קטגוריה: יארצייט

שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. הנה נוסח סידורי ספרד שלא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא, ונוסח האור זרוע והמחזור ויטרי ולא נבוש לעולם ועד, אך נוסח סידורי דידן ובספר לקט יושר ובאבודרהם, והנה יש אומרין שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל, וכפי הנראה שהוא סירכא דלישנא מברכת אהבה רבה ואין לו מקום כאן, ובכל הנוסחאות ליתא.
וחתני הרב המאוה"ג וכו' מו"ה בנימין זאב ליכטענשטיין נ"י (הי"ד) פירוש גם נוסחא זו על פי דברי הגמרא (חולין ז:) גבי רבי פנחס בן יאיר שאמר ליה רבינו הקדוש רצונך סעוד אצלי, והשיב לו רבי פנחס: ישראל קדושים הם, [אבל יש רוצה ואין לו], ויש שיש לו ואינו רוצה, [וכתיב (משלי כג,ו) 'אל תלחם [את] לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך', ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא דבמלתא דמצוה קא טרחנא כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך…'].
כי רבי היה סובר שכוונת רבי פנחס שאינו נהנה משל אחרים שלא יכשל בדבר איסור (וכדרך כמה אנשי מעשה שאינם אוכלים אצל אחרים מחמת חשש זה), לכך כעת שהיה המעשה שחמורו לא אכל דבר איסור, כדאמרינן בגמרא שם, לכך נפיק רבי לאפיה ואמר ליה שיאכל אצלו, כי כעת אין לך לדאג מחשש איסור, כיון שראית שגם חמורך לא רצה לאכול דבר איסור, והשתא בהמתן של צדיקים [אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן?].
ועל זה השיב לו רבי פנחס: לא כמו שאתה סובר שמחמת חשש איסור אין אני נהנה משל אחרים, ישראל קדושים הם וגדורים ממאכלות אסורות (כי אצל מאכלות אסורות שייך לשון 'קדושה', כדאמרינן שמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. וכמו שכתוב בתורה הקדושה (ויקרא יא,מד) 'והתקדשתם והייתם קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם' וכו'). אך הכוונה מה שאין אני נהנה משל אחרים, שיש אשר יש לו ואינו רוצה וכו'.
ובזה מיושב נמי קושיות התוספות (שם ד"ה ויש) דאם אינו רוצה למה נקרא 'קדוש', אך לפי שבגדר מאכלות אסורות הוא קדוש.
היוצא לנו מזה שלעניין ליהנות משל אחרים, חוץ מזה שהוא נהמא דכסופא, יש לנו חשש דרבי פנחס בן יאיר 'שיש שאינו רוצה' ואסור ליהנות ממנו, והיא לאו מדברי קבלה 'אל תלחם לחם רע עין'. 'ויש שאין לו' והוא כמו אבק גזל, כמו האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה.
ועל זה אנו מתפללין ואל תצריכנו וכו' שלא נבוש ונכלם מצד נהמא דכסופא ולא נכשל מצד חשש דרבי פנחס בן יאיר עד כאן דבריו.

ונכון הוא.

(הרב ישראל חיים פרידמן בשם חתנו, מתוך ליקוטי מהרי"ח א, מהדורת ירושלים תשע"ג, עמו' תקכו-תקכז)

---

הרב בנימין זאב ליכטשנטיין (1850-1944) – (Rabbi Vilmos Lichtenstein) – 'הרבי ממג'ירוש'. כיהן למעלה מחמישים שנה בכפר מאג'ירוש, ואחר כך עבר בשנות השלושים לעיר ביסטריץ הסמוכה, ופתח שם בית מדרש בדירתו. אביו, רבי יעקב קופל ליכטנשטיין אב"ד בעטעלן וואשהעלי (אחיו של הגאון הנודע רבי הלל מקאלמייא), היה בנו של רבי ברוך בענדיט ליכטנשטיין אב"ד וואג-וועטש.

הרב בנימין זאב התחתן עם הרבנית מינדל בת הרב ישראל חיים פרידמן אב"ד ראחוב ומחבר ספר 'ליקוטי מהרי"ח'.

בתו של הרב בנימין זאב הי"ד, הרבנית זיסל לאה הי"ד, אשת הרב יהושע ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד מאטש בזינבערגען (בנו של הרב ברוך בעדניט הי"ד אב"ד קראסנא).

הרב בנימין זאב נספה באושוויץ בהיותו בן תשעים וארבע, יחד עם רעייתו, וחלק ממשפחתו, בי"ג סיון תש"ד.

שמונת אחיו היו:

הרב יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בעטלאהן (תרט"ו-תרפ"א, 1855-1921), [ראה אוצר הרבנים 6998].
הרב ברוך בענדיט ליכטנשטיין הי"ד, אב" קראסנא (תרי"ז-תש"ד, 1857-1944) [ראה אוצר הרבנים 4201], (אביהם של הרב יהושע ליכטנשטיין הי"ד, ושל הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד אב"ד לכניץ, בניו של הרב שמעון היו: הרב אברהם דוב שכיהן לצד אביו כרב הגליל והרב יוסף שמואל הי"ד אב"ד סילאג'צ'ה).
הרבנית ליבא אהובה (תר"ך לערך -תרצ"ה, 1860 לערך – 1935) אשת הרב אהרן צבי קלר אב"ד שאמקוט (תר"כ-תרפ"ח, 1860-1928), [ראה אוצר הרבנים 1874].
הרבנית ביילא (נפטרה בשנת תר"פ 1920), אשת הרב משה יצחק לוינגר, אב"ד פאנצעלטשעה (נפטר בשנת תרפ"א 1920), [ראה אוצר הרבנים 15506].
הרב אשר אנשיל ליכטנשטיין (תרכ"ד-תרצ"ז, 1864-1937), [ראה אוצר הרבנים 3567].
רבי יוסף ליכטנשטיין, אדמו"ר בסיגט (תרכ"ז-תרצ"ט, 1867-1938).
הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד אב"ד טשירטש (תרל"א-תש"ה, 1871-1944), [ראה אוצר הרבנים 13894].
הרבנית רייזל (נפטרה בשנת 1957), אשת הרב פנחס ליכטנשטיין אב"ד מאטש (תרל"ג-תש"ג, 1873-1943), [ראה אוצר הרבנים 16930].

גבירותי ורבותי!

למעלה משתים עשרה שנה אני עובד כרב, שתפקידיו כוללים גם הופעה בציבור ובהזדמנויות שונות נטלתי את רשות הדיבור. דיברתי רבות על מגוון רחב של נושאים, וממגוון סיבות. לפעמים הבעתי בנאומי שמחה, לפעמים היה זה עצב, לפעמים תיארתי מצב רוח חגיגי, לפעמים דיברתי מתוך מלנכוליה. לפעמים דיברתי עלי, על הפרט, על המשפחה או על הכלל, בהתאמה לנושא בו עסקתי, למצב הרוח שלי ושל מאזיני, בהתאם למחשבות ולרגשות שהיו לי. לפעמים היה לי קשה יותר לדבר, לפעמים קל יותר. אבל אף פעם, ידידי היקרים, לא פעם אחת מאז שהופעתי בציבור, התקשיתי כל כך לדבר ולהביע אפילו חלק קטן מכל מה שמילא אותי, כמו היום, בשעה זו, בה הוזמנתי לנאום על ידי הארגון הלאומי 'המזרחי'. מונע על ידי הווייתי הפנימית, אני מרים את קולי במחאה נגד האירועים המקוממים והשערורייתיים שהתרחשו מול הכותל המערבי בירושלים ביום הכיפורים האחרון. מעולם לא היה לי קשה כל כך לדבר, כי מעולם לא התרגשתי והזדעזעתי כל כך, מעולם לא התמלאתי כל כך במלנכוליה עמוקה, מעולם לא כעסתי כל כך עד לגבול האפשרי, כמו בשעה הזה שבה נזכרתי באירועים ההם ובתופעות הלוואי שלהם.
אירועי ביום כיפור האחרון מול הכותל פגעו ביהודים המאמינים, פגעו ביהודים הלאומיים, פגעו בכל יהודי עמוק בנשמה. ברצוני להסביר בקצרה מה התרחש שם.
יהודים הביאו קיר נייד במקום הקדוש כהכנה ליום הכיפורים והציבו אותו כמחיצה בין המתפללים והמתפללות. דבר זה נדרש על פי הדת שלנו לא רק ביום הנשגב והקדוש כיום הכיפורים, אלא גם בכל ימים השנה. השעות המשמחות ביותר שבילו אבותינו בימי קדם מול בית המקדש בירושלים, היו השעות בשמחת בית השואבה, כאשר כל העם התכנס בחג הסוכות, לצלילי המוזיקה ולצהלת העם הבלתי ניתנת לתיאור, לשאוב מים לנסך אותם על גבי המזבח. על אותה השמחה נאמר במשנה: ' מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו'. אפילו הגברים הצדיקים ביותר, שהתלמוד מכנה אותם 'חסידים ואנשי מעשה', הציבו לעצמם גבולות שלא תהיה זו שמחה חסרת מעצורים. על אף כל השמחה השופעת ששררה שם, עם כל התעלולים הפרועים ביותר שנעשו, הקפידו שם שהנשים יופרדו מהגברים, כפי שמובא בתלמוד. האמצעי החשוב שננקט על מנת שבחגיגות אלו תהיה השמחה אמיתית, הייתה הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים, כראוי לקדושת המקום, הר הבית, עליו התקיימו החגיגות.
המתפללים הביאו קיר נייד ליצירת מחיצה זמנית בין גברים לנשים. אחינו ואחיותינו עמדו מופרדים במחיצה זו ביום הכיפורים האחרון מול כותל הדמעות והתפללו מעומק ליבם, כשלפתע הופיעה המשטרה הבריטית, פילסה את דרכה בין המתפללים, דחפה אותם, התעללה באילו שגילו התנגדות והסירה בכוח את המחיצה. הידיעה על אירוע זה פגעה קשות בכל יהודי, השפיעה קשות על כל יהודי וגרמה לזעזוע ולזעם בקרב כל העם היהודי. אולם בראש ובראשונה פגעו מקרים אלו בליבו ובנפשו של היהודי המאמין.
יש שני מוקדים כל כך חשובים ליהודי המאמין, שפגיעה בהם מצערת ומזעזעת אותו עד מאד. האירוע פגע ביהודי המאמין, החושב והמרגיש בשני מוקדים אלו: ביום הקדוש ובמקום הקדוש. ויתירה מכך, מועד כניסת המשטרה לתקוף את הקהל פגעה בזמן המקודש – בהיותם מתפללים.
תחילה נדבר על היום. האירוע התרחש ביום הכיפורים, היום הכי קדוש ומרומם שיש לנו. ועם זאת, יום זה עתה הוא רק בבואה של תהילתו בימי קדם, בהיות המקדש שלנו עומד על תילו על ההר הקדוש, לפני שמסגד עומר נבנה על ההר. בהגיענו לסדר העבודה בתפילת המוסף, המכילה את תוכנית עבודת המקדש ביום הכיפורים בימי קדש, אוחז בנשמתנו רגש קודש.
הכהן הגדול היה עובד בבית המקדש ביום הכיפורים בשמחה וביראה, כשהוא לבוש בבגדי לבן כמלאך היה נכנס לבית קודשי הקודשים ועיני כולם היו נשואות לראות שיצא משם בשלום, כדברי הפייטן: 'אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע'. אשרי עין ראתה כל אלה. ביום כיפורים אנו עוקבים אחר סדר העבודה במקדש ונמצאים ברוחנו בבית המקדש בירושלים, למרות היותו רחוקים בממד המרחב ממקום המקדש ורחוקים בממד הזמן מקיום העבודה במקדש. אך אחיינו ואחיותינו שעומדים ביום קדוש זה מול הכותל המערבי, רואים בעיניהם את מקום הקדוש בו עמד בעבר בית מקדשנו, בשעה שאין להם אפשרות להיכנס למקום זה. הוי, הם מרגישים את הגעגוע הממלא את ישותם, ואת הכאב המציף אותם! יום הכיפורים הוא נורא ונשגב עבור כולנו, אך הוא נורא, נשגב וקדוש בייחוד למי שמתפלל ביום זה בכותל הדמעות. התקפת השוטרים הבריטים פגעה לא רק ביהודים שהתנגדו להם במסירות נפש ונחבלו פיזית ביום הקדוש, אלא הם פצעו את כולנו נפשית, ופערו בנו פצע עמוק הבוער בנשמתנו שאינו יכול להחלים במהרה. היהודי המאמין מזדעזע עמוקות, ויהדות העולם נדרשת להרים את קולה בקול רם ולהביע מחאה חריפה.
המוקד השני שגורם ליהודי המאמין הוא המקום בו התרחש האירוע הקשה, לנוכח הר הבית ומקום המקדש. ארץ ישראל קדושה לנו, ירושלים קדושה ממנה, ובית המקדש קדוש מכולם. ההיסטוריה שלנו חיה במקום המקודש ביותר.
כשהגנרל הצעיר נפוליאון נערך לקרב במצרים וראה לעורר בחייליו אומץ ונחישות, הוא התייצב מולם, הצביע על הפירמידות ואמר לחיילים: 'אתם צועדים כעת אל קרב שיהיה חקוק לנצח בזיכרונו של המין האנושי. אתם עומדים להילחם במשעבדיה של מצרים. ארבעת אלפים שנות היסטוריה מביטות בכם ברגע זה'. אכן, ארבעת אלפים שנות היסטוריה הביטו ממרום הפירמידות למטה על חייליו הנמצאים למטה, במבט קר. אבותיהם של החיילים לא היו קשורים אליהם בשום צורה, והם לא סיפרו דבר על ההיסטוריה של העם הצרפתי. אבל ארבעת אלפים שנות ההיסטוריה המביטות בנו מהר הבית, כשאנו עומדים למטה מול הכותל, מספרות את הסיפור על החיים הלאומיים שלנו ושל עמנו. כל אבן מהמקדש מדבר אלינו בשפה חיה ורהוטה, כל רגב אדמה בהר הבית מספר על האירועים החשובים ביותר בעולם היהודי. אם אוזנינו תקשיב לשפת האבנים, נוכל להקשיב בשקיקה לתיאורים נפלאים. הם מספרים לנו על אברהם אבינו שעקד את בנו יחידו על ההר ההוא, על יעקב אבינו שישן על האבנים שם וחלם את חלומו הנשגב, על דוד המלך המטיב לנגן בנבל ועל תפילת שלמה לאחר שהשלים את בניית המקדש. הם מספרים על יהודה המכבי הניצב בראש חייליו, מטהר את המקדש מטומאת אלילי היוונים ומדליק שוב את אור המנורה. הם מספרים על שירתם הנפלאה של הלווים, ועל חכמי הסנהדרין המורים לעם על ההר ההוא חוקים ומשפטים. הם מספרים על קרבות תדירות, ועל נהרות של דם יהודי שזרם שם. אבני הר הבית מדברות אלנו בשפה תוססת ורהוטה, ואלפי שנים מההיסטוריה שלנו מסתכלות אלינו מהר הבית.
כשיהודי בוכה על הגלות, הוא לא בוכה על כך שהוא צריך לחיות במדינה זרה, כי בתור אדם המסור לאלוקיו הוא משלים עם גורלו שלו, במיוחד כשהוא יודע שאנו עצמינו 'מפני חטאינו גלינו מארצנו' וגורשנו מארץ אבותינו. כאשר היהודי הדבוק בה' עומד ושופך את ליבו לפני בוראו, הוא בוכה על גלות השכינה, שנפגע כבודה וגורשה ממקום המקדש על ההר הקדוש. אולם השכינה מעולם לא הסתלקה משם לגמרי, שכן 'מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש'. כבוד ה' דבק תמיד בכותל המערבי, של מה שהיה בימי קדם קודש הקדשים. משום כך כשהיהודי האדוק בכל לבו ונפשו עומד לפני הכותל, הוא מאמין שהוא עומד ישירות מול פני השכינה והוא מתפלל לאלוקיו תפילה נלהבת מתוך דבקות ויראת שמים.
לכן אירועי הכותל ביום כיפור האחרון גורמים לכאב עז כל כך במחנה היהודים המאמינים, ומשום כך מחאתם נשמעת ורועמת באופן חסר תקדים.
האירועים העצובים הללו גורמים גם ליהודי הלאומי עצבות וזעזוע והוא מתקומם לא פחות. עבורו, האירועים בכותל מייצגים את שיאה של שורה ארוכה של קיפוח, התנכלות ואף שלילת זכויות שחווים יהודי ארץ ישראל בשנים האחרונות בידי השלטון המנדטורי.
שמחנו עם הופעת הצהרות בלפור, והשמחה התגברה לכדי התלהבות אחרי ועידת סן-רמו. האמנו שכל תקוותינו וחלומותינו על עתיד עמינו, יתגשמו עתה. בראיה אופטימית שלנו כבר ראינו בעיני רוחנו את העם היהודי במדינת היהודים. היינו משוכנעים בכל תוקף שאנגליה תמלא במלואה את המשימות שחבר הלאומים הטיל עליה בעניין הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ותסייע לנו במשימותינו הלאומיות.  בתחילה היה נראה שאכן אנגליה מוכנה לקדם את הקמת הבית הלאומי היהודי ולעזור לבנות את מדינת היהודים, והוכחה לכך ראינו במינוי של יהודי, סר הרברט סמואל, לנציב העליון בארץ ישראל. אך עד מהרה חווינו אכזבה אחר אכזבה. עד היום אנו ממתינים לשווא לכך שאנגליה תמלא את המחויבות שהוגדרה לה בכתב המנדט, להקצאת קרקע עבור מולדתנו. כיום, עלינו לרכוש בהוצאות מרובות על מטר אדמה בארץ ישראל. שערי הארץ, שאמורה להיות שלנו, סגורים בפני יהודים המעוניינים לעלות אליה, ולבנות בה את ביתנו בהתאם למנדט. אוי ליהודי מעפיל המנסה לעקוף את התקנות הנוקשות. הוא יגורש ללא רחם כאחרון הפושעים. כהמחשה לכך שארץ ישראל סגורה לפנינו, אציין שוולדימיר ז'בוטינסקי קיבל משרה בירושלים וביקש אישור כניסה אליה, אך קיבל תשובה שלילית. בין אם אתה תומך בפוליטיקה של ז'בוטינסקי או מגנה אותה, לא תוכל להכחיש שהוא מטובי הבנים של העם היהודי. הוא סייע לארץ ישראל כלגיונר מתנדב והיה חבר בלגיון [וממקימי 'הגדוד העברי'] במשך תקופה ארוכה.
לאחר האירועים הקשים ביום הכיפורים ניתן היה לצפות שהשלטון ינסה לפייס את היהודים ולהרגיע את סערת רוחם, או לפחות שיובטח להם שדברים כאלה לעולם לא ישנו. אך המציאות רחוקה מכך. כתגובה למחאות היהודים, הורו הבריטים להסיר מהאתר הקדוש את ארון הקדש ואת ספרי התורה, על מנת לפייס את הערבים! לפייס את הערבים?! לערבים אין סיבה לדאגה, הם השיגו את מטרתם כאשר המחיצה ש'כל כך איימה על קיומם' הוסרה. אך במחנה היהודי, ולא במחנה הערבי, יש אי שקט. אנו אלו שפצועים ונעלבים. נפש העם היהודי נפצעה, אצלנו הזעם מגיע לשיא, אבל לאף אחד לא אכפת מזה. המקום הקדוש לנו ממשיך להירמס ברגל גזה, והתורה הקדושה מוסרת מהמקום הקדוש לנו ביותר, רק כדי לרצות ולהרגיע את ה'מקומיים', כאילו היינו זרים שם.
אך גם זה לא היה די עבורם. החדשות האחרונות מירושלים הם ממש הרסניות עבורנו. אומרים שהערבים מתכוונים לחסום את הגישה של היהודים לכולל. הם מתכוונים להניח את ידם על השריד האחרון של המקום המקודש ביותר שלנו, ולהסיר את האנדרטה האחרונה לתפארת היהודית בעבר. סגן נציב המחוז שהיה אחראי על הטיפול ב'עוול' שקרה לכאורה לערבים, לא אפשר למחיצה לעמוד אפילו יום אחד והסיר אותה בכוח גם בעצם יום הכיפורים, הוא צופה עכשיו בדם קר איך הם רוצים לגזול מאתנו את הדברים היקרים לנו ביותר ולפלח את הלב היהודי.
מחאות חריפות נשלחו לשלטון המנדט. גם הקהילה הדתית שלנו שלחה מחאה חריפה לממשלת בריטניה. הכאב על אותם אירועים מול הכותל הוא בכל המחנה היהודי. הזעזוע הוא כללי, ולכן כולנו מאוחדים במחאה כנגד עוול זה.
לכן אנו מעלים את מחאתנו החריפה ביותר כנגד אירועי הכותל, לא רק בשם ה'מזרחי' המשתתף בכינוס זה, אלא בשם כל היהודים, פה אחד, ללא קשר לשייכותם המפלגתית, או לזרם הדתי אליו הם שייכים. מחאתנו נאמרת בקול רם, כדי שישמע על ללונדון. אנו מקווים שהעם האנגלי, שכל כך מעריך ואוהב את התנ"ך, לא יביא לידי ייאוש את האנשים שלהם ניתן התנ"ך. אנו מקווים שממשלת אנגליה תשמע לקול יעקב, הנשמע כעת בפה אחד, ותעזור לנו מעתה ואילך לממש את זכויותינו במחלוקת על המקום הקדוש לנו כל כך, בכותל הדמעות.
מחאתנו מושמעת בקול רם, גם כדי שאפשר יהיה לשמוע אותם בז'נבה ובכל המדינות שיש להם נציג וקול בחבר הלאומים. אין לנו צבא העומד מוכן למרגלות הר הבית, לעורר אותו לגבורה בהצבעה על אלפי שנות ההיסטוריה היהודית המביטים עליו  מהר הבית. ואף אם היו לנו שם חיילים, לא היינו נותנים להם לפעול בכוח, כי, כמאמר המצביא הגאלי, 'אנו לא משתמשים בחרב בטיעון החשוב ביותר במחלוקת'. אל לנו להוכיח את זכויותינו באמצעות הנשק. אין כוחנו בלהב חרבנו, אלא בפה, בקול האמת והצדק שאנו נושאים בפינו. ועכשיו אנו רוצים להשתמש בכוחנו זה, החזק יותר מברזל ועמיד יותר מעופרת. אנו משמיעים את קולנו, קול יעקב, מקצה העולם ועד קצהו, על מנת ליידע את הרחוקים על העוול הבוטה שנעשה לנו בכותל, ולהזכיר לכל המעורבים שלא היה מעולם אף אחד שהרים את ידו על הקדוש ברוך הוא ויצא מכך בשלום. ואם באמת ובתמים יהיה קולנו הפעם מאוחד, פה אחד, אז לא רק שנצא מנצחים בוויכוח על הכותל, אלא גם ניצור תנאים טובים יותר למימוש תכוניותינו העתידיות בארץ ישראל. ותחזינה עינינו בבניינה המחודש של ציון וירושלים.

