קטגוריה: יארצייט

ב"ה זאקשעווק (פלך לובלין)

אציע איזה דברים קצרים מה שראיתי בכתב יד על הגדה של פסח ליתנם מקום בהבאר

מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקא זצ"ל
א) 'ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרימה'. בגמרא פסחים פרק ערבי פסחים מתחיל בגנות וסיים בשבח, על דרך שפירש אבי מורי ורבי ז"ל (פרשת בראשית) 'אל הנחש אמר כו' ועפר תאכל כל ימי חייך'. לכאורה מה זו קללה אם אכילתו הוא כך. אך הכוונה שהאדם הוא מושגח מאתו יתברך בכל רגע, כי הוא חסר תמיד ועל כן צריך תמיד להשגחתו, אבל להנחש נתן לו בכל מקום מה שצריך לו, ולא יצטרך להתפלל אליו להיות תמיד מייחל להשגחתו. וידוע מה שכתב המורה שכל מה שהוא גבוה במדריגתו הוא יותר בהשגחה. וזהו 'ואתן לעשיו את הר שעיר', ואין צריך להשגחתו כלל. אבל 'יעקב ובניו ירדו מצרימה' לענות 'ונצעק' כו'.

עוד מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקא זצ"ל הנ"ל
מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, כתיב 'למען תזכור יום צאתך ממצרים כל ימי חייך' היא מצוה נצחית ליצא מהרע. ואם אין לנו עצה להגיע למדת 'עשה טוב', יראה על כל פנים להיות 'סור מרע' בחשכת המניעות המכונה ללילה. והם היו מזככים את עצמם עד שבאו תלמידיהם, והרגישו הדברים היוצאים מהלב, ואמרו 'הגיע זמן קריאת שמע', שהוא בחינת 'ועשה טוב', של שחרית, ימי הילדות שאז נעשה היחוד של שמע. ואמר רבי אלעזר בן עזריה הרני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יצאת מצרים בלילות, להיות הרגש 'סור מרע' בעשירות, עד שדרשה בן זומא יצפה לחכמה.

מהרה"ק מוהרי"מ מגור זצ"ל
עניין שנקרא שמיני של פסח 'אחרון של פסח', ולא כן בכל המועדות, הוא על דרך מאמרם ז"ל (ברכות י"ב:) וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר 'הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' ' וגו'. וזהו 'אחרון של פסח', לשנה הבאה בירושלים:

ׁהמשך יבא אי"הׂ
ישראל יחיאל פרידלינג אבד"ק זאקשעוויק יע"א

(הבאר, כרך ב, שנה ז, סי' סו)

---

הרב ישראל יחיאל פרידלינג אב"ד זאקשעוויק (זאקשיוויק/ זקשובק/ זקשוויק) נולד בזמושץ (פולין), לאביו, הרב דוב בעריל, ולאמו, חיה פרידה.

בשנת תרס"ד נפטר ר' דוב בערל אביו של הרב ישראל יחיאל פרידלינג הי"ד, ואמו, שנשארה עם יתומים קטנים, גידלה את כולם להיות מחובשי בית המדרש.
אחיו, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, היה עורך 'הבאר', אב"ד ביסקיביץ ורב שכונת פובונזק בוורשה.
אחיו, הרב [אברהם] אבא פרידלינג שנולד בשנת 1899, והיה פרנס הקהל בזמושץ, נכלא בשואה בגטו טרזינשטט ושרד.
אחותם מרת פייגא געלדי נישאה לגאון הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, רבה של פלונסק ומראשי הרבנים בוורשה.
אחותם אידל פרשטמן עלתה לארץ ישראל והתיישבה בעיר רחובות.

בהיותו כבן שש עשרה למד בישיבת 'דרכי נועם'  בעיירה גור שבפולין, שהייתה מראשוני הישיבות החסידיות בעולם. באותה תקופה התכתב בענייני פלפול עם אחיו הגדול, הרב צבי הירש פרידלינג (אב"ד ביסקיביץ והגליל, עורך כתב העת 'הבאר'), ומכתבי אחיו אליו יצאו לאור ב'קונטרס חידוד התלמודים' שיצא לאור בשנת תרפ"ח ביחד עם הספר 'קיום העולם'. במכתבים אלו מפליג האח הגדול להפליג בשבח אחיו הבחור וכותב: 'אחי יקירי ה"ה הרב הגאון הגדול חריף ובקי עצום ורב סיני בקודש בש"ס ופוסקים מלא וגדיש חסיד ועניו שלשלת היוחסין וכו' וכו' מקש"ת מוה"ר ישראל יחיאל פרידלינג שליט"א האבד"ק זעקשעוויק יצ"ו… אחי החביב עלי כגופי ונפשי הבחור כהלכה החריף ובקי נפלא מפורסם מבני עליה סוע"ה עידי' לגאון ולתפארת עטרת תפרת ישראל יחיאל פרידלינג נ"י ויזרח לעד היושב כעת עה"ת בישיבה הק' דרכי נועם בגור'

מתוך כתבי היד של הרב ישראל יחיאל פרידלינג נשארו כעשרה מאמרים שפירסם בכתב העת 'הבאר', ובהם פלפול בש"ס למסכת סוכה דפים ל'-ל"ה ולמסכת מגילה דף ה', בירורי הלכה: דין כלי אלומיניום, דין שמיעת ניגון ברדיו בימי אבל, ועוד, שאלה בעניין תחליפי מזון ביום כיפור, וענייני פסח והגדה של פסח מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקי והרה"ק מוהרי"מ מגור זצ"ל.

הרב, הרבנית וארבעת ילדיהם הקטנים ניספו בשואה בשנת תש"ג (1942). היארצייט שלו נקבע בתאריך כ"ב בחשון.
בדף עד שכתבה אידל פרשטמן בשנת 1956 היא כתבה שאחיה, הרב ישראל יחיאל ומשפחתו נספו בטרבלינקה בשנת 1942, אך בדף עד שכתבה בשנת 1957 היא כתבה שהם נספו בזקשובק בשנת 1943. בדף עד שכתבה שיינדל גיטל (טובה) רוטמן היא כתבה שהוריה ואחיה נספו  גטו ורשה. ובפנקס זאמאשטש עמו' 1102 נכתב שהם נספו בבלז'ץ. הי"ד.
בדף העד שכתבה אידל פרשטמן בשנת 1956 היא כתבה שאחיה נולד בשנת 1905, אך בדף העד שכתבה בשנת 1957 כתבה שהוא נולד בשנת 1902.
אך כפי שמופיע למעלה הרב ישראל יחיאל היה תלמיד ישיבת 'דרכי נועם' בגור בהיותו כבן שש עשרה. ישיבה זו קמה בשנת תרס"ו (1906) ונסגרה בשנת תרע"ד (1914), בתחילת מלחמת העולם הראשונה, לאחר הקמת מחנה צבאי גדול מאוד ליד גור, שגררה התקפות חוזרות ונשנות על העיירה עד שהיה סכנה להמשיך ולשהות בה. לפי זה נמצא שהרב ישראל יחיאל נולד בסביבות שנת תרנ"ח (1898) או קודם לכך.

פרשת בראשית

'לכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל', 'בראשית ברא אלקים' וגו'. נראה לי על פי דברי העקרים על הפסוק (תהלים ק"ל) 'כי ממך הסליחה למען תורא', דבאמת לא היה עונש להאדם על העבירה, דאנא בשרא והוא נורא, רק משום הכי מגיע עונש דבידו לעשות תשובה, וזה רק אם תשובה מהני. וזה פירוש 'כי עמך הסליחה', שאתה מוחל וסולח, כדי שעל ידי זה 'למען תורא', יהיה לנו מורא מלחטוא. עד כאן דבריו.
וידוע קושיית הפנים מאירות האיך מהני תשובה, הלא נראה ונדחה אינו חוזר ונראה. ותירץ זקני ה'ייטב פנים' לשבת תשובה לפי מה דקיימא לן דבאותו יום לא הווה דיחוי, וידוע דיומו של הקב"ה אלף שנים ושפיר מהני תשובה. ואין להקשות מקרבנות הקריבים להקב"ה אמאי אמרינן ביה דיחוי, דהתורה נתנה לנו בבחינת זמנים ומועדים, וכל דיני שבת ויו"ט נופלים תחת הזמן דידן, אבל תשובה קדמה לעולם, והוא למעלה מן הזמן, הווא ליה הכל באותו יום. עד כאן דבריו.
ובאגרא דכלה כתב וזה לשונו: אמרו רבותינו ז"ל התשובה קודמה לעולם, והוא נרמז בראשי תיבות 'בראשית' – בראשונה רצה אלקים שיעשו ישראל תשובה.
ואתי שפיר הסמיכות 'ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל', דהיינו כדברי העקרים, וזה רק אם מהני תשובה. ולכאורה הא הווי דיחוי, לזה אמר 'בראשית' וגו', לרמז בראשונה רצה אלקים שיעשו ישראל תשובה, דתשובה קדמה לעולם, אם כן לא הווי דיחוי, ושפיר איכא מוראות החטא, והבן.
ועל פי זה אמרתי לפרש המדרש פרשת תבוא (סי' יא) שני דברים גזר הקב"ה, אחד על ישראל ואחד על משה וכו'. ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן. אמר ליה ריבונו של עולם סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה. מנין שנאמר 'סלחתי כדבריך'. כיוון שבא ליכנס לארץ ישראל התחיל אומר 'אעברה נא' וכו', אמר לו הקב"ה, משה אין אתה יודע מה לעשות, אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין. אמר לו אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'סלח נא', ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'אעברה נא'. וצריך ביאור מה תלוי זה בזה. עיין ישמח משה פרשת ואתחנן. ונראה לי דאיתא במדרש (דברים פרשה י"א סי' ו') דמשה רבינו טען טענת 'לא תלין פעולת שכיר ביומו תתן שכרו'. וכתבו המפורשים לתרץ דיומו של הקב"ה אלף שנים, וליכא לא תלין. ואתי שפיר לפי זה דאם אתה אומר 'אעברה נא', וסבירא לך דיום דידי כיום דידך, אם כן בטל 'סלח נא', דתשובה לא מהני, דהוה נדחה. ואם יש 'סלח נא', דאזלינן בתר יום דידי שהוא אלף שנים, אם כן  בטל 'אעברה נא', דליכא לא תלין, והבן.
וגם יש לפרש על פי זה המדרש (הובא בזקיני הישמח משה פרשת ויחי ופרשת ואתחנן) בשעה שאמר הקב"ה למשה 'לא תעבור את הירדן', אמר משה 'יחי ראובן ואל ימות'. ופירש רש"י, לעולם הבא. ונראה על פי הנ"ל דמהא דלא בא משה רבינו לארץ ישראל נשמע דיומו של הקב"ה אלף שנים וליכא 'בל תלין', אם כן ממילא דמהני תשובה. וידוע דראובן עשה תשובה, כמבואר במדרש כמה פעמים, ואתי שפיר דמהא ד'לא תעבור' נשמע דתשובה מהני, ולכך אל ימות לעולם הבא, והבן.

עוד יש לפרש הסמיכות 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל', 'בראשית', על פי דברי הגאון הקדוש מסאדיגורא, 'החכם עיניו בראשו' פירש בתחילת כל דבר ישגיח שיהיה טוב, היינו בראש השנה, בראש חודש, בראש השבוע, בראש היום וכו'. וזהו שאמר 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל' 'בראשית', שתמיד יהיה משגיח על הראשית.

עוד יש לומר דהקדמונים הקשו למה בא האדם לעולם הזה הא היה לו כל טוב בעולם העליון ונהנה מזיו השכינה. ותירצו דמאן דאכל מן לאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה דבעל הבית. וזהו שאמר 'לעיני כל ישראל', פירוש בשביל שיהיו יכולין לראות, לכן 'בראשית ברא אלקים' וגו'.

עוד יש לפרש הסמיכות, על פי דברי הגמרא ברכות דף ו' ע"ב כל אדם שיש בו יראת שמים כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. וזהו שכתוב 'ולכל המורא הגדול' וגו', היינו שעל ידי זה הביא להם המורא הגדול הזה, שהסביר להם כמה גדול כח היראה, שבשביל כך 'בראשית ברא אלקים את השמים' וגו', דכל העולם נברא בשבילו. והבן מחידושיו על מסכת ברכות.

עוד יש לומר עפי"ד הבעל הטורים 'ולכל המורא הגדול' בגימטריא 'פי הארץ' דקרח. וידוע דמחלוקת קרח הייתה שהשווה עצמו למשה, כמו שכתב זקני ה'ישמח משה' פרשת קרח (דף נ"ט). אכן זה אינו, דהא איתא במדרש (בראשית פרשה א' סי' ו') העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות משה, שנקרא 'ראשית', שנאמר 'וירא ראשית לו'. ומהאי טעמא לא כתיב 'בתחילה' רק 'בראשית', לרמז על משה, אם כן אין להקיש אליו שום נברא, כי לא קם בישראל כמשה. וזהו הסמיכות 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' וגו' 'ולכל המורא הגדול', היינו פי הארץ שהיה מפני שאין לדמות שום נברא למשה. והיינו טעמא [דכתיב] 'בראשית ברא' וגו' ולא כתיב 'בתחילה', כי בשביל משה נברא העולם.
ועל פי זה יש לפרש מדרש פליאה 'ויקח קרח', מה לקח, אמת לקח. וצריך ביאור. ונראה לי דאיתא עוד טעם מה דלא כתיב 'בתחילה', משום דסופי תיבות 'בראשית ברא אלקים' הוא 'אמת', כמו שכתוב חותמו של הקב"ה אמת. אם כן לפי זה שוב יכול קרח לחלוק על משה, דמדלא כתיב 'בתחילה' אין ראיה, דיש לומר משום שיהיו סופי תיבות 'אמת'. וזה פירוש מה לקח, אמת לקח, היינו הטעם של אמת, דלכן לא כתיב 'בתחילה ברא' רק 'בראשית', כדי שיהיו סופי תיבות 'אמת', ועל ידי זה חלק עליו. והבן מחידושיו על מסכת ברכות.

