א במסתכ בבא בתרא בחידושי אגדה דף ט"ז בדיבור המתחיל עפרא, האיך לא היה מסתכל אברהם בשרה מעולם, והרי אמרו בקידושין מ"א אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה, ואברהם אבינו קיים מילי דרבנן ואפיךו עירוב חצרות. ותירץ, שראה אותה כשקדה, אלא שחשב שעתה שכבר זקנה יותר מששים שנה לא תהיה יפה, וראה שאינו כן. עיין שם. ואני אוסיף להקשות דאי לא ראה אותה קודם הקידושין איך הועילו הקידושין לשיטת רבא בתמורה דף ד' ע"ב דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואין לומר דוקא באיסור תורה אמרינן כן, כמו שכתב בתשובת רבי עקיבא איגר סי' קכ:ט ומהר"ם שי"ק אורח חיים ססי' כ"ט הביא כן מהחתם סופר חלק יורה דעה סי' ו' דזה אינו דהא כמה פוסקים סוברים דאף באיסור דרבנן אי עביד לא מהני. עיין במנחת חינוך מצוה שס"א. וכן כתב הפרי מגדים אורח חיים סי' קכ"ח משבצות זהב סקל"ט דקיימא לן גם בדרבנן אי עביד לא מהני. וכעין קושיא זו הקשה במנחת חינוך הנזכר. עיין שם. והנה קושיא זו אמרתי ליישיב על פי מה שכתב הש"ך בחושן משפט סי' […]"ח סק"ב וסמ"ע שם ס"ק […] דהא דאמרינן כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דווקא אם אי אפשר לעשות הדבר בהיתר, אבל באפשר לעשות הדבר בהיתר, אז אף על פי שנעשה באיסור גם לרבא מהני. וכן כתב בדגור מרבבה יורה דעה סי' י"א לענין שחיטה בשבת. ועיין בנודע ביהודה מהדורה תניינא יורה דעה סי' ט' בדיבור המתחיל וזה עיין שם. ואם כן הוא הדין בנידון דידן נמי כיון דהיה יכול לעשות הדבר בהיתר שיקדש הוא עצמו, ממילא אף שעשה באיסור על ידי שליח שפיר מהני, ודו"ק. ובעיקר קושיית המהרש"א הנזכרת נראה לי ליישר על פי מה שכתב הבית יוסף באורח חיים סי' ע"ה מרבינו יונה וזה לשונו וכן במגילה טפח באשה אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראיה בעלמא מותר. הרי דיש חילוק בין הסתכלות שהוא בעיון היטב ובין ראייה שהוא בהעברה בעלמא. וחילוק זה הוזכר גם במגן אברהם סי' קכ"ח ס"ק ל"ה ובסי' רכ"ה ס"ק י"ט ובסי' רכ"ט ס"ק ב' ובסימן ש"ז ס"ק כ"ג. ולפי זה יש לומר דאברהם אבינו ראה את שרה קודם הקידושין רק בהעברה בעלמא, ובאמת די בזה, כמו שכתב בקידושין מ"א 'אסור לקדש עד שיראנה', משמע שסגי בראייה בעלמא. וכן עשה אברהם אבינו קודם הקידושין. אך עתה בעת הילוכם למצרים הסתכל בה הרבה בעיון היטב ואמר 'עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את'. ובזה מדוייק לשון רש"י שכתב מדרש אגדה עד עכשיו לא 'הכיר' בה, ולא כתב שלא ראה אותה, אלא וודאי כמו שכתבנו שבוודאי ראה אותה קודם הקידושין אולם רק בראייה בעלמא, רק עכשיו הכיר בה על ידי הסתכלות היטב על ידי מעשה. ואתי שפיר.

עוד יש ליישב קושייתי הנזכרת על פי מה שתיר, בנודע ביהודה אבן העזר סי' ע"ז קושיית הגאון רבי יצחק מהאמבורג שהקשה על מה שכתוב בריש פרק ב' דקידושין האיש מקדש בו ובשלוחו, הא איכא איסורא לקדש על ידי שליח. ותירץ שם בדיבור המתחיל ומה שכתב על פי מה שכתב בבית יוסף סי' ל"ה דאם אי אפשר לקדש בעצמו, או אפילו שמחמת כבודה פנימה מותר לכתחילה לקדש על ידי שליח, ועוד שאיסור זה אינו מצד הקידושין רק שמא תתגנה בעיניו ואם גומר בדעתו שהוא מרוצה אפילו ימצא בה דבר מגונה אין כאן איסור. ואם כן איסור זה בדעתו תלוי, ולכך לא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה. עד כאן לשונו. ולפי זה מתורץ שפיר ודו"ק.

מרדכי דייטש, נכד המחבר

---

הרב מרדכי דייטש אב"ד וועליאטין (מארמארוש שבצ'כוסלובקיה), ונודע בכינוי "וועליאטינער דיין", אביו, האדמו"ר רבי משה דייטש מקרעטשעניף-סיגט, שכנראה נספה בשואה, היה בנו של רבי דוד נתן דייטש בעל 'נפש דוד' על התורה. אמו של הרב מרדכי, שפרה לאה, הייתה בתו של הרב אברהם יצחק הלר מצפת, בנו של אב"ד צפת רבי שמואל הלר.

הרב מרדכי התחתן עם רבקה רחל בתו של הרב יצחק מאיר לנדא רב חברת 'תפארת שבת' בחוסט. הרב מרדכי התגורר בחלק מהזמן בחוסט, שם כיהן כמו"צ והיה מומחה בהוראה בענייני גיטין וקידושין.

היה בין הכותבים בכתב העת "אור תורה" ובירחון 'האורה' (גיליון תמוז תרפ"ט סי' לו).

בין הרבנים שתשובתם הובאה גם תשובה מאת הרב מרדכי דייטש בספר "תיקון עירוב לשבת". הוא היה בין הרבנים שחתמו על כרוז "מחאה ואזהרה גדולה ואיסור חמור של תורה" כנגד בתי ספר ציונים-חילונים בקארפטים, המופיע בספר "תיקון עולם". בשנת תרפ"ט הוא הוציא לאור את ספרו של סבו 'נפש דוד', והוסיף לו הקדמה, וכן הוציא לאור מחדש את ספרו של סבו זקנו, הרב שמואל הלר אב"ד צפת 'דרך נשר', והוסיף לו הקדמה.

הרב התכתב עם גדולי דורו בהלכה. הרב מרדכי בריסק אב"ד טאשנאד השיב לו שתי תשובות, אחת בענייני חציצה בנשים מודרניות המגדלות ציפורנים ארוכות (שו"ת מהר"ם בריסק, ב, סימן צו) ואחת בעניין השכרת דיר לנכרי המתכוון לגדל שם חזירים (שם, ג, סימן כה). האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס מספינקא בספרו שו"ת 'חקל יצחק' (סי' נז) משיב לו בעניין סכסוך בין קהילת וועליאטין ובין רבה של קיראיהאזא הסמוכה להם.

בעניין הראשון השיב לרב מרדכי דייטש גם הרב מרדכי אליעזר עהרענגרובער אב"ד ווראנוב והובא בספרו 'נחלת יוסף' (סימן ו), ושם הובאו תשובות נוספות שכתב לרב מרדכי דייטש בסימנים יב ויג בענייני השגת גבול והיתר עגונה.

תשובה בעניין היתר קציצת אילן שזיפים שפירותיו אינם ראויים לגמרי למאכל אדם, הובא בספרו של רבי יהודה ליב צירלסון, 'מערכי לב', סימן לג. תשובת הרב יששכר שלמה טייכטל אל הרב מרדכי דייטש, בעניין איסור לתלמיד חכם לוי ליצוק מים על ידי כהן עם הארץ, הובא בספרו שו"ת 'משנה שכיר', א, סי' מה.

הרב מרדכי דייטש נודע גם כבעל תפילה מצויין. הוא ביקר לעיתים רבות בשבתות ביישובי הסביבה, עבר לפני התיבה ושילב את התלמידים שליוו אותו בשירת ניגוניו. לרוב היה מציג ניגון חדש ומעורר. הוא נודע גם כדרשן מוכשר. בתחילת דרשותיו שילב ביאורים פשוטים לפרשת השבוע עם פלפול למדני חריף, ובהמשך היה משמיע דברי אגדה ומוסר בקול מתנגן ומרטיט, שחדר ללב שומעיו והביא אותם לזעזוע נפשי עמוק ולבכי.

הרב מרדכי דייטש נהרג עקה"ש באושוויץ בט"ו בסיוון תש"ד, יחד עם אשתו וששת ילדיהם, הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 7

"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו" וגו' (דברים יד,א), ואמרו חז"ל: אם אנו עושין רצונו של מקום נקראים בנים. ונראה לפי מה שאמרו רז"ל שלשה שותפים באדם וכו', מפני זה נקרא האדם בן לאביו ואמו, לשון בנין, שנבנה מהם, היינו הגוף החומר. ואם אדם עושה רצונו של מקום, גובר הצורה על החומר, היינו שגובר חלק האלקים, הנשמה שהקב"ה נתן בו והוא עיקר, והחומר טפל ובטל להצורה, אזי עיקר הבנין הוא הנשמה שנתן בו הקב"ה, בכן נקרא 'בן למקום' הקב"ה.

וזה שאיתא באבות פרק ג' משנה י"ח, הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו', שהא בהא תליא, על ידי שנברא אדם בצלם אלקים, והנשמה חלק האלקים יוכל לבוא שיהא נקרא 'בן למקום', והוא על ידי תורה, שעל ידה יכולה להתגבר הצורה, צלם האלקים, על החומר. וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת תזריע: זכה אדם הוא קודם לכל מעשה בראשית וכו', כנ"ל, לפי שאדם נברא בחומר וצורה מעליונים ותחתונים, שלא תהא קנאה במעשה בראשית, כאמרו ז"ל, בכן אם זכה אדם על ידי תורה ומצוות, שתורה נבראה קודם מעשה בראשית, וגברה גם כן הצורה שהוא מעליונים שנבראו מקודם, הוא קודם לכל מעשה בראשית. ואם לא זכה וגובר החומר שהוא נברא באחרונה, הוא אחור למעשה בראשית.

וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת בשלח, שהים לא קיבל עליו להיקרע מפני משה רבינו, שאמר: אני גדול ממך, שנבראתי בשלישי ואתה נבראת בשישי. היינו החומר, שגובר החומר באדם על הצורה, ואינו זוכה לנס שיקרע הים לפניו. מה עשה הקב"ה, נתן ימינו על ימינו של משה וכו'. היינו שמרמז הקב"ה לים קבלת התורה שניתן מימינו של משה, היינו על ידי שיקבלו ישראל את התורה יזכו להתגברות הצורה על החומר, והם יקדמו במעשה בראשית.