(קול יעקב, תרפ"ט – תרגום חופשי מגרמנית, שעלול להכיל אי-דיוקים)

---

הרב אברהם יעקב מרק הי"ד, היה מגזע חסידי צ'ורטקוב, מחסידי רוזין בבוקובינה. הוא נולד ביסטריק בשנת תרמ"ד (09.03.1884), התחנך אצל סבו, הרב אפרים מיגולניצה (חסיד רבי מנחם מנדל מקוסוב), וירש ממנו את אהבת התורה וההוראה. רבו של הרב אברהם יעקב היה ר' מרדכי ('מוטילי') פוהורילה הרב הצעיר בעיר איסטריק. לאחר שלמד בהתמדה ובשקידה, הוסמך הרב אברהם יעקב בגיל עשרים מאת מהרב בנימין וייס אב"ד צ'רנוביץ. בנוסף הוסמך על ידי הרב אריק מיזלוביץ בוצ'ץ והרב אברהם מנחם מנדל הלוי שטינברג, רבה של העיר בראדי. בשנת תרע"ה (1915) סיים את לימודיו בווינה בבית המדרש לרבנים ובאוניברסיטה, וקיבל את התואר 'דוקטור לפילוסופיה'.

בארבע שנות מלחמת העולם הראשונה הוא כיהן כעוזר הרב בקהילת לינץ שבאוסטריה עילית וכרב במחנה פליטים סמוך, בו שכנו למעלה מעשרת אלפים נפשות. בשנת תרע"ח (1918) נבחר לכהן כרב הרשמי של ביאלא-ביליץ שבשלזיה האוסטרית והיה מורה ללימודי דת בבתי הספר התיכוניים בעיר.

בשנת תרפ"ו (1926) כיהן כרבה הראשי (הרשמי) של צ'רנוביץ, בירת בוקובינה, שמנתה כחמישים אלף נפש, והיה נשיא תנועת 'המזרחי' בבוקובינה. באותה שנה נבחר הרב משולם ראטה לכהן כאב"ד בעיר צ'רנוביץ. במכתב ששלח הרב מרק לרב ראטה לברכו על היבחרו, הוא מסביר שאיחר בשליחת מכתבו בשל הרפתקאות שעברו עליו 'כי באמת אין רגע בלי פגע'

הרב מרק התפלל בקביעות בבית הכנסת הגדול והמפואר (ה'סינאגוגה'), שהיה מעוצב בסגנון מאורי בידי אומן, שם השמיע נאומים בשפה הגרמנית והתפרסם כלמדן וכדרשן מצוין. הרב ארגן שיעורי תורה ונשא דרשות לבני קהילתו, עסק בענייני חינוך, קירב את הנוער לערכי היהדות והתרבות העברית ולימד בתוכניות להכשרת מורים לעברית. הרב היה פעיל במוסדות העליונים של המזרחי ברומניה ונשלח כנציג התנועה לעסוק בענייני חינוך במועצה המחוזית והעירונית בצ'רנוביץ. הוא השתתף בקונגרסים הציונים כנציג 'המזרחי' ועודד את צעירי המזרחי בעבודתם.

ביום י"ח בטבת תרפ"ט התכנסה בצ'רנוביץ הוועידה הארצית של המזרחי ברומניה הגדולה, בהשתתפות הרב מאיר ברלין (בר-אילן). את הוועידה פתח נשיא התנועה, הרב ד"ר אברהם יעקב מרק ונשא נאום מבריק על פעולות התנועה ובעיותיה. הוא התמסר לקרנות הלאומיים ואסף כספים ומצרכי מזון לטובת החלוץ המזרחי. הוא "הצטיין בסגולותיו המיוחדות כמנהיג רוחני גדול וכלוחם אמיץ למען ציון וירושלים. הופעותיו בועידות ובכינוסים של התנועה עוררו כבוד ונאומיו הלהיבו את שומעיו. היה נאמן ומסור לתנועה עד ליומו האחרון" ('לכתך אחרי במדבר', עמו' 31).

נאומו על זכות העם היהודי על הכותל המערבי, שניתן בתאריך 31.10.1928 באולם מרכז ה'מזרחי' בצ'רנוביץ, הודפס בשנת תרפ"ט בחוברת 'קול יעקב' בגרמנית.

בשנת תרצ"ה כתב מכתב לרב משולם ראטה לתיאום הגעתו של קרובו ורבו, הגאון הרב משולם ראטה, לחגיגות הרמב"ם, ובראש המכתב כתב 'אני כל כך עמוס טרדות עד כי אין לי אף חמשה רגעים ביום פנאי'.

באלול תרצ"ו כתב הרב מרק מכתב לרב ראטה, שלרגל מצב בריאותו התארח בעיירת מרפא. לאחר שאיחל לו שישוב לבריאותו, דיווח כי 'פה אין כל חדש מלבד זאת שההוצאות מרובות וההכנסות מעטות עד שמגיעים כבר לאפס, אבל גם בזה אין שום חידוש'.  

בשנת תרצ"ז יצא לארמון המלוכה בבוקרשט לפעול לביטול 'גזירת השחיטה', יחד עם משלחת רבני רומניה, ובהם הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד מקישינב, הרב יצחק וואהרמן מיאסי, הרב יעקב משולם גינצבורג אב"ד גורא-הומורא, הרב ד"ר רייזמן, הרב משולם ראטה והרב דוב בער יצחק רבינוביץ אב"ד וואסלוי. (תמונתם הובאה באנציקלופדיה לחכמי גליציה,ג, 967-968).

באותה השנה כתב הסכמה לספר 'ההתראה האחרונה' מאת הרב בן ציון ראללער, אב"ד בוהוש, רומניה. הסכמה זו יצאה לאור בתחילת הספר 'דורש לציון בעתו', א):

ב"ה. טשערנאוויץ כ"ג כסלו תרצ"ז.
אלקים יענה את שלום הרב המאור הגדול כליל המדעים חכם וסופר כו' כו' מו"ה בן-ציון רוללר נ"י אבק"ק בוהוש יע"א.
יקבל נא כבוד תורתו את תודתי הנובעת מעמקא דלבא על אשר כבדני בספרו 'ההתראה האחרונה'. קראתי את דברי כבוד תורתו הרמה בספרו הנ"ל בהתענינות מרובה ונהניתי מהם עד מאוד. ספרו ה'התראה האחרונה' הוא מלא תוכן וישנם בו רעיונות נשגבים, כלו מחמדים, והוא מעיד על מחברו כי יש לו עין פסיכולוגית טובה החודרת אל תוך נשמתו של היהודי בהוה. דבריו נכוחים למבין, והלוואי ויטו להם אוזן קשבת גם הרבנים ומורי העם וגם הבעלי-בתים. כי הדברים ערוכים נגד שניהם. ויש ב'ההתראה האחרונה' דברים ששניהם צריכים לשום אליהם את לבם ולדון עליהם בכובד ראש, ומשום זה אני בטוח כי דבריו ישאו חן בעיני כולם וכולם יודו שיש לספרו זה ערך ספרותי וערך מוסרי גדול. אבל בזה נגמר הדבר. אך פעם אחת קראו בני ישראל 'נעשה ונשמע', ומני אז הם תמיד בבחינת 'נשמע', אבל לא תמיד בבחינת 'נעשה', באופן שאני חושש שדבריו ישארו להלכה ולא למעשה. כי טרם הגענו למדרגה כזו שנוכל לבצע את הצעותיו שמציע לנו בספרו בנוגע לאסיפה וכו', כי בתור בסיס לזה צריך לשמש המצב שמתאר לנו הנביא ישעיה בדבריו: 'וגר זאב… כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים', והזמן המאושר הזה טרם הגיע, ומשום זה הצעותיו שמציע בתור פועל יוצא מדבריו הם 'הלכתא למשיחא'. אבל מכיוון שיש לספרו ערך מוסרי וספרותי גדול וגם ערך ממשי בנוגע ליחדים בין הרבנים ובין מנשיאי הקהלות ובין מבעלי-הבתים הנני שמח על כי ישנו בידי ועל כי התעשרה ספרותנו על ידי הופעתו, והנני קורא לכבוד תורתו הרמה יישר כחו וחילו לאורייתא.
הנני חותם בכבוד גדול ובהוקרה רבה,
ד"ר אברהם יעקב מרק
הרב הראשי דקהלת צרנוביץ והגליל

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, פליטים יהודים רבים החלו להגיע לרומניה ויהדות רומניה חוותה ימים קשים של חרדה לקראת הסערה הקריבה ובאה. על מנת לארגן את תנועת המזרחי ולדון במצב, התכנסו בבוקרשט ראשי התנועה ממחוזות ריגט, בוקובינה, בסרביה וטרנסילבניה. כינוס זה היה האחרון בו השתתפו ראשי התנועה, שנרצחו בשואה במיתות משונות ואכזריות, ובהם הרב אברהם יעקב מרק הי"ד, הרב ברוך הגר הי"ד, הרב חיים גלבר הי"ד, נשיא המזרחי בטרנסילבניה וראש קהילת גרוסוורדיין ר' יעקב קופל מיטלמן הי"ד ויוסף שפירא הי"ד.

בשנת תש"א (1941), עם הכיבוש של צ'רנוביץ בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה נכנסו איתם אנשי הגסטאפו ונערך פוגרום ביהודים. בכל המרכזים היהודים ברומניה נקטו המרצחים באותה השיטה, והוציאו להורג תחילה את מנהיגי הקהילות היהודיות על מנת לשבור את רוחם ולדכא את כל היהודים. הרב הראשי ד"ר אברהם יצחק מרק, נלקח מביתו על ידי הגרמנים.

במסמך שנחשף במשפט אייכמן (המסמך ה-1000 של התביעה הכללית) דווח על הצלחת הנאצים בתפיסת כל 'שכבת ההנהגה היהודית' בעיר צ'רנוביץ ב-07.07.1941, ועל רציחתם של 500 יהודים. אלמנתו, הגברת פרל'ה מרק מגדרה, סיפרה כי לדירתם באו ארבעה אנשי אס.אס. בלווית שני חיילים חמושים. הם דרשו מבעלה אלף משאיות. משלא השיב להם, תבעו ממנו לגלות היכן מצויים תכשיטים של יהודים. הרב השיב כי אין זה בא בחשבון שהוא יספר להם אצל מי מצויים תכשיטים, ואז לקחו אותו הנאצים עמם לבית הכנסת הראשי של העיר, וחקרו אותו שם בעניין מקום המצאם של חפצי קדושה. הרב שוב לא ענה להם, בעקבות כך הוא נלקח לכוך המעלית במרתף המלון 'הנשר השחור', שם הוחזק יום שלם. למחרת תבעו הנאצים מצעיר שהיה כלוא עם הרב לצחצח את נעליהם. כאשר לא היו מרוצים מעבודתו, הכו את הצעיר עד שלקה בשטף דם. אשתו של הצעיר הודיעה לאשת הרב כי גם בעלה שרוי באותו צינוק. הנאצים [אנשי הגסטפו בסיוע המשטרה הרומנית] הכניסו שתי חביות בנזין לתוך בית הכנסת הגדול והציתו אותן. בית הכנסת נשרף עם ששים [ושלשה] ספרי תורה בתוכו. שלשה ימים לאחר מאסרו העלו הנאצים את הרב לגג המלון בו היה כלוא והכריחו אותו לראות את בית הכנסת נשרף ונהרס עד הייסוד. למחרת, ביום ד' י"ד בתמוז תש"א, הובל הרב יחד עם מאה ושישים יהודים [ובהם החזן הראשון גורמן והמנצח על המקהלה טוירמן] לשפת הנהר [פרוט], שם [נאלצו לכרות את קברם] הומתו ביריות [בעורפם] (ראה: משפט אייכמן, עדויות ב, ירושלים תשל"ד, עמו' 671-670; יהדות רומניה, תל אביב תשל"ח, עמו' 283-280; מצא חן במדבר, עמו' 118-117; ספר הציונות הדתית, בף ירושלים תשל"ז, עמו' 371; הספר השחור, תל אביב תשנ"א, עמו' 96).

בנו של הרב, שהיה סטודנט בבית הספר לרפואה, גורש לאושוויץ בשנת תש"ד. הי"ד.
ב- 09.1941 רוכזו שבעים אלף יהודי צ'רנוביץ בגטו, בתוך יום אחד, ולאחר שמונה ימים החלו להוביל אותם למחנות בטראנסניסטריה, שם נפלו חללים רבים ברעב ובטיפוס. בין המגורשים שנפטרו היה הסופר והוגה-הדעות הרב ברוך הגר הי"ד מנהיג 'תורה ועבודה' ברומניה שהיה מפורסם בתורה ובחכמה, אביו האדמו"ר מהורודנקה, וכל בני ביתו. הי"ד.

בן דודו, הרב דוד משה רוזן (תרע"ב-תשנ"ד), אחיו למחצה של הרב אליהו רוזן הי"ד אב"ד אושפיצין) כיהן כרבה הראשי של יהדות רומניה משנת תש"ח, ובנוסף לכך היה יושב ראש הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה משנת תשכ"ד.

בארכיון הספריה הלאומית מצויים מספר מכתבים וגלויות ששלח הרב מרק הי"ד לרב יהודה ליב צירלסון הי"ד ולרב משולם ראטה. גלויה נוספת מאת הרב מרק הי"ד נמכרה בעבר במכירה פומבית.

אמר רב אמי: מאי דכתיב 'כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך' (משלי כב,יח) אימתי דברי תורה נעימים, בזמן שתשמרם בבטנך. ואימתי תשמרם בבטנך, בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. רבי זירא אמר מהכא: 'שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב' (משלי טו,כג), אימתי שמחה לאיש, בזמן שמענה בפיו. לשון אחר: אימתי שמחה לאיש במענה פיו, בזמן שדבר בעתו מה טוב (עירובין נד ע"א).