בספרים הקדושים מובא מדרש פליאה 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד', מכאן שראש השנה שני ימים.
ונראה לי על פי מה שראיתי בספר 'יש שכר' בדיני ראש השנה שהביא בשם הזוהר הקדוש פרשת פנחס הטעם דראש השנה צריך להיות שני ימים אף בארץ ישראל, כי יום הראשון הוא דין, ויום השני הוא רחמים. ואם היה ראש השנה יום אחד היה העולם כולו בדין, לכן צריך שני ימים לחבר עמה הרחמים. עיין שם. ומבואר שצריך שני ימים מפני הרשעים שממשיכין עליהם מדת הדין, ולכן צריך עוד יום אחד להמתיק הדין. ואיתא במדרש (בראשית פרשה ג' סי' י') 'ויהי ערב' אלו מעשיהם של רשעים, וזהו שכתוב 'ויהי ערב' וגו' זה מעשה הרשעים, שממשיכין עליהם מדת הדין וטענת 'נפש החוטאת תמות', לכן צריך שני ימים ראש השנה להגביר רחמים על דין. כן יש לומר לעניות דעתי.

במדרש רבה בראשית (פרשה כ"ב סי' כ"ה) 'הן גרשת אותי היום', אתמול גירשת אבא, ועכשיו אתה מגרשני. וצריך ביאור.
ונראה לי דבלק"י הקשה איך גירש הקב"ה לאדם בראשון בשבת והוציאו מרשות לרשות. ותירץ דכולי עלמא דיליה. עד כאן דבריו. ומבואר במדרש שם שקין עשה תשובה. וכבר הקשו הא מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, כדאיתא בקידושין ל"ב ע"ב. ותירץ הישמח משה פרשת האזינו (דף קמ"ו) דבשלמא במלך בשר ודם, אף אם מחל הלא זה פגם בכתר הממלכה של כל המלכים, ולכך אין כבודו מחול. מה שאין כן הקב"ה דכולי עלמא דיליה ואין זולתו. עיין שם. ואתי שפיר לפי זה דאם גרשת אתמול בשבת לאבא, על כורחך מטעם דכולי עלמא דיליה, אם כן למה גירשת אותי, הא תשובה מהני, והבן.

פרשת בלק

'וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים'. ואיתא בגמרא וברש"י ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ אחד מהם לאוהל חברו, אמר ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה.
ויש לפרש על דרך צחות על פי מה שמפרשים הגמרא בשבת דף קנ"א אמר רב יוסף נקטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני, והא קא חזינן דמיעני, אי איתא דמיעני אהדורי אפתחא לא מיהדר. ולכאורה הלא בעוונותינו הרבים גם זה מצוי. אכן ראיתי הכוונה על פי הידוע דצריך לכוין בפסוק 'פותח את ידך' סופי תיבות 'חתך', דהשם הזה הוא מסוגל לפרנסה. ואם לא התכווין בזה צריך לחזור ולאמרו ולהתכווין בה, וזהו שאמר 'אהדורי אפתחא לא מיהדר', רצה לומר דלא מהדרי 'על פותח את ידיך' לכווין בה כראוי. עד כאן דבריהם. והנה יש לפני האדם שתי דרכים בכוונת 'פותח את ידיך', שייתן לו ה' יתברך פרנסת ביתו. אחד שחושב שבלאו הכי יש לחברי יותר מהנצרך לו, ואם היה לי רק חציו ממה שאינו צריך לו לא הייתי מבקש יותר, והיינו שיש לו קנאה על חברו או שנאה או שיש לו מסחר זה ועל יד כך מפסיד אותי, וכמו שפירש הרב בעל המחבר ספר שפתי חכמים בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך', היינו כשחברך יש לו גם כן מסחר שכמוך גם את זה צריך לאהוב, ויש דרך שנייה לבקש על הפרנסה שמבקש שה' יתברך יפתח לו המפתח של פרנסה וישפיע לו שפע וברכה מן צינור חדש ואינו רוצה ברעת חברו, יהיה לו מה שיש לו כאוות נפשו רק גם לי יהיה. ואם כן בזה השתי דרכים שניהם מבקשים על פרנסה,  אבל 'צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה', הצדיקים שיש להם שלום עם כל, כמו שכתוב 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', הם בוודאי אינם מבקשים רעת שום נברא ואינן רואין מה נעשה באוהל חברו האיך פרנסתו אם רב אם מעט. וזהו הכוונה שראה שאין פתחיהן, היינו שתפלת 'פותח את ידיך' מכוונת זה 'כנגד' זה, שאין כוונתם שזה יעני וזה יעשר, וגם שלא יציץ אחד מהם לאוהל חברו לראות שיש לו יותר ממני, וזה הראיה שיש שלום ביניהם. וידוע דהשכינה אינה שורה רק במקום שיש שלום (עיין עבודת הקודש להחיד"א מורה באצבע סי' א') על כן פתח ואמר 'ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה', והבן.

(מתוך קונטרס שמן למאור)

---

הרב יקותיאל יהודה, בנו של הרב חיים מייזליש ראש ישיבה באוהעל ורב קהילת סארוואש בעל ה'בנין חיים', בנו של הרב דוד דוב מייזליש הי"ד בעל ה'בנין דוד' אב"ד אוהעל.

הרב יקותיאל יהודה היה בחור גדול בתורה ויראה, חריף עצם ובקי נפלא, שלמד תורה בהתמדה והתלהבות יום ולילה. בהיותו בן 16-17, היה תלמיד בישיבת אוהעל, וחיבר חידושי תורה שהודפסו בספר 'בנין דוד' על התורה.

הרב יקותיאל יהודה היה דרשן נפלא,  וכשבא לקראת פסח מהישיבה לבית אביו, כיבדו אותו לדרוש בפני הקהילה בחג ראשון של פסח בנוכחות קהל גדול של תלמידי חכמים ולומדי תורה, ובחורים מופלגים בתורה ויראת שמים. דרשתו נערכה בבית הכנסת, ובמשך כשעתיים הוא הפליא את שומעיו בבקיאות ובחריפות, בפלפולים וחידושי תורה, בדרוש ובאגדה.

אחיו של הרב יקותיאל יהודה, הרב צבי הירש, הדפיס מחדש בברוקלין בשנת תשכ"ג את הספר 'אבות דר' אלעזר' ו'תפארת דוד' על פרקי אבות, וצירף לו את הקונטרס 'שמן למאור' ובו חידושי אחיו שהודפסו בתוספת חידושים נוספים בכתב יד. הקונטרס מכיל פלפולים, אגדה ודרוש על עניני חנוכה וחידושים על התורה.  כפי שנכתב בדף השער של קונטרס זה, ישנם כתבי יד מאת נוספים מאת הרב יקותיאל יהודה, על סוגיות הש"ס ומסכת ברכות, חידושי הלכות וחידושי אגדה, שלא נדפסו בספר זה, ויתכן וטרם פורסמו.

בהקדמה האב, הרב חיים, לקונטרס 'שמן המאור' הוא מספר על מסירות-נפשו של בנו, הרב יקותיאל יהודה, על שמירת המצוות במחנה ברגן בלזן:

"וחוץ מה שהיה גדול בתורה בבקיאות וחריפות רב, היה ירא שמים באמת ובלב תמים, וגם לרבות בחסידות וזהירות. ואפילו בהיותו במחנה ההשמדה בבערגן בעלזן מסר נפשו על ענייני כשרות, לא רק לעצמו אלא לזכות גם אחרים באכילת כשרות כפי האפשרות. ובעת שרצינו לעשות חבורה לבקש מקאמענדאנט שלא לערב בשר טריפה ושומן טריפה במאכלים שלנו, הוא הלך מחדר לחדר לרשום מי ומי ההולכים אתנו בזה. וברוך ה' כי על ידי חסדי ד' עלה בידינו בערך ארבע מאות משפחות שלא אכלנו טריפות במשך כל הזמן שהיינו שם. וכמו כן קבלנו אחר כך רישיון מהקאמענדאנט לאפות מצות על חג הפסח, ונתנו לנו תפוחי אדמה תחת לחם, וערכתי שם הסדר לפני חמשה מאות משפחות והרבה יגע ועמל בני חביבי המחבר ז"ל בעניינים אלו ממש במסירות נפש כידוע לאותן שהיו אז אתנו שם.
וסיפר לי אחד מאנשי קהלתי מסארוואש תלמיד חכם וירא שמים הרבני הנגיד החסיד מו"ה מענדל ראטה נ"י הדר כעת בוויליאמסבורג ברוקלין והיה אתנו ביחד במחנה פאיטעלסברון סמוך לניקלסבורג, ועבדנו שם בעבודת השדה תחת השגחת הרוצחים ימח שמם, שראה אותו שוכב על השדה בהסתר רב עם דף אחד מספר הקדוש 'נועם אלימלך' בידו, ולמד בבכיה רבה ודמעתו על לחיו ובמסתרים בכה נפשו מתוך שורות הקודש של ה'נועם אלימלך'.
עוד סיפר לי הנ"ל כי בשעת עבודת השדה בשבת קודש חשב בני ז"ל תמיד עצות איך למעט בחילול שבת על כל פנים שלא יהיה מלאכה דאורייתא רק שבות, כגון כלאחר יד וכדומה. ואמר לו בני ז"ל כי עלה במחשבתו אז לפרש מה שאומרים בזמירות ליל שבת קודש 'וזכינו לקבל שבתות וכו' ומתוך מיעוט עונות'. ותמהו המפרשים על הלשון 'מיעוט עונות', דיותר היה להתפלל שלא נחטא כלל, אך כעת הוא מובן דהכוונה אף אם יש גזירה ומוכרחים לחלל השבת קודש, כמו כאן בעבודת השדה, אף שאנו אנוסים על זה מכל מקום מתפללין שיהיה על כל פנים במיעוט עונות, היינו עונות קטנות כגון שבות, ולא מלאכה דאורייתא. וכידוע דברי החינוך מצוה ט"ז דאדם נפעל כפי פעולותיו וצדיק גמור אם יכריחוהו לעסוק באומנות רשע ישוב מצדקת לבו להיות רשע גמור, על כן אפילו באונס יש לבחור הרע במיעוטו".

הרב יקותיאל יהודה מייזליש הי"ד נהרג בשלהי מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 23, בג' באייר תש"ה, בעת שגורש בטרנספורט על ידי הנאצים מברגן בלזן לטרזינשטט. יחד אתו נספתה אחותו מלכה הי"ד, שהייתה בת 19. הוריו ובני משפחתו שהיו איתם ברכבת, לא הורשו להתעכב ולהביאם לקבר ישראל. אחיהם משה יחזקאל הי"ד היה בן 13, הגיע לטרזינשטט ונפטר שם ממחלת הטיפוס, בבית החולים, בט"ו בתמוז תש"ה.

• 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר י,י), איתא בספרי: 'וביום שמחתכם' אלו שבתות. ר' נתן אומר אלו התמידים. את קרבנות התמידים לא הקריבו כי אם שעה אחת ביום, ואפילו הכי קאמר ר' נתן דקרא ד'וביום שמחתכם' קאי על התמידים, הרי מבואר שבאם עושים דבר מצוה אפילו שעה אחת ביום, מכל מקום נמשך מזה שמחה על כל היום, וצריכין להיות בשמחה בכל היום כולו על שזכו לקיים את רצונו יתברך, עד כדי שיקרא כל היום 'יום שמחה'. וזהו כלל גדול מאוד שעל האדם לדעת שאם עשה רצון ה' יתברך אפילו בשעה מועטת, הרי כל אותו היום צריך להיות בשמחה וטוב לבב על שזכה לעשות נחת רוח ליוצרו.
• לבני האהוב דוד יונה! קח לך לדרך מאביך את המעט שהוא יכול לתת לך, אלה הם קשרי האהבה שאף אחד לא יכול לגזול ממך, קח עמך מתורותיו והוראותיו וכתבם על לוח לבך! ה' יתברך תמיד ישמע לקולך ואף פעם לא תהיה לבד, בטח תמיד בה' ואף פעם לא תהיה לבד, קוה אל ה' בכל עת בכל מה שהגורל יביא לך, ה' לא יעזוב אף פעם את הכורעים לפניו תמיד, כי רק הוא יודע מה שהעתיד יביא עליך, ובזה תהיה תמיד בטוח ומוגן מכל צרה וצוקה. מי שיש לו אמונת השם בלבו אינו צריך לדאוג מה שהמחר יכול להביא עליו, כי הוא לא יטוש ולא יעזוב את הבוטחים בו ומצפים תמיד לישועתו. שים לבך בני יקירי לדברי מוסר שלי ואז אף פעם לא תצטרך לדאוג, אלה דברי אביך אוהבך, פעזינג, י"ב תמוז תרצ"ט. (תרגום לעברית ממכתב שכתב ביידיש, כשנפרד מבנו דוד יונה, תלמידם של הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטא והרב יהושע בוקסבוים אב"ד גלאנטא).
• כמו שהוא יתברך מנהיג עולמו – הוא בוודאי טוב, ואין לנו לחוות דעה בהנהגת עולמו, יהיה מה שיהיה, כי בכל אופן נעשה רק מה שרוצה הוא יתברך ומה שהוא לטובתינו, ומה שלא בא בוודאי לא היה לטובה. דברים אלו אומר לך אביך המנוסה היודע והמעיד על הדברים האמיתיים האלה. תמצית הדברים – אל תדאג, כי יש לך אלקים גם על מחר. והדברים עמוקים (מתוך אחד ממכתביו לבנו יצחק טוביה, בתרגום מיידיש).
• בפרשיות שובבי"ם קוראים על עליית בני ישראל מתכלית השפלות הגשמית בעבודת פרך במצרים, ומתכלית השפלות הרוחנית בשקיעתם במ"ט שערי טומאה, עד שנתעלו למעלה העליונה – ששרתה עליהם השכינה. דבפרשת שמות היו בתכלית השפלות, אמנם כבר בפרשה זו עשו תשובה בלבם, כדכתיב (שמות ב,כה) 'וידע אלקים' וגו', ואיתא בתרגום יונתן שעשו תשובה בפנימיות לבם ששום אדם אחר לא ידע מכך זולת ה' יתברך. ובפרשת וארא כבר באו על המצרים ז' מכות, ונתעוררו בני ישראל מהשגחת הקב"ה עליהם. ובפרשת בא הקריבו קרבן פסח וזכו שנתקדשו בתיהם כמזבח, כדאיתא (פסחים צו, א) שלשה מזבחות היו שם – על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובפרשת בשלח אמרו שירה על הים וזכו לגילוי שכינה, וכדאיתא (מכילתא פרשת השירה) שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים. ובפרשת יתרו ומשפטים זכו לקבלת התורה. ובפרשת תרומה תרמו למשכן ובנאוהו. ובפרשת תצוה כבר שרתה השכינה במשכן. ונודעים דברי הרמב"ן (בפתיחת ספר שמות) דבהתגלות השכינה עליהם – בזה נגמרה הגלות. נמצא שמתחילת פרשת שמות ועד פרשת תצוה היתה עליה גדולה לכלל ישראל, מתכלית השפלות עד למעלה הגבוהה ביותר, ולכן פרשיות אלו הם זמן התעלות אף לדורות עולם.
• 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות' וגו' 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר ,י ט-י). כתב הגרש"ר הירש זצ"ל ד'חצוצרות' הוא מלשון 'חצר'. והנה החצר סובבת את האדם ואת רכושו ומשמרתו, וכמו כן ישראל מרגישים שהקב"ה סובבם ומשמרם. ולכן בין בעת מלחמה ובין בעת שמחה תוקעים ב'חצוצרות', להראות כי בין בזמן של שמחה ובין בזמן של צער ומלחמה מסובבים אנחנו על ידי הקב"ה שומר ישראל.
• הרב שלמה ווייס הי"ד נהג לומר לבניו בענין אהבת ה': 'האב מיך ווייניגער ליב – און האב מיך לאנג ליב' (תאהב אותי פחות, אבל תאהב אותי לזמן ארוך יותר). כלומר כשאדם מתלהב לאהבת ה', עליו לקבוע מייד את האהבה בקבלה טובה, ואף אם היא קטנה, ולא להעדיף התלהבות גדולה שתתפוגג במהרה.
• 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה" (שמות כג,יז). פירוש על פי מה שאיתא בגמרא (חגיגה ד, ב) כשם שבא לראות כך בא ליראות, והיינו שעל האדם להיזהר תמיד בכל זמן ובכל מעשה, שיהיה ראוי ליראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה, וכעין הרגשת הפחד שיש כשהולכים לצדיק משום שמרגישים שרואה את פנימיותו של האדם, ומכל שכן שהדברים אמורים כלפי מעלה.
• 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' – אף כאשר אקבל הכאה בשבט, רחמנא ליצלן, אבל כיון שזה 'שבטך', שאני יודע שהשבט שהכה אותי הוא שלך, שקיבלתיו מידו של הקב"ה, זהו נחמה בעבורי.
• 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', דהיינו להמכירים שכל צרכיהם הם מה' יתברך.
• אין לשער עד כמה אנו צריכים לתת הכרת הטוב לרש"י ז"ל, שבלי הפירוש שלו לא היינו יכולים להבין את התורה.
• המצוה הראשונה שמקיימים אחרי ה'בר מצוה', זו היא בחינה של ביכורים.
• הברכה שמברכים בעת העלייה לתורה בזמן הבר מצוה, היא ברכה על מה שזוכה להיות בכלל 'בחר בנו מכל העמים', כלומר בכלל האומה הנבחרת מכל העמים. ועל שם זה נקרא בחור'. הכוונה בזה היא שהשם 'בחור' אינו שם העצם לגיל שבין י"ג שנה לי"ח שנה, כי שם העצם הוא 'נער', אלא שמי שמתנהג כחלק מהעם הנבחר – הוא ראוי לשאת את התואר 'בחור'.