וזהו שאמרו ז"ל: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', כאיש אחד, כי קיום תרי"ג מצוות הוא רק בכללות ישראל. כי יש מצוות שאינן נוהגות בכל אחד ואחד, רק על ידי שנעשין כאיש אחד וכל אחד הוא כאבר אחד, לזאת מה שכל אחד ואחד עשה נחשב לכולם, כמו באברים, שכל מה שאבר עושה נחשב לכל הגוף. ולאחר שקרבו לפני הר סיני ופסקה זוהמתן, היינו החומר, כמו שכתוב 'ובחטא יחמתני אמי' (תהילים נא), יגבר הצורה-הנשמה, החלק שנתן הקב"ה, והוא נחצב ממקור אחד, נעשין כאיש אחד וכו'. כי עיקר חילוק בין אדם לחברו הוא מה שגופים חלוקים, וכאשר פסקה זוהמתן וגברה הצורה על החומר, היא הנשמה, החלק האלקי, שהיא נחצבה ממקור עליון, ממקום אחד, נעשין כאיש אחד. ולפי זה נקראים ישראל 'גוי אחד'.

(מתוך חוברת הזכרון 'זכרון משה')

---

רבי ישראל יצחק קאליש, ר' יצחק'ל, האדמו"ר מסקרנביץ (סקרניוויץ\ סקרנוויץ), מגדולי אדמו"רי פולין, נולד בשנת 1895 לאביו, האדמו"ר רבי שמעון קאליש, בן של האדמו"ר האמצעי רבי (מרדכי) מנחם מנדל מוואורקה, בנו של האדמו"ר הזקן מוואורקה רבי ישראל יצחק.

האדמו"ר רבי שמעון קאליש נפטר בכ' בתשרי תרפ"ז, והניח חמישה בנים מצויינים במעלות ובמידות: רבי מרדכי מנחם מנדל, רבי ישראל יצחק, רבי יוסף צבי (שכיהן לימים רבה הראשון של המושבה בני ברק ואדמו"ר לחסידי סקרניביץ בארץ ישראל), רבי יעקב יהודה (שכיהן לימים אדמו"ר בבלוינא) ורבי דוד (שכיהן לימים אדמו"ר בלוויטש). לאחר פטירת רבי שמעון נטו חלק מהחסידים אחר הבן הבכור, רבי מרדכי מנחם מנדל, שנודע כגדול בתורה, חכם עצום, בעל מידות, איש חסד ועסקן ציבורי נלהב שכיהן כנציג 'אגודת ישראל' במועצת קהילת וורשה. אך לאחר פטירת בנו, התדרדר מצבו הבריאותי של רבי מרדכי מנחם מנדל והוא נפטר בשנת תרפ"ט, כשנתיים אחרי פטירת אביו. לאחר פטירתו מינו החסידים את אחיו, רבי ישראל יצחק, כממלא מקום אחיו ואביו. הוא ניהל עדה של אלפי חסידים והיה האדמו"ר האחרון בסקרנביץ.

רבי ישראל יצחק נשא לאשה את מרת איטה ברכה, בת דודו, רבי חיים טננבום, האדמו"ר השני מנאדורוז'ין.  הוא נודע כגדול בתורה, מתמיד בלימוד הנגלה והנסתר, צנוע ובעל יראת שמים עילאית. כל ימיו עסק בתורה בקדושה ובטהרה, ונודע כיד ימינו של אביו. הוא עודד את הצעירים להתמיד בלימודם ולהיות גדולים בתורה. כנהוג בין צאצאי בית וואורקה, הרבי לא הרבה באמירת דברי תורה, אך הדברים שאמר נחרטי עמוקות בלב שומעיו. בנו ר' יהושע משה, שהיה עילוי גדול בתורה וביראה, חלה ונפטר בגיל עשרים בשנת תרצ"ג. בחוברת לזכרו, "זכרון משה", הובאו דברי תורה מהנפטר, מאביו ומדודו, מזקנו וכן מחבריו הקרובים.

בגלויה ששלח הרבי באלול תרצ"ו, בתורה ובברכה לחסיד ששלח לו אתרוג מארץ ישראל כתב הרבי: "השוכן שחקים יכתב לחיים טובים ומתוקים בספרן של צדיקים… ובנעני אותו ישפיע ד' שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפיריון למכון בית אלוקינו, וישיב את שבותנו, ויבנה את בית מקדשנו, במהרה בימינו, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך לעינינו, ויקבל ברחמים וברצון את תפילתינו, ויחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, עלינו ועל כל אשר לנו.. ונא להזכירני לשנה טובה במקומות הקדושים זכותם יגן עלינו בכל ענינינו". (מתוך קטלוג בית המכירות קדם, מכירה 265, פריט 317)

עם תחילת מלחמת העולם השניה נכבשה סקניביץ תוך ימים. כעבור ימים ספורים נחטפו יהודים לעבודה בגרמניה, ובין החטופים היו הרבי, המו"ץ הרב משה פרקאל ופרנסי העיר. לאחר חודש, בעקבות מאמצים רבים ובהשתדלותה של מרת דבורה קוטשינסקי שנכנסה למפקד העיר הנאצי וביקשה את שחרורם של הרבי וחשובי הקהילה, שוחרר הרבי ממעצרו במחנה העבודה בגרמניה והגיע הביתה זקן, חולה ותשוש מתת-תזונה ומעבודה קשה בתנאים קשים. בהשתדלות חסידיו עבר הרבי לאוטבוצק וכעבור זמן מה עבר משם לוורשה, משם המשיך לנהל את עדתו, על אף חוליו ומצוקותיו בהיותו שבור ורצוץ, רחוק ממשפחתו ומידידיו. בכ' בחשון תש"ב נפטר הרבי בגטו ורשה והובא לקבורה בבית העלמין בעיר, ליד אהלו של סבו הקדוש האדמו"ר האמצעי מוואורקה.

כן נספו בתו, מרים רבקה אשת הרב יצחק צבי (הירשל) שצ'דרוביצקי, בנו של רבי מאיר שלום האדמו"ר מקוברין-ביאליסטוק (שהיה למדן ועסקן נפלא), בתו, לאה אשת יעקב פינקלר, בנו של רבי חיים אשר פינקל מראדושיץ ובנו, הבחור יעקב יהודה.

מספר הצפיות במאמר: 10

ולאשר המאמר הזה הוא אשר כתב כבוד חותני המחבר ז"ל באחרית ימיו בהתחלת הכרך האחרון המדבר בענין תועלת כתיבת חידושי תורתו, אמרתי להציגו בפתח הספר.

וזה לשון קהלת י"א, "שלח לחמך" – הורה בזה, כי הראשונים חלקו כל פעולות האדם לשלשה חלקים, וסימנם טע"ם, טוב, ערב, מועיל. טוב הוא בעצם מתחילה ועד סוף. ערב, תחילה נעים ומוטעם, וסופו מר, כמו (משלי כ) "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיו חצץ". מועיל, אפילו כי המאכל מר, אבל תועלתו לרפא. מעשי הסכלים לרוץ אחר הערב, והחכמים אחר הטוב והמועיל, כי "החכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך" (קהלת ב), כי ההולך בחושך איננו רואה המכשול המונח לפניו, וכל זמן שהולך ואיננו נופל, משתבח בעצמו כי דרך ישר הוא הולך, עד כי נופל ונשבר, אז צועק שבר לא עלינו.

"שלח לחמך", אפילו שאתה צריך לו, והוא לחם שלך. "על פני המים", ונראה לעיל הכסיל שהוא הפסד, אבל החכם עיניו בראשו, כי יהיה מזה ריווח הרבה (כמו במשל שבאים הדגים לגאן, שהוא מרגילם אצלו ויהבו סיארא), "כי ברוב הימים תמצאנו", ואם לא היית משלח הלחם, היה לך ממנו פרנסה ליום אחד, ועל ידי ששלחתיו, "ברוב הימים", יום אחר יום, זמן הרבה "תמצאנו".

ואפשר לומר כי הוא מלשון "ימצאהו בארץ מדבר", שהתרגום הוא 'ספק צרכיהון', וכמו "יצאוני", יצאו ממנו, כן "תמצאנו", תסתפק ממנו. ואפשר לומר עוד כי רצה לומר "על פני המים", דווקא על פי התורה הקדושה (שנמשלה למים) לא פזרנות של הבל.

ויותר נראה ויש לומר, "כי ברוב הימים", הוא לזמן שהוא רוב ימים (וכמו שכתב התרגום 'לעלמא דאתי'), כמו "והארכת ימים", שדרשו רז"ל 'לעולם שכולו ארוך'. וענין 'כולו ארוך', שלכאורה אינו מובן, 'לעולם הארוך' היה לו לומר (בשלמא 'כולו טוב' ניחא, שאין בו רע כלל).

אומנם אפשר לומר, כי האריכות בדבר גשמי הוא שנוסף קצתו על קצתו ונעשה ארוך, יום על יום, ושנה על שנה, עד שנעשה זמן ארוך, כמו קושר חבל בחבל, ימא בנימא, עד שנעשה חבל ארוך, או האורג מוסיף באריגה עוד פשתים ועוד וכו'. וכן בנין ארוך, שהבונה מוסיף ובונה, עוד לבנים ועוד עצים וכו', עד שנעשה בנין ארוך. נמצא כל אלה בתחילתם אינם ארוכים. אבל אריכות ברוחניות הרי שהוא מהותו ארוך, בלי הפסק. אם כן כולו ארוך, מראשיתו ועד עולם, והבן.

כתוב בספרים הקדושים בשם הספר חסידים כי מי ששולחים לו מן השמים חידוש בתורה ואינו כותבה הוא גוזל וכו', נראה כי אפילו אם אינו מפרסם לרבים, אלא כותב ומצנע, כבר עשה את המוטל עליו. ולכאורה אינו מובן התועלת, כי היגיעה להבין דברי תורה, כבר יגע ומצא בה כפי שכלו, ומה התועלת בכתיבה, ולכאורה הוא הפסד הזמן. אבל חס ושלום לומר כן, כי האדם אינו תמיד במצב אחד, והרבה פעמים, כי אחר זמן רב, רואה האדם הזה בעצמו את כתבו והוא מתפעל ממנו ומתרגש, ובא לידי הרהור תשובה. ויקרה עוד כי כשרואה ומוצא דבר מושכל שחידש לפני שנים, והוא יודע בעצמו שאחר כך עברו בלבו דברי הבלים רבים, והוא מתבייש בעצמו מאוד, איך אפשר כי במקום שיכולתו לחשוב דברים דקים וטובים כאלה, הכנסתי בלבי דברי הבלים ומכוערים כאלה. והוא מתמרמר מאוד ומתחרט. ועל כל פנים לפי שעה, הרגעים האלה טובים המה יורגעו איש ישראל, ואינם חס ושלום אבודים.

או גם כן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, כי יקרה אשר איש יגע ועמל שנים רבות לאסוף כסף, ואחר כך בונה בכסף הזה בית גדול, והוא מסתלק לעת קץ שנותיו, ולא היה לו שום תועלת ביגיעה הזאת. אבל אחרי שנים רבות, כאשר איש חסיד עובר לפני הבית הזה, והשמש קודרת על ראשו והוא מצטער מאוד, וכשבא לפני הבית הגדול הזה, יש לו קורת רוח מן הצל שעושה הבית, או גם כשיושב שם להרגיע ולהשיב דעתו, ובזה כבר נגמר התכלית של העמל והיגיעה שעמל האיש ההוא, ויש לו זכות בעולם העליון, וניצל על ידי זה מן עונש חמור. כן אפשר להיות בעניין הזה, כי הכותב חידושי תורה בהלכה או באגדה, הנה אחר זמן רב, בהיותו נידון למעלה על עוונות ופשעים, הנה כאשר רצונו של יוצר בראשית יתברך שמו לרחם על הנשמה הזאת, מגלגל הדבר על ידי סיבובים, ובא דף אחד או שורה אחת מן הכתובים האלה ליד איש ישר, והוא משתעשע עצמו בחידושי התורה, ומרחיב הדבר בדבר ההלכה, או שנתעורר להרהור תשובה קצת על ידי דברי האגדה והחידוש, ועל ידי זה נזכר הנידון ההוא לטובה ולזכות, כמו שאמרו רז"ל בפסוק "אגורה באוהלך עולמים", ושפתותיו דובבות בקבר וכו' "דובב שפתי ישנים", והוא התכלית מהיגיעה של האיש ההוא. ועל זה יש לומר גם כן הפסוק "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב ימים תמצאנו". עד כאן דבריו.