במגילה (דף ל"ב ע"א) אמר רבי יוחנן כל אומר הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים' וגו' (יחזקאל כ,כה). מתקיף לה אביי משום דלא ידע לבסומי קלא 'משפטים לא יחיו בהם' קרית ביה. אלא כדרב משרשיא דאמר שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה עליהם הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'.
ועיין בהסכמה של החתם סופר ז"ל על ה'נר מערבי' על הירושלמי שמפרש דגם לפי המסקנא נשאר הא ד'הקורא בלא נעימה', ופירושו שאינם מנעימים זה לזה בהלכה. ודברי פי חכם חן.
ולעניות דעתי יש לומר דלהמסקנא הכוונה הקורא בלא נעימה, היינו שאינו לומד בקול כדי שלא ישמע תלמיד חכם אחר ויפלפל על דבריו. ומפני שאינם נוחים זה לזה בהלכה, אינו לומד בקול כדי שלא ישמעו דבריו שלומד. וזה יש לומר בכוונת הגמרא כאן, שיכונו יחדיו על שפתיך, דאם לומד בפה וניחא ליה שישמע חברו ונוחים זה לזה ויכוונו שניהם יחדיו מה שמוציא בשפתיו. ורבי זירא מייתי 'ודבר בעתו מה טוב', דעל ידי שלומד בקול וחברו שומע ומדריכו בדרך האמת, על דרך דאמר רבא בבבא בתרא (דף קל"ד ע"ב) 'אני ד' בעתה אחישנה', ועיין חתם דסופר ז"ל אורח חיים (סימן ר"ח) ושירי קרבן על הירושלמי כאן.

(מנחת יהודה, א, על מסכת עירובין)

הראה לי ידידי הג"מ אברהם ליב שפריאר מנירעדהאז מחבר ספר 'מנחת יהודה' נ"י, מה שאמרו בפרקי אבות (ד,טו) על דברי רבי ינאי 'אין בידינו לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים', דהנה שמעתי מעשה שהיה מפי צדיק ותלמיד חכם שהיה באיזה קהלה (בסקאוויץ) שו"ב מומחה ותלמיד חכם ומוחזק לצדיק גמור בעיני כל, ונתקבל לאותה הקהלת הגאון הקדוש אמיתי רבן של כל בני הגולה מורינו רבי נתן אדלר רבו של החתם סופר. וכאשר בא הגאון הנ"ל לאותו הקהילה ציווה על השוחט הנ"ל, שהיה מוחזק לצדיק גמור, שיבוא אליו לביתו בערב שבת קודש בחצות היום כאשר התחיל להדליק הנרות של שבת, שהוא היה מדליק נרות לשבת קודש סך רב. וכאשר עמד שם השו"ב בשעת הדלקת הנרות, נפל לארץ ותלש שערות מראשו וזקנו, וצעק בקול מר יללה, והיה מתוודה בווידוי גמור שלערך עשרים שנים מאכיל טריפות לישראל. והיה שובר הסכינים של שחיטה, שאינו רצה להיות עוד שו"ב והיה ממחטיא הרבים ומכשילם. ועד אותה זמן היה מוחזק לצדיק גמור, ובאמת היה רשע גמור מאוד. ואם כן זה הפירוש 'אף לא מיסורי הצדיקים' לא יודעים, דהיינו שאם רואים שבאים ייסורים על איש מוחזק לצדיק לא, ירנן על קבו"ה, שיוכל להיות שהוא רשע גמור בסתר, כי 'הנסתרות לה' אלקינו'. ובזה מיושב קושיית העולם על הברטנורא שפי 'אין בידינו' שאין אנו יודעים אמאי שלווה לרשעים וייסורים לצדיקים, הלא גמרא ערוכה (ברכות ז) 'הודיעני נא דרכיך' צדיק גמור וטוב לו וכו'. ולפי זה מיושב דאין הפירוש שאינו מובן אמאי אלא מי הוא רשע וצדיק כהנ"ל.

('הנשר' ב, מרחשון תרצ"ג, כנף ב, עמו' 16)

האחרונים ז"ל הקשו איך הדליקו נרות במקדש מהשמן שנתהווה על פי נס, הרי בעינן למנורה שמן זית היוצא מפי אילן זית. ולעניות דעתי נראה כיון שראו שנתמלא המנורה או הפך על פי הנס, הרי הבינו כי זהו רצון ה' יתברך להדליק בשמן זה, והרי הוא כמו על פי דיבור והוראת שעה להתיר מה שנאסר בזמן אחר. ועיין חולין דף ה' ע"א על פי הדיבור שאני ואצלנו הוראת שעה היתה. ובזה מיושב הרבה קושיות אחרונים ז"ל בענין זה.

('אור תורה', תרצ"ג, מחברת ב קונטרס ג סימן לא)

---

הרב אברהם יהודה שפריאר (\ אברהם ליב שפרייער) הי"ד, 'הרב הגדול חריף ובקי' (שו"ת לחם שלמה, חו"מ, סי' ז), ראש ישיבה בנירדהאז (הונגריה), מצאצאי רבינו הש"ך, נולד בשנת תרנ"ב בקהילת פאטאק. אביו, הרב משה (נפטר בשנת תרפ"ז), היה תלמידו של מהר"י אסאד. אימו, מרת גולדה הענדיל (נפטרה בשנת תרע"ב), הייתה בתו של הרב החסיד ר' אהרן פאטיקער, בנו החורג של רבי יצחק אייזיק מקאלוב. הוריו מסרו נפשם לגדל את בניהם שיהיו מלומדי התורה הקדושה.

בצעירותו למד הרב אברהם יהודה אצל הרב שמואל זנוויל הכנא במונקאטש, ואחר כך בישיבות של הגאונים, הרב עמרם גרינוואלד אב"ד צעלים וחוסט מחבר שו"ת 'ערוגת הבושם', הרב נתנאל הכהן פריד אב"ד באלמאז אויואראש מחבר ספר שו"ת 'פני מבין', הרב מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד מחבר שו"ת 'לבושי מרדכי' והרב אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשווא מחבר שו"ת 'יד יצחק' ו'באר יצחק' על הש"ס.

בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת ציפורה בת הרב שלמה לייב ויינברגר אב"ד באגאד, ובזיווג שני היה חתנו של הרב נתן יוסף שארף הי"ד מבאטור. לאחר נישואיו התגורר בבאגאד ובפאטאק, ואחר כך עבר לגור בנירדהאז (נ'יר-אג'האזא), שם סירב לשמש בתפקיד רבני, למד תורה בהתמדה בדחקות גדולה וכיהן כראש ישיבה למספר מצומצם של תלמידים. הוא נשא ונתן עם גדולי דורו, וחיבר ספרים כמעט על רוב התלמוד ועל כל מקצועות התורה, והגהות על פרי מגדים, מהם הוציא לאור את חידושיו בספרי 'מנחת יהודא' על מסכתות תמורה (פרק א) (תרע"ה), מכות (פרק א) ושבועות (פרק ג) (תרצ"ב), זבחים (תרצ"ד), קידושין (תרצ"ה) ועירובין (תרצ"ו). חיבוריו קבלו את הסכמת גדולי דורו: ה'לבושי מרדכי', ה'פני מבין' והרב שלמה זלמן עהרענרייך הי"ד אב"ד שמלוי.

חידושים ממנו הובאו בקובץ 'הנשר' ב (מרחשון תרצ"ג), כנף ב, עמו' 16, ובקובץ 'הנשר', י (תש"ב), ענף ב, עמו' כא, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ הי"ד ובקובץ 'אור תורה', (תרצ"ג), מחברת ב קונטרס ג סימן לא.

מאמר ממנו 'אי מהני הפקר בעכו"ם', הודפס בכתב העת 'הכוכב' שנה א חוברת ב' (ברוקלין, חשון תשי"ב) סי' יא (והובא ב'אודים מאש', א, אש התורה, עמו' כב). מאות הגהות שכתב הרב שפרייער על גיליוני הספר 'קול אריה' מאת הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ אב"ד ברגסאז, יצאו לאור בשנת תשע"א בספר 'קול אריה' מהדורת ממלכת כהנים, כ'גליון מנחת יהודה'. הספר המקורי עם הגהותיו של הרב שפריאר נמכר בבית המכירות הפומביות Raeity.

הרב מוזכר בספרי גדולי דורו ובהם: שו"ת לבושי מרדכי, שו"ת דברי סופר, שו"ת בנין צבי, שו"ת מקדשי השם, שו"ת קב חיים, שו"ת לחם שלמה וספר העזר עם ביאור אבן שלמה, שבולת הנהר מאת הרב שמשון אלטמן, נבכי נהרות מאת הרב אליעזר זוסמן אלטמן הי"ד, תולדות שמואל מאת הרב מאיר הלוי קליין הי"ד, ועוד. תשובה אליו מופיעה גם בכתב העת 'האהל', שנה יט סי' ג' מאת הרב אברהם שמואל בנימין סופר בנו של 'היד סופר'.

בספר 'איגרי דבי הילולי', א, עמו' קעה, הובאו הדברים שאמר ה'לבושי מרדכי' לפני פטירתו, לתלמידו הרב שפריאר בשעה שבא לבקרו:  לכאורה יש סתירה בפסוק 'וארשתיך לי באמונה וידעת את ה" (הושע ב,כב), אם אמונה אינה ידיעה. אבל נודע פלוגתת רש"י (על הפסוק 'תמים תהיה') ורמב"ם, כי שיטת רש"י ז"ל התהלך עמו בתמימות, והרמב"ם ז"ל עמד למחקר לקיים 'דע את אלקי אביך'. והיאך יתפרנס לרש"י ז"ל פסוק 'דע' וגו', על כן אמר 'וארשתיך לי באמונה', ותהיה יוצא בזה 'וידעת את ה".

בהלוויית ה'לבושי מרדכי' הספידו בתחילה תלמידו החביב, הרב אברהם יהודה שפרייער, ודבריו עשו רושם עז על השומעים.

מספר מכתבים עם חידושיו, בכתב ידו וחתימתו, עלו למכירה בבתי מכירות פומביות.

הרב נרצח באושוויץ בחודש סיון תש"ד (1944) יחד עם אנשי קהילת נירדהאז. הי"ד. בכתב העת 'הכוכב' נכתב שנספה בט"ו בסיון תש"ד, אך ב'ירושת פליטה', ב'אודים מאש', בלוח 'חודש בחודשו', בהנצחת הרב על ידי נכדו בספר 'מטר השמים' ובמהדורה החדשה של 'מנחת יהודה' נכתב שנספה בראש חודש סיון תש"ד.

כל צאצאיו נספו מלבד בת אחת, שרה, שהתאלמנה מבעלה הראשון, הרה"ח ר' אברהם שמחה משה גרין הי"ד שנספה באושוויץ בא' בסיון תש"ד. בזיווג שני נישאה לרה"ח ר' חיים שמחה בונם הירש והתגוררה בארה"ב, עד לפטירתה בשנת תשס"ז.

ב"ה גארוואלין.

מה שאמרתי בזה בעזרת ה' יתברך בחידושי ליישב סמיכת המאמרים במסכת ברכות (י"ז.) וזה לשונם: מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו וכו'. לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, מרגלא בפומיה דרב לא כעולם הזה עולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וכו'. גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים וכו'. אמר ליה רב לרבי חייא נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן וכו'.

והנה המאמרים הנ"ל אין להם שייכות זה לזה. גם מה ששאל רב 'נשים במאי זכיין', אינו מובן, והרי הרבה מצות יש להם שלא הזמן גרמן ובלא תעשה שהם מחוייבין. גם רבא שמסיק וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, קשה קושיית התוספות דהכא ד"ה העושה, הא (בפסחים נ:) אמר רבי יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלש בא לשמה. וגם הר"ן שם הקשה מרבא דהכא ארבא דשם דקאמר בקרא 'עד שמים חסדך', קאי על שלא לשמה. דרבא רמי, כתיב (תהלים נז) 'כי גדול עד שמים חסדך', וכתיב (שם קח) 'כי גדול מעל שמים חסדך'. הא כיצד, כאן בעושין לשמה (מעל שמים) וכאן בעושין שלא לשמה (עד שמים, רש"י ז"ל). ותירץ דהכא איירי רבא על מנת לקנתר, ולכך נוח לו שלא נברא, אבל אם כוונתו כדי להתכבד, יש לו שכר. אבל עדיין קשה הלשון 'וכל העושה שלא לשמה', דמשמע אפילו שלא לקנתר. וגם על לקנתר כבר אמר 'בועט ברבו ובמי שגדול ממנו', משמע דהא דקאמר 'וכל העושה' בא לרבות אפילו שלא לקנתר.

ונראה על פי מה שתירץ בספר בית שמואל אחרון בפרשת  בהעלותך קושיית התוספות ז"ל מהא דלעולם יעסוק אדם וכו', והוא על פי מה דקשה דלמה לא הקשו התוספות מרבא ארבא דקאמר בפסחים דשלא לשמה שכרו עד שמים, כמו שהקשה הר"ן ז"ל. ותירץ על פי מה שתירץ הנזר הקודש קושית הר"ן הנ"ל, ופירש האי 'כי גדול עד שמים', ו'כי גדול מעל שמים', הוא על פי מה שכתוב 'אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד', ואורך ימים הוא לעולם שכולו ארוך, היינו עולם הבא, והטעם משום דהעוסקים לשמה עושים בשביל דבר שאין לו תכלית, לכך שכרו בעולם הבא שאין לו תכלית ולכך 'מעל שמים חסדך'. 'ובשמאלה', היינו שלא לשמה, שהוא משום דבר שיש לו תכלית, לכך שכרו עד שמים, היינו שכר עולם הזה שיש לו תכלית. וכיון שכן שפיר אמר רבא 'נוח לו שלא נברא', כיון דעל שלא לשמה יש לו רק שכר עולם הזה, ואימתי צריך לשכר עולם הזה, הוא רק כשנברא, אבל אם לא היה נברא לא היה נצרך לשכר עולם הזה כלל. ומשום הכי הקשו תוספות מרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אם כן יהיה לו שוב שכר עולם הבא, ואמאי אמר רבא שנוח לו שלא נברא. ואמנם גם קושיית התוספות ניחא דוודאי לאו כללא הוא שמתוך שלא לשמה יבא לשמה, דלפעמים אדם לומד כל ימיו שלא לשמה. אלא כוונת רב יהודה אמר רב דנהי אם אפילו הוא ילמוד כל ימיו שלא לשמה, מכל מקום קנאת סופרים תרבה חכמה, וחברו ילמד ממנו ויעסוק לשמה. וזה פירוש 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', שיזכה את אחרים על כל פנים בלימודו. והנה שכר של מזכה אחרים הוא שאין חטא בא על ידו (אבות פ"ה משנה י"ח). והנה תכלית הבריאה לא הייתה שלא יעבור עבירה, דאם לא נברא בוודאי לא היה עובר. ורק הבריאה הייתה שיהגה בתורה ומצות, ואם כן שפיר קאמר דלזכות את הרבים לחוד, שמשמרו מחטא שוב נוח לו שלא נברא ובוודאי לא היה חוטא. עד כאן תוכן דברי הבית שמואל אחרון ז"ל בקצרה, ודברי פי חכם חן.

ובזה נבין סמיכות כל המימרות הנ"ל בצירוף במה שאמרו לעיל דלהמחזיקים יש לה מעלה בזה מהתלמיד חכם עצמו, דלהתלמיד חכם יכול להיות לפעמים פניה מן שלא לשמה, אכן המחזיקים שכרם תמיד כלשמה. והיינו דמתחילה בא רבא לומר שלא יהא בועט וכו' ובגדול ממנו, היינו לקנתר, ואינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה אלא עוד מוסיף פשע על חטאתו ושגגות נעשו לו זדונות. וכמו שפירשו כן התוספות ז"ל בסוטה (דף כב: בד"ה לעולם) הך מימרא דרבא, וכמו שאמר רבא גופיא בשבת (דף פח:) ובתענית (דף ז.) דבכה"אי גוונא הוי ליה סמא דמותא. ואחר כך מוסיף רבא 'וכל העושה שלא לשמה', היינו גם אם עושה שלא לקנתר, וכנ"ל, ורק אפילו להנאת עולם הזה או להתכבד, הגם שיש לו שכר בזה העולם כנ"ל, והיינו 'עד שמים', אף על פי כן 'נוח לו שלא נברא', דאם לא היה נברא לא היה צריך לשכר בעולם הזה, ואף שיבא לשמה לאחרים מזה, מכל מקום שכרו רק שלא יבוא חטא על ידו, אם כן שוב נוח לו שלא נברא ובוודאי אז לא היה בא חטא על ידו, וכנזר הקודש ובית שמואל אחרון הנ"ל, ועל כן מסיק רבא דלא יעשה רק לשמה, דאז יעשה בשביל דבר שאין לו תכלית ויהיה שכרו בעולם הבא שאין לו תכלית. ולכך שפיר מייתי הא דמרגלא בפומיא דרב, דעולם הבא אין בו לא אכילה וכו' ורק צדיקים נהנים מזיו השכינה, שהוא דבר שאין לו תכלית. ואחרי זה עוד מייתי דלהמחזיקים יש מעלה עוד על התלמידי-חכמים עצמם. ומייתי 'גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים', שקורא אותן 'שאננות' ו'בוטחות'. ועל זה שאל רב לרבי חייא 'נשים במאי זכיין', פירוש מהיכן זכותן עוד יותר מן האנשים. ועל זה משיב לו, משום שהם המחזיקין את התורה, והיינו דקאמר באקרויי לבנייהו וכו' ובאתנויי לגברייהו וכו' ונטרן לגברייהו וכו'. לכך הם בטוחים יותר מהאנשים הלומדים בעצמם, שלהאנשים יכול להיות פניה שלא לשמה, אבל המה, שהם מחזיקי התורה, שכרם הוא תמיד כלשמה וכנ"ל, ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך הסמיכות הנ"ל, להוכיח דלהמחזיקים יש להם עוד מעלה הנ"ל.

מה שעלה ברעיוני בעזרת ה'  יתברך בענינא בפרשת השבוע הזאת בסדר מטות פרק ל"א פסוק ו' בפירוש רש"י ז"ל, וזה לשונו: שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים. עד כאן לשונו. ענין הציץ לבטל הכשפים, אולי יש לומר על פי מה דאיתא (בסנהדרין דף ס"ז) אמר רבי יוחנן למה נקרא שמן 'כשפים', שמכחישין פמליא של מעלה. 'אין עוד מלבדו' (דברים ד) אמר רבי חנינא אפילו לדבר כשפים. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעא דרבי חנינא אמר לה אי מסתייעת זיל עביד, 'אין עוד מלבדו כתיב'. איני האמר רבי יוחנן למה נקרא שמן 'כשפים', שמכחישין פמליא של מעלה. שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. עד כאן. נראה מזה שמי שהוא בבחינת הכרה הזאת, אין כשפים שולטים בו. ולכך כשהראה להם הציץ עם השם המיוחד, בעזרת ה' נתבטלו הכשפים ונפלו על הארץ.