(מתוך 'רבינו הגדול אמרו' ומתוך 'קונטרס זכרון שלמה' המובא בספר 'שערי טוביה – שער הסוגיות')

---

הרב שלמה ווייס מפעזינג, נולד להוריו ר' דוד והענדל, בשנת תרל"ו (1876), בקהילת טארדאשקעד, ובמשך שמונה שנים היה תלמידו של הרב משה פארהאנד אב"ד מאקאווא, שהעניק לו את התואר 'מורינו'. סיכומים שכתב הרב שלמה משיעורי רבו על מסכת גיטין וחולין, נמצאו לאחר מלחמת העולם השניה בבית כנסת בפרשבורג, והובאו לאחר עשרות שנים לידי בני משפחתו.

אחר כך עבר לישיבת ה'שבט סופר' בפרשבורג, ולמד גם מבנו ה'דעת סופר'.

הרב שלמה התחתן עם מרת ריקל בת ר' יונה אדלר, ונולדו להם עשרה ילדים. לאחר שהתגורר זמן מה בפרשבורג, עבר הרב שלמה לקהילת פעזינג, שם מסר שיעורים בביתו לבעלי בתים, ומילא את מקומו של הרב במסירת דרשות נלהבות בשבתות. הוא חיבר חידושי רבים, אך רוב כתבי היד עם חידושיו אבדו בשואה. דיבורו היה מלא רגש והתלהבות, והוא הלחין ניגונים חדשים לכמה מזמירות השבת. הוא היה ב'בעל תוקע' בבית הכנסת בימים הנוראים. ברכותיו ותפילותיו היו נאמרים בהתרגשות גדולה, בהתלהבות ובדביקות. לצורך פרנסתו עסק במסחר בעצים, אך עשה את תורתו ותפילתו עיקר, ואת מסחרו עראי. הוא הידר לעסוק בגופו בגמילות חסדים, והיה חבר 'חברת ביקור חולים'. גם כשהיה בעצמו חולה מיהר לטפל בחולה אחר ולבקרו. בנוסף הוא היה חבר ב'חברה קדישא', וסייע בהשגת רישיונות קבורה במהירות.

בימי מלחמת בעולם הראשונה, סייע לפליטים שהגיעו לעירו, פעזינג, אירח אותם ודאג לכל מחסורם. בתחילה היה עשיר גדול, אך בהמשך איבד את רוב נכסיו, היה עני מרוד והתפרנס בדוחק. עם זאת, הבית הגדול שלו נשאר בידיו, והוא השתמש בו לצורך הכנסת אורחים ולטובת מרכז תורני. פעמים רבות היה משאיל את ביתו כדי שישתמשו בו לעריכת חתונה לנצרכים.
גם בזמנים הקשים הוא היה מלא בביטחון בה' ובשמחה. בנסיעותיו היה לומד ספרי מוסר, ולמד הרבה את שער הביטחון בספר 'חובת הלבבות'. הוא היה משבח את החסידים שעובדים את ה' בשמחה, ונסע לפעמים לאדמו"רים, לדבוק בצדיקי הדור.

עם כניסת הגרמנים לעיר הם נכנסו לביתו, הכריחו אותו לתרגם עבורם לגרמנית את לוח בכניסה לבית הכנסת ובו תפילת 'אל מלא רחמים' ושמות עשרות יהודים שנשרפו חיים. אחר כך עמדו לירות בו, אך זעקות רעייתו ותחנוניה לחוס על בעלה ואב עשרת ילדיה, הצילו אותו.

בהמשך שרפו את ארון הקודש, והכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל הי"ד, להוציא מבית הכנסת, יחד עם ראשי הקהל, את השולחנות והכיסאות ולשרוף אותם. הנאצים היכו אותם מכות אכזריות, ותלשו להם את זקנו ופיאותיו של הרב שילל.

בנו, הילד בן ה-12, יצחק טוביה, לימים  גאב"ד העדה החרדית בירושלים וראש ישיבת 'חכמת התורה', נשלח להזעיק עזרה מקהילת פרשבורג, אך שם נאמר לו שהם לא יכולים לסייע מול הגרמנים, אך אם יזדרז להירשם ב'וועד הקהילה' יוכל להיות הילד העשירי שמצטרף ל'קינדר טרנספורט'. לאחר שנרשם, חזר הבן לביתו. כשהגיע הזמן להיפרד מבית הוריו, ליווה אותו אביו לתחנת הרכבת לפרשבורג, שם נתן הרב לבנו סידור כמתנת פרידה בו כתב לו: 'תתפלל לקב"ה ותמצא ואותו בכל מקום ובכל זמן'. הרב שלמה כתב לרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד נייטרא, שייפנה לגורמים באנגליה שיוכלו להשגיח על הילד ולהעניק לו חינוך חרדי. לקראת בר המצווה של בנו יצחק טוביה, שלח לו אביו תפילין וחוברת שכתב לו עם דרשת בר מצוה.

במהלך המלחמה נמלטו הרב שלמה ובני עירו לפרשבורג. במכתב שכתב לבנו יצחק טוביה סיפר בהתפעלות רבה על כך שמצא דירה סמוכה לבית הכנסת, ויש לו אפשרות להשתתף בתפילות בציבור ובשיעור הרבים הנאמרים בעיר. במכתב נוסף כתב לו שיקפיד לשורר זמירות שבת, עם הניגונים שהיו מזמרים בבית. במכתב נוסף כתב לבניו דברי מוסר, והורה להם לערוך בחוברת דין וחשבון על מעשר כספים.

הרב שלמה וייס גורש עם משפחתו מפרשבורג למחנה השמדה אושוויץ, ונהרג על קידוש ה' בקיץ תש"ב, בהיותו בן ששים ושש. יום הזיכרון שלו נקבע לכ"ט באייר. ניספו גם בנותיהם לביאה, הענדל, פראדל ומרים, ובנם שרגא יהודה. הי"ד.

ב"ה. גריבוב, בין כסא לעשור תרפ"א.

אלף שלומים וברכת טוב לכבוד הרבנים הגדולים היראים הנכבדים צנתרי דדהבא דורשי טוב לעמם ודורשי שלום לכל זרעם, ד' עליהם יחי' לאורך ימים טובים הנקרא בשם המוסד עזרת תורה.

אחרי דרישת שלומם הטוב יקרת מכתבכם עם הטשעק על סך וכו'… קבלתי, והנני להשיב לכם רב תודה מעמקי לבבי על כל הטוב אשר עשיתם לחזק ישיבתנו. מה טוב חלקכם ומה נעים גורלכם, ובפרט לעת כזאת אשר בעוונותינו הרבים שורר אצלינו רעב נורא. השם ירחם עלינו במהרה.
והנה ראיתי רצונכם לכתוב לכם ממצב התורה. שמחתי מאוד היות ברוב עמל ויגיעה רבה החזרתי בעיר זה אשר בעוונותינו הרבים היה נהרס לגמרי קרן התורה, ועלה בידי שנתייסד חברה תלמוד תורה שלמדו התלמידים בהתמדה רבה, וממש אור חדש ראיתי בעיני. אך מאוד מאוד צר לי שמחמת שערורות הנורא שאנחנו הולכים ודלים רחמנא ליצלן, אי אפשר בשום אופן לשלם להמלמדים שכרם, ועוד כמה אלפים אני חייב להם ואין לי לעת עתה שום מבוא לנהל להלאה התלמוד תורה. ולא אוכל לתאר לפניכם מגודל דאבון לבבי על כן נא לרחם עלינו ועל ילדינו שנוכל לחזקם ולגדלם על ברכי התורה והיראה, ולא ילכו חס ושלום אורחת עקלקלות.
והנה שמעתי שהרב הגדול מבייטש נ"י נסע למדינתם. הוא יתאר לפניכם ויספר לכם מהמצב שלנו בכלל ובפרט. ואנחנו צריכים לישועה גדולה שאין לשער ואין לספר, כי אנחנו בספינה המטורפת בים הצרות בעוונותינו הרבים. ה' יתברך ירחם עלינו ועל כל עמו בית ישראל בכלל ובפרט, ונשמע ונתבשר בכל טוב.
ואסיים בברכת גמר חתימה טובה עם שנה טובה ומתוקה, שנת קיבוץ גלויותינו ויתרומם קרן ישראל והתורה, ותפלתנו ובקשתנו יעלו לרצון לפני אבינו שבשמים. ואשים קנצי למלי, ואני אתן לכם הודיה על שעבר ומבקש על להבא לזכור אותי לטובה, הדורש שלומם באהבה רבה ובכל לב ונפש חפיצה, המחכה לישועת ד' בקרוב.

הק' מרדכי זאב הלברשטאם

(תורת החסידות ג, עמו' 312)

---

רבי מרדכי זאב הלברשטאם (תרמ"א – כ"ו בסיון תש"ב, 1881-1942) – מהרמ"ז מצאנז, האדמו"ר השני בחסידות צאנז גריבוב ואב"ד צאנז וגריבוב (שבמערב גליציה), שנודע כלמדן מתמיד, חריף ובקי גדול בתורה, וכל הש"ס היה שגור על פיו בעל פה. חברו, רבי טעוועלא מדוקלא העיד עליו שהיה כל כך בקי בארבעת חלקי השלחן ערוך ובפרי מגדים, עד שאם היו תוחבים לו מחט בשלחן ערוך היה יודע מיד את המילה בה תחובה המחט בכל דפי הפרי מגדים.

אביו, רבי אריה לייבוש הלברשטאם היה אב"ד גריבוב וצאנז, ובנו של רבי אהרן הלברשטאם אב"ד צאנז בעל 'קדושת אהרן' הידוע בשם 'דער קרייזער רב', בנו של מרן רבי חיים הלברשטאם ה'דברי חיים', אב"ד צאנז.

רבי מרדכי זאב התחתן עם מרת דבורה בת האדמו"ר מניישטאט, רבי חיים מאיר (ב"ר קלונימוס קלמן) הלוי אפשטיין, ועבר להתגורר בעירו של חותנו.

רבי מרדכי זאב הוסמך להוראה על ידי הרב דוד מנחם מאניש באב"ד, שכתב כי הוא ”מלא וגדוש בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, חריף ובקי, יראת ה' על פניו וראוי למלא מקום אבותיו ברבנות צאנז”.

בשנת תרס"ג מילא את מקום אביו ברבנות גריבוב, ייסד ישיבה ועמד בראשה. בשל מחלקתו של אביו, החל לכהן לצד אביו כרב בצאנז במקביל לרבנות בגריבוב, ולאחר מספר שנים, לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ה, מילא את מקומו ברבנות צאנז. שם המשיך לטפח את ישיבת 'בני תורה' שייסד אביו.

בשנת תרצ"ו כתב מכתב למנהלי כולל דראהביטש בדבר בקשת מחילה על קברו של נפטר.

יום אחד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה שלח רבי מרדכי זאב מברק, מצאנז לגריבוב, לבנו רבי ברוך, וכתב לו שעליו לברוח. רבי ברוך הורה לאשתו לברוח מיד עם הילדים, ונשאר עוד לזמן קצר.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, לאחר שהנאצים כבשו את צאנז, ידע הרבי שהנאצים מחפשים אחריו, ברח לטורנא (טארנוב) והתגורר שם בגטו, ובנו, רבי ברוך הצטרף אליו כעבור זמן קצר. בשנת תש"א (1941) הגיע רבי מרדכי זאב בחשאי לצאנז, כשהוא מחופש בבגדי איכרים, והחסידים גייסו כסף על מנת לסייע לרפאות את אשת הרבי שחלתה.

