תלמיד חכם העוסק בתורה, הרי הוא ממש ככהן העובד במקדש, שכל עבודתו היא לקשר נפשות בני ישראל אל אבינו שבשמים / הרב אברהם פיטרקובסקי הי"ד

'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', הוא הקדמה אל התורה. 'ממלכת כהנים' רוצה לומר, ממלכת עובדי ומשרתי השם ב"ה, והוא אחדות הבורא יתברך שמו, לייחדו ולידעהו בכל דרכינו. גוי קדוש, רצה לומר קדושים תהיו. ובזה זכו בני ישראל אל התורה. ויעיין במדרש איכה (ב,ט) האומר יש תורה באומות אל תאמין. ובמדרש רבה משפטים, אם אין אדם מל, אינו יכול לקבל התורה. ובמדרש תנחומא קרח 'יראת' בגימטריה תרי"א, ותורה ומילה עמה הרי תרי"ג. ויעיין סנהדרין (נ"ח:) עכו"ם ששבת או שעסק בתורה חייב מיתה. ובשפת אמת פרשת לך תרמ"ח כותב בפשיטות וגוי שמל חייב מיתה. (אולי העניין הוא דבכל דבר שיש בו ברית, זר הקרב חייב מיתה. יעיין במדרש רבה פרשת אמור, משל למלך ומטרונא, ואיך קל וחומר למילה שנכרתו עליה י"ג בריתות. ואולי זה גם כן הטעם ד'לא תחיה כל נשמה'. יעיין שפת אמת פרשת במדבר תרנ"ז [ותר"]ס, דארץ ישראל נקרא 'ארץ חמדה' בבחינת עולם-שנה-נפש ואין כאן מקום להאריך). ובזה יש לבאר הגמרא עבודה זרה (כ"ו 🙂 לאפוקי לשום מורנא דלא, ודי לחכימא. ויעיין נדרים (ל"א:) ואסור במולי עכו"ם, ומקרא מפורש בפרשת וזאת הברכה 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו יורו משפטיך ליעקב' וגו'. ובסנהדרין (פ"ב.) הבא על הכותית כו' אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, אם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. כי ברית הלשון נגד ברית המעור. ולצד זה נראה מה שניתנה תורה בשבת, כי שבת קודש בחינת ברית בזמן, חמדת הימים. וכמו כן אין תורה כתורת ארץ ישראל, בחינת ברית בעולם. וסנהדרין היתה יושבת בלשכת הגזית :

ובני ישראל ענו 'נעשה ונשמע', וכפי ערך ורוב המעשה, כן השמיעה והבנה בתורה הקדושה. יעיין יומא (ע"ג:) זכה נעשית לו זיר. לא זכה זרה הימנו. יעיין שם פירוש רש"י:

אמנם אני חושב כי תלמיד חכם העוסק בתורה, הרי הוא ככהן ממש. והוא כי נראה לעניות דעתי דתורה הקדושה דין קדשים יש לה. יעיין עירובין (ק"ג) דאמר רב יוסף בספר אין שבות במקדש, ופירש רש"י ספר נמי 'שבות דמקדש' קרי ליה, שהרי קדש הוא. (ולכאורה לפי זה איך אם כן במגילה (ד:) אמר רבה הטעם שאין קורין המגילה בשבת שמא יעבירנו, לפי מה שביאר רש"י ראש השנה (כ"ט:) דבמקדש היו תוקעין דאין שבות במקדש. ויעיין שם בעירובין דנראה דרבא סבירא ליה דשבות דמדינה נמי התירו במקדש. ואולי סבירא ליה כשמואל במגילה (ז.) דלא נאמרה לכתוב. ויעיין שם (ג.) מבטלין תלמוד תורה מפני מקרא מגילה, נראה גם כן דמקרא מגילה לאו תלמוד תורה היא. ובזה יש לתרץ קושיית התוספות יום טוב מדוע לא גזרו על קריאת התורה בשבת, ודי לחכמיא. ויעיין עוד שבת (יא.) ולא יקרא לאור הנר. ואולי גזירה דשמא יטה חמירא, יעיין בתוספות ישנים שבת (כ"א.) דבשמא יטה גזרינן גזירה לגזירה לגזירה.