ובחידושי ביארתי בעזרת ה'  יתברך הבנת הגמרא שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה, בהקדם דברי התוספות ז"ל שבת (קנ"ו ד"ה אין מזל) וביבמות (נ. ד"ה מוסיפין) דבזכות גדול יכול המזל להשתנות. יעויין שם. וביאור דבריהם והטעם בזה נראה לי בעזרת ה' יתברך על פי דברי הגמרא ברכות (דף כ') אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא אתרחיש לן ניסא. אמר ליה ראשונים מסרו נפשם על קדושת השם. ופירש דבריהם בספר בית שמואל אחרון פרשת נח על פי דברי הזוהר הקדוש על הא דאמר פרעה למשה 'מי ה" וכו', וכי פרעה לא ידע שמא דה', הא כתיב 'הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו'. ותירץ  הזוהר הקדוש דשם 'אלקים', הוא אלקים על הטבע. וכן 'אלקים' בגימטרייה 'הטבע', ובשעת בריאת העולם נתן הקב"ה בצבא השמים להנהיג העולם על פי הטבע, ואלקים הוא מושל על הטבע ואין משנה הטבע. והשם הוי'ה ברוך-הוא הוא משנה הטבע ומשדד המערכות. ושם 'אלקים' ידע שיש מושל עד הטבע, אבל לא ידע פרעה שיש שם הוי'ה שהוא משדד המערכות, לכך לא רצה לשלח את ישראל, כי בדרך הטבע על פי מזלות אין עבד יוצא ממצרים. וזה פירוש המדרש (בראשית רבה פרשה ל"ג) גדולים הצדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים. רצה לומר, 'אלקים' שהוא דין, שהוא מנהיג העולם על פי הטבע ואין מרחם, והצדיקים מהפכין הטבע לרחמים. וזה פירוש ראשונים שמסרו נפשם אקדושת השם, דמי שעובד את ה' יתברך על פי הטבע, שכן הטבע שעבד יעבוד אדוניו, ואין מוסר נפשו אקדושת ה' יתברך, הקב"ה מנהיג עמו על פי טבע. לכך הראשונים שמסרו נפשם ועבדו את ה' יתברך למעלה מן הטבע, עשה גם ה' יתברך עמהם נסים שלא כדרך הטבע. אבל אנן דלא מסרינן נפשין אקדושת השם, לכך אין הקב"ה עושה לנו נסים שלא כדרך הטבע. וכעין זה כתב בעיון יעקב, ועיין שם משמואל פרשת מקץ.

ובזה יש לומר הטעם שכתבו דזכות גדול יכול לשנות המזל, היינו מי שעובד את ה' יתברך למעלה מהטבע ויש לו זכות גדול יכול לשנות את הטבע אשר צריכה להיות על פי המזל, כי הוא מעורר על ידי עבודתו שהשם הוי'ה ברוך הוא יעשה עמו שלא כדרך הטבע. ועיין בשם משמואל שם שאיש כזה יכול לסמוך על הנס. יעויין שם. וכן מצינו באלישע בעל כנפים (שבת מ"ט.) שמסר נפשו, ונעשה לו נס. ובזה יובן גם כן מה דאיתא שם בסנהדרין. ועיין מה שנדפס משמי בהאי ענינא בספר קובץ דרושים חלק ב' כרך שני בדרוש מ"ה אות ז' דמים מבטלין את הכשפים, על פי מה דאיתא בירושלמי עבודה זרה (פרק ג' סוף הלכה א').

אמר רבי יונה אלכסנדרוס מוקדון כד בעא מיסק לעיל והוה סליק וסלק סלק עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה. בגין כן ציירין ליה בכדורא בידה (פירוש שהעבודה זרה תופס בידו כדור עגולה. פ"מ) ויצייריניה קערה בידה אינו שליט בים (הם עצמם לפי טעותם מודים שהעבודה זרה אין לה שליטה בים), אבל הקב"ה שליט בים וביבשה, ומציל בים וביבשה. יעויין שם. והיינו במים אפילו האומות העולם מודים שאין עוד מלבדו. ולכך אין כשפים שולטים בים כלל. ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך.

ישעיה קלונימוס במוהר"א ז"ל טענענבוים דומו"צ דפק"ק הנ"ל.

('הבאר', כרך א-ד, שנה יד, 'מעין חיים', סי' יא)

---

הרב ישעיה קלונימוס טננבוים דומ"צ גארוואלין, בנו של הרב אלחנן טננבוים, היה מגדולי חסידיו של הרבי בעל 'ישמח ישראל' מאלסנדר, חסיד ראדזין וקרוב משפחתו של הרבי שישב בעיר ורשה.

הוא התחתן עם מרת איטע בת ר' אשר פדרמן, ונולדו להם ארבעה בנים וארבע בנות.

לאחר שהרבי מקאלושין עזב את רבנות העיר גרבולין, פרצה מחלוקת לגבי זהות ממלא מקום הרב במשרה חשובה זו. תלמידי החכמים בעיר, ובהם חסידי גור, אלכזנדר וורקה, הסכימו להזמין את הרב טננבוים להיות הרב בעיר שלהם. הרב טננבוים הסכנים להתמנות שם כדיין וכמורה צדק. הוא מילא את תפקידו במסירות ובנאמנות, ונשאר בעיר בכל שבת וחג. בשעות הבוקר המוקדמות היה הולך ברגל אל בית המטבחים שמחוץ לעיר, על מנת להשגיח על כשרות השחיטה ולבדוק את סכיני השוחטים. הוא השגיח גם על כשרות המקווה, ובכל שבוע בדק את כשרות העירוב. הוא השיב לשואליו תשובות בהלכה ומסר שיעורים לתלמידי בית המדרש המקומי ובפני החברים ב'צעירי אגודת ישראל'. מידי שבת בחן את תלמידי ה'תלמוד תורה' על הגמרא שנלמדה באותו השבוע.

מאמרים ממנו פורסמו בקובץ דרושים, חלק א כרך ב, תרפ"ד, סי' מה אות ז'; בכתבי העת 'בית מאיר' (שנה א חוברת ב, תמוז-אב תרצ"א, סי' כג); במאסף וקובץ 'רשפי אש' (בעריכת הרב שמחה אבי עזרי אלעזר שפירא הי"ד בנו של הרב שלום שפירא הי"ד) לאדז, כסלו תרפ"ז, סי' יז; בכתב העת 'כרמנו' – כרם בית שמואל, (בעריכת הרב ישראל יצחק ווינאכט מפיוטרקוב),  שנה ב חוברת ו, אדר תרצ"ג, סי' כז; דרשה ממנו הובאה בכתב העת 'הבאר' (כרך א-ד, שנה יד) סי' יא.
בנוסף כתב חיבור עם חידושים, אותם הזכיר במאמריו, אך ככל הנראה חיבור זה אבד בשואה.

הרב חתום ברשימת הרבנים בשו"ת אבני נזר, שקראו לחרם על כל השותפים למינוי רבנים למשרות רבנות קהילתיות תמורת תשלום כסף. שמו מופיע גם ברשימת נותני דמי קדימה למספר ספרי קודש.

בנו הבכור, מרדכי בונם, היה מייסדי 'צעירי מזרחי' בגרבולין, היגר לבלגיה, אך חזר להיות עם משפחתו בזמן המלחמה.

משפחת הרב נכלאה בגטו פוריסוב. ביום א' של חול המועד סוכות תש"ג (1942), ישב הרב עם רב נוסף בבית רבה של פוריסוב. הגרמנים פרצו לבית ודרשו מהרבנים לצאת. הרב טננבוים סירב להישמע להוראתם כי ידע שממילא עומדים לרצוח אותם, והגרמנים ירו ורצחו את הרבנים בתוך הבית. הרבנים הובאו לקבר ישראל בהלוויה בהשתתפות יהודי הגטו.

כן נספו אשתו הרבנית איטה וילדיהם: צילה, דבורה, שפרה, נחמה, ישראל, מרדכי בונים וחנוך הניך. דבורה שפרה ונחמה נספו באושוויץ. כן נספתה רעייתו של ישראל, מרת ביילצ'ה בת ר' אהרן פייגנבוים עם שני ילדיהם. הי"ד.

מכל משפחת הרב טננבוים שדרה רק בתו חנה'לה, שעלתה לארץ ישראל, נישאה ליחיאל רובין והתגוררה ברמת גן.

מאמר קצר על תולדות הרב טננבוים הי"ד נכתב על ידי חתנו (מאיר) יחיאל רובין, והובא בספר הזכרון לקהילת גארוואלין, עמו' 4.

ב"ה זאקשעווק (פלך לובלין)

אציע איזה דברים קצרים מה שראיתי בכתב יד על הגדה של פסח ליתנם מקום בהבאר

מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקא זצ"ל
א) 'ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרימה'. בגמרא פסחים פרק ערבי פסחים מתחיל בגנות וסיים בשבח, על דרך שפירש אבי מורי ורבי ז"ל (פרשת בראשית) 'אל הנחש אמר כו' ועפר תאכל כל ימי חייך'. לכאורה מה זו קללה אם אכילתו הוא כך. אך הכוונה שהאדם הוא מושגח מאתו יתברך בכל רגע, כי הוא חסר תמיד ועל כן צריך תמיד להשגחתו, אבל להנחש נתן לו בכל מקום מה שצריך לו, ולא יצטרך להתפלל אליו להיות תמיד מייחל להשגחתו. וידוע מה שכתב המורה שכל מה שהוא גבוה במדריגתו הוא יותר בהשגחה. וזהו 'ואתן לעשיו את הר שעיר', ואין צריך להשגחתו כלל. אבל 'יעקב ובניו ירדו מצרימה' לענות 'ונצעק' כו'.

עוד מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקא זצ"ל הנ"ל
מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, כתיב 'למען תזכור יום צאתך ממצרים כל ימי חייך' היא מצוה נצחית ליצא מהרע. ואם אין לנו עצה להגיע למדת 'עשה טוב', יראה על כל פנים להיות 'סור מרע' בחשכת המניעות המכונה ללילה. והם היו מזככים את עצמם עד שבאו תלמידיהם, והרגישו הדברים היוצאים מהלב, ואמרו 'הגיע זמן קריאת שמע', שהוא בחינת 'ועשה טוב', של שחרית, ימי הילדות שאז נעשה היחוד של שמע. ואמר רבי אלעזר בן עזריה הרני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יצאת מצרים בלילות, להיות הרגש 'סור מרע' בעשירות, עד שדרשה בן זומא יצפה לחכמה.

מהרה"ק מוהרי"מ מגור זצ"ל
עניין שנקרא שמיני של פסח 'אחרון של פסח', ולא כן בכל המועדות, הוא על דרך מאמרם ז"ל (ברכות י"ב:) וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר 'הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' ' וגו'. וזהו 'אחרון של פסח', לשנה הבאה בירושלים:

ׁהמשך יבא אי"הׂ
ישראל יחיאל פרידלינג אבד"ק זאקשעוויק יע"א

(הבאר, כרך ב, שנה ז, סי' סו)

---

הרב ישראל יחיאל פרידלינג אב"ד זאקשעוויק (זאקשיוויק/ זקשובק/ זקשוויק) נולד בזמושץ (פולין), לאביו, הרב דוב בעריל, ולאמו, חיה פרידה.

בשנת תרס"ד נפטר ר' דוב בערל אביו של הרב ישראל יחיאל פרידלינג הי"ד, ואמו, שנשארה עם יתומים קטנים, גידלה את כולם להיות מחובשי בית המדרש.
אחיו, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, היה עורך 'הבאר', אב"ד ביסקיביץ ורב שכונת פובונזק בוורשה.
אחיו, הרב [אברהם] אבא פרידלינג שנולד בשנת 1899, והיה פרנס הקהל בזמושץ, נכלא בשואה בגטו טרזינשטט ושרד.
אחותם מרת פייגא געלדי נישאה לגאון הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, רבה של פלונסק ומראשי הרבנים בוורשה.
אחותם אידל פרשטמן עלתה לארץ ישראל והתיישבה בעיר רחובות.

בהיותו כבן שש עשרה למד בישיבת 'דרכי נועם'  בעיירה גור שבפולין, שהייתה מראשוני הישיבות החסידיות בעולם. באותה תקופה התכתב בענייני פלפול עם אחיו הגדול, הרב צבי הירש פרידלינג (אב"ד ביסקיביץ והגליל, עורך כתב העת 'הבאר'), ומכתבי אחיו אליו יצאו לאור ב'קונטרס חידוד התלמודים' שיצא לאור בשנת תרפ"ח ביחד עם הספר 'קיום העולם'. במכתבים אלו מפליג האח הגדול להפליג בשבח אחיו הבחור וכותב: 'אחי יקירי ה"ה הרב הגאון הגדול חריף ובקי עצום ורב סיני בקודש בש"ס ופוסקים מלא וגדיש חסיד ועניו שלשלת היוחסין וכו' וכו' מקש"ת מוה"ר ישראל יחיאל פרידלינג שליט"א האבד"ק זעקשעוויק יצ"ו… אחי החביב עלי כגופי ונפשי הבחור כהלכה החריף ובקי נפלא מפורסם מבני עליה סוע"ה עידי' לגאון ולתפארת עטרת תפרת ישראל יחיאל פרידלינג נ"י ויזרח לעד היושב כעת עה"ת בישיבה הק' דרכי נועם בגור'

מתוך כתבי היד של הרב ישראל יחיאל פרידלינג נשארו כעשרה מאמרים שפירסם בכתב העת 'הבאר', ובהם פלפול בש"ס למסכת סוכה דפים ל'-ל"ה ולמסכת מגילה דף ה', בירורי הלכה: דין כלי אלומיניום, דין שמיעת ניגון ברדיו בימי אבל, ועוד, שאלה בעניין תחליפי מזון ביום כיפור, וענייני פסח והגדה של פסח מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקי והרה"ק מוהרי"מ מגור זצ"ל.

הרב, הרבנית וארבעת ילדיהם הקטנים ניספו בשואה בשנת תש"ג (1942). היארצייט שלו נקבע בתאריך כ"ב בחשון.
בדף עד שכתבה אידל פרשטמן בשנת 1956 היא כתבה שאחיה, הרב ישראל יחיאל ומשפחתו נספו בטרבלינקה בשנת 1942, אך בדף עד שכתבה בשנת 1957 היא כתבה שהם נספו בזקשובק בשנת 1943. בדף עד שכתבה שיינדל גיטל (טובה) רוטמן היא כתבה שהוריה ואחיה נספו  גטו ורשה. ובפנקס זאמאשטש עמו' 1102 נכתב שהם נספו בבלז'ץ. הי"ד.
בדף העד שכתבה אידל פרשטמן בשנת 1956 היא כתבה שאחיה נולד בשנת 1905, אך בדף העד שכתבה בשנת 1957 כתבה שהוא נולד בשנת 1902.
אך כפי שמופיע למעלה הרב ישראל יחיאל היה תלמיד ישיבת 'דרכי נועם' בגור בהיותו כבן שש עשרה. ישיבה זו קמה בשנת תרס"ו (1906) ונסגרה בשנת תרע"ד (1914), בתחילת מלחמת העולם הראשונה, לאחר הקמת מחנה צבאי גדול מאוד ליד גור, שגררה התקפות חוזרות ונשנות על העיירה עד שהיה סכנה להמשיך ולשהות בה. לפי זה נמצא שהרב ישראל יחיאל נולד בסביבות שנת תרנ"ח (1898) או קודם לכך.

פרשת בראשית

'לכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל', 'בראשית ברא אלקים' וגו'. נראה לי על פי דברי העקרים על הפסוק (תהלים ק"ל) 'כי ממך הסליחה למען תורא', דבאמת לא היה עונש להאדם על העבירה, דאנא בשרא והוא נורא, רק משום הכי מגיע עונש דבידו לעשות תשובה, וזה רק אם תשובה מהני. וזה פירוש 'כי עמך הסליחה', שאתה מוחל וסולח, כדי שעל ידי זה 'למען תורא', יהיה לנו מורא מלחטוא. עד כאן דבריו.
וידוע קושיית הפנים מאירות האיך מהני תשובה, הלא נראה ונדחה אינו חוזר ונראה. ותירץ זקני ה'ייטב פנים' לשבת תשובה לפי מה דקיימא לן דבאותו יום לא הווה דיחוי, וידוע דיומו של הקב"ה אלף שנים ושפיר מהני תשובה. ואין להקשות מקרבנות הקריבים להקב"ה אמאי אמרינן ביה דיחוי, דהתורה נתנה לנו בבחינת זמנים ומועדים, וכל דיני שבת ויו"ט נופלים תחת הזמן דידן, אבל תשובה קדמה לעולם, והוא למעלה מן הזמן, הווא ליה הכל באותו יום. עד כאן דבריו.
ובאגרא דכלה כתב וזה לשונו: אמרו רבותינו ז"ל התשובה קודמה לעולם, והוא נרמז בראשי תיבות 'בראשית' – בראשונה רצה אלקים שיעשו ישראל תשובה.
ואתי שפיר הסמיכות 'ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל', דהיינו כדברי העקרים, וזה רק אם מהני תשובה. ולכאורה הא הווי דיחוי, לזה אמר 'בראשית' וגו', לרמז בראשונה רצה אלקים שיעשו ישראל תשובה, דתשובה קדמה לעולם, אם כן לא הווי דיחוי, ושפיר איכא מוראות החטא, והבן.
ועל פי זה אמרתי לפרש המדרש פרשת תבוא (סי' יא) שני דברים גזר הקב"ה, אחד על ישראל ואחד על משה וכו'. ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן. אמר ליה ריבונו של עולם סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה. מנין שנאמר 'סלחתי כדבריך'. כיוון שבא ליכנס לארץ ישראל התחיל אומר 'אעברה נא' וכו', אמר לו הקב"ה, משה אין אתה יודע מה לעשות, אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין. אמר לו אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'סלח נא', ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'אעברה נא'. וצריך ביאור מה תלוי זה בזה. עיין ישמח משה פרשת ואתחנן. ונראה לי דאיתא במדרש (דברים פרשה י"א סי' ו') דמשה רבינו טען טענת 'לא תלין פעולת שכיר ביומו תתן שכרו'. וכתבו המפורשים לתרץ דיומו של הקב"ה אלף שנים, וליכא לא תלין. ואתי שפיר לפי זה דאם אתה אומר 'אעברה נא', וסבירא לך דיום דידי כיום דידך, אם כן בטל 'סלח נא', דתשובה לא מהני, דהוה נדחה. ואם יש 'סלח נא', דאזלינן בתר יום דידי שהוא אלף שנים, אם כן  בטל 'אעברה נא', דליכא לא תלין, והבן.
וגם יש לפרש על פי זה המדרש (הובא בזקיני הישמח משה פרשת ויחי ופרשת ואתחנן) בשעה שאמר הקב"ה למשה 'לא תעבור את הירדן', אמר משה 'יחי ראובן ואל ימות'. ופירש רש"י, לעולם הבא. ונראה על פי הנ"ל דמהא דלא בא משה רבינו לארץ ישראל נשמע דיומו של הקב"ה אלף שנים וליכא 'בל תלין', אם כן ממילא דמהני תשובה. וידוע דראובן עשה תשובה, כמבואר במדרש כמה פעמים, ואתי שפיר דמהא ד'לא תעבור' נשמע דתשובה מהני, ולכך אל ימות לעולם הבא, והבן.