כאשר גירשו הנאצים את יהודי הגיטו ליער ליד טורנא, צעד לשם הרבי כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין. על פי המסופר היה הרבי במחבוא, אך העדיף לצאת ולהצטרף לבני קהילתו. לפני שיצא אמר לבנו רבי ברוך: 'אתה רך בשנים, ויש לך ילדים רכים, ויש לך הרבה מה לעשות בעולם הזה, צא ובקש לך מקום להיטמן שם עד יעבור זעם'. בעקבות כך המשיך רבי ברוך להסתתר, עד שנתגלה מחבואו בערב ראש השנה תש"ג (1942).

רבי מרדכי זאב נרצח שם בכ"ו בסיון תש"ב, יחד עם אלפי יהודים, והם נקברו בקברי אחים ביער. "אכן לא זכה להיקבר בקברות אבותיו, כי כאשר עלה הצורר ימ"ש לא רצה להינצל בעת שבני קהלתו ועדת מרעיתו נעקה"ש, ויצא ממחבואו והערה נפשו למות ביחד עם עדתו, לערך עשרת אלפים איש למען קדושת שמו יתברך. ובבוקר של יום המר כ"ו סיון דשנת תש"ב ביער סמוך לעיר טורנא חשק במסירות נפש באהבת הבורא אשר אין מים לכבות ועלה בסערות השמימה כמלאכי אש מעוטר בטלית ותפילין כשרו וצדקו הניח לדורות למשמר ויושר יליצו בעדנו חיות אש ותמיד ייראה אפרו לפניך ביחד עם בני משפחתו שנעקה"ש" (צי"ץ אהרן, עמו' קנז-קנח).

על פי לעהער (א, עמו' 181) הרבי גורש לאושוויץ בסוך שנת תש"ג (1942).

בנו של רבי מרדכי זאב, רבי ברוך הלברשטאם, מילא את מקום אביו ברבנות גריבוב, היה רבה של זקליקוב ורב הצעיר בצאנז וניספה במחנה בלז'ץ.  יש שכתבו שהובל לשם בערב ראש השנה תש"ג (1942) וקבעו את היארצייט לראש השנה, ויש שכתבו שניספה בג' בתשרי תש"ג (1942)..
בנו של רבי מרדכי זאב, רבי משה הלברשטאם, נספה עם משפחתו.
בתו של רבי מרדכי זאב, מרת פיגא בילא, ובעלה רבי דוד הורוויץ (בן האדמו"ר רבי אלעזר) מגרודז'יסק אשר מילא את מקום אביו כרבה של גרודז'יסק, נספו עם ילדיהם בבלזיץ בי"ז באייר תש"ג.

תשובות אל רבי מרדכי זאב הופיעו בשו"ת מהר"ש ענגל (ב: נד. ג: קח, קכד. ז: קסה. ח: רו), שו"ת מהרש"ם (ג: כה. ד: קמג, ה: רט) , אמרי יושר (א: קכג, ב: קסח), שו"ת הרי בשמים (ג: קסב), ובחבצלת השרון (תניינא, סד). בנוסף כתב חידושים באהל מועד (תרס"א), שנים ממכתביו פורסמו בתשובה כהלכה (עמ' 64 ודף לג), והוא הוזכר ב'הצעת תקנת רבים', מאת רבי אלטר עזריאל מאיר איגר מלובלין הי"ד.

לזכרו נכתב על מצבת קברו של אביו, באהל הצדיקים בצאנז:

בנו אדונינו מורינו ורבינו הרב הקדוש וכו' מרן מרדכי זאב הלברשטאם זצללה"ה ממלא מקום אביו ושימש בכתר הרבנות בק"ק גריבוב ל"ב שנים, ואחר פטירת אביו זצללה"ה ממלא מקומו כאבד"ק צאנז עד השואה ונהרג על קידה"ש ע"י הנאצים ימ"ש תש"ב בעיר טרנוב תנצב"ה

בנוסף נקבע שם לוח לזכרו ובו נכתב::

האבן הזאת אשר שמנו מצבה תהיה לעד לזכר איתן אדונינו שר התורה גאון הגאונים סיני ועוקר הרים קדוש מרחם אמו מנורה הטהורה חו"פ צי"ע רבן של ישראל מרן הגאון הקדוש רבי מרדכי זאב הלברשסאם בן רבינו הק' רבי ארי' ליבוש זצוקללה"ה הי"ד שימש בכתר הרבנות פה ק"ק צאנז המעטירה משנת תרצ"א לפ"ק ואחר פטירת אביו ביום כ"א אדר א' שנת תרצ"ה הוכתר להנהיג עדת חסידי צאנז עד עלות בסערה השמימה ונעקד"ה ביום כ"ו סיון תש"ב לפ"ק ביחד עם מחברתו הטהורה הרבנית הצדיקת מרת דבורה ע"ה הי"ד בת אדמו"ר הגה"ק בוצינא קדישא מוהר"ר חיים מאיר עפשטיין מניישטאט זצוקללה"ה

תמונתו של רבי מרדכי זאב הי"ד מובאת מתוך 'הנה מלכך בא', מערכת בית צאנז, עמ' 25 ועמ' 39. התמונה צולמה ע"י צלם עיתונות אמריקאי בעת הליכתו של הרבי לציון הרמ"א בקרקוב בל"ג בעומר תרצ"ב, כשלצידו חתנו רבי דוד הורוויץ הי"ד.

"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". הנה דרשו חז"ל (שבת סג.) מאי דכתיב (משלי ג') "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא, אלא למיימינים בה אורך ימים איכא וכל שכן עושר וכבוד. עד כאן לשון הגמרא. ועל פי דברי חז"ל יש לפרש הכתוב כאן על דרך המליצה "והמים להם חומה", אין 'מים' אלא תורה, כלומר אם התורה היא לנו כחומה נשגבה, אשר כל יסודותינו עליה אנו נשענים, אז אנו זוכים לקבל ההשפעה "מימינם", שהיא אורך ימים, "ומשמאלם" שהיא עושר וכבוד – וכן היה בקריאת ים סוף, שניצולו ישראל ממוות לחיים, וגם זכו לביזת הים. (כמדומני שכבר נזכר כעין זה בספר נועם אלימלך).

ובזה ניחא לפרש המדרש פליאה "הים ראה וינוס", מה ראה, ברייתא דרבי ישמעאל ראה, כי ר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בה, ומדה ראשונה היא מדת "קל וחומר". ועל כן "הים ראה וינוס", למען יעמוד כחומה "מימינם ומשמאלם". ועיין דעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוק "והמים להם חמה", "חמה" כתיב, לפי שבתחילה נתמלא הים חמה, עד שבא גבריאל ושמם כחומה, והיה מכריז על הים 'הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה שנתנה בימינו של הקב"ה, שנאמר "מימינו אש דת למו". עד כאן לשונו. ולדרכינו יש לרמוז "והמים להם חמה" (חבר ו' ובחשבון ב' מ"ם דמנצפ"ך) עולה בגימטריה "ארך ימים כל שכן עשר וכבוד" ( ארך ועשר חסר ו', כדאיתא בפסוק משלי ג').

ובעניין זה יש לפרש הכתוב (שיר השירים ח') "אני חומה ושדי כמגדלות", דהנה מצינו בש"ס (בבא בתרא ז:) דרבי יוחנן דרש "אני חומה" זו תורה, "ושדי כמגדלות", אלו תלמידי חכמים. ורבא דרש "אני חומה" זו כנסת ישראל וכו'. עיין שם. ואנו נאמר אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם כאחד דורשין, על פי מה דאיתא (בסוכה נ"ג.) אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: "אם אני כאן הכל כאן" וכו', ופירש רש"י שהלל היה אומר בשמו של הקב"ה. ולדרכינו יתבאר לנו על נכון דיוק הכתוב "אני חומה" אמרה כנסת ישראל, אם אנו עושים לנו התורה כחומה, היינו בלימוד לשמה שהוא "בשמו של הקב"ה" אז "ושדי כמגדלות", אז אנו זוכים להשפעה של "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", שהמה לנו כשתי מגדלות, "בימין שמאל", העולה במספר "מגדלות".

ובסגנון זה יעלה לנו כחומה מאמר הלל הזקן במשנה דאבות פרק א', "אם אין אני לי מי לי", כלומר אם אין אנו עושין את ה"אני" כחומה לנו, אז התימא 'מי לי', מי אנו זוכין להשפעת 'ימין שמאל' המשובצים בתיבת 'לי'. וזהו שאנו אומרים (בתהלים לד). "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם", "שמעו" לשון הבנה, כלומר אם רוצים אתם להבין מדת 'לי', אז העצה "יראת ד' אלמדכם", כלומר שתלמדו תורת ה' ביראה ('יראה' גימטריה 'תורה') ואז תזכו לשתי שולחנות. וזהו שאנו אומרים בפיוט 'אל מסתתר', 'מימין ומשמאל', יניקת הנביאים נצח והוד, מהם נמצאים יכין ובועז בשם נקראים, כל אלה היא רק בתנאי "וכי בניך למודי ה'".

ואלה הדברים יש לרמז בפסוק (דברים כ') "הסכת ושמע ישראל היום" וגו' (עיין ברכות ס"ג:). ולדרכינו ירמוז "הסכת" לשון כתית למאור, כלומר אם תייגעו בתורה לשמה, "ושמע ישראל", אז תשמעו ותבינו סגולת 'ישראל', שהוא צירוף 'לי ראש' כנודע. וזהו הרמוז בתיבת "היום" נוטריקון בחזרה 'הימין ומשמאל', יניקת הנביאים. והפירוש הוא שהנביאים ינקו השפעתם 'הימין ומשמאל', שהם אורך ימים עושר וכבוד כנ"ל. ועיין בש"ס (נדרים לח.) כל הנביאים עשירים היו, מנלן, ממשה וכו'. ועוד שם בגמרא, אמר רבי חמא בר חנינא לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר "פסל לך" וגו'. עיין שם. וגם מצינו דמשה רבינו עליו השלום היה מתברך באורך ימים, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "היום" מלאו ימי ושנותי הנאמר במשה. ואם כן הוא היה אב לחכמים ולנביאים הקודמים לפניו והבאים אחריו זכה בזכות התורה לשתי שולחנות.

 (שמן הראש, פרשת בשלח, עמו' 16)

---

רבי ישעיה אשר הכהן יולס, נולד בניישטט שבמזרח גליציה, בשנת תרנ"ג, לאביו רבי שלום, וגדל בצעירותו לצד סבו רבי אורי מסמבור. עוד בילדותו היה ישעיה אשר חכם ומתמיד, כישרוני ושקדם באופן יוצא מן הכלל. בגיל צעיר מאוד למד ש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים.

הוא היה חתן האדמו"ר רבי מנשה אייכנשטיין מריישא, ה"אלפי מנשה" (חתנו של רבי אליעזר מדזיקוב). במשך מספר שנים למד רבי ישעיה אשר ביחד עם חותנו עד שנעשה רב מובהק ומומחה גדול להוראה.  ובזיווג שני התחתן רבי ישעיה עם מרת מירל בת רבי ישראל רוקח מבוריסלב.

במלחמת העולם הראשונה גלה הרב ישעיה אשר לאנשבאך, והיה לרבם של לפליטים שבאו מבודפשט. כחזר לסטרי החל בהקמת התלמוד תורה ושאר מוסדות הדת. בשנת תרפ"ד נסמך להוראה מאת אביו ומאת הרב אליהו קלצקין, ומונה לסגן הראב"ד בעירו.

אביו של רבי ישעיה אשר, רבי שלום, עלה מסטרי לארץ ישראל בשנת תרפ"ה, שם חלה כעבור מספר חודשים, נפטר והובא למנוחות בבית החיים בהר הזיתים. לפני נסיעתו מינה רבי שלום, את בנו רבי ישעיה אשר לדאוג לחינוך ולענייני הצדקה בעירו.

בשנת תרפ"ו ייסד את ישיבת 'נוה שלום' על שם אביו. משנת תרצ"ג כיהן כרב וכאדמו"ר בסטרי-סמבור, אהוב על הבריות, הנודע כגדול בחסידות ומופלג בלמדנות. משנת תרצ"ה כיהן גם כרב צבאי. היה מראשי צעירי אגודת ישראל ואגודת ישראל, השתתף בוועידות תנועות אלו, ערך מסעות הסברה והיה נואם ועסקן-ציבור מוכשר.

לרבי ישעיה אשר ולרבנית מירל היו חמישה בנים: משולם אורי – שהיה ממצוייני התלמידים בישיבת חכמי לובלין, אלתר יצחק – שהיה תלמיד בישיבת האדמו"ר רבי אהרן רוקח מבלז, משה אליהו – שהיה עילוי מתלמידי הרב זאב ניסנבוים מדורוהוביץ', שלום ואליעזר דוב – שלמדו אצל אביהם. חמשה האחים היו מצויינים בתורה וביראת שמים, בחסידות ובמידות טובות, בהבנה ובבקיאות, באהבת תורה ובשקידה. אביהם העניק להם חינוך תורני מעולה ושכר להם מלמדים יקרים, אף שמצבו החומרי היה קשה והיה צריך לחסוך אוכל מפיו לשם כך.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, נכבשה סטרי על ידי הסובייטים, ורבי ישעיה אשר התמסר לדאוג לפליטים הרבים.

בתקופת הכיבוש הנאצי התחבר בבנוקר יחד עם משפחתו. באותה תקופה דאג לנחם ולעודד את הסובבים. הוא כתב לחסיד שלו, ר' ישראל גוטווירט, "אינני יודע אם אזכה לעבור את השואה, אך מאמין אני באמונה שלמה כי סופו של הצורר יהא מר".

שני בניו הגדולים של הרבי, משולם אורי ואלתר יצחק, הסתכנו לספק מזון ליהודים שהסתתרו בבונקרים ולילדים יתומי הגטו, עד שנתפסו על ידי הגרמנים ונרצחו לעיני אביהם. לאחר רציחת בניו, נרתם רבי ישעיה אשר למשימה קדושה זו של הגשת עזרה ליהודים המתחבאים בבונקרים ולילדים היתומים בגטו.