ויעיין בחידושי הריטב"א סוכה (ס.) דסת"ם מסברא ידעינן דבעי לשמה דהרי הם כקדשים. ובחידושי  המאירי מגילה (ח:) כ' דבסת"ם סתם עיבוד לשמה היא. דקדשים סתמן לשמן. ובשבת (פ"ז.) ומה פסח וכו' התורה כולה כאן על אחת כמה וכמה. ובירושלמי מגילה (פ"א) מפסחא לית את מאכילני ומלויתן את מאכילני, ויעיין במהרש"א בבא בתרא (ע"ו) [צ"ל ע"ה] בחידושי אגדות שכתב מדעתיה דנפשיה דשור הבר [צ"ל דלוויתן] חשיב קדשים [וכתב עוד שם 'ועל דרך זה גם כן הצדיקים בתוכה (בירושלים) כאכילת קדשים בבית המקדש'], ויעיין בתוספות עבודה זרה (י:) ד"ה כל. ויעיין עוד בירושלמי הובא בהשגות הראב"ד (פרק י"ג) כה' שבועות במתפיס בתורה, ובזה יש לומר הש"ס נדדים (ז.) אקום ואשנה פרשה זו, הרי זה נדר גדול. ויעיין ירושלמי נדרים סוף פרק השותפין המקדש אשה בספר תורה אינה מקודשת, ויעיין בתשובת חות יאיר (סי' ט"ו) בטבעת שנמצא עליה שם הוי'ה ברוך הוא דהיא קדש ואסורה בהנאה, יעיין שם. וכן מצאנו במחנה אפרים בחידושי טור יורה דעה הלכות ספר תורה. ויעיין עוד בספר המצות להרמב"ם (מצוה כ"ה) שהוזהרנו לנתוץ ומאבד וכו' וספרי הנבואה, וכן כתב במנין המצות (לא תעשה ס"ה) כתבי קדש, ומקורו לא נודע כאשר כתב בחידושי אבני נזר חלק אורח חיים (סי' ל"ד), אבל הוא הדבר שהוא בכלל מקדש. ויעיין בשאלתות פרשת עקב דבית הכנסת פטור ממזוזה דאיקרי 'קדש', והיינו מהתורה. ויעיין יומא (ח) ומה ציץ וכו' תפילין על אחת כמה וכמה. ובשו"ת מהור"ם מרוטנברג (סי' ע"ח) דן כסברא דאין פודין בכור בהמה מיד גוי יותר מכדי דמיו, מתפילין. ויעיין נדרים (ס"ב.) ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש וכו'. ויעיין אבות (פ"ד, מ"ז) בספורנו ובמגן אבות להרשב"ץ שהנהנה מהתורה לצרכי חול הרי הוא כמועל בהקדש וחייב מיתה לשמים, קל וחומר מכלי קודש שלא נתקדשו אלא בשביל הלוחות שבארון. וביומא (ס"ט.) שמא מינה תפילין מן הצד שריין. ויעיין בתשובות רדב"ז ח"א (סי' תע"ה) שכתב ראובן שהופקד אצלו ספר תורה ופשע בה אי חייב לשלם, זה תלוי במחלוקת הרי"ף והרמב"ם אם בהקדשות חייב בפשיעה ולא מפקינן מספק, יעיין שם. ויעיין בפרי מגדים אורח חיים (סי' קי"ג ס"ק מ"ו) שכתב דאם נתן ספר תורה באתנן לא נאסרה דדינה כהקדש. ויעיין ברכות (י"א.) תוספות ד"ה שכבר, דעת רבינו תם דברכת התירה פוטרת עד בקר שלמחרתו. ולכאורה הלא היום הולך אחר הלילה, ויעיין שם בתלמידי רבינו יונה. אבל לדברנו דתורה דין קדשים יש לה, הלא בקרשים הלילה אחר היום. יעיין חולין (פ"ג.) (ויעיין זבחים (נ"ו:) תוספות ד"ה ת"ל וכו' אם כן אינו נאכל בליל ג', ותמוה הלא ליל ג' שייכת עוד ליום ב' שלפניו. ואולי יש לומר על פי דברי מהרש"א קידושין (נ"ז:) דנותר נפקע קדושתיה. ובתשובות לשאר בשרי הגאון אב"ד קהילת בענדין שיחיה הארכתי בזה. ויעיין עוד מנחות (ס"ו.) רש"י ד"ה קצירה, כיון דחשכה מבערב 'יום הביאכם' הוא, דהיום הולך אחר הלילה (כן הוא גירסת הצ"ק) וצריך עיון גם כן ואין כאן מקומו – וראיתי בפירוש רבינו גרשון מאור הגולה תמורה (י"ד.) שלמד דבקדשים הלילה הולך אחר היום, דכתיב 'מיום השמיני והלאה ירצה', דבליל שמיני אסור לשוחטו, דאותו לילה משלימין אחר שבעה ימים ועדיין הוא מחוסר זמן. על כורחך ביאור הדברים כי דעתו כדעת התוספות זבחים (י"ב.) ד"ה יום, דפסול ליל שמיני הוא כפאת מחוסר זמן. ויעיין רש"י שבת (קל"ו.) ד"ה איתרחיתו, דנדאה דעתו דהוא רק פסול לילה. אמנם יעיין ירושלמי יבמות פרק הערל דקטן סכין אותו בשכן תרומה ליל שמיני, מפאת דלא חשיב עדיין ערל, האם נאמר גם כן דבמילה הלילה אחר היום. גם לרבינו גרשום מאור הגולה יתחייב לכאורה באם נולד בליל מוצאי שבת קודש, יהיה מותר בהקרבה ביום שבת קודש השני. ואין כאן מקומו). ויעיין בתשובות אבני נזר חלק אורח חיים (סי' י) שדן בתפילין דין דחוי בקדשים, ובהלכות ספר תורה [יורה דעה שע"א] רצה לומר דבעי שינה הכתוב לעכב בסת"ם, יעיין שם. ואני רגיל ליישב קושיית התורת חיים בסנהדרין (ע"א.) בעיר שיש בה מזוזה דאין נעשית עיר הנידחת, דניכא ערל"ת, דיש לומר דחשיב לא תעשה שבמקדש. ויעיין שבת (פז.) היום כמחר וכו'. ויש לומר דהקב"ה חשב הלילה אחר היום בקדשים, לענין מתן תורה. ויעיין שם דברי ח' בשפת אמת שכתב אפשר דבשמים החשבון להיות הלילה נמשכת ליום הקדום. עד כאן לשונו. ויעיין בחידושי המאירי פסחים (ה.) ד' מיני חשבון:

ואם כן הוא יש לומר דתלמיד חכם העוסק בתורה, הרי הוא ככהן ממש העובד במקדש. ויעיין עבודה זרה (ג.) אפילו בן נח העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. ובסנהדרין (ז:) המעמיד דיין שאינו הגון וכו' ובמקום תלמיד חכם כאלו נטעו אצל מזבח. ובנדרים (כ.) 'ובני דוד הכהנים' וכו', והרי אמרו הרוצה לנסך יין על גבי המזבח וכו'. וישיבת סנהדרין בלשכת הגזית בעזרה היתה. ויעיין זבחים (ק"ו.) משה רבינו עליו השלום כהן גדול היה. וקשה איך אם כן לקח עצמות יוסף עמו במחיצתו. ויש לומר גם כן הכוונה דמשה רבינו עליו השלום מפאת היותו חתן תורה, ומדריגת נביאתו באספקלריא דנהרא כתבו ז"ל שהיה בכוח התורה, בבחינת חכם עדיף מנביא, שהוא ב'כה' דהיינו התדמות, אבל משה רבינו עליו השלום שהוא מדריגת הדעת, נתנבא ב'זה הדבר'. ודברי תורה הלא אין מקבלין טומאה, אדרבה מעלין מטומאה לטהרה, כמו שכתוב ברכות (ט"ז.). ודברי הרמב"ם ב'מי דעת' [הלכות מקואות יא, יב] נודעים. ויעיין שבת (פ"ו:) ניתנה תורה לטבול יום וכו' ראויה קאמינא, ופירש רש"י דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים. עד כאן. ולכאורה, הרי תורה הקדושה דין קדשים יש לה כהנ"ל, אלא דדברי תורה אין מקבלין טומאה. וטבילה בעי, דבעל קרי אינו באימה. לא כן אחר טבילה, הרי הוא כשאר טמא. ובסנהדרין (ל"ח.) איטביל בנורא. אורייתא קב"ה וישראל חד הוא, ודו"ק. ויהי רצון ואזכה גם אני להתטהר במי דעת תורה הקדושה. וסיפר לי רב גדול אחד כי בהיותו אברך אוכל מזונות על שולחן חותנו, לא היה שמה מקוה מים. והודיע צערו להגאון הקדוש מסוכטשוב זצ"ל. והגאון הקדוש קם והלך אנה ואנה, לסוף עמד, גחין ולחיש ליה, מורי וחמי הקדוש זצ"ל מקאצק היה אומר כי דף גמרא מטהר כמו מקוה. עד כאן לשונו הקדוש:

ולולא שאינני כדאי יש לומר עוד דהנה כל עבודתו של הכהן הוא לקשר נפשות בני ישראל אל אבינו שבשמים. וזה בכוח מי שבעצמו כבר בא בברית ההתקשרות, וזה טעם בן נח שעסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, לצד בואו בברית הלשון. וכמו כן אמרו ז"ל במסכת כלה (פ"ד, ה"א) וכל המפנה עצמו מעבירה ולא עשאה, אפילו הוא ישראל ראוי הוא לעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח, שנאמר 'וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות'. ויעיין בפירוש הרמב"ן פרשת משפטים (כד,ה) והוא לצד ברית המעור. ולצד זה מובן טעם שנבחרה ארץ ישראל דווקא להקרבת קרבנות, וביום הכיפורים נתייחדו הכל, הכהן הגדול המקודש (יעיין במדרש רבה פרשת אחרי 'בזאת', בזכות התורה, בזכות המילה), לפני ולפנים ביום שבת שבתון, בחינת ברית בעולם-שנה. ולזה היה צריך הכהן הגדול שמירה יתירה. ובפרשת בחקתי 'וזכרתי להם את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור', נראה גם כן ארבעה בריתות. ורוב מצות יתרות שנתקדשו בהם הכהנים, הרי הם מקדושת הזווג. ויעיין זבחים (ק"א:) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, ודו"ק. ובזוהר הקדוש פינחס דאז נתכהן לכהנא רבא:
ומעתה אחלה פני מרנן ורבנן וכל מאן דעסקין באורייתא אולי ימצאו לעורר בזה הספר ימחלו להודיעני ויבואו דבריהם אם ירצה ה' בלי נדר בחלק ב' בקונטרס אחרון.
גם אולי יש אתם כתבי ידות מגדולי הפוסקים להלכה ימחלו לשלחם אלי, ויבואו דבריהם בקצרה בה'פסקי תשובה' בחלקים הבאים אם ירצה ה' בלי נדר.

המחבר

(הקדמת ספר פסקי תשובה, א)


הרב אברהם פיטרקובסקי (פיעטרקאווסקי \ פיאטרקווסקי \ פיוטרקובסקי) הי"ד, נולד בשנת 1900 לאביו, ר' חנוך דוד, הרב אברהם כיהן כרב בטומשוב וכדיין ומו"ץ בעיר לודז'.
הרב חיבר את הספר 'פסקי תשובה' (חלקים א-ג), שיצאו לאור בשנים תרצ"ג-תרצ"ז. על גבי חלק ג' ציין המחבר את כתובתו בלודז'.
ספריו כוללים ליקוט גדול של שו"ת וציטוטים מספרי ראשונים ואחרונים נדירים ומתוך כתבי יד, עם נוסח כרוזים ומכתבים של גדולי דורו ובהם ה'אמרי אמת' מגור. בין גדולי דורו שכתבו הסכמות לספריו ניתן למצוא את רבי מאיר שפירא מלובלין, האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זמבה, הרב חנוך העניך הכהן לוין, הרב הגאון הרוגצ'ובר יוסף ראזין, הרב שאול משה זילברמן מווירשוב והרב יעקב מייזליש מלאסק. באחת מההסכמות לספרו נכתב, בשנת תרפ"ז, שהמחבר הוא מהעיר פאביאניץ. בהסכמת הרב חנוך צבי הכהן לווין מבנדין, חתנו של האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור, הוא מציין את העובדה שהינו שאר בשרו של אביו של המחבר, הרב ישראל דוד.
שמו וכתובתו של הרב אברהם פיטרקובסקי מופיעים ברשימת האסירים בגטו לודז' במהלך מלחמת העולם השנייה, ויש שכתבו שנספה בשנת תש"א.


לא הצלחתי למצוא מידע נוסף על הרב אברהם ב"ר ישראל דוד פיטרקובסקי הי"ד מלודז', אבל במהלך החיפוש אחר מידע אודותיו, מצאתי מידע רב עם שם דומה, הרב אברהם צבי ב"ר ישראל דוד הלוי פיטרקובסקי הי"ד מלודז'.

הרב אברהם צבי הירש הלוי פיטרקובסקי (פיעטרקאווסקי) הי"ד, מלודז', נולד בליטאמירסק (מחוז לודז') בסביבות בשנת תרמ"ב (1882) להוריו, ר' ישראל דוד הלוי ולאה פיעטרקאווסקי. הוא התחנך בשטיבל חסידי ונעשה למדן מופלג ומפורסם הבקי בש"ס ובפוסקים. הרב אברהם צבי ואביו, הרב ישראל דוד, היו מחסידיו של האדמו"ר בעל 'אבני נזר' מסוכאטשוב.