עוד יש לפרש הסמיכות 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל', 'בראשית', על פי דברי הגאון הקדוש מסאדיגורא, 'החכם עיניו בראשו' פירש בתחילת כל דבר ישגיח שיהיה טוב, היינו בראש השנה, בראש חודש, בראש השבוע, בראש היום וכו'. וזהו שאמר 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל' 'בראשית', שתמיד יהיה משגיח על הראשית.

עוד יש לומר דהקדמונים הקשו למה בא האדם לעולם הזה הא היה לו כל טוב בעולם העליון ונהנה מזיו השכינה. ותירצו דמאן דאכל מן לאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה דבעל הבית. וזהו שאמר 'לעיני כל ישראל', פירוש בשביל שיהיו יכולין לראות, לכן 'בראשית ברא אלקים' וגו'.

עוד יש לפרש הסמיכות, על פי דברי הגמרא ברכות דף ו' ע"ב כל אדם שיש בו יראת שמים כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. וזהו שכתוב 'ולכל המורא הגדול' וגו', היינו שעל ידי זה הביא להם המורא הגדול הזה, שהסביר להם כמה גדול כח היראה, שבשביל כך 'בראשית ברא אלקים את השמים' וגו', דכל העולם נברא בשבילו. והבן מחידושיו על מסכת ברכות.

עוד יש לומר עפי"ד הבעל הטורים 'ולכל המורא הגדול' בגימטריא 'פי הארץ' דקרח. וידוע דמחלוקת קרח הייתה שהשווה עצמו למשה, כמו שכתב זקני ה'ישמח משה' פרשת קרח (דף נ"ט). אכן זה אינו, דהא איתא במדרש (בראשית פרשה א' סי' ו') העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות משה, שנקרא 'ראשית', שנאמר 'וירא ראשית לו'. ומהאי טעמא לא כתיב 'בתחילה' רק 'בראשית', לרמז על משה, אם כן אין להקיש אליו שום נברא, כי לא קם בישראל כמשה. וזהו הסמיכות 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' וגו' 'ולכל המורא הגדול', היינו פי הארץ שהיה מפני שאין לדמות שום נברא למשה. והיינו טעמא [דכתיב] 'בראשית ברא' וגו' ולא כתיב 'בתחילה', כי בשביל משה נברא העולם.
ועל פי זה יש לפרש מדרש פליאה 'ויקח קרח', מה לקח, אמת לקח. וצריך ביאור. ונראה לי דאיתא עוד טעם מה דלא כתיב 'בתחילה', משום דסופי תיבות 'בראשית ברא אלקים' הוא 'אמת', כמו שכתוב חותמו של הקב"ה אמת. אם כן לפי זה שוב יכול קרח לחלוק על משה, דמדלא כתיב 'בתחילה' אין ראיה, דיש לומר משום שיהיו סופי תיבות 'אמת'. וזה פירוש מה לקח, אמת לקח, היינו הטעם של אמת, דלכן לא כתיב 'בתחילה ברא' רק 'בראשית', כדי שיהיו סופי תיבות 'אמת', ועל ידי זה חלק עליו. והבן מחידושיו על מסכת ברכות.

בספרים הקדושים מובא מדרש פליאה 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד', מכאן שראש השנה שני ימים.
ונראה לי על פי מה שראיתי בספר 'יש שכר' בדיני ראש השנה שהביא בשם הזוהר הקדוש פרשת פנחס הטעם דראש השנה צריך להיות שני ימים אף בארץ ישראל, כי יום הראשון הוא דין, ויום השני הוא רחמים. ואם היה ראש השנה יום אחד היה העולם כולו בדין, לכן צריך שני ימים לחבר עמה הרחמים. עיין שם. ומבואר שצריך שני ימים מפני הרשעים שממשיכין עליהם מדת הדין, ולכן צריך עוד יום אחד להמתיק הדין. ואיתא במדרש (בראשית פרשה ג' סי' י') 'ויהי ערב' אלו מעשיהם של רשעים, וזהו שכתוב 'ויהי ערב' וגו' זה מעשה הרשעים, שממשיכין עליהם מדת הדין וטענת 'נפש החוטאת תמות', לכן צריך שני ימים ראש השנה להגביר רחמים על דין. כן יש לומר לעניות דעתי.

במדרש רבה בראשית (פרשה כ"ב סי' כ"ה) 'הן גרשת אותי היום', אתמול גירשת אבא, ועכשיו אתה מגרשני. וצריך ביאור.
ונראה לי דבלק"י הקשה איך גירש הקב"ה לאדם בראשון בשבת והוציאו מרשות לרשות. ותירץ דכולי עלמא דיליה. עד כאן דבריו. ומבואר במדרש שם שקין עשה תשובה. וכבר הקשו הא מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, כדאיתא בקידושין ל"ב ע"ב. ותירץ הישמח משה פרשת האזינו (דף קמ"ו) דבשלמא במלך בשר ודם, אף אם מחל הלא זה פגם בכתר הממלכה של כל המלכים, ולכך אין כבודו מחול. מה שאין כן הקב"ה דכולי עלמא דיליה ואין זולתו. עיין שם. ואתי שפיר לפי זה דאם גרשת אתמול בשבת לאבא, על כורחך מטעם דכולי עלמא דיליה, אם כן למה גירשת אותי, הא תשובה מהני, והבן.

פרשת בלק

'וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים'. ואיתא בגמרא וברש"י ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ אחד מהם לאוהל חברו, אמר ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה.
ויש לפרש על דרך צחות על פי מה שמפרשים הגמרא בשבת דף קנ"א אמר רב יוסף נקטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני, והא קא חזינן דמיעני, אי איתא דמיעני אהדורי אפתחא לא מיהדר. ולכאורה הלא בעוונותינו הרבים גם זה מצוי. אכן ראיתי הכוונה על פי הידוע דצריך לכוין בפסוק 'פותח את ידך' סופי תיבות 'חתך', דהשם הזה הוא מסוגל לפרנסה. ואם לא התכווין בזה צריך לחזור ולאמרו ולהתכווין בה, וזהו שאמר 'אהדורי אפתחא לא מיהדר', רצה לומר דלא מהדרי 'על פותח את ידיך' לכווין בה כראוי. עד כאן דבריהם. והנה יש לפני האדם שתי דרכים בכוונת 'פותח את ידיך', שייתן לו ה' יתברך פרנסת ביתו. אחד שחושב שבלאו הכי יש לחברי יותר מהנצרך לו, ואם היה לי רק חציו ממה שאינו צריך לו לא הייתי מבקש יותר, והיינו שיש לו קנאה על חברו או שנאה או שיש לו מסחר זה ועל יד כך מפסיד אותי, וכמו שפירש הרב בעל המחבר ספר שפתי חכמים בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך', היינו כשחברך יש לו גם כן מסחר שכמוך גם את זה צריך לאהוב, ויש דרך שנייה לבקש על הפרנסה שמבקש שה' יתברך יפתח לו המפתח של פרנסה וישפיע לו שפע וברכה מן צינור חדש ואינו רוצה ברעת חברו, יהיה לו מה שיש לו כאוות נפשו רק גם לי יהיה. ואם כן בזה השתי דרכים שניהם מבקשים על פרנסה,  אבל 'צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה', הצדיקים שיש להם שלום עם כל, כמו שכתוב 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', הם בוודאי אינם מבקשים רעת שום נברא ואינן רואין מה נעשה באוהל חברו האיך פרנסתו אם רב אם מעט. וזהו הכוונה שראה שאין פתחיהן, היינו שתפלת 'פותח את ידיך' מכוונת זה 'כנגד' זה, שאין כוונתם שזה יעני וזה יעשר, וגם שלא יציץ אחד מהם לאוהל חברו לראות שיש לו יותר ממני, וזה הראיה שיש שלום ביניהם. וידוע דהשכינה אינה שורה רק במקום שיש שלום (עיין עבודת הקודש להחיד"א מורה באצבע סי' א') על כן פתח ואמר 'ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה', והבן.

(מתוך קונטרס שמן למאור)

---

הרב יקותיאל יהודה, בנו של הרב חיים מייזליש ראש ישיבה באוהעל ורב קהילת סארוואש בעל ה'בנין חיים', בנו של הרב דוד דוב מייזליש הי"ד בעל ה'בנין דוד' אב"ד אוהעל.

הרב יקותיאל יהודה היה בחור גדול בתורה ויראה, חריף עצם ובקי נפלא, שלמד תורה בהתמדה והתלהבות יום ולילה. בהיותו בן 16-17, היה תלמיד בישיבת אוהעל, וחיבר חידושי תורה שהודפסו בספר 'בנין דוד' על התורה.

הרב יקותיאל יהודה היה דרשן נפלא,  וכשבא לקראת פסח מהישיבה לבית אביו, כיבדו אותו לדרוש בפני הקהילה בחג ראשון של פסח בנוכחות קהל גדול של תלמידי חכמים ולומדי תורה, ובחורים מופלגים בתורה ויראת שמים. דרשתו נערכה בבית הכנסת, ובמשך כשעתיים הוא הפליא את שומעיו בבקיאות ובחריפות, בפלפולים וחידושי תורה, בדרוש ובאגדה.

אחיו של הרב יקותיאל יהודה, הרב צבי הירש, הדפיס מחדש בברוקלין בשנת תשכ"ג את הספר 'אבות דר' אלעזר' ו'תפארת דוד' על פרקי אבות, וצירף לו את הקונטרס 'שמן למאור' ובו חידושי אחיו שהודפסו בתוספת חידושים נוספים בכתב יד. הקונטרס מכיל פלפולים, אגדה ודרוש על עניני חנוכה וחידושים על התורה.  כפי שנכתב בדף השער של קונטרס זה, ישנם כתבי יד מאת נוספים מאת הרב יקותיאל יהודה, על סוגיות הש"ס ומסכת ברכות, חידושי הלכות וחידושי אגדה, שלא נדפסו בספר זה, ויתכן וטרם פורסמו.

בהקדמה האב, הרב חיים, לקונטרס 'שמן המאור' הוא מספר על מסירות-נפשו של בנו, הרב יקותיאל יהודה, על שמירת המצוות במחנה ברגן בלזן:

"וחוץ מה שהיה גדול בתורה בבקיאות וחריפות רב, היה ירא שמים באמת ובלב תמים, וגם לרבות בחסידות וזהירות. ואפילו בהיותו במחנה ההשמדה בבערגן בעלזן מסר נפשו על ענייני כשרות, לא רק לעצמו אלא לזכות גם אחרים באכילת כשרות כפי האפשרות. ובעת שרצינו לעשות חבורה לבקש מקאמענדאנט שלא לערב בשר טריפה ושומן טריפה במאכלים שלנו, הוא הלך מחדר לחדר לרשום מי ומי ההולכים אתנו בזה. וברוך ה' כי על ידי חסדי ד' עלה בידינו בערך ארבע מאות משפחות שלא אכלנו טריפות במשך כל הזמן שהיינו שם. וכמו כן קבלנו אחר כך רישיון מהקאמענדאנט לאפות מצות על חג הפסח, ונתנו לנו תפוחי אדמה תחת לחם, וערכתי שם הסדר לפני חמשה מאות משפחות והרבה יגע ועמל בני חביבי המחבר ז"ל בעניינים אלו ממש במסירות נפש כידוע לאותן שהיו אז אתנו שם.
וסיפר לי אחד מאנשי קהלתי מסארוואש תלמיד חכם וירא שמים הרבני הנגיד החסיד מו"ה מענדל ראטה נ"י הדר כעת בוויליאמסבורג ברוקלין והיה אתנו ביחד במחנה פאיטעלסברון סמוך לניקלסבורג, ועבדנו שם בעבודת השדה תחת השגחת הרוצחים ימח שמם, שראה אותו שוכב על השדה בהסתר רב עם דף אחד מספר הקדוש 'נועם אלימלך' בידו, ולמד בבכיה רבה ודמעתו על לחיו ובמסתרים בכה נפשו מתוך שורות הקודש של ה'נועם אלימלך'.
עוד סיפר לי הנ"ל כי בשעת עבודת השדה בשבת קודש חשב בני ז"ל תמיד עצות איך למעט בחילול שבת על כל פנים שלא יהיה מלאכה דאורייתא רק שבות, כגון כלאחר יד וכדומה. ואמר לו בני ז"ל כי עלה במחשבתו אז לפרש מה שאומרים בזמירות ליל שבת קודש 'וזכינו לקבל שבתות וכו' ומתוך מיעוט עונות'. ותמהו המפרשים על הלשון 'מיעוט עונות', דיותר היה להתפלל שלא נחטא כלל, אך כעת הוא מובן דהכוונה אף אם יש גזירה ומוכרחים לחלל השבת קודש, כמו כאן בעבודת השדה, אף שאנו אנוסים על זה מכל מקום מתפללין שיהיה על כל פנים במיעוט עונות, היינו עונות קטנות כגון שבות, ולא מלאכה דאורייתא. וכידוע דברי החינוך מצוה ט"ז דאדם נפעל כפי פעולותיו וצדיק גמור אם יכריחוהו לעסוק באומנות רשע ישוב מצדקת לבו להיות רשע גמור, על כן אפילו באונס יש לבחור הרע במיעוטו".

הרב יקותיאל יהודה מייזליש הי"ד נהרג בשלהי מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 23, בג' באייר תש"ה, בעת שגורש בטרנספורט על ידי הנאצים מברגן בלזן לטרזינשטט. יחד אתו נספתה אחותו מלכה הי"ד, שהייתה בת 19. הוריו ובני משפחתו שהיו איתם ברכבת, לא הורשו להתעכב ולהביאם לקבר ישראל. אחיהם משה יחזקאל הי"ד היה בן 13, הגיע לטרזינשטט ונפטר שם ממחלת הטיפוס, בבית החולים, בט"ו בתמוז תש"ה.

• 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר י,י), איתא בספרי: 'וביום שמחתכם' אלו שבתות. ר' נתן אומר אלו התמידים. את קרבנות התמידים לא הקריבו כי אם שעה אחת ביום, ואפילו הכי קאמר ר' נתן דקרא ד'וביום שמחתכם' קאי על התמידים, הרי מבואר שבאם עושים דבר מצוה אפילו שעה אחת ביום, מכל מקום נמשך מזה שמחה על כל היום, וצריכין להיות בשמחה בכל היום כולו על שזכו לקיים את רצונו יתברך, עד כדי שיקרא כל היום 'יום שמחה'. וזהו כלל גדול מאוד שעל האדם לדעת שאם עשה רצון ה' יתברך אפילו בשעה מועטת, הרי כל אותו היום צריך להיות בשמחה וטוב לבב על שזכה לעשות נחת רוח ליוצרו.
• לבני האהוב דוד יונה! קח לך לדרך מאביך את המעט שהוא יכול לתת לך, אלה הם קשרי האהבה שאף אחד לא יכול לגזול ממך, קח עמך מתורותיו והוראותיו וכתבם על לוח לבך! ה' יתברך תמיד ישמע לקולך ואף פעם לא תהיה לבד, בטח תמיד בה' ואף פעם לא תהיה לבד, קוה אל ה' בכל עת בכל מה שהגורל יביא לך, ה' לא יעזוב אף פעם את הכורעים לפניו תמיד, כי רק הוא יודע מה שהעתיד יביא עליך, ובזה תהיה תמיד בטוח ומוגן מכל צרה וצוקה. מי שיש לו אמונת השם בלבו אינו צריך לדאוג מה שהמחר יכול להביא עליו, כי הוא לא יטוש ולא יעזוב את הבוטחים בו ומצפים תמיד לישועתו. שים לבך בני יקירי לדברי מוסר שלי ואז אף פעם לא תצטרך לדאוג, אלה דברי אביך אוהבך, פעזינג, י"ב תמוז תרצ"ט. (תרגום לעברית ממכתב שכתב ביידיש, כשנפרד מבנו דוד יונה, תלמידם של הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטא והרב יהושע בוקסבוים אב"ד גלאנטא).
• כמו שהוא יתברך מנהיג עולמו – הוא בוודאי טוב, ואין לנו לחוות דעה בהנהגת עולמו, יהיה מה שיהיה, כי בכל אופן נעשה רק מה שרוצה הוא יתברך ומה שהוא לטובתינו, ומה שלא בא בוודאי לא היה לטובה. דברים אלו אומר לך אביך המנוסה היודע והמעיד על הדברים האמיתיים האלה. תמצית הדברים – אל תדאג, כי יש לך אלקים גם על מחר. והדברים עמוקים (מתוך אחד ממכתביו לבנו יצחק טוביה, בתרגום מיידיש).
• בפרשיות שובבי"ם קוראים על עליית בני ישראל מתכלית השפלות הגשמית בעבודת פרך במצרים, ומתכלית השפלות הרוחנית בשקיעתם במ"ט שערי טומאה, עד שנתעלו למעלה העליונה – ששרתה עליהם השכינה. דבפרשת שמות היו בתכלית השפלות, אמנם כבר בפרשה זו עשו תשובה בלבם, כדכתיב (שמות ב,כה) 'וידע אלקים' וגו', ואיתא בתרגום יונתן שעשו תשובה בפנימיות לבם ששום אדם אחר לא ידע מכך זולת ה' יתברך. ובפרשת וארא כבר באו על המצרים ז' מכות, ונתעוררו בני ישראל מהשגחת הקב"ה עליהם. ובפרשת בא הקריבו קרבן פסח וזכו שנתקדשו בתיהם כמזבח, כדאיתא (פסחים צו, א) שלשה מזבחות היו שם – על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובפרשת בשלח אמרו שירה על הים וזכו לגילוי שכינה, וכדאיתא (מכילתא פרשת השירה) שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים. ובפרשת יתרו ומשפטים זכו לקבלת התורה. ובפרשת תרומה תרמו למשכן ובנאוהו. ובפרשת תצוה כבר שרתה השכינה במשכן. ונודעים דברי הרמב"ן (בפתיחת ספר שמות) דבהתגלות השכינה עליהם – בזה נגמרה הגלות. נמצא שמתחילת פרשת שמות ועד פרשת תצוה היתה עליה גדולה לכלל ישראל, מתכלית השפלות עד למעלה הגבוהה ביותר, ולכן פרשיות אלו הם זמן התעלות אף לדורות עולם.
• 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות' וגו' 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר ,י ט-י). כתב הגרש"ר הירש זצ"ל ד'חצוצרות' הוא מלשון 'חצר'. והנה החצר סובבת את האדם ואת רכושו ומשמרתו, וכמו כן ישראל מרגישים שהקב"ה סובבם ומשמרם. ולכן בין בעת מלחמה ובין בעת שמחה תוקעים ב'חצוצרות', להראות כי בין בזמן של שמחה ובין בזמן של צער ומלחמה מסובבים אנחנו על ידי הקב"ה שומר ישראל.
• הרב שלמה ווייס הי"ד נהג לומר לבניו בענין אהבת ה': 'האב מיך ווייניגער ליב – און האב מיך לאנג ליב' (תאהב אותי פחות, אבל תאהב אותי לזמן ארוך יותר). כלומר כשאדם מתלהב לאהבת ה', עליו לקבוע מייד את האהבה בקבלה טובה, ואף אם היא קטנה, ולא להעדיף התלהבות גדולה שתתפוגג במהרה.
• 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה" (שמות כג,יז). פירוש על פי מה שאיתא בגמרא (חגיגה ד, ב) כשם שבא לראות כך בא ליראות, והיינו שעל האדם להיזהר תמיד בכל זמן ובכל מעשה, שיהיה ראוי ליראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה, וכעין הרגשת הפחד שיש כשהולכים לצדיק משום שמרגישים שרואה את פנימיותו של האדם, ומכל שכן שהדברים אמורים כלפי מעלה.
• 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' – אף כאשר אקבל הכאה בשבט, רחמנא ליצלן, אבל כיון שזה 'שבטך', שאני יודע שהשבט שהכה אותי הוא שלך, שקיבלתיו מידו של הקב"ה, זהו נחמה בעבורי.
• 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', דהיינו להמכירים שכל צרכיהם הם מה' יתברך.
• אין לשער עד כמה אנו צריכים לתת הכרת הטוב לרש"י ז"ל, שבלי הפירוש שלו לא היינו יכולים להבין את התורה.
• המצוה הראשונה שמקיימים אחרי ה'בר מצוה', זו היא בחינה של ביכורים.
• הברכה שמברכים בעת העלייה לתורה בזמן הבר מצוה, היא ברכה על מה שזוכה להיות בכלל 'בחר בנו מכל העמים', כלומר בכלל האומה הנבחרת מכל העמים. ועל שם זה נקרא בחור'. הכוונה בזה היא שהשם 'בחור' אינו שם העצם לגיל שבין י"ג שנה לי"ח שנה, כי שם העצם הוא 'נער', אלא שמי שמתנהג כחלק מהעם הנבחר – הוא ראוי לשאת את התואר 'בחור'.