הרבי נתפס בשעת חיסול גטו סטרי בחנוכה, עם הדלקת נר שמיני של חנוכה, בב' בטבת תש"ד (1943). על פי עדות יהודי ששרד הרבי נעמד מול כיתת היורים וקרא: "יהודים, נקבל נא על עצמנו באהבה את גזר דינו של הקב"ה!", נשמתו יצאה בקריאת "שמע ישראל". כן נספו גם רעייתו, הרבנית מירל'ה ושלשת בניהם הנותרים.

הרבי חיבר ספר חידושי תורה והלכות בשם "שמן הרא"ש" (סטורי, תרצ"ג), שאליו צירף קונטרס מאת אביו בשם "שפתי שלום", וכן קונטרס "כתבי אחיעזר" מאת אחיו, הרב אפרים אליעזר יולס, ראש רבני פילדפיה. רבי ישעיה אשר הרבה להזכיר בדרשותיו את סבו, מייסד שושלת סאמבור-סטרי, האדמו"ר רבי אורי הכהן מסאמבור, ומעט מתולדותיו וקטע מתורתו של רבי אורי הובאו בהקדמת הספר "שמן הרא"ש". בתחילת הספר מובאים חידושי תורה בדרך החסידות והרמז, ורבים מהם עוסקים ברמזי הגאולה וביאת המשיח.

רבי ישעיה אשר כתב הקדמה לדרשה לשבת תשובה, שיצאה לאור בספר "פרקי אליעזר" מאת הרב אליעזר לדיר מסטרי (סטרי, תרצ"ג). כמו כן כתב הסכמה לחוברת 'אור תורה', א (לבוב, תרפ"ו) ולספר "בית יצחק" מאת רבי אלתר יצחק איזיק וינברגר (ניו יורק, תשל"ב). תשובה ממנו הובאה גם בספרו של אחיו, הרב אפרים אליעזר, "דברי אפרים אליעזר".

תולדותיו הובאו ב"אלה אזכרה", ד, עמו' 172; אישים שהכרתי עמו' 313; אדמו"רים שנספו בשואה עמו' 171; תורת החסידות, ד, עמו' 152. פרטים ביוגרפיים על משפחתו מובאים גם בהקדמתו לספרו "שמן הרא"ש".

הערות:

• ע"פ תורת החסידות הוא לא כיהן כאדמו"ר, אך מכונה כך בספר "מקדשי השם" ובספרים שבאו בעקבותיו.
• יש אומרים שרבי ישעיה אשר נספה באקציית יוני 1943.

לפרשת שמות

'הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ'. וכבר עמדו המפרשים בפסוק מאי 'לו' דקאמר בלשון יחיד, עוד דקדק רש"י מאי קאמר 'ועלה מן הארץ' הוא ליה למימר 'ועלינו מן הארץ', ונראה לי דהנה כל התחזקות ותעצומות בני ישראל הוא רק על ידי השלום, דהיינו שהם בשלום איש עם רעהו והם אחד בגופם ובממונם, כמו שכתבו המפרשים על הפסוק 'ויחן שם ישראל נגד ההר' כאיש אחד בלב אחד, אז עוזר להם הקב"ה ויכולים לנצח את אויביהם. וזה היה יראת המצרים שהנה עם בני ישראל הם כאיש אחד וממילא יוכל להיות שכשתהיה מלחמה ובני ישראל ילחמו עמהם, אז יוכלו להם בני ישראל כיוון שהם כאיש אחד, וזה יהיה להם בזיון גדול שעם קטן כזה יכלו להם. ואפילו אם חלילה הם יוכלו לבני ישראל, עם כל זה איזה כבוד ינחלו מזה שיכלו לעם קטן כזה. וזה שאמר הכתוב הבה נתחכמה 'לו', היינו על מה שהם באחדות, 'פן ירבה' על ידי אחדותו ויסייע להם הקב"ה ללחום בנו 'ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו', ואפילו אם תרצה לומר שאנחנו נוכל להם, אבל על כל פנים 'ועלה' מן הארץ, בלשון יחיד, שהוא אחד ואיזה כבוד יהיה לנו שיכולנו על עם קטן כמוהו.
'הבה נתחכמה לו וגו' ', ובמדרש דהנה המצרים אמרו הבה נתחכמה לו לבטל מהם השבת, ונראה דהנה המצרים אמרו 'הבה נתחכמה' משום שידעו שסתם כך אי אפשר להם לבטל את בני ישראל, על כן רצו לבטל את ישראל ממצות ה' ועל ידי כן יוכלו להם. אמנם זה ידעו גם כן שאי אפשר להם לבטל את ישראל מכל המצות, על כן התחכמו לחפש מצוה אחת שהיא שקולה כנגד כל המצוות כדי לבטל אותם ממנה. והנה איתא בגמרא חולין (ה.) דשבת שקולה נגד כל המצות, על כן היו רוצים לבטל מהם את השבת ועל ידי זה יוכלו להם, וזה שאמר המדרש 'הבה נתחכמה לו', ולכאורה מאי חכמה עשו פה, על זה קאמר שרצו לבטל מהם את השבת שהיא שקולה נגד כל המות ועל ידי זה יוכלו להם, ודו"ק.

לפורים

במגילת אסתר, 'ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם', הנה אמרו חז"ל (מגילה יג:) ליכא דידע לישנא בישא כהמן, ויש לומר הכוונה שהוא היה מדבר כאן לאחשורוש והיה מכוון לעורר קיטרוג למעלה, וכל הייתה כוונתו 'ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים', היינו שהקב"ה הגלה את ישראל בין האומות כדי שעל ידי זה יטהרו ויתלבנו מן עוונותיהם, וגם 'דתיהם שנות מכל עם', היינו שדת ישראל היא טובה ומשובחת ומשונה לטובה יותר מדתות שאר האומות, ועם כל זה 'ואת דתי המלך', מלכו של עולם, 'אינם עושים', על כן 'ולמלך', מלכותו של עולם, 'אין שוה להניחם', כי אין להם תקנה שיחזרו לדרך הטוב חלילה. אמנם באמת יש לומר כי בדיבורים אלה ממש יש ללמד זכות על ישראל, דעל ידי שישראל הם בגלות והמה מדוכים בצרות, רחמנא ליצלן, קשה להם לקיים המצוות, וגם מפני שהמצוות המה משונים מדתי שאר האומות ועל ידי כך האומות שוחקים עלינו זה גם כן גורם קושי בקיום המצוות, ואין עצה לזה אלא לגאול אותנו מבין האומות ולתת לנו כל טוב ואז נוכל לקיים המצוות כדבעי למיהוי, ולכך כשחזרו בתשובה נהפך הקיטרוג של המן ללימוד זכות ונגאלו מן הצרה והיה להם כל טוב, ודו"ק.

פרשת צו

'זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה עד הבקר ואת המזבח תוקד בו', ונראה דהנה בזמן שבית המקדש היה קיים היו הקרבנות מכפרים ועכשיו התפלה היא במקום הקרבן, וכן לימוד פרשת הקרבנות הוא במקום קרבן, כמו שאמרו חז"ל (סוף מנחות) מאי דכתיב 'זאת תורת העולה' שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. הנה כשם שמחשבה זרה פוסלת הקרבן כמו כן נפסלת התפלה והלימוד על ידי מחשבה זרה וצריל ליזהר להתפלל וללמוד במחשבות זכות וטהורות. וזהו כוונת הכתוב 'זאת תורת העולה' שלימוד תורת העולה נחשבת כאילו הקריב עולה, 'היא העולה על מוקדה על המזבח', היינו שנחשב כאילו הקריב אותה על המזבח, 'כל הלילה עד הבוקר', היינו שזהו כל זמן הגלות עד שיאיר בוקרן של ישראל ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, אבל 'ואש המזבח תוקד בו', היינו שהתםפלה והלימוד צריך להיות בהתלהבות כמו שהיה אש על המזבח, ועל ידי זה הוא נחשב כקרבן. ודו"ק.

פרשת בחקתי

'אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם', ופירש רש"י 'אם בחקתי תלכו' שתהיו עמלים בתורה, ובמדרש רבה איתא 'אם בחקתי תלכו' הדא הוא דכתיב (תהלים קי"ט) 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'. ויש לומר דהנה הליכה לדבר מצוה היא דבר גדול מאוד ומקבל על זה שכר לבד ממה שמקבל שכר על המצוה גופא ואפילו אינו עושה, שכר הליכה בידו. אמנם יש חילוק בקבלת שכר ההילוך, דבוודאי מי שהולך רק להמצוה, וכל שכן אם היה יכול להרוויח באותו זמן במשא ומתן ועם כל זה מניח מסחרו והולך להמצוה, ודאי שכרו הרבה מאוד יותר ממי שהולך באותו הדרך גם לצרכו ודרך אגב נכנס לבית המדרש, וזה שאמר הכתוב 'אם בחקתי תלכו' היינו שתלכו לדבר מצוה, זה לחוד הוא גם כן 'ואת מצותי תשמרו' שזה לבד הוא גם כן מצוה ומקבל על זה שכר. וכדי שלא תאמר שכל ההליכות שווין לזה בא רש"י לומר שתהיו עמלים בתורה, היינו שיהיה לו עמל בההילוך היינו שהולך רק להדבר מצוה ואין מעורב בהליכה גם כוונה לצורך עצמו, וזהו גם כן כוונת המדרש דבא לפרש מהו נקרא 'עמל', על זה קאמר הדא הוא דכתיב 'חשבתי דרכי' היינו שעושה חשבון שבאותו זמן יכול לילך למקום פלוני ולבית דירה פלונית להרוויח ממון ולהתענג בתענוגים, ועם כל זה 'ואשיבה רגלי אל עדותיך' ועל זה בוודאי יקבל שכר גדול.

ההספד שאמרתי ביום כ' תמוז [תרס"ג] בעמידת המצבה לאמי מורתי ע"ה

כתיב 'ויצב יעקב מצבה על קברתה היא מצבת קבר רחל עד היום' (בראשית ל"ה), ולכאורה קשה הלשון 'היא מצבת קברת רחל' דאטו לא ידענא שהיא מצבת רחל, ונראה דהנה כתבו המפרשים דהקב"ה נותן בהאדם נשמה כדי שתשלים עצמה בעולם הזה בתורה ובמצות, והיא צריכה ליזהר שלא יעבור האדם על מצות כדי שיוכל להיות יציאתה מן העולם בלא חטא כביאתה להעולם בלא חטא, ובזה יש לפרש המסורה 'ובצאתו ולא ימות' (שמות כ"ח), 'והיו את המלך בבואו ובצאתו' (דברי הימים ב' כ"ג). והפשט כמו שאמרנו דהנה אמרו חז"ל (ברכות יח.) צדיקים אף במיתתן נקראים 'חיים', והיינו דקאמר 'ובצאתו ולא ימות' היינו שבאיזה אופן יוכל להיות שאף כשיצא מן העולם, עם כל זה לא יהיה בבחינת מיתה, על ידי 'והיו את המלך' מלכו של עולם 'בבואו ובצאתו'. והנה אם הוא באופן זה שהשלים עצמו כל צרכו והוא בבחינת צדיק, לכאורה לא היו צריכים לבכות במיתתו, אמנם מה שבוכים הוא על הנשארים אחריו שאין להם מי שידריך אותם. רבותי, אמי היתה צדקת גדולה כידוע לכל, וכל ימי חייה היה רק לעבודת השם ולגדל בניה לתורה, ואדע שכמה לילות עמדה ממיטתה לעבוד את השם, 'ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה', שעמדה בלילה כדי ליתן לביתה דהיינו עולם הבא. ואם כן לא היינו צריכין לבכות מפני שבוודאי באה לכן עדן, אבל הבכייה היא רק על הנשארים אחריה. והנה הטעם של המצבה כתבו המפרשים שהוא כדי להמתיק הדין מעל הנשמה, אמנם זה דווקא במי שלא התנהג כראוי, אבל מי שהיה צדיק והוא עצמו המתיק דינו אם כן לא שייך טעם זה. ואם כן למה מעמידין מצבה על קברו. אך אצל הצדיק באמת יש טעם אחר, דהוא בשביל הדורות האחרונים שיוכלו לילך על קברה להתפלל, כדאיתא בחז"ל (בראשית רבה, פרשה פב) שעל כן נקברה רחל בדרך אפרת, כדי שיוכלו בניה לילך על קברה בעת החורבן. וזהו פירוש הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קברתה', והקשה הפסוק למה צריך מצבה הלא 'היא' מצבת קברת רחל, והא היא עצמה עשתה מה שהמצבה עושה, דהיינו שהיא עצמה המתיקה הדינים מעליה, ואם כן מה צורך הוא להעמיד מצבה על קברה, ועל זה קאמר 'עד היום', היינו דהוא נצרך בשביל דורות האחרונים, והשם יתברך ישלח לנו הגואל צדק במהרה בימינו אמן.

דרוש לנישואין

כתיב 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' (בראשית ב), ואמרו חז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות סג.). ויש לומר הכוונה על פי מה דאיתא (שם) אשכחיה רבי יוסי לאליהו, אמר ליה כתיב 'אעשה לו עזר' במה אשה עוזרתו לאדם. אמרי ליה אדם מביא חטין, חטין כוסס?! פשתן, פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו. ויש לדקדק מהו הלשון נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, הוא ליה למימר נמצאת עוזרתו.
ונראה דהנה לכאורה יש לתמוה מאד על זה שאנו רואים שבא בחור מעיר אחת ונושא אשה מעיר אחרת, והם לא ידעו ולא ראו זה את זה לפני זה מעולם, ומי יודע אם מזגם שוה ושידוך זה הוא דבר הגון, אבל באמת זה גופא הוא טובה גדולה להם, דהנה כבר כתבו המחקרים דאם רוצים לשנות איזה דבר מצורתו אז אי אפשר לעשותו אלא על ידי דבר שהוא היפוך אותו דבר, למשל אם רוצים לטחון חטים אי אפשר לטחון על ידי דבר רך דהא חטין הם דבר רך ועל ידי דבר רך אחר לא יהיה כלום, אלא צריך ליקח דבר קשה כגון אבן או ברזל ועל ידי זה יהיה אפשר לטחנם. וכן הוא בכל דבר. וכן הוא בענייננו, דבאמת מפני שהם אינם יודעים זה את זה וגם טבעם ומזנם אינו שוה, על ידי זה יצא להם טובה גדולה, מפני שאם היה טבעם ומזגם שוה, אזי אם הוא ירצה לעשות איזה דבר אזי תיכך תסכים עמו וכן להיפוך, ובאמת מי יודע אם דבר זה הוא טובה להם. אבל על ידי שטבעם הוא מהיפוך להיפוך אזי אם אחד מהם ירצה לעשות איזה דבר, אזי השני מעכב על ידו, מפני שהוא מבין שאין הדבר טוב. ועל ידי זה המה נושאים ונותנים בדבר עד יוצא לאורה תכלית הדבר אם הוא באמת טוב או לא. וזהו כוונת אליהו, אדם מביא חטין חטין כוסס, הלא צריך לטחן טחנם, וטחינה אינה אלא על ידי דבר שטבעו הוא היפוך החטין, כמו כן גבי אשה על ידי שהיא כנגדו, היינו שאין טבעה שוה לטבעו, על ידי זה היא נעשית לו לעזר. והיינו דקאמר נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, היינו שהיא מאירה את עיני שכלו, ועל ידי זה נושאים ונותנים בדבר עד שרואים אמיתת הדבר, ועל ידי זה מעמידתו על רגליו.
וזהו גם כן כוונת מאמרם 'זכה עזר, לא זכה כנגדו', דאם זכה אז על ידי זה ששומע לה במה שאומרת היפוך מדעתו ונושא ונותן בדבריה, על ידי זה נעשית לו עזר. לא זכה, אז אינו שומע לה ונמצא שהיא כנגדו בפשטות ואין לו שום עזר ממנה. וה' יתברך ישלח לנו הגאול צדק במהרה בימינו אמן.