(אורה ושמחה, פתח דבר מאת המו"ל הרב מנחם מענדיל ווייס, חתן המחבר)

---

הרב מנחם מנדל ווייס הי"ד, בנו של הרב דוב בעריש וחתנו של הרב שמחה יאיר רוזנפלד רב ואב"ד בקהילות קורזבארג, ראדזמין, אגורקוב ופיוטרקוב.

הרב מנחם מנדל סייע לחותנו ברבנות העיר פיוטרקוב, ולאחר פטירת חותנו, בשנת תרע"א, כיהן כדיין בעיר. בשנת תרע"ג (1913) הוציא הרב מנחם מנדל לאור את ספרו של חותנו 'אורה ושמחה' על ספר בראשית. הספר מובאים מאמרים המיוסדים ומשולבים על אמרות הצדיקים מגדולי חסידות פולין, החל מבית פסישחה ועד לחצר גור. בספר פורסמה גם צוואתו המוסרית של המחבר, בה הוא הזהיר את בני קהילתו שלא יאמרו עליו לאחר פטירתו שום שבח ותארי כבוד, ויגידו רק דברי מוסר המעוררים את העם לתשובה, ואת בניו הוא הזהיר שיתנהגו הדרך הישרה ולא יאמרו חלילה כי העולם השתנה ממה שהיה בדורות הקודמים. הרב מנחם מנדל ערך גם כתבים נוספים של חותנו, בהלכה ובאגדה, אך לא הספיק להוציא אותם לאור.

בהקדמת הספר נכתב:

בשם ה' יתברך שמו ובעזרתו
כבוד אחינו בני ישראל אוהבי תורה דורשיה ושוחריה, ד' עליכם יחיו.

הנני נותן לפניכם היום ברכה, חלק ראשון מספר הדרושים, פרי עשתונותיו של כבוד חותני המנוח הרב הגאון הצדיק חסיד ועניו מורנו ורבינו הרב שמחה יאיר זצלה"ה האבדפ"ק, אשר מעודו הקדיש לילות כימים על התורה ועל העבודה, וכל כחותיו היו קודש לד', עד אשר גברו האראלים וכו' ונלקח מאתנו הוד תפארתה, כלי חמדת ישראל – וזאת הברכה אשר השאיר לנו, אוצר כתבים רבים בכל מקצועות התורה, מלאים ברכת ד' כן בפלפול הלכה כן הדרוש, וזאת תהיה נחנתינו שדבריו הטהורים והיקרים יראו אור, ויהיו שפתותיו דובבות בקבר – ובחרנו להדפיס על דרוש בתחילה, כי כן היה רצונו הטהור, והנה זה יצא ראשונה קובץ דרושיו כסדר פרשיות התורה – אקוה כי לא תמנעו הטוב מלהביא ברכה אל תוך בתיכם, למען אשר יהיה לאל ידי להוציא לאור יתר חלקי ספר הזה, ושאר ספריו אשר הניח אחריו להפיצם על פני תבל בעזרת ה' יתברך – יקראו רבים והיה בפיהם כדבש למתוק, ויהנו מזיו חכמתו, וכאשר בחייו זרע זרע אמונים באגלי טל מוסריו, והחיה לבבות נדכאים בחן לשונו ומתק שפתיו, כן עתה דבריו החרותים על הלוחות, מאירי עינים ומשמחי לב, יעשו פרי תבואה, לקרבם לתורה לאמונה וליראה את ד'.

נאום מנחם מענדיל בהרב החסיד מו"ה דוב בעריש יחיה ווייס.
חתן הרב הגאון המחבר זצ"ל אבדפ"ק פיעטרקוב.  

שני חתניו הנוספים של הרב שמחה יאיר רוזנפלד, היו רבי יוסף אשר זליג פיש הי"ד (רבם של גרבוב וסטריקוב ואדמו"ר לאחר פטירת דודו רבי אברהם יוסף מקוצק) והרב יצחק מאיר ברודר (אב"ד יאנוב פלך לובלין).

הרב נכלא בגטו פיוטרקוב, ונרצח בטרבלינקה בשנת 1942.

מספר הצפיות במאמר: 12

עוד דבר חשוב ונחוץ, אנו יכולים וצריכים ללמוד מהנשים הצדקניות.

זו שאלה דיאלקטית, שהרבה יתמהו מדוע אני מביא אותה בספר שמיועד ונכתב עבור יהודים ונשים יראי שמים. אולם למרות שאני יודע טוב מאד שהעבירות החמורות והנוראיות, שבעונשם המבול מחה את העולם, לא ימצאו את חס ושלום יהודים יראי שמים, אולם אני חושש מהעתיד. כי מי בכלל העלה על דעתו לפני 30-40 שנה, שיום יבוא, שבחורה יראת שמים תתלבש בצורה כה מחפירה ומופקרת וזולה, כמו שלבשו אז שחקנים ואנשי דלא מעלי. ולדאבוננו הגדול, אנו שקועים כה עמוק, עד שבכנסיה נוזפים בבנות הגויים, "האם אינכם מתביישות להתלבש כמו הבנות היהודיות?". אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! ווי לכזאת שפל, ווי לכזאת חרפה! הקב"ה ירחם וישוב אלינו, ויביא במהרה את הגואל, כי מי יודע מה הגלות עוד תביא עלינו.

אולם באמת ישראל קדושים, עובדתית היהודים הם עם קדוש, (השוכחים את עצמם קצת עקב הגלות). אם היינו תיכף בהתחלה מוחים, ועושים מהומה וזועקים 'געוואלד' כאשר המודרניזציה ובגדי ההפקרות התחילו, לא היינו מגיעים לכך. בעקבות כך, אנו צריכים לחפש את המכשול האחרון ולהזהיר עליו טרם יהיה מאוחר מדי חלילה.

האמא צריכה ללמד את ביתה, כשהיא כבר גדלה והיא צריכה לדעת את זה, שהנשים הצדקניות במצרים לא עשו כלום כדי ללהרוס, חס ושלום, את הברכה להביא כל כך הרבה ילדים, כמו שהקב"ה נתן להם.  להיפך, כמו שמובא בגמרא ובמדרש, שאפילו אז, כאשר הנשים צדקניות היו צריכות לעבוד קשה ולגדל את ילדיהן לבד, כי בעליהן סבלו את העבודה הקשה, ולא היו להם עוזרות ושמרטפיות או נוחיות אחרת שהטכנולוגיה מספקת לנו כיום, וסביר להניח שאת לחמם היום יומי היו צריכות לעמול להשיג ולייצר בעצמן. ובכל זאת, לא הייתה אפילו אחת מביניהן, כמובא בזוהר הקדוש, שרצתה למנוע את הברכה של הבאת ילדים לעולם.

צריכים אנו לעשות חשבון נפש, אנו החיים בשגשוג, איך יכולים אנו להעז ולעשות עבירה גדולה כזו, רחמנא ליצלן, שבגללה אנו לא רק מפסידים את העולם הבא, אלא גם מחטיאים את הבעל והילדים.

כאלו וכאלו שיחות ודיבורים, שיהיו לאמא עם בתה הגדולה, (כמובן שעל ההורים להיות זהירים מאד במה שמדברים בסביבת הילדים, ולהשגיח מאד שהילדים לא ישמעו, ייראו או ייקראו דברים שלא מותאמים לגילם. רק כל דבר בזמנו). לא כמו שלצערנו הרב שומעים, שישנם אימהות הסוברות שלא מן הראוי לדבר עם בנותיהם אודות החובות של אמא יהודית. וכאשר מגיע הזמן הן נותנות להן ספרון, שיקראו אותו, אבל לא מסבירים להן בעל פה דבר, בעקבות חשש מזויף של צניעות. ובעקבות כך, לדאבוננו התדרדרו כל כך עד שבנות ואימהות מסוימות, ממשפחות בני תורה, לא יודעים לפרוש בטהרה, והם לא יודעים איך לעשות נכון את הבדיקה. ומדובר בהלכות כאלו שעבירה עליהן כרוכה באיסור כרת, ומביאות גם על בעליהם איסור כרת, רחמנא ליצלן, והיכן נמצאת האשמה? בצניעות המזויפת! בהרגשת הבושה של האימא, הסבורה שלא מתאים לדבר עם בתה, ולהסביר לה.

והאם מובן יותר זה שהולכות עם ברכיים חשופות, עם צוואר וחזה חשופים? כמובן, כי זה מה שהיצר הרע דורש, העבודה זרה, המודרניזציה?…

אבל אל תחשבו אחי ואחיותיי הנאיביים, שבמציאות, הילדים שלכם יהיו מוגנים מכאלו השפעות, לא!, אני מחנך, ואני מדבר מניסיון. יהודים אהובים שלי, אל תהיו קלי דעת בביקורת על ילדיכם. תעקבו אחרי השיחות שלהם, תופתעו מסגנון השיחה שמנהלים ילדים בני 13-14, במיוחד בערים שבהן הם רואים את הפריצות לנגד עיניהם, והם גדלים במשך השנים ביחד עם הריקנות. וכי מה ימנע מהם מלהיגרר לשיח כזה? זה ניתן יכול לעשות רק על ידי הפיקוח של ההורים. אבל היכן הוא הפיקוח? מדהים עד כמה חלש כיום הפיקוח של ההורים על ילדיהם. הרבה פעמים יכולנו לחסוך המון טעויות גדולות, הגורמות אחר כך לעוגמת נפש רבה להורים, לצער ליגון ולאנחה, אם ההורים היו מפקחים יותר והיו מונעים מבנותיהם ספרים לא טובים, או חברות לא מהוגנות. זה קרה גם להורים טובים, אפילו במשפחות בהן האב הוא בן תורה, שהבת לא רצתה לגזור את השיער ולחבוש פאה. רק לאחר מאמץ רב, לאחר שהאימא בכתה והאבא איים, ולאחר תחנונים רבים, הבת הסכימה לבקשתם. ולפעמים היה כבר מדי מאוחר, ולא יכלו לפעול אצל הבת בשום אופן. דברים דומים וטראגיים יותר שומעים מעוד בתים טובים ושלמים. וכל זה הגיע מחברה לא ראויה, או מספר שהיה 'בלתי מזיק', שההורים היו צריכים לאסור מלכתחילה.

(אמירה לבת יעקב, פרק ד, בתרגום חופשי מיידיש)

אתר 'תורתך לא שכחתי' מודה לחבר, החפץ בעילום שמו, אשר התנדב לתרגם את פרק מתוך הספר 'אמירה לבת יעקב' מיידיש, זכות הלימוד באתר יעמוד לו ולכל בית ישראל.