(מתוך 'רבינו הגדול אמרו' ומתוך 'קונטרס זכרון שלמה' המובא בספר 'שערי טוביה – שער הסוגיות')

---

הרב שלמה ווייס מפעזינג, נולד להוריו ר' דוד והענדל, בשנת תרל"ו (1876), בקהילת טארדאשקעד, ובמשך שמונה שנים היה תלמידו של הרב משה פארהאנד אב"ד מאקאווא, שהעניק לו את התואר 'מורינו'. סיכומים שכתב הרב שלמה משיעורי רבו על מסכת גיטין וחולין, נמצאו לאחר מלחמת העולם השניה בבית כנסת בפרשבורג, והובאו לאחר עשרות שנים לידי בני משפחתו.

אחר כך עבר לישיבת ה'שבט סופר' בפרשבורג, ולמד גם מבנו ה'דעת סופר'.

הרב שלמה התחתן עם מרת ריקל בת ר' יונה אדלר, ונולדו להם עשרה ילדים. לאחר שהתגורר זמן מה בפרשבורג, עבר הרב שלמה לקהילת פעזינג, שם מסר שיעורים בביתו לבעלי בתים, ומילא את מקומו של הרב במסירת דרשות נלהבות בשבתות. הוא חיבר חידושי רבים, אך רוב כתבי היד עם חידושיו אבדו בשואה. דיבורו היה מלא רגש והתלהבות, והוא הלחין ניגונים חדשים לכמה מזמירות השבת. הוא היה ב'בעל תוקע' בבית הכנסת בימים הנוראים. ברכותיו ותפילותיו היו נאמרים בהתרגשות גדולה, בהתלהבות ובדביקות. לצורך פרנסתו עסק במסחר בעצים, אך עשה את תורתו ותפילתו עיקר, ואת מסחרו עראי. הוא הידר לעסוק בגופו בגמילות חסדים, והיה חבר 'חברת ביקור חולים'. גם כשהיה בעצמו חולה מיהר לטפל בחולה אחר ולבקרו. בנוסף הוא היה חבר ב'חברה קדישא', וסייע בהשגת רישיונות קבורה במהירות.

בימי מלחמת בעולם הראשונה, סייע לפליטים שהגיעו לעירו, פעזינג, אירח אותם ודאג לכל מחסורם. בתחילה היה עשיר גדול, אך בהמשך איבד את רוב נכסיו, היה עני מרוד והתפרנס בדוחק. עם זאת, הבית הגדול שלו נשאר בידיו, והוא השתמש בו לצורך הכנסת אורחים ולטובת מרכז תורני. פעמים רבות היה משאיל את ביתו כדי שישתמשו בו לעריכת חתונה לנצרכים.
גם בזמנים הקשים הוא היה מלא בביטחון בה' ובשמחה. בנסיעותיו היה לומד ספרי מוסר, ולמד הרבה את שער הביטחון בספר 'חובת הלבבות'. הוא היה משבח את החסידים שעובדים את ה' בשמחה, ונסע לפעמים לאדמו"רים, לדבוק בצדיקי הדור.

עם כניסת הגרמנים לעיר הם נכנסו לביתו, הכריחו אותו לתרגם עבורם לגרמנית את לוח בכניסה לבית הכנסת ובו תפילת 'אל מלא רחמים' ושמות עשרות יהודים שנשרפו חיים. אחר כך עמדו לירות בו, אך זעקות רעייתו ותחנוניה לחוס על בעלה ואב עשרת ילדיה, הצילו אותו.

בהמשך שרפו את ארון הקודש, והכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל הי"ד, להוציא מבית הכנסת, יחד עם ראשי הקהל, את השולחנות והכיסאות ולשרוף אותם. הנאצים היכו אותם מכות אכזריות, ותלשו להם את זקנו ופיאותיו של הרב שילל.

בנו, הילד בן ה-12, יצחק טוביה, לימים  גאב"ד העדה החרדית בירושלים וראש ישיבת 'חכמת התורה', נשלח להזעיק עזרה מקהילת פרשבורג, אך שם נאמר לו שהם לא יכולים לסייע מול הגרמנים, אך אם יזדרז להירשם ב'וועד הקהילה' יוכל להיות הילד העשירי שמצטרף ל'קינדר טרנספורט'. לאחר שנרשם, חזר הבן לביתו. כשהגיע הזמן להיפרד מבית הוריו, ליווה אותו אביו לתחנת הרכבת לפרשבורג, שם נתן הרב לבנו סידור כמתנת פרידה בו כתב לו: 'תתפלל לקב"ה ותמצא ואותו בכל מקום ובכל זמן'. הרב שלמה כתב לרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד נייטרא, שייפנה לגורמים באנגליה שיוכלו להשגיח על הילד ולהעניק לו חינוך חרדי. לקראת בר המצווה של בנו יצחק טוביה, שלח לו אביו תפילין וחוברת שכתב לו עם דרשת בר מצוה.

במהלך המלחמה נמלטו הרב שלמה ובני עירו לפרשבורג. במכתב שכתב לבנו יצחק טוביה סיפר בהתפעלות רבה על כך שמצא דירה סמוכה לבית הכנסת, ויש לו אפשרות להשתתף בתפילות בציבור ובשיעור הרבים הנאמרים בעיר. במכתב נוסף כתב לו שיקפיד לשורר זמירות שבת, עם הניגונים שהיו מזמרים בבית. במכתב נוסף כתב לבניו דברי מוסר, והורה להם לערוך בחוברת דין וחשבון על מעשר כספים.

הרב שלמה וייס גורש עם משפחתו מפרשבורג למחנה השמדה אושוויץ, ונהרג על קידוש ה' בקיץ תש"ב, בהיותו בן ששים ושש. יום הזיכרון שלו נקבע לכ"ט באייר. ניספו גם בנותיהם לביאה, הענדל, פראדל ומרים, ובנם שרגא יהודה. הי"ד.

ב"ה. גריבוב, בין כסא לעשור תרפ"א.

אלף שלומים וברכת טוב לכבוד הרבנים הגדולים היראים הנכבדים צנתרי דדהבא דורשי טוב לעמם ודורשי שלום לכל זרעם, ד' עליהם יחי' לאורך ימים טובים הנקרא בשם המוסד עזרת תורה.

אחרי דרישת שלומם הטוב יקרת מכתבכם עם הטשעק על סך וכו'… קבלתי, והנני להשיב לכם רב תודה מעמקי לבבי על כל הטוב אשר עשיתם לחזק ישיבתנו. מה טוב חלקכם ומה נעים גורלכם, ובפרט לעת כזאת אשר בעוונותינו הרבים שורר אצלינו רעב נורא. השם ירחם עלינו במהרה.
והנה ראיתי רצונכם לכתוב לכם ממצב התורה. שמחתי מאוד היות ברוב עמל ויגיעה רבה החזרתי בעיר זה אשר בעוונותינו הרבים היה נהרס לגמרי קרן התורה, ועלה בידי שנתייסד חברה תלמוד תורה שלמדו התלמידים בהתמדה רבה, וממש אור חדש ראיתי בעיני. אך מאוד מאוד צר לי שמחמת שערורות הנורא שאנחנו הולכים ודלים רחמנא ליצלן, אי אפשר בשום אופן לשלם להמלמדים שכרם, ועוד כמה אלפים אני חייב להם ואין לי לעת עתה שום מבוא לנהל להלאה התלמוד תורה. ולא אוכל לתאר לפניכם מגודל דאבון לבבי על כן נא לרחם עלינו ועל ילדינו שנוכל לחזקם ולגדלם על ברכי התורה והיראה, ולא ילכו חס ושלום אורחת עקלקלות.
והנה שמעתי שהרב הגדול מבייטש נ"י נסע למדינתם. הוא יתאר לפניכם ויספר לכם מהמצב שלנו בכלל ובפרט. ואנחנו צריכים לישועה גדולה שאין לשער ואין לספר, כי אנחנו בספינה המטורפת בים הצרות בעוונותינו הרבים. ה' יתברך ירחם עלינו ועל כל עמו בית ישראל בכלל ובפרט, ונשמע ונתבשר בכל טוב.
ואסיים בברכת גמר חתימה טובה עם שנה טובה ומתוקה, שנת קיבוץ גלויותינו ויתרומם קרן ישראל והתורה, ותפלתנו ובקשתנו יעלו לרצון לפני אבינו שבשמים. ואשים קנצי למלי, ואני אתן לכם הודיה על שעבר ומבקש על להבא לזכור אותי לטובה, הדורש שלומם באהבה רבה ובכל לב ונפש חפיצה, המחכה לישועת ד' בקרוב.

הק' מרדכי זאב הלברשטאם

(תורת החסידות ג, עמו' 312)

---

רבי מרדכי זאב הלברשטאם (תרמ"א – כ"ו בסיון תש"ב, 1881-1942) – מהרמ"ז מצאנז, האדמו"ר השני בחסידות צאנז גריבוב ואב"ד צאנז וגריבוב (שבמערב גליציה), שנודע כלמדן מתמיד, חריף ובקי גדול בתורה, וכל הש"ס היה שגור על פיו בעל פה. חברו, רבי טעוועלא מדוקלא העיד עליו שהיה כל כך בקי בארבעת חלקי השלחן ערוך ובפרי מגדים, עד שאם היו תוחבים לו מחט בשלחן ערוך היה יודע מיד את המילה בה תחובה המחט בכל דפי הפרי מגדים.

אביו, רבי אריה לייבוש הלברשטאם היה אב"ד גריבוב וצאנז, ובנו של רבי אהרן הלברשטאם אב"ד צאנז בעל 'קדושת אהרן' הידוע בשם 'דער קרייזער רב', בנו של מרן רבי חיים הלברשטאם ה'דברי חיים', אב"ד צאנז.

רבי מרדכי זאב התחתן עם מרת דבורה בת האדמו"ר מניישטאט, רבי חיים מאיר (ב"ר קלונימוס קלמן) הלוי אפשטיין, ועבר להתגורר בעירו של חותנו.

רבי מרדכי זאב הוסמך להוראה על ידי הרב דוד מנחם מאניש באב"ד, שכתב כי הוא ”מלא וגדוש בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, חריף ובקי, יראת ה' על פניו וראוי למלא מקום אבותיו ברבנות צאנז”.

בשנת תרס"ג מילא את מקום אביו ברבנות גריבוב, ייסד ישיבה ועמד בראשה. בשל מחלקתו של אביו, החל לכהן לצד אביו כרב בצאנז במקביל לרבנות בגריבוב, ולאחר מספר שנים, לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ה, מילא את מקומו ברבנות צאנז. שם המשיך לטפח את ישיבת 'בני תורה' שייסד אביו.

בשנת תרצ"ו כתב מכתב למנהלי כולל דראהביטש בדבר בקשת מחילה על קברו של נפטר.

יום אחד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה שלח רבי מרדכי זאב מברק, מצאנז לגריבוב, לבנו רבי ברוך, וכתב לו שעליו לברוח. רבי ברוך הורה לאשתו לברוח מיד עם הילדים, ונשאר עוד לזמן קצר.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, לאחר שהנאצים כבשו את צאנז, ידע הרבי שהנאצים מחפשים אחריו, ברח לטורנא (טארנוב) והתגורר שם בגטו, ובנו, רבי ברוך הצטרף אליו כעבור זמן קצר. בשנת תש"א (1941) הגיע רבי מרדכי זאב בחשאי לצאנז, כשהוא מחופש בבגדי איכרים, והחסידים גייסו כסף על מנת לסייע לרפאות את אשת הרבי שחלתה.

כאשר גירשו הנאצים את יהודי הגיטו ליער ליד טורנא, צעד לשם הרבי כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין. על פי המסופר היה הרבי במחבוא, אך העדיף לצאת ולהצטרף לבני קהילתו. לפני שיצא אמר לבנו רבי ברוך: 'אתה רך בשנים, ויש לך ילדים רכים, ויש לך הרבה מה לעשות בעולם הזה, צא ובקש לך מקום להיטמן שם עד יעבור זעם'. בעקבות כך המשיך רבי ברוך להסתתר, עד שנתגלה מחבואו בערב ראש השנה תש"ג (1942).

רבי מרדכי זאב נרצח שם בכ"ו בסיון תש"ב, יחד עם אלפי יהודים, והם נקברו בקברי אחים ביער. "אכן לא זכה להיקבר בקברות אבותיו, כי כאשר עלה הצורר ימ"ש לא רצה להינצל בעת שבני קהלתו ועדת מרעיתו נעקה"ש, ויצא ממחבואו והערה נפשו למות ביחד עם עדתו, לערך עשרת אלפים איש למען קדושת שמו יתברך. ובבוקר של יום המר כ"ו סיון דשנת תש"ב ביער סמוך לעיר טורנא חשק במסירות נפש באהבת הבורא אשר אין מים לכבות ועלה בסערות השמימה כמלאכי אש מעוטר בטלית ותפילין כשרו וצדקו הניח לדורות למשמר ויושר יליצו בעדנו חיות אש ותמיד ייראה אפרו לפניך ביחד עם בני משפחתו שנעקה"ש" (צי"ץ אהרן, עמו' קנז-קנח).

על פי לעהער (א, עמו' 181) הרבי גורש לאושוויץ בסוך שנת תש"ג (1942).

בנו של רבי מרדכי זאב, רבי ברוך הלברשטאם, מילא את מקום אביו ברבנות גריבוב, היה רבה של זקליקוב ורב הצעיר בצאנז וניספה במחנה בלז'ץ.  יש שכתבו שהובל לשם בערב ראש השנה תש"ג (1942) וקבעו את היארצייט לראש השנה, ויש שכתבו שניספה בג' בתשרי תש"ג (1942)..
בנו של רבי מרדכי זאב, רבי משה הלברשטאם, נספה עם משפחתו.
בתו של רבי מרדכי זאב, מרת פיגא בילא, ובעלה רבי דוד הורוויץ (בן האדמו"ר רבי אלעזר) מגרודז'יסק אשר מילא את מקום אביו כרבה של גרודז'יסק, נספו עם ילדיהם בבלזיץ בי"ז באייר תש"ג.

תשובות אל רבי מרדכי זאב הופיעו בשו"ת מהר"ש ענגל (ב: נד. ג: קח, קכד. ז: קסה. ח: רו), שו"ת מהרש"ם (ג: כה. ד: קמג, ה: רט) , אמרי יושר (א: קכג, ב: קסח), שו"ת הרי בשמים (ג: קסב), ובחבצלת השרון (תניינא, סד). בנוסף כתב חידושים באהל מועד (תרס"א), שנים ממכתביו פורסמו בתשובה כהלכה (עמ' 64 ודף לג), והוא הוזכר ב'הצעת תקנת רבים', מאת רבי אלטר עזריאל מאיר איגר מלובלין הי"ד.

לזכרו נכתב על מצבת קברו של אביו, באהל הצדיקים בצאנז:

בנו אדונינו מורינו ורבינו הרב הקדוש וכו' מרן מרדכי זאב הלברשטאם זצללה"ה ממלא מקום אביו ושימש בכתר הרבנות בק"ק גריבוב ל"ב שנים, ואחר פטירת אביו זצללה"ה ממלא מקומו כאבד"ק צאנז עד השואה ונהרג על קידה"ש ע"י הנאצים ימ"ש תש"ב בעיר טרנוב תנצב"ה

בנוסף נקבע שם לוח לזכרו ובו נכתב::

האבן הזאת אשר שמנו מצבה תהיה לעד לזכר איתן אדונינו שר התורה גאון הגאונים סיני ועוקר הרים קדוש מרחם אמו מנורה הטהורה חו"פ צי"ע רבן של ישראל מרן הגאון הקדוש רבי מרדכי זאב הלברשסאם בן רבינו הק' רבי ארי' ליבוש זצוקללה"ה הי"ד שימש בכתר הרבנות פה ק"ק צאנז המעטירה משנת תרצ"א לפ"ק ואחר פטירת אביו ביום כ"א אדר א' שנת תרצ"ה הוכתר להנהיג עדת חסידי צאנז עד עלות בסערה השמימה ונעקד"ה ביום כ"ו סיון תש"ב לפ"ק ביחד עם מחברתו הטהורה הרבנית הצדיקת מרת דבורה ע"ה הי"ד בת אדמו"ר הגה"ק בוצינא קדישא מוהר"ר חיים מאיר עפשטיין מניישטאט זצוקללה"ה

תמונתו של רבי מרדכי זאב הי"ד מובאת מתוך 'הנה מלכך בא', מערכת בית צאנז, עמ' 25 ועמ' 39. התמונה צולמה ע"י צלם עיתונות אמריקאי בעת הליכתו של הרבי לציון הרמ"א בקרקוב בל"ג בעומר תרצ"ב, כשלצידו חתנו רבי דוד הורוויץ הי"ד.