איתא בגמ' יבמות (סג:) במערבא כי נסיב אינם איתתא אמרי ליה הכי 'מצא או מוצא', מצא דכתיב 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' ', מוצא דכתיב 'ומוצא אני מר ממות את האשה'. ויש לדקדק כזה היאך שואלין אותו תיכף אחר הנישואין מצא או מוצא, וכי יוכל לידע מהותה תיכף ביום הראשון.
ונראה דהנה שלמה המלך עליו השלום אומר (משלי ל) 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל'. ויש לומר הכוונה דהנה העיקר בלקיחת אשר צריך להיות לשם שמים, ויחזור למצוא אשה שהיא יראת השם, כי כמה אנשים יש שנושאין אשה לשם יופי או לשם מעות ואינם מסתכלים אם היא יראת השם ואם אחיה ואחותיה המה יראי השם, ועל זה איתא בגמ' כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי (פסחים מט:), והוא מטעם הנ"ל דכיון דהוא עם הארץ ממילא אינו מתכוון לשם שמים אלא לשם יופי או לשם ממון, וממילא אין ביניהם שלום, אלא כל זמן שיש לה מעות והיא עומדת ביופיה, אבל משיכלו המעות או היופי אז יתחיל השטן לרקד ביניהם. מה שאין כן אם עושה שידוך לשם שמים ואינו מסתכל אלא אם היא יראת השם, אזי יש שלום ביניהם, כי זה לא יסור במשך הזמן וממילא לא יגיע לידי קטטה ותהיה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יז.) איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. והיינו דיו"ד של 'איש' וה"י של 'אשה' הוא שם 'י-ה', וכשזוכים משרה הקב"ה שמו ביניהם והם איש ואשה, אבל כשאינם זוכים, מסלק הקב"ה שמו ונשאר 'אש' ו'אש' והיינו אש אוכלתן. ויש לומר דזהו גם כן הכוונה במה שאמרו חז"ל (כתובות קיא:) 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום', וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ויש לומר הכוונה כנ"ל, דכיון שהוא תלמיד חכם ממילא הוא נושא אשה לשם שמים, וממילא יהיה שלום ביניהם, וממילא ישרה הקב"ה שכינתו ביניהן. וכיון דהוא היה גורם להשראת השכינה ביניהן, אם כן הוא דבוק להשכינה. וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום 'רבות בנות עשו חיל', היינו שהרבה אנשים מחפשים בנות שיש להם חיל ונכסים, אבל 'ואת עלית על כולנה', היינו אשה יראת ה' היא תתהלל, זה הוא העיקר ולכך אתה חשוב מכולם.
ובזה נבא אל המכוון, דהנה זה שנושא אשה לשם שמים ואינו מסתכל אם יש לה ממון או לא, אלא העיקר הוא אם היא יראה השם או לא, אדם כזה בעל כורחו הוא משים בטחונו בה' שבוודאי יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. הנה אדם כזה הוא נחשב כאילו כבר מצא פרנסתו דכיון דבטחונו הוא בה', וה' יתברך הוא כל יכול ממילא הרי זה נחשב כאילו כבר יש לו פרנסה מוכן ומזומן. מה שאין כן זה שנושא אשה שלא לשם שמים אלא לשם ממון, בעל כורחו הוא שאינו משים בטחונו בשמו יתברך, אלא חושב שעל ידי כחו ועוצם ידו יעשה לעצמו חיל על ידי הממון שהיא מכניסה לו, הנה אדם כזה עדיין לא מצא פרנסתו אלא תמיד הוא מוצא על אותה שעה. והיינו דאמרי ליה במערבא 'מצא או מוצא', היינו אם כוונתו הייתה לשם שמים אז 'מצא אשה מצא טוב', שכבר מצא פרנסתו, והוא על ידי ש'יפק רצון מה" היינו שה' יתברך יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. אבל אם כוונתו הייתה שלא לשם שמים אלא ומוצא 'אני', היינו שעל ידי האני, היינו כחי ועוצם ידי על ידי זה הוא מוצא תמיד פרנסתו, אז הוא 'מר ממות'. ויעזור ה' יתברך שיזדמן לכל אחד ואחד זיווג הגון לשם שמים ויתן ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו ועל כולם שלום אמן.

(מתוך 'זכרון אשר')

---

הרב אשר אנשיל (אדולף) ברוין הי"ד, נולד בשנת תרמ"ג (1883) להוריו, ר' משה (מוריץ) ובטי בלימה ברוין, ר' אשר היה תלמיד מובהק של הרב ישעיה זילברשטיין מוויצן מחבר "מעשי למלך", הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד מחבר ה"לבושי מרדכי" והרב אליעזר חיים דייטש מחבר שו"ת "פרי השדה" מבונהיד. בהיותו בן שש עשרה הוכתר כ"חבר". הוא היה גדול בתורה וביראת שמים. התגורר בוודקערט (הונגריה), שם עסק במסחר, לימד קצת לשם שמים, ושם לילות כימים ללמוד תורה ולכתוב חידושי תורה, אגדה ופלפול. ר' אשר התחתן עם מרת (תרזה) רייזל בת ר' מאיר צבי רובינשטיין. היא נפטרה בכ"ב בחשוון תש"ב (1941). בנם הבחור אברהם יצחק נפטר בשנת תרפ"ה (1925).

חידושיו "בסוגיא דייאוש כדי קנה או לא קנה" ו"בסוגיא דשליחות קידושין דף מ"א ע"א" הובאו בספר 'לכבודה של תורה: חידושי תורה ועניני הלכה' (מונטריאול, 1982). שארית מחידושי תורתו על התורה, ליקוטים ודרשות יצאו לאור בספר "זכרון אשר" (תשמ"ה).

הרב אשר גורש לאושוויץ בשבת פרשת 'חקת', י' בתמוז תש"ד (01.07.1944), ולמחרת בי"א בתמוז תש"ד הוא נהרג שם עקה"ש, כן נספו שלשה מילדיו: בלימא (אשת ר' שלמה ליב עהרנפלד הי"ד), חיה שרה (אשת ר' משה דוב לעבאוויטש, וצאצאיהם בלימא, יצחק ולאה הי"ד. בנם הבחור שלום נפטר בשנת תרצ"ד) ומשה מאיר צבי, הי"ד, המשפחה הונצחה בספר "משפטיך ליעקב" (תשל"ז) ובספר "קרן לדוד" ח"ב (תשל"ו) על ידי בנו של הרב אשר, ר' יחיאל יהודה ברוין ממונטריאול, וכן במצבות בנותיו של ר' אשר: מרת רבקה (אשת ר' מרדכי ניישטאדט) ומרת אסתר (אשת הרב דוד שטיינר).

סדר היחס ממשפחתי – אתה תק'ום תרחם ציון' כי' עת' ל'ח'נ'נ'ה' כי בא מועד לפ"ק.

אמר המסדר כתבתי כאן סדר היחוס אחרי שראיתי בדברי זקני זצ"ל (אבי אבי מורי כו' שליט"א) בזה הלשון, הנה מה שדרך בני אדם לידון את מי שמייחס את עצמו ביחוס אבות הקדושים לגאוותן ולפי מה שכתוב בגמרא סנהדרין דף פ"א א' 'אל ההרים לא אכל', שלא אכל בזכות אבותיו. ופירש רש"י שלא נצטרך לזכות אבות מתוך שהוא חסיד, יעויין שם, אם כן כשמייחס את עצמו באבותיו יודע בעצמו שאין לו במה להתפאר רק בזה, אם כן הלא אדרבה ענוותן הוא ודו"ק. עד כאן לשונו. הרי שלמעלה יחשב סדר היחוס. ובפשט שכן כתב זקני בצוואת ר' שעפטיל ז"ל (שנדפס בספר ברית אברהם – ובספר יש נוחלין) שזכה לסדר עצמו סדר היחוס, על כן עשיתי וקיימתי מעשה אבות וסדרתי סדר היחוס.

וסדרתיו גם מצד אמי מורתי הרבנית הצדקת כו' שליט"א, כי עיין בעזר מקודש (על אבן העזר) סי' כ"א סעיף ט' כתב בזה הלשון, חז"ל אמרו (ירושלמי מועד קטן פרק ג' הלכה ז') נולד בן במשפחה נתרפא כל המשפחה, והגם דכתיב (במדבר א,ב) 'למשפחותם לבית אבותם', מכל מקום כתיב גם כן 'איש יהודי איש ימיני' ואמרו חז"ל (מגילה י"ב ב', ועיין רשב"ם בבא בתרא דף צ"א ב' ד"ה זה יושיע), עיין שם, דהיינו שהיה משני שבטים. ומדהוזכר כן לגבי חיוב המוטל בסיפור ישועות ה' יתברך, משמע שהיה זכות אבות גם מצד האם בדורותיה למעלה כו. עד כאן לשונו, עיין שם ודו"ק.

רשמתי בהרבה אותיות 'מקובל', על ידי שהיה לפני כתב יוחסין נכתב מכתב יד קודש זקני הגאון הצדיק מסאמשאויוואר זצ"ל מצדו ומזקני הגאון הצדיק מסעריד מצדו למעלה עד הבעש"ק זי"ע, ועל זה ציינתי 'מקובל' כי הוא קבלה אמיתית איש מפי איש.

החותם ביום ה' לסדר "זה תולדות אדם" תש"ג לפ"ק פה בודרוג-קערעסטיר. כן דברי המסדר הק' אשר ישעיה רובין בן הרב הצדיק כו' מוהר"ר יעקב ישראל וישורון שליט"א מוזכר בפנים אות א. לכבוד אחי הצעיר.

(הקדמת המחבר, זרע קודש מצבתה)

---

הרב אשר ישעיה רובין הי"ד, בנו של רבי יעקב ישראל וישורון רובין הי"ד אב"ד סוליצא ואדמו"ר בסארעגין (רומניה) (משושלת זידיטשוב, רופשיץ, דומברוב, אור לשמים, קאזניץ, ליז'נסק, פרימישלן ועוד) והרבנית אלטא נחמה מלכה הי"ד בת הרב חיים אב"ד בסערעט.

הרב אשר ישעיה נולד בערב פסח תרע"ט (1919) בסארעגין, ונתחנך בבית אביו הצדיק, ונודע לעילוי שקדן חריף ובקי. נשא לאשה את מרת חיה פעריא בתם של דודו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד מקרעסטיר ומרת רבקה צירל, בת רבי אברהם שטיינר, בנו של רבי ישעיה'לה מקרעסטיר.

לרב אשר ישעיה היתה בקיאות רבה בספרי שו"ת ובסדרי הדורות הראשונים והאחרונים. הוא היה למדן גדול בתורה, פוסק, חריף ובקי והוסמך להוראה בשנת תרצ"ט על ידי גדולי הרבנים בהונגריה: הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שימלוי, הרב דוד דוב מייזליש הי"ד אב"ד אויהל והרב יונתן שטייף אב"ד בודפסט.

כשלמד ש"ס ופוסקים נהג לרשום את חידושיו בצידי הדפים, והשאיר אחריו למעלה מעשרה כרכים של חידושי בכל מקצועות התורה, שאבדו בשואה. שרד כתב היד של 'סדר היחס' שכתב בנעוריו, בהתבסס על רשימות קצרות שקיבל מאבותיו. בשנת תש"ג ליקט הרב וערך את כתב היד לצורך הדפסתו בספר. את כתב היד  מסר לאחיו הצעיר, האדמו"ר מסארעגין-ברוקלין, שהוציא אותם לאור בסוף ספר 'אור ישע' (מהדורות משנת תשל"ג ותשמ"ו).

בשנת תרצ"ח סידר לדפוס את חידושי הסבא שלו והסבא של רעייתו, רבי ברוך רובין, אב"ד ברזדוביץ והאדמו"ר מסמאשאויוואר, והוסיף להם הערות ומקורות. חידושים אלו יצאו לאור בספר "שארית ברוך" (תשל"ג).

הרב אשר ישעיה התקבל לכהן ברבנות קהילת טאקאי (הונגריה), אך בתוך זמן קצר חרבה הקהילה בשואה. הרב גורש עם משפחתו ובני קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ. חותנו, רעייתו וארבעת בנותיו: חוה אסתר, הינדא, יוכבד ולאה, נספו בסמוך להגיעם למחנה בט"ו בסיון תש"ד. הרב נשלח למחנה עבודה, שם מסר את נפשו לקיים תורה ומצוות ולשמור על יחס אנושי בין אדם לחברו, על אף תנאי הרעב, המכות והאימה. הוא דרש בליל יום הכפורים תש"ב דברי חיזוק לחבריו, הוא נזהר ממאכלות אסורות ונפטר מאפיסת כוחות סמוך לשחרור בכ"ט בטבת תש"ה, בדרך למחנה עבודה הסמוך לוורוצלב.

(בספר תהלים עם הפירושים 'ברוך ישראל' 'ויחל משה' שהוציא לאור רבי מרדכי דוד רובין בשנת תשל"א, נכתב שאחיו, הרב אשר ישעיה נספה בכ"א בטבת).