---

הרב בנימין ברגר הי"ד – "ר' בנימין בעלעלדער' – נולד בשנת 1865 לאביו הגביר הצדיק ר' זלמן, מנכבדי קהילת בלד (מחוז שופרון), שפיזר הון רב לצדקה ולגמילות חסדים. משפחתו הייתה משפחה אשכנזית מובהקת. כשחזר לביתו בפעם הראשונה אחרי ביקור בבאבוב קנה שטריימל ולבשו במשר כל השבוע אחרי דין ודברים ממושך עם בני משפחתו התפשרו ביניהם שרק בשבת יחבוש את השטריימל לראשו.

הרב בנימין היה תלמידו של הגאון בעל "ערוגות הבושם" בעיר קליינווארדיין ותלמידו המובהק של האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב, אב"ד ויזניצא ובאבוב. הוא ישב בחצר הרבי על התורה והעבודה במשך שמונה שנים. בתום לימודיו אמר לו האדמו"ר שיהיה מרביץ תורה. לאחר פטירת האדמו"ר היה מקושר לבנו האדמו"ר רבי בן-ציון הלברשטאם הי"ד.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא, ובמסירות נפש שמר על זקנו ועל פיאותיו, למרות שהוראות הצבא אסרו זאת. בתום המלחמה, חזר למשפחתו והודיע להם על החלטתו להפסיק את עיסוקו במסחר ולהתמקד בהרבצת תורה: "הן הייתי ארבע שנים במלחמה ושכבתי בבורות במדינת איטליה הטמונים באדמה כדי להינצל מכדורי האויב". הכדורים פגעו בחיילים ששכבו בבורות מימינו ומשמאלו אך הוא ניצל בחסדי ה' יתברך, מפגיעת הכדורים. "אבל המקום היחיד שפגע בו הכדור הוא בחנות שלי, כי מעתה ואילך אין רצוני להיכנס לחנות ורצוני רק להרביץ תורה לתלמידים".

הוא כיהן כמורה, מחנך אשר ייסד, ניהל ועמד בראש ישיבה עם מאה בחורים, בני שלוש עשרה עד שמונה עשרה, בעיירת מולדתו, בלד. הישיבה התנהלה בנוסח אויבערלאנד. אשתו ניהלה בית מסחר גדול לעצים וחומרי בניין שממנו מימן את פרנסתם של תלמידיו הרבים בבית מדרשו. הוא יזם את הקמתה של חברת "מהדירי הש"ס" בעיירה והיה פעיל בחברת "מחזיקי הדת" המחוזי.

בגודל ענוותנותו של הרב בנימין, הוא מעולם לא הרשה לתלמידיו לקרוא לו "רבי" רק "ר' בנימין". אחד מתלמידיו, ר' דוד הויער מקרעסטיר, סיפר כי בהיותו בן ארבע עשרה הגיע לעיירה בלד ברכבת. כשירד מקרון הרכבת, פגש יהודי עם זקן לבן ששאל אותו לאן רצונו ללכת. הוא ענה שרוצה ללכת לישיבת רבי בנימין. היהודי המבוגר הרים את חבילתו הכבדה של דוד הצעיר והלך אתו לתוך העיירה בעודו נושא את החבילה. הוא הכניס את הבחור לבית ואמר לו "כאן גר ר' בנימין". היה זה ר' בנימין עצמו, שדאג לכל צרכי תלמידיו.

לעת זקנתו ירד מנכסיו והצטער צער רב שאין לו יכולת להמשיך ולהחזיק את הישיבה. בסביבות שנת תרצ"ג (1933) עבר לנייפשט הסמוכה לבודפסט, שם ספקו לו דירה ופרנסה ר' עמרם גשטטנר ובניו, ר' כלב ור' אליעזר דוד, כך שיוכל להמשיך ולהרביץ תורה לתלמידיו. הישיבה התקיימה שם למעלה מעשר שנים, עד להשמדת הקהילה בשנת תש"ד (1944).

מחבר הספר "אמירה לבת יעקב" על אודות חינוך בנות ישראל (בודפסט, תרפ"ד, מהדורה שניה יצאה לאור על ידי תלמידיו בברוקלין, תש"ל), בו התריע על לימוד חכמות זרות לבנות, באופן המביא לנטישת דרכי הצניעות והיהדות.

אפרים, בחור שעמד לצדו ברגעיו האחרונים במחנה ההשמדה אושוויץ, בי"ח בתמוז תש"ד, מסר בעדותו: "בעומדו על יד הקרמטוריום סמוך מאוד לתאי הגזים, מוקף בחסידיו ובמעריציו, אינו פוסק מלמלמל פסוקי ייחוד וכולו שלהבת לקדש שמו הגדול בסילודין. לפתע, מראה בידו על הבחור אפרים ומרמז לו: סור ממני, כלך מכאן מהר. לפלא היה הדבר, מה לו לצדיק ולבחור הלז? מה פשר הקפדתו עליו? כשהעיר לו אחד ממקורביו על זה, השיב לו: אני מתכוון לקיים מצוות קידוש ה' כמו כל מצווה, שצריכה להיות בשלימות ובשמחה ופניו העצובות של אפרים מבלבלות ועלולות לפגום בשמחת המצווה ובשלמותה, לכן רציתי שיסור מעל פני". (אנציקלופדיה שמע ישראל, ב, עמו' 204).

הרב היה כבן שמונים כשנרצח על קידוש השם.

מספר הצפיות במאמר: 6

וכל רכב מצרים. ברש"י: ומהיכן היו כו', הרי נאמר 'וימת כל מקנה מצרים' כו', משל מי היו, מהירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבגוים הרוג כו'.
וכתב הגור אריה ז"ל, אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רבותינו ז"ל דיש להרוג את הגוים, כי אם את המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין, אבל על הגוים מעולם לא אמרו כך, וחס ושלום לומר כך. אלא פירושו בכי האי גוונא במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה, אל תרחם עליו כלל ותהרגהו, כאשר היה בכאן שמצריים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם, ועל כיוצא בזה אמרו הרוג. עד כאן דברי המהר"ל ז"ל.
ועיין בתוספות במסכת עבודה זרה דף כ"ו עמוד ב' (בדבור המתחיל 'ולא מורידין') שכתבו כן (בשם הירושלמי) [וזה לשונו:  ואם תאמר  הא אמרינן במסכת סופרים (פרק ט"ו) כשר שבכנענים הרוג, יש לומר דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה. ומביא ראיה מ'ויקח שש מאות רכב בחור', ומהיכן היו, מהירא את דבר ה'. ואע"פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות, מכל מקום אין מורידין, דרבינהו בקרא להתירא דכתיב 'והיה לך למס ועבדוך' (דברים כ)].

(מאור יעקב, פרשת בשלח, עמו' מא-מב)

---

הרב יעקב מאיר נולד לאביו [נתן שלמה] בצלאל בידרמן, ולאמו מרת מאליע, בראש השנה שנת תר"ל [1869]. אביו היה מגדולי הרבנים בדורו, היה מתלמידיו המובהקים של האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"מ", וכיהן כאב"ד בקהילות ביזון, ווישגראד ולויביטש.

בשנת תרמ"ה, בהיותו בן חמש עשרה, נשא הרב יעקב מאיר לאשה את מרת אסתר, בתו הראשונה של האדמו"ר בעל ה'שפת אמת' מגור. נולדו להם שלושה בנים וחמש בנות, וכל בניהם וחתניהם היו אברכים מופלגים.

בתו של הרב יעקב מאיר, מרת פייגא מינטשא, התחתנה עם דודה, האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור (בזיווג שני שלו). ובתו של הרב יעקב מאיר, מרת חיה שרה הי"ד, נשאה לאדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור.

הרב יעקב מאיר הצניע את עצמו כל חייו ועסק בתורה בהתמדה וביגיעה. במשך עשרים שנה המשיך את לימודיו בהתמדה כשהוא מקורב לחותנו ולומד אתו שיעורים קבועים, עד שנעשה ל'למדן' של המשפחה; גאון מופלג, שידע בעל פה את הש"ס והפוסקים, ותורתו היתה סדורה וערוכה לפניו. באחד ממכתביו כתב: "זאת מגמתי ורצוני להתחזק ולהתאמץ בלימוד, ולהשכיל ולהבין בדברי תורתינו הקדושה, כי הם חיינו ואורך ימינו".

לאחר פטירת חותנו, המשיך להתגורר בגור, קיבל על עצמו את עריכת כתבי חותנו והכנתם לדפוס, והיה לחסידו של גיסו ה'אמרי אמת', התייעץ אתו ולמד אתו שיעורים קבועים. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בוורשה והמשיך להגיע לגור במועדי השנה. במשך שנים התכתבו ביניהם הרב יעקב מאיר בידרמן וה'אמרי אמת' וכתבו מאות אגרות מלאים דברי תורה. הרב יעקב מאיר היה מעביר מידי יום שיעורים ברבים, לפני תלמידים צעירים ותלמידי חכמים מופלגים. על אף המצוקה בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא המשיך במאמצים רבים לענות תשובות בהלכה ולשמור על לימודיו הקבועים בש"ס בבלי וירושלמי, ברמב"ם ובשלחן ערוך. בהיותו בוורשה נשא ונתן בענייני לימוד עם הרבנים הגאונים בעיר, ובהם הרב מנחם זמבה הי"ד והרב נתן שפיגלגלאס הי"ד.

הרב יעקב מאיר חיבר חידושים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם גם מכתבי תורה, הגהות על גיליונות ספרים, חיבור שלם על בבא קמא ועל פרק 'כלל גדול במסכת שבת', אך רוב חידושיו אבדו בשואה. שרידי חידושיו ואיגרותיו יצאו לאור בספרים 'מאור יעקב' (ירושלים, תשט"ז) ו'שם ושארית' (אשדוד, תשע"ד). מאות מחידושיו מופיעים בתוך ספרו של חותנו 'שפת אמת' על הש"ס, ובסוף מספר מסכתות שם פורסמו מערכות של חידושיו.

לבקשת ה'אמרי אמת' השתלב הרב יעקב מאיר במשך שנים רבות בפעילות ציבורית, בהיותו חבר 'מועצת גדולי התורה' של 'אגודת ישראל' ונשיא 'כולל פולין' לתמיכה בעניי ארץ ישראל. הוא פעל לייסוד עיתון קשר ולהקמת 'ישיבת שפת אמת' בירושלים. הוא כיהן כרב בוועד הרבנים לעדת ורשה.