"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". הנה דרשו חז"ל (שבת סג.) מאי דכתיב (משלי ג') "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא, אלא למיימינים בה אורך ימים איכא וכל שכן עושר וכבוד. עד כאן לשון הגמרא. ועל פי דברי חז"ל יש לפרש הכתוב כאן על דרך המליצה "והמים להם חומה", אין 'מים' אלא תורה, כלומר אם התורה היא לנו כחומה נשגבה, אשר כל יסודותינו עליה אנו נשענים, אז אנו זוכים לקבל ההשפעה "מימינם", שהיא אורך ימים, "ומשמאלם" שהיא עושר וכבוד – וכן היה בקריאת ים סוף, שניצולו ישראל ממוות לחיים, וגם זכו לביזת הים. (כמדומני שכבר נזכר כעין זה בספר נועם אלימלך).

ובזה ניחא לפרש המדרש פליאה "הים ראה וינוס", מה ראה, ברייתא דרבי ישמעאל ראה, כי ר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בה, ומדה ראשונה היא מדת "קל וחומר". ועל כן "הים ראה וינוס", למען יעמוד כחומה "מימינם ומשמאלם". ועיין דעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוק "והמים להם חמה", "חמה" כתיב, לפי שבתחילה נתמלא הים חמה, עד שבא גבריאל ושמם כחומה, והיה מכריז על הים 'הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה שנתנה בימינו של הקב"ה, שנאמר "מימינו אש דת למו". עד כאן לשונו. ולדרכינו יש לרמוז "והמים להם חמה" (חבר ו' ובחשבון ב' מ"ם דמנצפ"ך) עולה בגימטריה "ארך ימים כל שכן עשר וכבוד" ( ארך ועשר חסר ו', כדאיתא בפסוק משלי ג').

ובעניין זה יש לפרש הכתוב (שיר השירים ח') "אני חומה ושדי כמגדלות", דהנה מצינו בש"ס (בבא בתרא ז:) דרבי יוחנן דרש "אני חומה" זו תורה, "ושדי כמגדלות", אלו תלמידי חכמים. ורבא דרש "אני חומה" זו כנסת ישראל וכו'. עיין שם. ואנו נאמר אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם כאחד דורשין, על פי מה דאיתא (בסוכה נ"ג.) אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: "אם אני כאן הכל כאן" וכו', ופירש רש"י שהלל היה אומר בשמו של הקב"ה. ולדרכינו יתבאר לנו על נכון דיוק הכתוב "אני חומה" אמרה כנסת ישראל, אם אנו עושים לנו התורה כחומה, היינו בלימוד לשמה שהוא "בשמו של הקב"ה" אז "ושדי כמגדלות", אז אנו זוכים להשפעה של "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", שהמה לנו כשתי מגדלות, "בימין שמאל", העולה במספר "מגדלות".

ובסגנון זה יעלה לנו כחומה מאמר הלל הזקן במשנה דאבות פרק א', "אם אין אני לי מי לי", כלומר אם אין אנו עושין את ה"אני" כחומה לנו, אז התימא 'מי לי', מי אנו זוכין להשפעת 'ימין שמאל' המשובצים בתיבת 'לי'. וזהו שאנו אומרים (בתהלים לד). "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם", "שמעו" לשון הבנה, כלומר אם רוצים אתם להבין מדת 'לי', אז העצה "יראת ד' אלמדכם", כלומר שתלמדו תורת ה' ביראה ('יראה' גימטריה 'תורה') ואז תזכו לשתי שולחנות. וזהו שאנו אומרים בפיוט 'אל מסתתר', 'מימין ומשמאל', יניקת הנביאים נצח והוד, מהם נמצאים יכין ובועז בשם נקראים, כל אלה היא רק בתנאי "וכי בניך למודי ה'".

ואלה הדברים יש לרמז בפסוק (דברים כ') "הסכת ושמע ישראל היום" וגו' (עיין ברכות ס"ג:). ולדרכינו ירמוז "הסכת" לשון כתית למאור, כלומר אם תייגעו בתורה לשמה, "ושמע ישראל", אז תשמעו ותבינו סגולת 'ישראל', שהוא צירוף 'לי ראש' כנודע. וזהו הרמוז בתיבת "היום" נוטריקון בחזרה 'הימין ומשמאל', יניקת הנביאים. והפירוש הוא שהנביאים ינקו השפעתם 'הימין ומשמאל', שהם אורך ימים עושר וכבוד כנ"ל. ועיין בש"ס (נדרים לח.) כל הנביאים עשירים היו, מנלן, ממשה וכו'. ועוד שם בגמרא, אמר רבי חמא בר חנינא לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר "פסל לך" וגו'. עיין שם. וגם מצינו דמשה רבינו עליו השלום היה מתברך באורך ימים, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "היום" מלאו ימי ושנותי הנאמר במשה. ואם כן הוא היה אב לחכמים ולנביאים הקודמים לפניו והבאים אחריו זכה בזכות התורה לשתי שולחנות.

 (שמן הראש, פרשת בשלח, עמו' 16)

---

רבי ישעיה אשר הכהן יולס, נולד בניישטט שבמזרח גליציה, בשנת תרנ"ג, לאביו רבי שלום, וגדל בצעירותו לצד סבו רבי אורי מסמבור. עוד בילדותו היה ישעיה אשר חכם ומתמיד, כישרוני ושקדם באופן יוצא מן הכלל. בגיל צעיר מאוד למד ש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים.

הוא היה חתן האדמו"ר רבי מנשה אייכנשטיין מריישא, ה"אלפי מנשה" (חתנו של רבי אליעזר מדזיקוב). במשך מספר שנים למד רבי ישעיה אשר ביחד עם חותנו עד שנעשה רב מובהק ומומחה גדול להוראה.  ובזיווג שני התחתן רבי ישעיה עם מרת מירל בת רבי ישראל רוקח מבוריסלב.

במלחמת העולם הראשונה גלה הרב ישעיה אשר לאנשבאך, והיה לרבם של לפליטים שבאו מבודפשט. כחזר לסטרי החל בהקמת התלמוד תורה ושאר מוסדות הדת. בשנת תרפ"ד נסמך להוראה מאת אביו ומאת הרב אליהו קלצקין, ומונה לסגן הראב"ד בעירו.

אביו של רבי ישעיה אשר, רבי שלום, עלה מסטרי לארץ ישראל בשנת תרפ"ה, שם חלה כעבור מספר חודשים, נפטר והובא למנוחות בבית החיים בהר הזיתים. לפני נסיעתו מינה רבי שלום, את בנו רבי ישעיה אשר לדאוג לחינוך ולענייני הצדקה בעירו.

בשנת תרפ"ו ייסד את ישיבת 'נוה שלום' על שם אביו. משנת תרצ"ג כיהן כרב וכאדמו"ר בסטרי-סמבור, אהוב על הבריות, הנודע כגדול בחסידות ומופלג בלמדנות. משנת תרצ"ה כיהן גם כרב צבאי. היה מראשי צעירי אגודת ישראל ואגודת ישראל, השתתף בוועידות תנועות אלו, ערך מסעות הסברה והיה נואם ועסקן-ציבור מוכשר.

לרבי ישעיה אשר ולרבנית מירל היו חמישה בנים: משולם אורי – שהיה ממצוייני התלמידים בישיבת חכמי לובלין, אלתר יצחק – שהיה תלמיד בישיבת האדמו"ר רבי אהרן רוקח מבלז, משה אליהו – שהיה עילוי מתלמידי הרב זאב ניסנבוים מדורוהוביץ', שלום ואליעזר דוב – שלמדו אצל אביהם. חמשה האחים היו מצויינים בתורה וביראת שמים, בחסידות ובמידות טובות, בהבנה ובבקיאות, באהבת תורה ובשקידה. אביהם העניק להם חינוך תורני מעולה ושכר להם מלמדים יקרים, אף שמצבו החומרי היה קשה והיה צריך לחסוך אוכל מפיו לשם כך.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, נכבשה סטרי על ידי הסובייטים, ורבי ישעיה אשר התמסר לדאוג לפליטים הרבים.

בתקופת הכיבוש הנאצי התחבר בבנוקר יחד עם משפחתו. באותה תקופה דאג לנחם ולעודד את הסובבים. הוא כתב לחסיד שלו, ר' ישראל גוטווירט, "אינני יודע אם אזכה לעבור את השואה, אך מאמין אני באמונה שלמה כי סופו של הצורר יהא מר".

שני בניו הגדולים של הרבי, משולם אורי ואלתר יצחק, הסתכנו לספק מזון ליהודים שהסתתרו בבונקרים ולילדים יתומי הגטו, עד שנתפסו על ידי הגרמנים ונרצחו לעיני אביהם. לאחר רציחת בניו, נרתם רבי ישעיה אשר למשימה קדושה זו של הגשת עזרה ליהודים המתחבאים בבונקרים ולילדים היתומים בגטו.

הרבי נתפס בשעת חיסול גטו סטרי בחנוכה, עם הדלקת נר שמיני של חנוכה, בב' בטבת תש"ד (1943). על פי עדות יהודי ששרד הרבי נעמד מול כיתת היורים וקרא: "יהודים, נקבל נא על עצמנו באהבה את גזר דינו של הקב"ה!", נשמתו יצאה בקריאת "שמע ישראל". כן נספו גם רעייתו, הרבנית מירל'ה ושלשת בניהם הנותרים.

הרבי חיבר ספר חידושי תורה והלכות בשם "שמן הרא"ש" (סטורי, תרצ"ג), שאליו צירף קונטרס מאת אביו בשם "שפתי שלום", וכן קונטרס "כתבי אחיעזר" מאת אחיו, הרב אפרים אליעזר יולס, ראש רבני פילדפיה. רבי ישעיה אשר הרבה להזכיר בדרשותיו את סבו, מייסד שושלת סאמבור-סטרי, האדמו"ר רבי אורי הכהן מסאמבור, ומעט מתולדותיו וקטע מתורתו של רבי אורי הובאו בהקדמת הספר "שמן הרא"ש". בתחילת הספר מובאים חידושי תורה בדרך החסידות והרמז, ורבים מהם עוסקים ברמזי הגאולה וביאת המשיח.

רבי ישעיה אשר כתב הקדמה לדרשה לשבת תשובה, שיצאה לאור בספר "פרקי אליעזר" מאת הרב אליעזר לדיר מסטרי (סטרי, תרצ"ג). כמו כן כתב הסכמה לחוברת 'אור תורה', א (לבוב, תרפ"ו) ולספר "בית יצחק" מאת רבי אלתר יצחק איזיק וינברגר (ניו יורק, תשל"ב). תשובה ממנו הובאה גם בספרו של אחיו, הרב אפרים אליעזר, "דברי אפרים אליעזר".

תולדותיו הובאו ב"אלה אזכרה", ד, עמו' 172; אישים שהכרתי עמו' 313; אדמו"רים שנספו בשואה עמו' 171; תורת החסידות, ד, עמו' 152. פרטים ביוגרפיים על משפחתו מובאים גם בהקדמתו לספרו "שמן הרא"ש".

הערות:

• ע"פ תורת החסידות הוא לא כיהן כאדמו"ר, אך מכונה כך בספר "מקדשי השם" ובספרים שבאו בעקבותיו.
• יש אומרים שרבי ישעיה אשר נספה באקציית יוני 1943.

לפרשת שמות

'הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ'. וכבר עמדו המפרשים בפסוק מאי 'לו' דקאמר בלשון יחיד, עוד דקדק רש"י מאי קאמר 'ועלה מן הארץ' הוא ליה למימר 'ועלינו מן הארץ', ונראה לי דהנה כל התחזקות ותעצומות בני ישראל הוא רק על ידי השלום, דהיינו שהם בשלום איש עם רעהו והם אחד בגופם ובממונם, כמו שכתבו המפרשים על הפסוק 'ויחן שם ישראל נגד ההר' כאיש אחד בלב אחד, אז עוזר להם הקב"ה ויכולים לנצח את אויביהם. וזה היה יראת המצרים שהנה עם בני ישראל הם כאיש אחד וממילא יוכל להיות שכשתהיה מלחמה ובני ישראל ילחמו עמהם, אז יוכלו להם בני ישראל כיוון שהם כאיש אחד, וזה יהיה להם בזיון גדול שעם קטן כזה יכלו להם. ואפילו אם חלילה הם יוכלו לבני ישראל, עם כל זה איזה כבוד ינחלו מזה שיכלו לעם קטן כזה. וזה שאמר הכתוב הבה נתחכמה 'לו', היינו על מה שהם באחדות, 'פן ירבה' על ידי אחדותו ויסייע להם הקב"ה ללחום בנו 'ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו', ואפילו אם תרצה לומר שאנחנו נוכל להם, אבל על כל פנים 'ועלה' מן הארץ, בלשון יחיד, שהוא אחד ואיזה כבוד יהיה לנו שיכולנו על עם קטן כמוהו.
'הבה נתחכמה לו וגו' ', ובמדרש דהנה המצרים אמרו הבה נתחכמה לו לבטל מהם השבת, ונראה דהנה המצרים אמרו 'הבה נתחכמה' משום שידעו שסתם כך אי אפשר להם לבטל את בני ישראל, על כן רצו לבטל את ישראל ממצות ה' ועל ידי כן יוכלו להם. אמנם זה ידעו גם כן שאי אפשר להם לבטל את ישראל מכל המצות, על כן התחכמו לחפש מצוה אחת שהיא שקולה כנגד כל המצוות כדי לבטל אותם ממנה. והנה איתא בגמרא חולין (ה.) דשבת שקולה נגד כל המצות, על כן היו רוצים לבטל מהם את השבת ועל ידי זה יוכלו להם, וזה שאמר המדרש 'הבה נתחכמה לו', ולכאורה מאי חכמה עשו פה, על זה קאמר שרצו לבטל מהם את השבת שהיא שקולה נגד כל המות ועל ידי זה יוכלו להם, ודו"ק.

לפורים

במגילת אסתר, 'ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם', הנה אמרו חז"ל (מגילה יג:) ליכא דידע לישנא בישא כהמן, ויש לומר הכוונה שהוא היה מדבר כאן לאחשורוש והיה מכוון לעורר קיטרוג למעלה, וכל הייתה כוונתו 'ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים', היינו שהקב"ה הגלה את ישראל בין האומות כדי שעל ידי זה יטהרו ויתלבנו מן עוונותיהם, וגם 'דתיהם שנות מכל עם', היינו שדת ישראל היא טובה ומשובחת ומשונה לטובה יותר מדתות שאר האומות, ועם כל זה 'ואת דתי המלך', מלכו של עולם, 'אינם עושים', על כן 'ולמלך', מלכותו של עולם, 'אין שוה להניחם', כי אין להם תקנה שיחזרו לדרך הטוב חלילה. אמנם באמת יש לומר כי בדיבורים אלה ממש יש ללמד זכות על ישראל, דעל ידי שישראל הם בגלות והמה מדוכים בצרות, רחמנא ליצלן, קשה להם לקיים המצוות, וגם מפני שהמצוות המה משונים מדתי שאר האומות ועל ידי כך האומות שוחקים עלינו זה גם כן גורם קושי בקיום המצוות, ואין עצה לזה אלא לגאול אותנו מבין האומות ולתת לנו כל טוב ואז נוכל לקיים המצוות כדבעי למיהוי, ולכך כשחזרו בתשובה נהפך הקיטרוג של המן ללימוד זכות ונגאלו מן הצרה והיה להם כל טוב, ודו"ק.

פרשת צו

'זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה עד הבקר ואת המזבח תוקד בו', ונראה דהנה בזמן שבית המקדש היה קיים היו הקרבנות מכפרים ועכשיו התפלה היא במקום הקרבן, וכן לימוד פרשת הקרבנות הוא במקום קרבן, כמו שאמרו חז"ל (סוף מנחות) מאי דכתיב 'זאת תורת העולה' שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. הנה כשם שמחשבה זרה פוסלת הקרבן כמו כן נפסלת התפלה והלימוד על ידי מחשבה זרה וצריל ליזהר להתפלל וללמוד במחשבות זכות וטהורות. וזהו כוונת הכתוב 'זאת תורת העולה' שלימוד תורת העולה נחשבת כאילו הקריב עולה, 'היא העולה על מוקדה על המזבח', היינו שנחשב כאילו הקריב אותה על המזבח, 'כל הלילה עד הבוקר', היינו שזהו כל זמן הגלות עד שיאיר בוקרן של ישראל ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, אבל 'ואש המזבח תוקד בו', היינו שהתםפלה והלימוד צריך להיות בהתלהבות כמו שהיה אש על המזבח, ועל ידי זה הוא נחשב כקרבן. ודו"ק.

פרשת בחקתי

'אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם', ופירש רש"י 'אם בחקתי תלכו' שתהיו עמלים בתורה, ובמדרש רבה איתא 'אם בחקתי תלכו' הדא הוא דכתיב (תהלים קי"ט) 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'. ויש לומר דהנה הליכה לדבר מצוה היא דבר גדול מאוד ומקבל על זה שכר לבד ממה שמקבל שכר על המצוה גופא ואפילו אינו עושה, שכר הליכה בידו. אמנם יש חילוק בקבלת שכר ההילוך, דבוודאי מי שהולך רק להמצוה, וכל שכן אם היה יכול להרוויח באותו זמן במשא ומתן ועם כל זה מניח מסחרו והולך להמצוה, ודאי שכרו הרבה מאוד יותר ממי שהולך באותו הדרך גם לצרכו ודרך אגב נכנס לבית המדרש, וזה שאמר הכתוב 'אם בחקתי תלכו' היינו שתלכו לדבר מצוה, זה לחוד הוא גם כן 'ואת מצותי תשמרו' שזה לבד הוא גם כן מצוה ומקבל על זה שכר. וכדי שלא תאמר שכל ההליכות שווין לזה בא רש"י לומר שתהיו עמלים בתורה, היינו שיהיה לו עמל בההילוך היינו שהולך רק להדבר מצוה ואין מעורב בהליכה גם כוונה לצורך עצמו, וזהו גם כן כוונת המדרש דבא לפרש מהו נקרא 'עמל', על זה קאמר הדא הוא דכתיב 'חשבתי דרכי' היינו שעושה חשבון שבאותו זמן יכול לילך למקום פלוני ולבית דירה פלונית להרוויח ממון ולהתענג בתענוגים, ועם כל זה 'ואשיבה רגלי אל עדותיך' ועל זה בוודאי יקבל שכר גדול.