תמונות חתימת הרב אשר ישעיה רובין הי"ד וחותמו, מובאים כאן באדיבות בית המכירות ברנד.

הקדמה מנכד המחבר.

זה ספר תולדות האדם הגדול בענקים, אור בהיר בשחקים, הכינו וגם חקרו כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הגאון המובהק בנגלה ובנסתר הצדיק הקדוש מופת הדור כבוד קדושת מוהר הרב רבי דוד נתן זצוקלה"ה האבד"ק קרעטשניב והגליל בהרב הגאון האדיר שר התורה מאור הגדול המפורסם מורינו הרב רבי יוסף יואל זצוקל"ה אבד"ק חאדרוב בעל מחבר שו"ת יד יוסף (שנפטר ח' אלול מנוחתו כבוד בחאדרוב) הוא הגבר אשר הוקם עולה של תורה, את קסתו דרך למטרה, לגלות שפוני טמוני אורה, קולע אל השערה, לפרש בדרך פרד"ס ספר התורה, ברמזים דברי חכמים וחידותם, להראות כי ספיר גזרתם, בעומק ותוכן כוונתם, על פי הקדמות נפלאות ברירות ויקרות, בהירות ונעימות, בסברות אמיתיות וישרות, בנויות ברמות, על דרך הנגלות והנסתרות, אחת אל אחת משולבות, והיו למאורות, בשפה ברורה נדברים, במוסר השכל ומשרים, מפז ומפנינים יקרים, על כל פרשיות התורה נאמרים, להלהיב לבבות ישראל לאבינו שבשמים.

והנה מזקנים אתבונן כי כל הקרב הקרב ספר על מזבח הדפוס, בהקדמת מלין לצד עילאה ימלל, להודיע לבני אדם שבח המחבר ותהילתו דרכיו והנהגתו, והנה אם אמרתי אספרה כמו, את צדקת המחבר וקדושתו, תקצר המצע מהכיל הודו ופרישתו, והדומיה הוא תהילתו ולא אבא בגבורות, כי לא ידעתי ספורות, מי יוכל לספר מידותיו היקרות, חכמתו ויראתו הקודמת, הוא הגבר אשר שת נפשו כעפר לכל, ענוותן כהלל, שפל ברך אשר אין דומה לו. ודוד היה רועה נאמן לעדתו ק"ק קרעטשניב, נתן נפשו להרים את קרן התורה למעלה, בהשכל ודעה, והשריש בלבבם יראת ה' טהורה. ומה נהדר בקודש היה, בהתאסף ראשי עם לשמוע מלתא דאתיא מדרשא, עומד ודורש כמפי הגבורה, ונפקין מפיו זקוקין דנהורא, כל השומע קולו תצילנה אוזניו, ומראהו כמלאך אלקים נורא. עינו האירו כלפידי אש וברקים, ודרש דברים נעימים ומתוקים, יקרים מפנינים, ערבים לשומעיהם מנופת צופים. ודברים היוצאים מלב טהור ירדו חדרי בטן, גם אבנים שחקו מים לקול מוסריו, נמס לב אבן ברוח שפתיו, שפתי צדיק יביעון רצון וכל העם ענו אחריו מקודש. ואף כי היה איש חולי וידוע מכאובות, עם כל זה הקדש כל ימיו לתורה וגם לרבות הלילות, ומילא כריסו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים וגם למודי ה' הנסתרות, ספרי קבלה וכתבי האריז"ל  הנוראות, בסתר כנפיו היו סדורות וצרורות. ועסק בשו"ת ובפלפולים, עם הגאונים האדירים, בעלי מפורשי הים ועם הגאון מהרש"ק מבראד ועם הגאון מפאקש בעל המחבר שו"ת ריב"א ועם הגאון הקדוש בעל מנוחת אשר מטשענגער זצ"ל. ותפילתו ועבודתו היו במסירות נפש ממש והחמיר על עצמו בגדרים וסייגים פרטיהם ודקדוקיהם שהטבעו על אדני הפרישות בטהרות הקודש. ובכוח תורתו ותפילתו היה פועל ישועות גדולות ונוראות. ומספרים ממנו עניינים נוראים ונפלאים אשר עין בעין ראו את רוח קודשו. וכאשר גזר אומר כן היה, ונתקיים בו 'ותגזר אומר ויקם לך', צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

והנה זה חמישים שנה מעת שעלתה נשמתו הטהורה השמימה (י"א שבט תרל"ט מנוחתו כבוד בקרעטשניב) והשאיר אחיו ברכה הרבה כתבי יד וגם חיבור הנוכחי על כל התורה והמועדים, אולם מסיבות שונות והעיקר מחסרון כיס על הוצאות הדפוס לא היה באפשרי להוציא לאור עד כה, והייתה תורה חתומה, מעין כל נעלמה, עד אשר זיכני ה' עתה להוציאו לאורה, ליהנות בם תלמידי חכמים לומדי תורה, כדי לעשות נחת רוח לאותו צדיק שיהיו שפתותיו דובבות, כמאמר חז"ל יבמות דף צ"ו ע"ב מאי דכתיב 'אגורה באהלך עולמים', וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעום הזה ויהיו שפתותי דובבות בקבר. ועיין בספר חסידים סי' רכ"ד וזה לשונו: וכל האומר דבר שמועה מפיהם, הם מתפללים עליו שם ומליצים טובה עליו. ועיין שם הסי' תתקע"ט, ועיין בפלא יועץ ערך דובב שפתי ישנים, וזה לשונו: כל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה משמו בעול הזה שפתותיו דובבות בקבר ויש לו הנאה ונחת רוח כשותה יין קונדיטון כמו שכתוב בירושלמי עיין שם. וכבר כתב הגאון מהרש"ק בהקדמתו לספר טטו"ד מהדורא תניינא דבהוצאת חידושי תורה לאור יש בזה התקרבות לגאולה, וזה לשונו: ולכן בצאת כל ספר וספר כדת הוא התקרבות הגאולה במהרה בימינו. עיין שם. ומפני הוצאות הדפוס כי רבה, לא היה בכוחי להוציא לאור כעת כי אם חלק אחד על התורה, ואקווה בעזרת ה' יתברך להוציא לאור גם את החלק שני על התורה בקרב הימים.

וקראתי שם הספר 'נפש דוד' על שם המחבר וכמו שכתוב בסנהדרין צ"ג ע"ב מאי 'שם עולם אתן לו', אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי: זה ספר דניאל שנקרא על שמו. וכן כתב בהקדמת הרוקח שצריך כל אדם לרשום שמו בספרו.

ועתה אברך על המוגמר ואומר ברוך ה' שהחיינו וקיימני והגיעני להוציא לאור חיבור זה, כן יזכני הקב"ה ברחמיו להוציא לאור יתר החידושים מאדוני אבי זקני המחבר ז"ל על כל התורה ועל המועדים בקרוב, וזכות אדוני אבי זקני ז"ל יעמוד לי שאזכה לעסוק בתורה הקדושה לשמה מתוך נחת והרחבה ויקויים בנו 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך מעתה ועד עולם'.

ולזיכרון עולם אזכיר פה גם אשת המחבר היא זקנתי הרבנית הצדיקת שינדך לאה ע"ה (שנפטרה א' דר"ח טבת תרמ"ו מנוחתה כבוד בעיר הקודש טבריא ת"ו) בת הרב הצדיק הקדוש מוה"ר יצחק אייזיק מסטריא זצוקלה"ה (שנפטר ט' שבט מנוחתו כבוד בסטריא) שהוא נכד רבותינו הט"ז והב"ח ורבי ר' העשיל רבו של הש"ך זיע"א והיה חתן הרבה הגאון הקדוש מוה"ר צבי יוסף זצוקלה"ה אב"ד רודניק גיסו של הרב הקדוש מוה"ר אלימלך מרודניק זצוקלה"ה. ושם עולם אתן פה לבני המחבר ז"ל הרי הם דודי הרב הצדיק מוה"ר יצחק אייזיק ז"ל (שנפטר כ' תשרי תרס"ט מנוחתו כבוד בעיר הקודש טבריא) ואת דודתי הרבנית הצדיקת מרת ברכה ע"ה (שנפטרה ח"י טבת מנוחתה כבוד במיקאליעוו) אשת הרב הגאון הצדיק מוה"ר יחיאל מיכל [רדליך] שליט"א אבד"ק מיקאליעוו, ואת דודתי הרבנית הצדיקת מרת אסתר ע"ה (שנפטרה ז' חשון מנוחתה כבוד בקרעטשניב) אשת הגאון הצדיק מוה"ר אברהם רייך ז"ל מק"ק יאסין וגם דודתי הרבנית מרת נחמה ע"ה שנפטרה ט"ז אייר תרע"ו ומנוחתה כבוד בחרקוב) אשת הגאון הצדיק מוה"ר ישעיהו שלום רוקח שליט"א [הי"ד] אבד"ק ליטוויסק. תנצב"ה.

וטרם אכלה לדבר אזכיר לטוב ולברכה את אבותי היקרים שי"נ ה"ה אאמו"ר עטרת ראשי הגאון הצדיק מוה"ר משה שליט"א בהרב הגאון הקדוש המחבר ז"ל ואת עטרת ראשי אמי מורתי הרבנית הצדיקת מרת שפרה לאה תי' בת הרב הגאון הקדוש מוה"ר אברהם יצחק העללער זצוקלה"ה (שנפטר כ"ג תמוז תרס"ט מנוחתו כבוד בעירה קודש צפת ת"ו) בנו של רב האי גאון העצום עמוד ההוראה מאור הגדול המורסים בעולם מרן שמואל העללער זצוקלה"ה אב"ד דעיר הקודש צפת ת"ו והגלילות (שנפטר כ"ב טבת תרמ"ד מנוחתו כבוד בעיר הקודש צפת ת"ו) בהרב ר' ישראל נכד רבינו בעל תוספות יו"ט זיע"א. אם אמי היא זקנתי הרבנית הצדיקת מרת חנה יוטא ע"ה (שנפטרה כ"ד טבת תרע"ו מנוחתה כבוד בעיר הקודש צפת ת"ו) בת הרבנית מרת שפרה לאה ע"ה, בת הרבנית מרת מרים ע"ה, בת הרבנית הצדקת מרת חנה יוטא מגראניב ע"ה, אחות אדמו"ר הקדוש והטהור קדוש ישראל מרוזין זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, בן הרב הקדוש הרב רבי שלום מפאריביטש בן המלאך הקודש שהוא בן המגיד הגדול והקדוש ממעזעריטש זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. והרב הקדוש הרב רבי שלום הנזכר היה חתן הקדוש והטהור מוה"ר יצחק מגראניב זי"ע, בהרב הקדוש והטהור מוה"ר מרדכי מקרעמיניץ זי"ע, בהרב הצדיק הקדוש והטהור מוה"ר יחיאל מיכל מזלאטשוב זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. זאת ראיתי לחקוק בעט ברזל ועופרת, להיות למשמרת, לזיכרון לדורות, משפחות בית אבותי, כמו שכתב השל"ה הקדוש בספרו ווי העמודים בצוואתו שמהראוי שכל איש יעשה סדר יוחסין לזרעו ולזרע זרעו שיהיה לאות ולמשמרת, עיין שם טעמו. ובגלל אבות תושיע בנים וזכות אבות לבנים תזכור, זכותם יגן עלינו, ותחזינה עינינו בבניין עיר קדשינו, ע"י משיח צדקינו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

אלא דברי נכד המחבר כבנו הכותב בשנת בעזרת"י פה סיגעט יע"א,
הצעיר מרדכי דייטש, באאמו"ר הגאון הצדיק מהר"ם שליט"א בהרב הגאון הקדוש המחבר זצוקלה"ה.

וכדי שלא להוציא הנייר חלק אציגה נא פה גרגיר אחד שעלה על רעיוני לפרשת בפרשת לך בפסוק 'ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה' וכו'.

"הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ופירש רש"י מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה. והקשה המהרש"א במסתכ בבא בתרא בחידושי אגדה דף ט"ז בדיבור המתחיל עפרא, האיך לא היה מסתכל אברהם בשרה מעולם, והרי אמרו בקידושין מ"א אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה, ואברהם אבינו קיים מילי דרבנן ואפיךו עירוב חצרות. ותירץ, שראה אותה כשקדה, אלא שחשב שעתה שכבר זקנה יותר מששים שנה לא תהיה יפה, וראה שאינו כן. עיין שם. ואני אוסיף להקשות דאי לא ראה אותה קודם הקידושין איך הועילו הקידושין לשיטת רבא בתמורה דף ד' ע"ב דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואין לומר דוקא באיסור תורה אמרינן כן, כמו שכתב בתשובת רבי עקיבא איגר סי' קכ:ט ומהר"ם שי"ק אורח חיים ססי' כ"ט הביא כן מהחתם סופר חלק יורה דעה סי' ו' דזה אינו דהא כמה פוסקים סוברים דאף באיסור דרבנן אי עביד לא מהני. עיין במנחת חינוך מצוה שס"א. וכן כתב הפרי מגדים אורח חיים סי' קכ"ח משבצות זהב סקל"ט דקיימא לן גם בדרבנן אי עביד לא מהני. וכעין קושיא זו הקשה במנחת חינוך הנזכר. עיין שם. והנה קושיא זו אמרתי ליישיב על פי מה שכתב הש"ך בחושן משפט סי' […]"ח סק"ב וסמ"ע שם ס"ק […] דהא דאמרינן כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דווקא אם אי אפשר לעשות הדבר בהיתר, אבל באפשר לעשות הדבר בהיתר, אז אף על פי שנעשה באיסור גם לרבא מהני. וכן כתב בדגור מרבבה יורה דעה סי' י"א לענין שחיטה בשבת. ועיין בנודע ביהודה מהדורה תניינא יורה דעה סי' ט' בדיבור המתחיל וזה עיין שם. ואם כן הוא הדין בנידון דידן נמי כיון דהיה יכול לעשות הדבר בהיתר שיקדש הוא עצמו, ממילא אף שעשה באיסור על ידי שליח שפיר מהני, ודו"ק. ובעיקר קושיית המהרש"א הנזכרת נראה לי ליישר על פי מה שכתב הבית יוסף באורח חיים סי' ע"ה מרבינו יונה וזה לשונו וכן במגילה טפח באשה אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראיה בעלמא מותר. הרי דיש חילוק בין הסתכלות שהוא בעיון היטב ובין ראייה שהוא בהעברה בעלמא. וחילוק זה הוזכר גם במגן אברהם סי' קכ"ח ס"ק ל"ה ובסי' רכ"ה ס"ק י"ט ובסי' רכ"ט ס"ק ב' ובסימן ש"ז ס"ק כ"ג. ולפי זה יש לומר דאברהם אבינו ראה את שרה קודם הקידושין רק בהעברה בעלמא, ובאמת די בזה, כמו שכתב בקידושין מ"א 'אסור לקדש עד שיראנה', משמע שסגי בראייה בעלמא. וכן עשה אברהם אבינו קודם הקידושין. אך עתה בעת הילוכם למצרים הסתכל בה הרבה בעיון היטב ואמר 'עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את'. ובזה מדוייק לשון רש"י שכתב מדרש אגדה עד עכשיו לא 'הכיר' בה, ולא כתב שלא ראה אותה, אלא וודאי כמו שכתבנו שבוודאי ראה אותה קודם הקידושין אולם רק בראייה בעלמא, רק עכשיו הכיר בה על ידי הסתכלות היטב על ידי מעשה. ואתי שפיר.