בשנת תרפ"ה (1925) ביקר הרב יעקב מאיר בארץ ישראל, ביחד עם גיסו הרב מנחם מנדל אלטר הי"ד אב"ד פביניץ. מטרות הביקור היו להשכין שלום בין פלגי אגודת ישראל בארץ ישראל ובין ה'כוללים' בירושלים, לייסד את ישיבת 'שפת אמת' בירושלים לבחורים שעלו מפולין ולבדוק את הצעת 'מרכז אגודת ישראל בירושלים' לעלות ולכהן כרב בירושלים ואת ההצעת לכהן שם כראש ישיבה. הצעות אלו לא יצאו אל הפועל והרב יעקב מאיר חזר לאחר מספר שבועות לפולין. בשנת תרצ"ה שב וביקר הרב בארץ ישראל, כחבר במשלחת שהגיעה לבקשת 'מרכז אגודת ישראל', על מנת לבדוק את המצב הדתי של עולי פולין בארץ, לפתור בעיות שעמדו על הפרק בענייני חיזוק שמירת התורה והמצוות, ולבסס את אחיזת 'אגודת ישראל' במושבים. הרב פעל במהלך ביקורו בארץ לחזק את התרומות לישיבת 'שפת אמת' בירושלים ולפקח על סדרי הלימוד בישיבה. הרב השתתף בהנהגה הרוחנית של הישיבה ומידי פעם היה שולח חידושי תורה על מנת שיאמרו אותם בפני תלמידי הישיבה. לפני חזרת המשלחת לפולין את פרסמו כרוז לעולים לארץ ישראל, בו כתבו:

בהיותינו כאן בארץ הקודש… ובבקרנו על אתר את המצב הרוחני והדתי של אחינו החרדים שעלו ממדינת הים והתיישבו בכאן, מצאנו לנכון לפנות אליכם אחים אהובים, ולעוררכם בדברינו אלה, על דבר החוב הגדול והקדוש המוטל להתחזק ולהתאמץ, ביותר בהיותכם בארץ הקודש, בתורה וביהדות ובקיום המצוות ביתר שאת וביתר עז.
עליכם בלי לשכוח אף רגע כי זכיתם להיות בארצנו הקדושה, מטרפולין של מלך ארץ אשר ה' דורש אותה ותמיד עיניו בה. ומילא צריך כל אחד ואחד להתחזק ולעלות עוד יותר בקדושת החיים ובקיום מצוות התורה בה. ומכל שכן שחלילה וחלילה להקל בהן אפילו כמלא נימא, ולפרוק אפילו בכלשהוא את עול היהדות אשר נשאתם בארצות מגוריכם בחוץ לארץ… ובפרטות הננו מוצאים לנכון להזהירכם על דברים אלה:
א. שתשמרו את הצורה היהודית האמתית בכל מובנה, לבלי להקל בגילוח הזקן ופאות הראש חלילה, ולבלי לקצר את מלבושיכם, למען תהיו מצויינים בציון המצויינת… בני עם ישראל אשר לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. ומה גם כי הצורה היהודית והלבוש היהודי הוא גדר וסיוע שלא להתערב בין פורקי עול, שלא לבוא בחברותם, ושלא ללמוד ממעשיהם.
ב. שתשגיחו היטב על בני ביתכם שלא יקילו בגדרי הדת והצניעות חלילה, והנשים בל תלכנה פרועות ראש וגלויות בשר, והיה מחניכם קדוש. ונחוצה לזה התחזקות גדולה, כי לדאבוננו הרבה מקילין בזה מבלי ידעם את גודל האיסור וחומר העוון… תזכרו כי בנפשכם הוא הדבר הזה, ושכל קיום ארצנו הקדושה תלוי בשמירת חוקי הטהרה של תורתינו הקדושה, ובהרחקת כל ערות דבר ממחננו.
ג. שתזכרו לשמור את קדושת יום השבת, לעשות ליום תורה ותפילה של התרוממות הנפש ועלייתה. ולא חלילה ליום של טיול בשווקים וברחובות, של בטלה ושעמום, ושל שיחה בענייני חול ובדברי הבאי… תקראו לשבת עונג על ידי התחברות עם בני תורה ויראה, ועל ידי השפעת יהדות ומוסר לבני ביתכם…
ד שתתחזקו עד כמה שאפשר לקבוע עתים לתורה בכל יום בשעות הערב הפנויות, כגון ללמוד בחבורה את 'הדף היומי', שיעורים בשולחן ערוך אורח חיים, מצוות התלויות בארץ, והלכות טהרת המשפחה, כי גדול התלמוד שמביא לידי מעשה… תתחזקו בתורה ותקיימו את ארץ הקודש.
ה. שתתאמצו לחנך את בניכם ובנותיכם על ברכי התורה והאמונה, בבתי תלמוד-תורה ובית-יעקב, ולא למסרם חלילה לבתי ספר החפשיים, אף אם זה יעלה הוצאותיכם, כי הוצאות בנים לתלמוד-תורה מוסיפים מן השמים על המזונות הקבועים, ותבטחו בה' שיזמין לכם על ידי זה פרנסתכם בנקל…
אל תבושו מפני המלעיגים, ואל תרפנה ידיכם מפני הניסיונות והמכשולים, ואז יעזור ה' שיהיה בנין ארצנו בנין עדי עד של קדושה וטהרה, ונזכה להגאולה האמתית בבוא משיח צדקנו…
ירושלים עיר הקודש תו"ב ערב ראש חודש ניסן תרצ"ה
יעקב מאיר בהגד"ב ז"ל בידערמאן
זלמן סורוצקין אבד"ק לוצק
שמואל דוד אונגאר אב"ד נייטרא

בשנת תרצ"ה מונו רבנים חדשים לוועד הרבנים לעדת ורשה, ובהם הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זמבה והרב אברהם ויינברג. מיד עם מינויו פעל הרב בידרמן לחזק את כל ענייני הדת בעיר: עננייני שבת ועירובין, מקוואות ונישואין, שחיטה וכשרות, עריכת דיני תורה ופיקוח על מוסדות החינוך לילדים.

גם לאחר שהנאצים כבשו את ורשה, המשיך הרב בידרמן את לימודו בהתמדה והמשיך להשיב בבקיאות מופלאה על שאלות הזמן המורכבות. הוא דחה הצעה להימלט לשטח הכיבוש הרוסי, על מנת להישאר עם בני עדת בצערם ולעודד אותם.

בשנת ת"ש התגוררו בביתו גם חלק מילדיו ונכדיו שאיבדו את ביתם במלחמה, לצד פליטים רבים שהתארחו אצלם, ועל אף ההמולה המשיך הרב לענות תשובות בהלכה ולמוד בכל רגע פנוי. הוא היה לומד עם בנו הרב לייבל, משעה ארבע אחר הצהרים ועד לעשר, ולאחר מעריב היה ממשיך לערוך לאור הנר את חידושי ה'שפת אמת' על מסכתות יבמות וכתובות. לאחר שסיים לערוך ספרים אלו, הם נשרפו בהפצצת העיר וורשה. כן אבדו כתבים רבים נוספים של חותנו, ה'שפת אמת', ובהם כל המסכתות מסדר נשים ונזיקין, חידושיו על הרמב"ם ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, ועוד.
ביום הכיפורים תש"א הורו הגרמנים לרכז את יהודי ורשה בגטו בעיר, בו סבלו מרעב ומייסורי גוף ונפש, ומצבו של הרב, שסבל מרעב והיה חולה סכרת, הלך והתדרדר, עד לפטירתו במצור ובמצוק בי"ג בסיון תש"א. הרב הובא לקבר ישראל בבית העלמין בוורשה, לצד סבו, הרב יעקב דוד מווישגראד. שניים מבניו, רבי יצחק דוד ורבי לייבל הי"ד מונו למלא את מקומו ברבנות ורשה, אך נספו כעבור זמן קצר. גם שארית חידושיהם, הובאו בספר 'שם ושארית'.

אלמנת הרב יעקב מאיר, הרבנית אסתר, נהרגה עקה"ש בראש השנה תש"ג (1942). כן נספו כמעט כל ילדיו, נכדיו וניניו, ושרדו מכל יוצאי חלציו רק בתו, הרבנית פייגה מינטשה, אשת האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, ובנם האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור.

תולדותיו של הרב יעקב מאיר הובאו גם הם בספר 'שם ושארית'.

מספר הצפיות במאמר: 18

הרמב"ן כתב לנו עצה נפלאה מאד להנצל מן הכעס, וזה לשונו באגרתו הקדושה: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס". עד כאן לשונו הטהור.
א. "כל דבריך בנחת", אפילו דברי תוכחה או תרעומות וכיוצא בזה, שהנטיה לאומרם בלהט וברוגז.
ב. "לכל אדם", אפילו כלפי אדם קשה וטרדן המוציא בנקל משוויון נפש, ואפילו כלפי מי שזלזל או חירף אותך או את קרוביך.
ג. "ובכל עת", אפילו אם הינך נמצא במצב של עייפות וקוצר רוח, או חלילה במצב נפשי קשה, שכל דיבור של הזולת הוא למעמסה גדולה עליך.
ובכל זאת גם אם נזדמנו שלושת הניסיונות הללו במקרה אחד: דברי תרעומת לאדם קשה ובמצב נפשי קשה, גם אז יש עליך להתחזק במידת הסבלנות ולדבר אך ורק בנחת! וכל שכן אם נזדמן רק ניסיון אחד או שנים מהם.
"תתנהג תמיד", בכל פעם שמזדמן ניסיון כזה לפניך עליך לעמוד בו, ולא די שמתגברים רק לפעמים.
"ובזה תינצל מן הכעס", ישקט הכעס הפנימי ולא תתעורר לכעוס. וראה את גדולת הראשונים שכללו כמה עניינים נשגבים במילים ספורות: "כל דבריך" "לכל אדם" "ובכל עת" וכו', וזה מלמד אותנו איך לגשת ללמוד את דבריהם הקדושים.

(בית קלם, א, עמו' תכג, מובא בשמו על ידי הרב א"י הערצמן)

"… הכל לפי מה שהוא אדם, כי אינו דומה מי שהוא בחיזוק ומושל בעצמו ביראת אלקים, אז הוא עולה על כל הטירדה ומעט הוא מה שנפגע ממנה, כי כן כמדומני טבע הטרד, מטריד למי שמוטרד ואינו שולט על מי שאינו מוטרד… הבה נתחזק לכל הפחות באיזה מדרגה שיהיה לבל נתמוגג חס ושלום ולהיות מהשבים לתורה ויראה לפי ערכינו… יהי ה' עמו בכל אשר יפנה ימלא העליון כל משאלות לבו הטהורה לטוב ויזכה לכל הטוב כנפשו ונפש ועתירת רב מוקירו המתכבד בכבודו המצפה לשמוע ממנו אך טוב.
גרשון".

(בית קלם, א, עמו' תכה, קטע ממכתב)

---

הרב גרשון מיאדניק הי"ד, מגדולי המוסר הנודעים בליטא, נולד לאביו הרב יעקב בשנת תרמ"ח בלונניץ. בצעירותו למד בישיבת החפץ חיים בראדין, והיה שם תלמידו של ראש הישיבה, הרב נפתלי טרופ. בשל קשיים כלכליים היגרה משפחתו לקנדה, אך הוא נותר להמשיך בלימודו בראדין. הוא התקרב לרב ירוחם ליבוביץ, המשגיח בישיבת ראדין, התקרב לתורת המוסר ועבר ללמוד בישיבת קלם.