ההספד שאמרתי ביום כ' תמוז [תרס"ג] בעמידת המצבה לאמי מורתי ע"ה

כתיב 'ויצב יעקב מצבה על קברתה היא מצבת קבר רחל עד היום' (בראשית ל"ה), ולכאורה קשה הלשון 'היא מצבת קברת רחל' דאטו לא ידענא שהיא מצבת רחל, ונראה דהנה כתבו המפרשים דהקב"ה נותן בהאדם נשמה כדי שתשלים עצמה בעולם הזה בתורה ובמצות, והיא צריכה ליזהר שלא יעבור האדם על מצות כדי שיוכל להיות יציאתה מן העולם בלא חטא כביאתה להעולם בלא חטא, ובזה יש לפרש המסורה 'ובצאתו ולא ימות' (שמות כ"ח), 'והיו את המלך בבואו ובצאתו' (דברי הימים ב' כ"ג). והפשט כמו שאמרנו דהנה אמרו חז"ל (ברכות יח.) צדיקים אף במיתתן נקראים 'חיים', והיינו דקאמר 'ובצאתו ולא ימות' היינו שבאיזה אופן יוכל להיות שאף כשיצא מן העולם, עם כל זה לא יהיה בבחינת מיתה, על ידי 'והיו את המלך' מלכו של עולם 'בבואו ובצאתו'. והנה אם הוא באופן זה שהשלים עצמו כל צרכו והוא בבחינת צדיק, לכאורה לא היו צריכים לבכות במיתתו, אמנם מה שבוכים הוא על הנשארים אחריו שאין להם מי שידריך אותם. רבותי, אמי היתה צדקת גדולה כידוע לכל, וכל ימי חייה היה רק לעבודת השם ולגדל בניה לתורה, ואדע שכמה לילות עמדה ממיטתה לעבוד את השם, 'ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה', שעמדה בלילה כדי ליתן לביתה דהיינו עולם הבא. ואם כן לא היינו צריכין לבכות מפני שבוודאי באה לכן עדן, אבל הבכייה היא רק על הנשארים אחריה. והנה הטעם של המצבה כתבו המפרשים שהוא כדי להמתיק הדין מעל הנשמה, אמנם זה דווקא במי שלא התנהג כראוי, אבל מי שהיה צדיק והוא עצמו המתיק דינו אם כן לא שייך טעם זה. ואם כן למה מעמידין מצבה על קברו. אך אצל הצדיק באמת יש טעם אחר, דהוא בשביל הדורות האחרונים שיוכלו לילך על קברה להתפלל, כדאיתא בחז"ל (בראשית רבה, פרשה פב) שעל כן נקברה רחל בדרך אפרת, כדי שיוכלו בניה לילך על קברה בעת החורבן. וזהו פירוש הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קברתה', והקשה הפסוק למה צריך מצבה הלא 'היא' מצבת קברת רחל, והא היא עצמה עשתה מה שהמצבה עושה, דהיינו שהיא עצמה המתיקה הדינים מעליה, ואם כן מה צורך הוא להעמיד מצבה על קברה, ועל זה קאמר 'עד היום', היינו דהוא נצרך בשביל דורות האחרונים, והשם יתברך ישלח לנו הגואל צדק במהרה בימינו אמן.

דרוש לנישואין

כתיב 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' (בראשית ב), ואמרו חז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות סג.). ויש לומר הכוונה על פי מה דאיתא (שם) אשכחיה רבי יוסי לאליהו, אמר ליה כתיב 'אעשה לו עזר' במה אשה עוזרתו לאדם. אמרי ליה אדם מביא חטין, חטין כוסס?! פשתן, פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו. ויש לדקדק מהו הלשון נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, הוא ליה למימר נמצאת עוזרתו.
ונראה דהנה לכאורה יש לתמוה מאד על זה שאנו רואים שבא בחור מעיר אחת ונושא אשה מעיר אחרת, והם לא ידעו ולא ראו זה את זה לפני זה מעולם, ומי יודע אם מזגם שוה ושידוך זה הוא דבר הגון, אבל באמת זה גופא הוא טובה גדולה להם, דהנה כבר כתבו המחקרים דאם רוצים לשנות איזה דבר מצורתו אז אי אפשר לעשותו אלא על ידי דבר שהוא היפוך אותו דבר, למשל אם רוצים לטחון חטים אי אפשר לטחון על ידי דבר רך דהא חטין הם דבר רך ועל ידי דבר רך אחר לא יהיה כלום, אלא צריך ליקח דבר קשה כגון אבן או ברזל ועל ידי זה יהיה אפשר לטחנם. וכן הוא בכל דבר. וכן הוא בענייננו, דבאמת מפני שהם אינם יודעים זה את זה וגם טבעם ומזנם אינו שוה, על ידי זה יצא להם טובה גדולה, מפני שאם היה טבעם ומזגם שוה, אזי אם הוא ירצה לעשות איזה דבר אזי תיכך תסכים עמו וכן להיפוך, ובאמת מי יודע אם דבר זה הוא טובה להם. אבל על ידי שטבעם הוא מהיפוך להיפוך אזי אם אחד מהם ירצה לעשות איזה דבר, אזי השני מעכב על ידו, מפני שהוא מבין שאין הדבר טוב. ועל ידי זה המה נושאים ונותנים בדבר עד יוצא לאורה תכלית הדבר אם הוא באמת טוב או לא. וזהו כוונת אליהו, אדם מביא חטין חטין כוסס, הלא צריך לטחן טחנם, וטחינה אינה אלא על ידי דבר שטבעו הוא היפוך החטין, כמו כן גבי אשה על ידי שהיא כנגדו, היינו שאין טבעה שוה לטבעו, על ידי זה היא נעשית לו לעזר. והיינו דקאמר נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, היינו שהיא מאירה את עיני שכלו, ועל ידי זה נושאים ונותנים בדבר עד שרואים אמיתת הדבר, ועל ידי זה מעמידתו על רגליו.
וזהו גם כן כוונת מאמרם 'זכה עזר, לא זכה כנגדו', דאם זכה אז על ידי זה ששומע לה במה שאומרת היפוך מדעתו ונושא ונותן בדבריה, על ידי זה נעשית לו עזר. לא זכה, אז אינו שומע לה ונמצא שהיא כנגדו בפשטות ואין לו שום עזר ממנה. וה' יתברך ישלח לנו הגאול צדק במהרה בימינו אמן.

איתא בגמ' יבמות (סג:) במערבא כי נסיב אינם איתתא אמרי ליה הכי 'מצא או מוצא', מצא דכתיב 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' ', מוצא דכתיב 'ומוצא אני מר ממות את האשה'. ויש לדקדק כזה היאך שואלין אותו תיכף אחר הנישואין מצא או מוצא, וכי יוכל לידע מהותה תיכף ביום הראשון.
ונראה דהנה שלמה המלך עליו השלום אומר (משלי ל) 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל'. ויש לומר הכוונה דהנה העיקר בלקיחת אשר צריך להיות לשם שמים, ויחזור למצוא אשה שהיא יראת השם, כי כמה אנשים יש שנושאין אשה לשם יופי או לשם מעות ואינם מסתכלים אם היא יראת השם ואם אחיה ואחותיה המה יראי השם, ועל זה איתא בגמ' כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי (פסחים מט:), והוא מטעם הנ"ל דכיון דהוא עם הארץ ממילא אינו מתכוון לשם שמים אלא לשם יופי או לשם ממון, וממילא אין ביניהם שלום, אלא כל זמן שיש לה מעות והיא עומדת ביופיה, אבל משיכלו המעות או היופי אז יתחיל השטן לרקד ביניהם. מה שאין כן אם עושה שידוך לשם שמים ואינו מסתכל אלא אם היא יראת השם, אזי יש שלום ביניהם, כי זה לא יסור במשך הזמן וממילא לא יגיע לידי קטטה ותהיה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יז.) איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. והיינו דיו"ד של 'איש' וה"י של 'אשה' הוא שם 'י-ה', וכשזוכים משרה הקב"ה שמו ביניהם והם איש ואשה, אבל כשאינם זוכים, מסלק הקב"ה שמו ונשאר 'אש' ו'אש' והיינו אש אוכלתן. ויש לומר דזהו גם כן הכוונה במה שאמרו חז"ל (כתובות קיא:) 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום', וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ויש לומר הכוונה כנ"ל, דכיון שהוא תלמיד חכם ממילא הוא נושא אשה לשם שמים, וממילא יהיה שלום ביניהם, וממילא ישרה הקב"ה שכינתו ביניהן. וכיון דהוא היה גורם להשראת השכינה ביניהן, אם כן הוא דבוק להשכינה. וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום 'רבות בנות עשו חיל', היינו שהרבה אנשים מחפשים בנות שיש להם חיל ונכסים, אבל 'ואת עלית על כולנה', היינו אשה יראת ה' היא תתהלל, זה הוא העיקר ולכך אתה חשוב מכולם.
ובזה נבא אל המכוון, דהנה זה שנושא אשה לשם שמים ואינו מסתכל אם יש לה ממון או לא, אלא העיקר הוא אם היא יראה השם או לא, אדם כזה בעל כורחו הוא משים בטחונו בה' שבוודאי יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. הנה אדם כזה הוא נחשב כאילו כבר מצא פרנסתו דכיון דבטחונו הוא בה', וה' יתברך הוא כל יכול ממילא הרי זה נחשב כאילו כבר יש לו פרנסה מוכן ומזומן. מה שאין כן זה שנושא אשה שלא לשם שמים אלא לשם ממון, בעל כורחו הוא שאינו משים בטחונו בשמו יתברך, אלא חושב שעל ידי כחו ועוצם ידו יעשה לעצמו חיל על ידי הממון שהיא מכניסה לו, הנה אדם כזה עדיין לא מצא פרנסתו אלא תמיד הוא מוצא על אותה שעה. והיינו דאמרי ליה במערבא 'מצא או מוצא', היינו אם כוונתו הייתה לשם שמים אז 'מצא אשה מצא טוב', שכבר מצא פרנסתו, והוא על ידי ש'יפק רצון מה" היינו שה' יתברך יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. אבל אם כוונתו הייתה שלא לשם שמים אלא ומוצא 'אני', היינו שעל ידי האני, היינו כחי ועוצם ידי על ידי זה הוא מוצא תמיד פרנסתו, אז הוא 'מר ממות'. ויעזור ה' יתברך שיזדמן לכל אחד ואחד זיווג הגון לשם שמים ויתן ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו ועל כולם שלום אמן.

(מתוך 'זכרון אשר')

---

הרב אשר אנשיל (אדולף) ברוין הי"ד, נולד בשנת תרמ"ג (1883) להוריו, ר' משה (מוריץ) ובטי בלימה ברוין, ר' אשר היה תלמיד מובהק של הרב ישעיה זילברשטיין מוויצן מחבר "מעשי למלך", הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד מחבר ה"לבושי מרדכי" והרב אליעזר חיים דייטש מחבר שו"ת "פרי השדה" מבונהיד. בהיותו בן שש עשרה הוכתר כ"חבר". הוא היה גדול בתורה וביראת שמים. התגורר בוודקערט (הונגריה), שם עסק במסחר, לימד קצת לשם שמים, ושם לילות כימים ללמוד תורה ולכתוב חידושי תורה, אגדה ופלפול. ר' אשר התחתן עם מרת (תרזה) רייזל בת ר' מאיר צבי רובינשטיין. היא נפטרה בכ"ב בחשוון תש"ב (1941). בנם הבחור אברהם יצחק נפטר בשנת תרפ"ה (1925).

חידושיו "בסוגיא דייאוש כדי קנה או לא קנה" ו"בסוגיא דשליחות קידושין דף מ"א ע"א" הובאו בספר 'לכבודה של תורה: חידושי תורה ועניני הלכה' (מונטריאול, 1982). שארית מחידושי תורתו על התורה, ליקוטים ודרשות יצאו לאור בספר "זכרון אשר" (תשמ"ה).

הרב אשר גורש לאושוויץ בשבת פרשת 'חקת', י' בתמוז תש"ד (01.07.1944), ולמחרת בי"א בתמוז תש"ד הוא נהרג שם עקה"ש, כן נספו שלשה מילדיו: בלימא (אשת ר' שלמה ליב עהרנפלד הי"ד), חיה שרה (אשת ר' משה דוב לעבאוויטש, וצאצאיהם בלימא, יצחק ולאה הי"ד. בנם הבחור שלום נפטר בשנת תרצ"ד) ומשה מאיר צבי, הי"ד, המשפחה הונצחה בספר "משפטיך ליעקב" (תשל"ז) ובספר "קרן לדוד" ח"ב (תשל"ו) על ידי בנו של הרב אשר, ר' יחיאל יהודה ברוין ממונטריאול, וכן במצבות בנותיו של ר' אשר: מרת רבקה (אשת ר' מרדכי ניישטאדט) ומרת אסתר (אשת הרב דוד שטיינר).

סדר היחס ממשפחתי – אתה תק'ום תרחם ציון' כי' עת' ל'ח'נ'נ'ה' כי בא מועד לפ"ק.

אמר המסדר כתבתי כאן סדר היחוס אחרי שראיתי בדברי זקני זצ"ל (אבי אבי מורי כו' שליט"א) בזה הלשון, הנה מה שדרך בני אדם לידון את מי שמייחס את עצמו ביחוס אבות הקדושים לגאוותן ולפי מה שכתוב בגמרא סנהדרין דף פ"א א' 'אל ההרים לא אכל', שלא אכל בזכות אבותיו. ופירש רש"י שלא נצטרך לזכות אבות מתוך שהוא חסיד, יעויין שם, אם כן כשמייחס את עצמו באבותיו יודע בעצמו שאין לו במה להתפאר רק בזה, אם כן הלא אדרבה ענוותן הוא ודו"ק. עד כאן לשונו. הרי שלמעלה יחשב סדר היחוס. ובפשט שכן כתב זקני בצוואת ר' שעפטיל ז"ל (שנדפס בספר ברית אברהם – ובספר יש נוחלין) שזכה לסדר עצמו סדר היחוס, על כן עשיתי וקיימתי מעשה אבות וסדרתי סדר היחוס.

וסדרתיו גם מצד אמי מורתי הרבנית הצדקת כו' שליט"א, כי עיין בעזר מקודש (על אבן העזר) סי' כ"א סעיף ט' כתב בזה הלשון, חז"ל אמרו (ירושלמי מועד קטן פרק ג' הלכה ז') נולד בן במשפחה נתרפא כל המשפחה, והגם דכתיב (במדבר א,ב) 'למשפחותם לבית אבותם', מכל מקום כתיב גם כן 'איש יהודי איש ימיני' ואמרו חז"ל (מגילה י"ב ב', ועיין רשב"ם בבא בתרא דף צ"א ב' ד"ה זה יושיע), עיין שם, דהיינו שהיה משני שבטים. ומדהוזכר כן לגבי חיוב המוטל בסיפור ישועות ה' יתברך, משמע שהיה זכות אבות גם מצד האם בדורותיה למעלה כו. עד כאן לשונו, עיין שם ודו"ק.

רשמתי בהרבה אותיות 'מקובל', על ידי שהיה לפני כתב יוחסין נכתב מכתב יד קודש זקני הגאון הצדיק מסאמשאויוואר זצ"ל מצדו ומזקני הגאון הצדיק מסעריד מצדו למעלה עד הבעש"ק זי"ע, ועל זה ציינתי 'מקובל' כי הוא קבלה אמיתית איש מפי איש.

החותם ביום ה' לסדר "זה תולדות אדם" תש"ג לפ"ק פה בודרוג-קערעסטיר. כן דברי המסדר הק' אשר ישעיה רובין בן הרב הצדיק כו' מוהר"ר יעקב ישראל וישורון שליט"א מוזכר בפנים אות א. לכבוד אחי הצעיר.

(הקדמת המחבר, זרע קודש מצבתה)

---

הרב אשר ישעיה רובין הי"ד, בנו של רבי יעקב ישראל וישורון רובין הי"ד אב"ד סוליצא ואדמו"ר בסארעגין (רומניה) (משושלת זידיטשוב, רופשיץ, דומברוב, אור לשמים, קאזניץ, ליז'נסק, פרימישלן ועוד) והרבנית אלטא נחמה מלכה הי"ד בת הרב חיים אב"ד בסערעט.

הרב אשר ישעיה נולד בערב פסח תרע"ט (1919) בסארעגין, ונתחנך בבית אביו הצדיק, ונודע לעילוי שקדן חריף ובקי. נשא לאשה את מרת חיה פעריא בתם של דודו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד מקרעסטיר ומרת רבקה צירל, בת רבי אברהם שטיינר, בנו של רבי ישעיה'לה מקרעסטיר.

לרב אשר ישעיה היתה בקיאות רבה בספרי שו"ת ובסדרי הדורות הראשונים והאחרונים. הוא היה למדן גדול בתורה, פוסק, חריף ובקי והוסמך להוראה בשנת תרצ"ט על ידי גדולי הרבנים בהונגריה: הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שימלוי, הרב דוד דוב מייזליש הי"ד אב"ד אויהל והרב יונתן שטייף אב"ד בודפסט.

כשלמד ש"ס ופוסקים נהג לרשום את חידושיו בצידי הדפים, והשאיר אחריו למעלה מעשרה כרכים של חידושי בכל מקצועות התורה, שאבדו בשואה. שרד כתב היד של 'סדר היחס' שכתב בנעוריו, בהתבסס על רשימות קצרות שקיבל מאבותיו. בשנת תש"ג ליקט הרב וערך את כתב היד לצורך הדפסתו בספר. את כתב היד  מסר לאחיו הצעיר, האדמו"ר מסארעגין-ברוקלין, שהוציא אותם לאור בסוף ספר 'אור ישע' (מהדורות משנת תשל"ג ותשמ"ו).

בשנת תרצ"ח סידר לדפוס את חידושי הסבא שלו והסבא של רעייתו, רבי ברוך רובין, אב"ד ברזדוביץ והאדמו"ר מסמאשאויוואר, והוסיף להם הערות ומקורות. חידושים אלו יצאו לאור בספר "שארית ברוך" (תשל"ג).

הרב אשר ישעיה התקבל לכהן ברבנות קהילת טאקאי (הונגריה), אך בתוך זמן קצר חרבה הקהילה בשואה. הרב גורש עם משפחתו ובני קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ. חותנו, רעייתו וארבעת בנותיו: חוה אסתר, הינדא, יוכבד ולאה, נספו בסמוך להגיעם למחנה בט"ו בסיון תש"ד. הרב נשלח למחנה עבודה, שם מסר את נפשו לקיים תורה ומצוות ולשמור על יחס אנושי בין אדם לחברו, על אף תנאי הרעב, המכות והאימה. הוא דרש בליל יום הכפורים תש"ב דברי חיזוק לחבריו, הוא נזהר ממאכלות אסורות ונפטר מאפיסת כוחות סמוך לשחרור בכ"ט בטבת תש"ה, בדרך למחנה עבודה הסמוך לוורוצלב.

(בספר תהלים עם הפירושים 'ברוך ישראל' 'ויחל משה' שהוציא לאור רבי מרדכי דוד רובין בשנת תשל"א, נכתב שאחיו, הרב אשר ישעיה נספה בכ"א בטבת).

תמונות חתימת הרב אשר ישעיה רובין הי"ד וחותמו, מובאים כאן באדיבות בית המכירות ברנד.