עוד יש ליישב קושייתי הנזכרת על פי מה שתיר, בנודע ביהודה אבן העזר סי' ע"ז קושיית הגאון רבי יצחק מהאמבורג שהקשה על מה שכתוב בריש פרק ב' דקידושין האיש מקדש בו ובשלוחו, הא איכא איסורא לקדש על ידי שליח. ותירץ שם בדיבור המתחיל ומה שכתב על פי מה שכתב בבית יוסף סי' ל"ה דאם אי אפשר לקדש בעצמו, או אפילו שמחמת כבודה פנימה מותר לכתחילה לקדש על ידי שליח, ועוד שאיסור זה אינו מצד הקידושין רק שמא תתגנה בעיניו ואם גומר בדעתו שהוא מרוצה אפילו ימצא בה דבר מגונה אין כאן איסור. ואם כן איסור זה בדעתו תלוי, ולכך לא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה. עד כאן לשונו. ולפי זה מתורץ שפיר ודו"ק.

מרדכי דייטש, נכד המחבר

---

הרב מרדכי דייטש אב"ד וועליאטין (מארמארוש שבצ'כוסלובקיה), ונודע בכינוי "וועליאטינער דיין", אביו, האדמו"ר רבי משה דייטש מקרעטשעניף-סיגט, שכנראה נספה בשואה, היה בנו של רבי דוד נתן דייטש בעל 'נפש דוד' על התורה. אמו של הרב מרדכי, שפרה לאה, הייתה בתו של הרב אברהם יצחק הלר מצפת, בנו של אב"ד צפת רבי שמואל הלר.

הרב מרדכי התחתן עם רבקה רחל בתו של הרב יצחק מאיר לנדא רב חברת 'תפארת שבת' בחוסט. הרב מרדכי התגורר בחלק מהזמן בחוסט, שם כיהן כמו"צ והיה מומחה בהוראה בענייני גיטין וקידושין.

היה בין הכותבים בכתב העת "אור תורה" ובירחון 'האורה' (גיליון תמוז תרפ"ט סי' לו).

בין הרבנים שתשובתם הובאה גם תשובה מאת הרב מרדכי דייטש בספר "תיקון עירוב לשבת". הוא היה בין הרבנים שחתמו על כרוז "מחאה ואזהרה גדולה ואיסור חמור של תורה" כנגד בתי ספר ציונים-חילונים בקארפטים, המופיע בספר "תיקון עולם". בשנת תרפ"ט הוא הוציא לאור את ספרו של סבו 'נפש דוד', והוסיף לו הקדמה, וכן הוציא לאור מחדש את ספרו של סבו זקנו, הרב שמואל הלר אב"ד צפת 'דרך נשר', והוסיף לו הקדמה.

הרב התכתב עם גדולי דורו בהלכה. הרב מרדכי בריסק אב"ד טאשנאד השיב לו שתי תשובות, אחת בענייני חציצה בנשים מודרניות המגדלות ציפורנים ארוכות (שו"ת מהר"ם בריסק, ב, סימן צו) ואחת בעניין השכרת דיר לנכרי המתכוון לגדל שם חזירים (שם, ג, סימן כה). האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס מספינקא בספרו שו"ת 'חקל יצחק' (סי' נז) משיב לו בעניין סכסוך בין קהילת וועליאטין ובין רבה של קיראיהאזא הסמוכה להם.

בעניין הראשון השיב לרב מרדכי דייטש גם הרב מרדכי אליעזר עהרענגרובער אב"ד ווראנוב והובא בספרו 'נחלת יוסף' (סימן ו), ושם הובאו תשובות נוספות שכתב לרב מרדכי דייטש בסימנים יב ויג בענייני השגת גבול והיתר עגונה.

תשובה בעניין היתר קציצת אילן שזיפים שפירותיו אינם ראויים לגמרי למאכל אדם, הובא בספרו של רבי יהודה ליב צירלסון, 'מערכי לב', סימן לג. תשובת הרב יששכר שלמה טייכטל אל הרב מרדכי דייטש, בעניין איסור לתלמיד חכם לוי ליצוק מים על ידי כהן עם הארץ, הובא בספרו שו"ת 'משנה שכיר', א, סי' מה.

הרב מרדכי דייטש נודע גם כבעל תפילה מצויין. הוא ביקר לעיתים רבות בשבתות ביישובי הסביבה, עבר לפני התיבה ושילב את התלמידים שליוו אותו בשירת ניגוניו. לרוב היה מציג ניגון חדש ומעורר. הוא נודע גם כדרשן מוכשר. בתחילת דרשותיו שילב ביאורים פשוטים לפרשת השבוע עם פלפול למדני חריף, ובהמשך היה משמיע דברי אגדה ומוסר בקול מתנגן ומרטיט, שחדר ללב שומעיו והביא אותם לזעזוע נפשי עמוק ולבכי.

הרב מרדכי דייטש נהרג עקה"ש באושוויץ בט"ו בסיוון תש"ד, יחד עם אשתו וששת ילדיהם, הי"ד.

"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו" וגו' (דברים יד,א), ואמרו חז"ל: אם אנו עושין רצונו של מקום נקראים בנים. ונראה לפי מה שאמרו רז"ל שלשה שותפים באדם וכו', מפני זה נקרא האדם בן לאביו ואמו, לשון בנין, שנבנה מהם, היינו הגוף החומר. ואם אדם עושה רצונו של מקום, גובר הצורה על החומר, היינו שגובר חלק האלקים, הנשמה שהקב"ה נתן בו והוא עיקר, והחומר טפל ובטל להצורה, אזי עיקר הבנין הוא הנשמה שנתן בו הקב"ה, בכן נקרא 'בן למקום' הקב"ה.

וזה שאיתא באבות פרק ג' משנה י"ח, הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו', שהא בהא תליא, על ידי שנברא אדם בצלם אלקים, והנשמה חלק האלקים יוכל לבוא שיהא נקרא 'בן למקום', והוא על ידי תורה, שעל ידה יכולה להתגבר הצורה, צלם האלקים, על החומר. וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת תזריע: זכה אדם הוא קודם לכל מעשה בראשית וכו', כנ"ל, לפי שאדם נברא בחומר וצורה מעליונים ותחתונים, שלא תהא קנאה במעשה בראשית, כאמרו ז"ל, בכן אם זכה אדם על ידי תורה ומצוות, שתורה נבראה קודם מעשה בראשית, וגברה גם כן הצורה שהוא מעליונים שנבראו מקודם, הוא קודם לכל מעשה בראשית. ואם לא זכה וגובר החומר שהוא נברא באחרונה, הוא אחור למעשה בראשית.

וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת בשלח, שהים לא קיבל עליו להיקרע מפני משה רבינו, שאמר: אני גדול ממך, שנבראתי בשלישי ואתה נבראת בשישי. היינו החומר, שגובר החומר באדם על הצורה, ואינו זוכה לנס שיקרע הים לפניו. מה עשה הקב"ה, נתן ימינו על ימינו של משה וכו'. היינו שמרמז הקב"ה לים קבלת התורה שניתן מימינו של משה, היינו על ידי שיקבלו ישראל את התורה יזכו להתגברות הצורה על החומר, והם יקדמו במעשה בראשית.

וזהו שאמרו ז"ל: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', כאיש אחד, כי קיום תרי"ג מצוות הוא רק בכללות ישראל. כי יש מצוות שאינן נוהגות בכל אחד ואחד, רק על ידי שנעשין כאיש אחד וכל אחד הוא כאבר אחד, לזאת מה שכל אחד ואחד עשה נחשב לכולם, כמו באברים, שכל מה שאבר עושה נחשב לכל הגוף. ולאחר שקרבו לפני הר סיני ופסקה זוהמתן, היינו החומר, כמו שכתוב 'ובחטא יחמתני אמי' (תהילים נא), יגבר הצורה-הנשמה, החלק שנתן הקב"ה, והוא נחצב ממקור אחד, נעשין כאיש אחד וכו'. כי עיקר חילוק בין אדם לחברו הוא מה שגופים חלוקים, וכאשר פסקה זוהמתן וגברה הצורה על החומר, היא הנשמה, החלק האלקי, שהיא נחצבה ממקור עליון, ממקום אחד, נעשין כאיש אחד. ולפי זה נקראים ישראל 'גוי אחד'.

(מתוך חוברת הזכרון 'זכרון משה')

---

רבי ישראל יצחק קאליש, ר' יצחק'ל, האדמו"ר מסקרנביץ (סקרניוויץ\ סקרנוויץ), מגדולי אדמו"רי פולין, נולד בשנת 1895 לאביו, האדמו"ר רבי שמעון קאליש, בן של האדמו"ר האמצעי רבי (מרדכי) מנחם מנדל מוואורקה, בנו של האדמו"ר הזקן מוואורקה רבי ישראל יצחק.

האדמו"ר רבי שמעון קאליש נפטר בכ' בתשרי תרפ"ז, והניח חמישה בנים מצויינים במעלות ובמידות: רבי מרדכי מנחם מנדל, רבי ישראל יצחק, רבי יוסף צבי (שכיהן לימים רבה הראשון של המושבה בני ברק ואדמו"ר לחסידי סקרניביץ בארץ ישראל), רבי יעקב יהודה (שכיהן לימים אדמו"ר בבלוינא) ורבי דוד (שכיהן לימים אדמו"ר בלוויטש). לאחר פטירת רבי שמעון נטו חלק מהחסידים אחר הבן הבכור, רבי מרדכי מנחם מנדל, שנודע כגדול בתורה, חכם עצום, בעל מידות, איש חסד ועסקן ציבורי נלהב שכיהן כנציג 'אגודת ישראל' במועצת קהילת וורשה. אך לאחר פטירת בנו, התדרדר מצבו הבריאותי של רבי מרדכי מנחם מנדל והוא נפטר בשנת תרפ"ט, כשנתיים אחרי פטירת אביו. לאחר פטירתו מינו החסידים את אחיו, רבי ישראל יצחק, כממלא מקום אחיו ואביו. הוא ניהל עדה של אלפי חסידים והיה האדמו"ר האחרון בסקרנביץ.

רבי ישראל יצחק נשא לאשה את מרת איטה ברכה, בת דודו, רבי חיים טננבום, האדמו"ר השני מנאדורוז'ין.  הוא נודע כגדול בתורה, מתמיד בלימוד הנגלה והנסתר, צנוע ובעל יראת שמים עילאית. כל ימיו עסק בתורה בקדושה ובטהרה, ונודע כיד ימינו של אביו. הוא עודד את הצעירים להתמיד בלימודם ולהיות גדולים בתורה. כנהוג בין צאצאי בית וואורקה, הרבי לא הרבה באמירת דברי תורה, אך הדברים שאמר נחרטי עמוקות בלב שומעיו. בנו ר' יהושע משה, שהיה עילוי גדול בתורה וביראה, חלה ונפטר בגיל עשרים בשנת תרצ"ג. בחוברת לזכרו, "זכרון משה", הובאו דברי תורה מהנפטר, מאביו ומדודו, מזקנו וכן מחבריו הקרובים.

בגלויה ששלח הרבי באלול תרצ"ו, בתורה ובברכה לחסיד ששלח לו אתרוג מארץ ישראל כתב הרבי: "השוכן שחקים יכתב לחיים טובים ומתוקים בספרן של צדיקים… ישפיע ד' שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפיריון למכון בית אלוקינו, וישיב את שבותנו, ויבנה את בית מקדשנו, במהרה בימינו, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך לעינינו, ויקבל ברחמים וברצון את תפילתינו, ויחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, עלינו ועל כל אשר לנו.. ונא להזכירני לשנה טובה במקומות הקדושים זכותם יגן עלינו בכל ענינינו". (מתוך קטלוג בית המכירות קדם, מכירה 265, פריט 317)

עם תחילת מלחמת העולם השניה נכבשה סקניביץ תוך ימים. כעבור ימים ספורים נחטפו יהודים לעבודה בגרמניה, ובין החטופים היו הרבי, המו"ץ הרב משה פרקאל ופרנסי העיר. לאחר חודש, בעקבות מאמצים רבים ובהשתדלותה של מרת דבורה קוטשינסקי שנכנסה למפקד העיר הנאצי וביקשה את שחרורם של הרבי וחשובי הקהילה, שוחרר הרבי ממעצרו במחנה העבודה בגרמניה והגיע הביתה זקן, חולה ותשוש מתת-תזונה ומעבודה קשה בתנאים קשים. בהשתדלות חסידיו עבר הרבי לאוטבוצק וכעבור זמן מה עבר משם לוורשה, משם המשיך לנהל את עדתו, על אף חוליו ומצוקותיו בהיותו שבור ורצוץ, רחוק ממשפחתו ומידידיו. בכ' בחשון תש"ב נפטר הרבי בגטו ורשה והובא לקבורה בבית העלמין בעיר, ליד אהלו של סבו הקדוש האדמו"ר האמצעי מוואורקה.

כן נספו בתו, מרים רבקה אשת הרב יצחק צבי (הירשל) שצ'דרוביצקי, בנו של רבי מאיר שלום האדמו"ר מקוברין-ביאליסטוק (שהיה למדן ועסקן נפלא), בתו, לאה אשת יעקב פינקלר, בנו של רבי חיים אשר פינקל מראדושיץ ובנו, הבחור יעקב יהודה.