בשנת תרפ"ז הוא התחתן עם מרת פרידה בתו של הראש ה"תלמוד תורה" בקלם, הרב נחום זאב זיו, בנו של רבי שמחה זיסל זיו (ברודא), 'הסבא מקלם', מתלמידיו המובהקים של רבי ישראל סלאנט. משנת תר"פ לערך היה שותף בהנהלת בית התלמוד תורה בקלם, לצדו של ראש הישיבה הרב ראובן דוב דסלר. בשנת תרצ"א היגר הרב דסלר לאנגליה, והרב גרשון מונה למנהל בית התלמוד תורה יחד עם גיסו הרב דניאל מובשוביץ הי"ד. שני הגיסים גרו בבית אחד הצמוד לישיבה, ורחשו כבוד רב זה לזה. הרב גרשון העביר וועדים שבועים בקביעות ביום ראשון בבוקר, והיה מקפיד לצטט משהו משיחתו של הרב דניאל. מידי פעם העביר הרב גרשון שיעור עיון ששמע בראדין מרבו, הרב נפתלי טרופ, הגרנ"ט. לאחר תפילת מנחה בשבת היה מוסר שיחת מוסר עמוקה לנערים ב"תפארת בחורים", והצליח בגדלותו לפשט את דבריו ולמסור לנערים הצעירים שיחת מוסר ברמה המתאימה להם, במטרה לחזק אותם ולהשפיע עליהם ללכת ללמוד בישיבות.

הוא נהג לישון מעט, אך תמיד היה ער ורענן בשעות התפלה והלימוד. הוא היה מתבודד שעות רבות ושוקע בתורה בחדרו של ה'סבא', שהיה בעלייה בבית התלמוד תורה. בכל לילה נהג לערוך חשבון נפש על כל מעשיו במשך היום.

הרב גרשון היה אחראי על כל הענייני הכספיים הדרושין להחזקת ה'תלמוד תורה'. מקור מרכזי לפרנסת ה'תלמוד תורה' הגיע מהשכרת בניין גדול בקובנה, אותה תרם להם תורם עשיר. פעם בשבוע היה נוסע לקובנה לצורך סידור ענייני בית התלמוד תורה, לפקח על איסוף שכר הדירה ועל תחזוקת הבניין. רבים נהגו להתייעץ עם הרב גרשון בהיותו בקובנה. בהיותו בקובנה הוא למד מהרב נפתלי אמסטרדם הרבה מדרכיו של רבי ישראל סלאנט. חלק מהדברים רשם בפינקס, לבקשתו של הרב יחזקאל לוונשטיין.

את דאגתו להמשך קיומו של בית התלמוד תורה הזכיר במכתבו לתורמים הרבנית מרת פרחה ששון ובנה הרב דוד, מיום כ"ד לחודש שבט תרצ"ד:
"אתכבד לאשר בזה את קבלת נדבת הנדיב נעלה ני"ו הרוצה בעלום שמו סך 51 לירה סטרלינג שהגיעונו על ידם, באמצעות שלוחנו הנכבד הרה"ג הר"ש שליט"א דנציג. רב תודה וברכה אנו מגישים למעלת כבודו הנדיב ולמעלת כבודם בעד התענינותם להיות עוזרים ומשתתפים בדבר הגדול הזה, וגדול המעשה וכו' כי נדבתם זו היתה לנו כדבר בעתו להמציא עזר בשעה כזו שמוסדנו הגדול נמצא במצוקה גדולה ירחם ה' יתברך.
ובהצענו רגשי הכרת הטובה שלנו, נכבד לנו להעיר גם בדברים המפורסמים שאינם צריכים לעד, כי בית תלמודנו הנ' הזה כידוע זה יותר משישים שנה אשר באורו הגדול, אור תורה ומוסר, מאיר בבית ישראל ותמיד יכיל בקרבו גדולים בתורה ודעת, ומתגדלים בו יותר על מבועי התורה, ובחינוך מיוחד בהתלמדות להבין ולהשכיל בדרך חכמה ומשרים כפי שהותווה לנו מתוך תלמודם של הראשונים ז"ל, ובכוון התאמת ההשתלמות בתכונה ובמעשה לתורת המוסרים העליונים האלה, ומשם יוצאים להורות ולהאיר בתוך עם ישורון.
ואשרי לתמימי דעים מטיבי מעש, אשר על ידם יהיה נצור ומתקיים המוסד הנעלה הזה להקל לו מעול דחקו, ועליהם נקרא הכתוב 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'.
ואנו חותמים את דברינו בברכת התורה וברב תודה והכרת טובה, ובכל הדרת כבוד ויקר תפארה למשפחת שרי ישראל נזר ועטרה יתברכו באורך ימים ושנים טובים וברב נחת מכל בני ביתו יחיו ויזכו לישועה קרובה בתוך כלל ישראל במהרה בימינו אמן.
כעתירת המצפה לישועה ורחמים, גרשון בן לא"א מו"ר מוהר"י שליט"א מיאדניק.
וכגון דא צריך לאודועי, כי באה נדבתו בעת הצריך, כי מאד מצבנו דחוק, כי עתה לרגלי המשבר החזק רחמנא ליצלן מקורי ההכנסה נתדלדלו ביחוד נתרבה הדחק בכלכלת המוסד עתה, כי קרן קיימת חצר בית חומה שהונח ביסודו לכלכלתו, נלקח עתה לפרעון חובותיה על משך עשר שנים, ואנו בדאגה מרובה בעד קיומו של המוסד הקדוש אשר הוא מראשי מוסדות התורה שבו ישתלמו הלומדים במעלות עליונות של תורה ויראת אלקים בעמק הלכה ומוסר וחכמה, להאיר אור עולם בעמנו בעזרת ה' יתברך, ירחם ה' יתברך על פליטת עמו בית ישראל ועל פליטת סופריו להעמידם בקרן אור ולהצמיח קרן ישועה האמתית במהרה בימינו".

במכתב משנת תרצ"ו כתב: "רעדה אחזתני בשמעי מזוגתי תחי' בשובה משם [מקלם] את הדוחק והלחץ שאין כמותו… רעב ללחם במובן תרגום המילה בפשטותה!".

כפי שמסר הרב יהודה לייב נקריץ, חתנו של הרב אברהם יפהן מנובהרדוק, הרב גרשון נשא דברים בכ"ה בשבט תש"א, בכינוס שנערך בבית המדרש בית המוסר בקובנה, לציון יום השנה החמישים ושמונה לפטירתו של מייסד בית המוסר, רבי ישראל מסלאנט. הרב גרשון דיבר שם אודות גודל החיוב להכיר טובה לרבי ישראל סלאנט, ופירט כמה וכמה תוצאות נפלאות צמחו מבית המוסר, לכלל ולפרט, לבני ישיבה ולבעלי בתים. הוא הוסיף ואמר שרבי ישראל סלאנט היה ידוע בגאונותו הגדולה, עד שאמרו עליו שמוחו שקול כנגד עשרת אלפי איש, וברוב חכמתו חדר לעומק ההלכה ועורר אודות התרופה הנצרכת לדור זה. בהקדמת מסילת ישרים מביא על הפסוק (איוב כח, כח) 'הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה' את דברי חז"ל: 'הן אחת. הרי שהיראה היא חכמה והיא לבדה חכמה' וכו'. הרי שיראת שמים היא חכמה גדולה, והיא יותר מאשר פרומקייט, כי חכמה נוראה שקועה בו. רבי ישראל ותלמידיו הוציאו את העניין המרומם של חכמת המוסר, לעיני הקהל. אולם זה כשלעצמו לא יספיק, אם חס ושלום דבק בנו שמץ מן הרע מוכרחים להתנער ולהתנתק מזה – וסור מרע על ידי 'בינה' – פירושה ללמוד בספרי יראה, בלב נכון, בשפתיים דולקות וכו', והתפעלות הנפש, עד אשר נהפך לקנין נפשי – ממהות העובד.

פנקס בכתב ידו של הרב גרשון, ובו מאמרים והנהגות רבות מהרב נפתלי אמסטרדם ומהרב ישראל מסלאנט, היה בידי הרב לוונשטיין ויצא לאור בספר "כתבי הסבא ותלמידיו מקלם". ככל הנראה חיבר כתבים נוספים, אך הם אבדו בשואה.

בראשית מלחמת העולם השנייה המשיכה הפעילות בישיבה. הרב נהרג על קידש השם בשנת תש"א עם רעייתו וחמשת ילדיהם ועם תלמידי בית התלמוד. הרבנית היתה חולה והתקשתה ללכת, והלכה לגיא ההריגה כשהיא נשענת על ילדיה.

בעדות אחד הניצולים נמסר כי בעוד שהיהודים נדחפו לבורות הירי, במכות ומהלומות, “שרו בהתלהבות ובדבקות עצומה עד שההד היה ביער מסביב בקול נורא, השיר ששרו היה: אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו (וההמשך בידיש: טאטע איך לויב דיר, טאטע איך דאנק דיר, וויל איך בין א איד). וכן שרו אתה בחרתנו… אהבת… ורצית… מזמורי תהלים ואדון עולם… העמידום חיים בתוך הבור, ועם רובי מכוניות ירו עליהם עד שנפלו מתבוססים בדמיהם. בקבר אחד נמצאים האב”ד, ר’ קלמן ומשפחתו הי”ד, מהמנהלים של הישיבה הגדולה הת”ת דקלם רבי דניאל מאוושאוויץ ואשתו חיה הי”ד, וגיסו רבי גרשון מיאדניק ואשתו פריעדא וילדיהם הי”ד, וחמותם הרבנית פשעא זיעוו, והדודה הרבנית נחמה ליבא ברוידע – בתו של הסבא הי”ד. גם שאר רבני הת”ת הר”ר יצחק סקיר והרב ר’ שלמע פיאנקע וילדיהם, והרבה מהבחורים שלמדו בישיבה. הי”ד”.

בארכיון בית לוחמי הגטאות מובאת פיסקה ערוכה על בסיס עדותו של צבי גוטמן על חורבן קהילת קלם:
בתאריך 26.06.1941 כבשו הגרמנים את העיירה. ב 01.07.1941 הופרדו הנשים והגברים אלה מאלה ונכלאו במקומות שונים. ב – 15.07.1941 הואשמו היהודים בהחזקת נשק, וכמה מאות מהם נורו. ב – 19.07.1941 נורו שאר יהודי קלם אל בורות שהוכנו מבעוד מועד. רבים מהם נקברו חיים. בחורי הישיבה ועוד 35 צעירים הושארו בחיים כדי לכסות את הבורות. כשהחליטו הליטאים לירות גם בהם, צעדו הגברים אל הבורות, ובראשם ר’ דניאל [מובשוביץ], ר’ גרשון [מיאדניק] והרב [ר’ קלמן ביינשביץ, רב העיירה] בראשם, ובפיהם השיר “אשרינו מה טוב חלקנו”. הרב נרצח אחרון, אך לפני כן אולץ לכרוע על ברכיו ולחזות ברצח הנורא. באותו מקום

הערה: יש סתירה בין המקורות לגבי יום הירצחם של הרב גרשון מיאדניק ורבני התלמוד תורה בקלם ותלמידיהם. יש שכתבו שנספו ביום ה’ במנחם אב תש”א, ב’הגדה של פסח קעלם’ – נכתב כי הוצאו להריגה בכ”ח באב תש”א (שם כתב כי היה זה ביום שישי, ונרצחו בשבת. אך כ”ח אב תש”א חל ביום ה’) ומעדותו של גבי גוטמן עולה כי נהרגו בכ”ד בתמוז תש”א.

מספר הצפיות במאמר: 8

אהוביי ידידיי, ידוע כל החיות והקיום ישראל בגולה היא על ידי מסירות נפש, והמסירות נפש משלים חובת המצות שאינן נוהגין בחו"ל. ועיין בקדושת לוי ז"ל פרשת לך כי אברהם אבינו נתנסה רק בחו"ל, כדי להשלים חובת תרי"ג מצות על ידי מסירת נפש, אכן בארץ ישראל היה ביכלתו לקיים כל מצות התורה, לבד מהעקידה שהיה הנסיון בארץ ישראל. עיין שם.

ובזה תבין את אשר לפנינו תמיד לעמוד במסירות נפש, הן בשמירת שבת קודש והן הנסיון כעת במאכלות אסורות ובשאר ענינים, כי זה כל החיות שלנו כעת בגולה. ועל ידי זה נשלם כל התרי"ג מצות.

וכבר אמרתי בפרשת לך בפסוק (יב,יג): 'אמרו נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך', ותרגום אונקלוס: 'ייטיב לי בדיליך ותתקיים נפשי בפתגמייכי'. עד כאן. והוא חדוש גדול, שתרגם תיבת 'בגללך' 'בפתגמייכי'. ובתרגום יונתן איתא: 'אמטולתיך'. והנה המפרשים הקשו האיך ציוה אברהם אבינו שתאמר 'אחותי את', הלא על ידי זה בוודאי יקחו אותה למלכות, מה שאין כן אם תאמר 'אשת איש אני', הוא ספק שמא ימנעו ממנה, כי אומות העולם גדרו עצמן מעריות אחר המבול, כמו שאיתא בחז"ל.

ועל פי הנ"ל נוכל לומר, כאשר ירד אברהם אבינו עליו השלום למצרים לחו"ל לא היה יכול להתקיים שם בלי מסירות נפש, כאשר מקודם מסר נפשו אצל נמרוד על עבודה זרה, כן התחיל למסור נפשו על גילוי עריות, וציוה לשרה 'אמרי נא אחותי את', כדי למסור נפשה במסירות נפש תיכף בבואם לחו"ל, כי על יד זה ודאי יקחו אותה. ובזוהר הקדוש, דחמא עמה שכינתא, ובגין כך אתרחץ אברהם ואמר 'אחותי היא', וזה 'למען ייטב לי בעבורך', פירוש תיכף בעברך לשם, 'וחיתה נפשי בגללך', בפתגמייכי, על ידי דבריך שאמרה שהיא אחותו, והתחילה מיד במסירות נפש מצדה. ועל ידי זה נצולו שניהם. והיה אברהם אבינו עליו השלום ירא להמתין בחו"ל במצרים אף רגע אחת בלי מסירות נפש.

כבר אמרתי בדברי קדושת לוי הנזכר, על שהנסיון העקדה היה בארץ ישראל דוקא. דבנסיון האחרון הוא העקידה, האיר ה' יתברך לאברהם אבינו עליו השלום דרך חדשה בענין מסירת נפש. דעד נסיון העקידה לא היה עוד מסירות נפש בכח ובמחשבה רק בפועל ממש, כמו הנסיון הראשון באור כשדים שמסר את נפשו בפועל ממש, ואברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו בלכתם להעקידה הלכו למסור נפשם בפועל ממש, כמו שנאמר: 'ויקח את המאכלת לשחוט את בנו'. ובשעה שנאמר לו: 'אל תשלח ידך אל הנער', האיר ה' יתברך את עיניו 'וירא והנה איל אחר', פירוש 'איל' הוא מלשון התחזקות כמו 'אילי הארץ' (ובלשון אשכנז: א אנדער שטארקייט). 'נאחז בסבך בקרניו', ידוע דהקרן נמצא מהמוח, והם תוקף המוחין, וזה 'נאחז בסבך בקרניו', כי נאחז באילנא רבא, היא עץ החיים, 'בקרניו' בתוקף המוח, וראה שביכולת למסור נפשו במוחא וליבא כמו בפועל ממש. וזה: 'ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו', פירוש שהעלה את המסירות נפש הפנימיות הנ"ל, המכונה בשם 'איל', שהיה חשוב כמו מסירות נפש בפועל ממש. וזה: 'לעולה', כל כך נתעלה המסירות נפש הזה, כמו שהעלה בנו ממש. וזה 'תחת בנו'. ואי אפשר עוד לבאר יותר.

וזה פירוש הכתוב: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. ובתרגום אונקלוס: 'קדם ה' הכא יהון פולחין דוריא'. ועיין רש"י ז"ל, פירוש דהנה מסירות נפש בפועל ממש, אי אפשר לקיים כל ימי חיי האדם למסור נפשו בפועל ממש. אבל מסירות נפש במוחא ולבא, זה ביכולת ישראל לקיים בכל יום ובכל שעה. וזהו שכתוב: 'ה' יראה', יבחר ויראה לו את המקום זה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות, שזה יהיה נצחיית, 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', כי יהא ביכולת למסור את עצמו במסירות נפש בכל יום ויום. וזה: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא', היינו היסוד החדש שנתגלה לו בענין המסירות נפש, 'ה' יראה', אשר ה' יתברך האיר לו דרך חדשה בענין המסירות נפש: 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה' (היינו: 'דאס זאל קאנען זיין אלע טאג מסירת נפש כמו בפועל ממש'). וזה 'בהר ה' יראה', דאיתא בפסיקתא: 'ירושלים הרים סביב לה', זה הר סיני והר המוריה, עד כאן. וזה תורה ותפלה, ויהא ביכולת אדם למסור נפשו בתורה ותפלה בכל יום. וזהו שכתב רש"י: להשרות שכינתו ולהקריב כאן קרבנות. כידוע דהקרבן היא כאלו הקריב חלבו ודמו, וזה מסירות נפש בכח שנתחדש על ידי אברהם אבינו עליו השלום. ועל ידי מסירות נפש בכח נתקבלו הקרבנות בפועל, וכמו שנתקבל אילו של אברהם אבינו עליו השלום לאחר המסירות נפש שלו.

ועיין בשו"ת הרשב"א ז"ל (חלק ד סי' נה) על הכתוב: 'כי עליך הרגנו כל היום', וזה לשונו: וכי אפשר ליהרג בכל יום, אלא שבכל יום שאנו קורין קריאת שמע ואומרים 'בכל נפשך', ומסכימים על כן, הרי כאלו הורגנו באותה שעה עליו יתברך שמו, כי כל המסכים לזה כאלו עשאו. והוא שאמר 'והיו הדברים אשר כו' מצוך היום על לבבך', והיו מוסכמים וחקוקים על לבבך. עד  כאן לשונו הקדוש. ועיין במדרש רבה, 'העלהו' אמרתי לך, ולא לשחוט אותו. עד כאן. היינו שהקב"ה אמר לו להעלהו שיהא ביכולתו למסור נפשו במחשבה כמו במעשה, וניחא בזה מה שנסיון העקידה היה דוקא בארץ ישראל בהר המוריה למסור נפשו בכח כמו בפועל. ובזה תבין קושית המפרשים למה לא נתקיים מעשה העקידה כמו שאר נסיונות, כי באמת נתקיים מעשה העקידה במסירות נפש בכח כמו בפועל ממש.

 (מכתב האדמו"ר רבי חיים יעקב אריה, מערב חג פסח תרצ"ט, אשר עליו כתב נכד האדמו"ר, רבי יצחק דוד מורגנשטרן: 'בפקודת אאזמו"ר הרה"ק שליט"א שכל אחד יצפן את המכתב הלז אתו במקום המשתמר')

---

רבי יעקב אריה מורגנשטרן הי"ד, מווישקוב-ראדזמין, היה האדמו"ר האחרון לבית ראדזמין, לאחר שחלה הוסיפו לו את השם 'חיים'. הוא נולד בסביבות שנת תרל"ח (1878) לאביו רבי צבי הירש, האדמו"ר מלומאז' (שהיה חתן האדמו"ר רבי שלמה יהושע דוד גוטרמן האדמו"ר מראדזמין), בן רבי דוד מקוצק, בנו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק. הוא היה תלמיד של אביו. בשנת תרנ"ב נשא לאשה את רחל בת רבי מנחם קאליש אב"ד ואדמו"ר מאמשינוב.

עוד מצעירותו נהג ללמוד בכל יום שיעור בעיון מארבע לפנות בוקר ועד שמונה, גם בשבתות וימים טובים. למרות טרדותיו הרבות ברבנות ובאדמו"רות, לא שינה ממנהגו, וראה בלימוד זה את עיקר לימודו. בחצרו שולבו הנהגות בית קוצק, ראדזימין ואמשינוב.

לאחר נישואיו המשיך לשבת באהלה של תורה, וכיהן כרב בווירבזניק, ואחר כך כרב קהילת וישקוב. באלול תרפ"ו נפטר אביו, ועוד במהלך ה'שבעה' על אביו מילא את מקום אביו באדמו"רות וערך 'שולחן' לחסידים. דברי תורתו נאמרו בהתלהבות ובהתרגשות, ועשו רושם רב על החסידים. הוא התעניין בכל פרט בחיי חסידיו.

דודו, האדמו"ר רבי אהרן מנחם מנדל גוטרמן מראדזימין נפטר בט' באלול תרצ"ד ללא ילדים, ורבי חיים יעקב אריה עבר לראדזימין בשנת תרצ"ה והחל לכהן גם כאדמו"ר לחסידי ראדזימין, כאשר את מקומו ברבנות ווישקוב מילא בנו רבי דוד שלמה.

הוא נודע כגאון בנגלה ובנסתר וכאחד מגדולי האדמור"ים בפולין ואלפי חסידים נהרו אליו.

בשנת תרצ"ד נפטרה הרבנית רחל.

שנים ממכתביו שרדו ויצאו לאור בחלק ממהדורות הספר "ביכורי אבי"ב". המכתבים נכתבו בתקופה שיהודי פולין סבל ממצוקה ומחסור, לקראת פסח תרצ"ח ותרצ"ט, והם מלאים בדברי עידוד ואמונה, השתתפות בצער חסידיו והנחיות לקבל את היסורים באהבה, בסבלנות וביישוב הדעת.

ביום הכיפורים תרצ"ט עלה הרבי על הבמה לדרוש, על אף שלא נהג כך בעבר, ואמר: "ישנם אנשים שאינם מאמינים בגיהנום, לכן הקב"ה מביא גיהנום לעולם הזה". הרבי הביא את הפסוק (תהלים נ,טז-כא) "ולרשע אמר אלקים וכו' ואתה שנאת מוסר דמית אהיה כמוך". מפרש רש"י, סבור אתה שאהיה כמוך להתרצות במעשיך הרעים, "אוכיחה ואערכה לעיניך". בתרגום, אוכיחא בעלמא הדין, ואסדר דין הגיהנום מעלמא דאתי קדמך. כלומר, דיני הגיהנום מהעולם ההוא יהיו כאן לפניך בעולם הזה כי הרשעים ממשיכים הגיהנום לעולם הזה, כמו שכתוב "תייסרך רעתך".

בנו, הרב אלימלך, השיא את אחת מבנותיו בוורשה בהשתתפות אביו ובני המשפחה. בליל החתונה פלשו הגרמנים לפולין, וסעודת החתונה נערכה בחלונות מואפלים. בשל נסיבות אלו, שהו בני המשפחה בוורשה ונשארו שם, עד שנשלחו לגטו ורשה.

רבי חיים יעקב אריה נהרג עקה"ש בטרבלינקה בשלהי קיץ תש"ב. כן נספו גם שמונת בניו ומשפחותיהם:

בנו, הרב דוד שלמה הי"ד, רב ואב"ד ווישקוב, ורעייתו מלכה ליבא.

בנו, הרב ישראל יצחק, אב"ד בסלוצק, ורעייתו מרת יוטא, וילדיהם: חנוך העניך, הענא רבקה (שנשאה לבנו של האדמו"ר מקולביעל), יהושע, אברהם שלמה ושאר ילדיהם.

בנו, רבי מרדכי אב"ד סקארז'יסק, ורעייתו, וילדיהם: מנחם צבי, רבקה לאה (שנשאה לבנו של הרבי מלענטשנא הי"ד), חנה.

בנו, הרב אלימלך יהודה, רעייתו חנה רייצה (בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב), וילדיהם: מנחם, צבי.

בנו, ר' דוב בעריש, רעייתו יוכבד (בת האדמו"ר מוואלומין הי"ד), וילדיהם: מנחם, צבי.

בנו, ר' בנימין, רעייתו שרה (בת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב הי"ד), ובנם ישראל צבי מנחם.

בנו, ר' משה, ורעייתו רבקה (בת האדמו"ר מגרוכוב הי"ד), וילדיהם.

בנו, ר' ירחמיאל, ילדיו מאשתו הראשונה מרת חוה: שמחה בונים, מנחם, יצחק דוד (מחשובי תלמידי ישיבת חכמי לובלין) ורבקה. וכן רעייתו מזיווג שני וילדיהם.

הי"ד

.ניצלה רק בתו יוטא טויבא, אשת אחיינו רבי ירחמיאל יהודה מאיר קאליש, האדמו"ר מאמשינוב בירושלים.

דברי תורה מאת רבי חיים יעקב אריה הובאו בספרים ביכורי אבי"ב, שארית מנחם וב'קונטרס זכרון יעקב' הנלווה לספר דברי מאיר (ירושלים תשס"ד).

.

מספר הצפיות במאמר: 21

לקוטי חידושי הרמ"ל [מאת רבי משה ליב מסאסוב]:

משנה אבות ה,כ: 'עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן'. משולל הבנה, מאי שנא דנקט 'עז פנים' מכל שאר מדות רעות. גם 'בושת פנים לגן עדן', הלא כמה מדות טובות יש שמביאין לגן עדן. אך העניין דאיתא בזוהר הקדוש [1] שמי שדרכו תמיד להוכיח בני אדם ולהחזירם בתשובה, אזי בזמן פטירתו שמוליכין אותו לגן עדן העליון, מעבירין אותו דרך גיהנם, כדי שיתאחזו בו הנשמות אשר עדיין לא נזדככו כראוי, והוא מוליך אותם עמו למעלה. והוא לו לגמול טוב, כאשר הייתה מדתו בחיים להיטיב לכל אדם ולתקנם, כן נמי אחר פטירתו, יזכה להיטיב לזולתו.
והנה 'עז פנים' נקרא הצדיק שדרכו תמיד להוכיח, ואינו בוש וירא משום אדם, לכן אחר פטירתו מוליכין אותו דרך גיהנם, שיתאחזו בו נשמות. 'ובושת פנים', היינו צדיק כזה שרק על עצמו מסתכל בעין יפה תמיד להיישר מעשיו כראוי, ואינו עוסק בטובת אחרים להוכיחם ולתקנם. זה נקרא 'בושת פנים', אותו מוליכין מיד לגן עדן, ולא ילך דרך גיהנם לתקן הנשמות בפטירתו, כי גם בחיים לא אחז במדה זאת [2].

הערות [מאת הרב נחמיה שפירא]:

[1] עיין בזוהר הקדוש פנחס דף ר"כ ע"ב. ודוק.

[2] ובזה פירש שם בספר דברי צדיקים הפסוק (וישב) 'כי ארד אל בני אבל שאולה'. וכתב וזה לשונו: והנה כתיב (עובדיה) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה'. העניין, אש בפני עצמו חם מאד אבל אינו מבעיר לזולתו, לא כן להבה שילהט דברים הקרובים אליו. כן הייתה מדת יעקב 'אש', שהיה בפני עצמו בחמימות והתלהבות גדול, אבל לא היה מבעיר לזולתו. 'ובית יוסף להבה', שמבעיר אחרים. לכן נקרא 'יוסף', שמוסף תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם. והיה יעקב מקיים בעצמו אחר לידת יוסף מאמר חז"ל (ברכות ס"ג ע"א) בשעת המפזרין כנס, כיון שיוסף היה מוסיף תמיד עובדי ה' יתברך, לא הוצרך יעקב לעשות זאת, והיה אוחז דרכו והילוכו בקדושה, לתקן עצמו היטב הדק. כי כל צדיק אוחז דרכו והתנהגותו אשר עבורו בא לעולם, וקשה לו לפרוש מדרכו ולאחוז דרך אחר אשר לא כמדתו. והנה יעקב חשב כי יוסף אינו בזה העולם, ואין מי שיתקן בני אדם להחזירם למוטב, ויצטרך הוא לאחוז מדת יוסף, להוסיף תמיד גרים וללמד אותם חכמה ודעת. ואם כן גם אחר פטירתו יצטרך ללכת דרך גיהנם, שיתאחזו בו הנשמות כנ"ל. וזה לו לצער ולאבל, שיצטרך לעזוב דרכו בקודש ולאחוז דרך אחרת. וזה אומרו 'כי ארד' בשביל 'בני' שאינו בזה העולם 'אבל שאולה', שאצטרך ללכת דרך הגיהנם. וזה לי לאבל ולעגמת נפש. עד כאן לשונו הקדוש.

והנה בספר 'סמיכת משה', בפתיחה במילי דאגדתא, מביא גם כן הפירוש על המשנה הנ"ל, עם הפירוש על הפסוק 'כי ארד אל בני' כו'. והרחיב הדיבור בדברי חן והמתיקו מאד. אבל הוא מביא הכל בשם זקיני הקדוש הרמ"ל זצללה"ה, וכן בספר 'אילנא דחיי' (בפרשת וישב) מביא בשמו הקדוש כל העניין הזה. ומפני כי הרב הקדוש בעל 'דברי צדיקים' היה תלמיד זקיני זצוקללה"ה, ומביא בשמו רק הפירוש על המשנה בלבד, ואחר סיום פירוש המשנה כתב 'עד כאן דבריו הנחמדים', מובן מזה שלבעל הפתיחה בספר 'סמיכת משה' ולבעל ספר 'אילנא דחיי' לא הגיעה השמועה היטב.

דהנה נודע דרכו בקודש של כבוד קדושת זקיני הרמ"ל זצללה"ה שהיה נע ונד שנים רבות לפדות שבויים, ובדרך מהלכו תיקן כמה נפשות ישראל. ומספרים כי את הרב הקדוש הרבי ר' יצחק אייזיק מקאליף זצללה"ה, הביא הוא לרבו הגאון הקדוש הרבי ר' שמואל שמלקה מניקלשבורג זצללה"ה, בהיותו (הרב הקדוש מקאליף) עוד בילדותו. ושמעתי מספרים ממגידי אמת בשם מרן הקדוש הרבי ר' מענדלי מפריסטיק (או מרימנוב) זצללה"ה, שראה בחזיון, שאחר פטירת זקיני הרמ"ל לא רצה לעלות לגן עדן עד שיתנו חופש לכל הרשעים שבניהנם, שיעלו אתו לגן עדן. ויפק רצון מד', ועלתה בידו לפדות כל הרשעים, ונתרוקן כל הגיהנם, נקי מכל. ומקובל שאמר בזה הלשון "גלאבטס (בפתח תחת האלף) מער, כמו שמנקים הבית עם פלאדער וויוש [=עם מטאטא]'". (מפני שהיה יליד מעהרן, היה לשונו הקדוש משונה קצת במבטא ממבטה שלנו). לקיים מה שנאמר (איוב כב) 'ותגזור אומר ויקם לך'. (שם לג) 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו', ויאמר פדעהו מרדת שחת' וגו'. כדרכו בחיים חייתו. וכנ"ל.

---

הרב נחמיה שפירא, נולד בשנת תרל"ד, ונודע בצעירותו כעילוי חריף.  אביו, הרב משה יהודה ליב, אב"ד סאסוב וסטריזוב, היה בנו של רבי שלמה מסטריזוב-מונקאטש בעל ה"שם שלמה", (בנו של רבי אלעזר שפירא מלאנצהוט, בנו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר') חתן רבי יקותיאל שמעלקא מסאסוב בנו של רבי משה יהודה ליב מסאסוב. אמו של הרב נחמיה, מרת חנה, היתה בת הרב ברוך מגורליץ, בנו של האדמו"ר ה"דברי חיים" מצאנז.

לזמן קצר למד אצל דודו הגאון הצדיק המפורסם, רבי צבי הירש שפירא, בעל ה'דרכי תשובה', ונודע כגדול בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר.

נשא לאשה את מרת נחמה טילא בת הצדיק המפורסם רבי ישעיה נפתלי הירץ שפירא מדינוב, בנו של רבי דוד מדינוב, בנו של רבי צבי הירש שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר'.

במשך שנים רבות היה רבה של סאסוב. במלחמת העולם הראשונה התגורר עם אביו ועם משפחתו בווינה, שם פעל כמוהל מומחה בבתי החולים. משנת תרפ"ב התיישב בעיירה סטריזוב ומילא את מקום אביו ברבנות בעיירה, לצדו של רב נוסף. הוא ביקר בבתי נדיבים בארה"ב, על מנת להתרים אותם.

עם כניסת היהודים לסטריזוב, נשאר הרב עם קהילתו וניסה לפעול להקל על מצבם של יהודי העיירה. בחודש תמוז תש"ב גורשו יהודי סריזוב לגיטו ריישא. הרב נספה בשואה יחד עם בני קהילתו ועם משפחתו, ובהם רעייתו וכל ילדיהם ונכדיהם:

1. הרב ישעיה נפתלי הירץ דומ"ץ בדוקלא ורעייתו מרת ריקל רייזל (בת רבי מנחם מנדל הלפרין מברז'ן, הרבי מדוקלא) ושני בניהם המופלגים בתורה. נרצחו בג' באלול תש"ב.
2. הרב שלמה ורעייתו רבקה (בת הרב משה חיים אפרים הלוי איש הורביץ, מוואליע-מיכאווע) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.
3. הרבנית פרימא ובעלה הרב חיים ספרין אב"ד סאלא (בן הרב זיידה ספרין מדאבראמיל, רב בסאלא) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.

על פי קטלוג 'אוצרות לונדון' נספה הרב, עם בני משפחתו, בדרך בין סטריזוב ובין גיטו ריישא.

בעבודה ויגיעה קשה במשך כמה שנים עלה בידו להוציא לאור את חידושי הרמ"ל (ג' חלקים) מתוך כתבי ידו של רבי משה ליב מסאסוב, והוסיף עליהם הגהות וביאורים. בשנותיו האחרונות סידר והכין לדפוס עוד חידושי תורה רבים שלו ושל אביו, אך הם אבדו בשואה, עם חורבן בני המשפחה ובני הקהילה.

תמונת חתימת הרב נחמיה שפירא ותמונה מהנייר הרשמי שלו מובאים באדיבות בית המכירות 'אוצרות לונדון'.

מספר הצפיות במאמר: 7