בשנת תרס"ב (1902) התחתן הרב אברהם צבי עם מרת גולדה חיה בת הרב שלמה קוטנר (או קליגר) שהיה חסיד גור מליטאמירסק מצאצאי רבי חנוך מאלכסנדר, ונולדו להם שבעה ילדים. לאחר נישואיו התגורר הרב אברהם צבי בליטאמירסק, ופתח בית מסחר למזון. הרבנית ניהלה את בית המסחר, והרב עצמו היה עובד שם במשך שעות מועטות בכל יום ואת רוב זמנו הקדיש ללימוד תורה ולעבודת ה'. מידי פעם נסע לאדמו"ר מסוכאטשוב.

בהמשך עבר ללודז' והעביר לשם את בית העסק שלו, שם נודע כגדול בתורה ובחסידות, בצדקה ובמעשים טובים.

בתקופת השואה היו הרב והרבנית בגטו לודז'. הם נהרגו על קידוש השם באושוויץ בשבת הגדול, י' בניסן תש"ג (1943), יחד עם ילדיהם:

  • מרת חנה מרים, ובעלה הרב אברהם איילנברג, מחסידי אלכסנדר, וארבעת ילדיהם.
  • הרב שלמה, ורעייתו שרה בת הרב יצחק מאיר ברלינר (שהיה שו"ב בלודז'), ועשרת ילדיהם.
  • ר' יעקב, עילוי ולמדן מחסידי סוכאטשוב.
  • פעסי גיטל, בת השבע עשרה.

בנם, הרב חנוך העניך, גאון וחסיד שנודע מנעוריו לעילוי ומתמיד, תלמיד בישיבת בית אברהם, בישיבת הרב חיים אשר בראדישיץ, בישיבת האדמו"ר רבי יחזקאל הולשטוק מאוסטרובצה ובישיבת הצדיק מראדזימין, והיה גם תלמידים של רבי מאיר שפירא בלובלין ושל הרב אריה צבי פרומר  אב"ד קאזיגלוב. הרב חנוך העניך קיבל סמיכת חכמים מהאדמו"רים מאוסטרובצה וראדזימין, מהרב שלמה דוד כהנא מוורשה ומהרב יהושע פלאטא אב"ד וואליע. הוא גורש מגטו לודז למחנה אושוויץ, שם הוכה עד זוב דם ונשלח למחנה עבודה בגרליץ. לאחר שששרד את השואה, חזר לחפש את קרוביו בלודז'. הוא פתח שם את ישיבת 'נצח ישראל' ודאג לייסד שם מקווה טהרה. הוא התחתן שם עם מרת יוטא פערל בת הרב עקיבא שיפמאן, חתנו של הרב שלמה אלטר, שהיה אחיו של האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור וחתן חתנו של האדמו"ר בעל 'תפארת שלמה' מראדומסק. בהמשך הצליח לעבור לצ'כוסלובקיה ומשם לעיר שטוטגרט, שם כיהן כרב העיר ופעל למען השבת, הכשרות והטהרה בעיר. בשנת תשי"א היגר לארה"ב והתיישב בפילדלפיה, שם פעל לייסד ישיבה ולתקן את המקווה, הקים בית מסחר לספרי קודש ונודע כאחד מחשובי הרבנים, אף שלא שימש שם ברבנות. בשנת תשי"ד היה בין המוציאים לאור של ספר שו"ת אבני נזר או"ח ב, מהדורה שניה, והנציח בספר את זכר הוריו. לאחר פטירתו הובא למנוחת עולמים בהר הזיתים, בחלקת כולל פולין ב', ועל מצבתו נזכרו הוריו.

לרב אברהם צבי היו אחים נוספים שנספו בשואה:

  • הרב ישעיהו מפאביניץ, רב מופלג בתורה וביראה מחסידי סוכאטשוב, שנהרג עם אשתו ובניו.
  • הרב לוי מסטריקוב, נהרג עם אשתו ובניו.
  • מרת נעמי, נהרגה עם בעלה וילדיהם מסטריקוב.
  • מרת חנה, נהרגה עם בעלה וילדיהם מגלאוונא.

אשרי הבחורים שהולכים בדרכי אבותיהם ואינם מביישים אותם / הרב מנשה פריימן הי"ד

עתידין בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון, שנאמר 'ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון' (ברכות מ"ג).

תנו רבנן, הרואה אוכלסי ישראל אומר 'ברוך חכם הרזים' למה שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומין זה לזה. בן זומא ראה אוכלסא ישראל מעלה על גב הר הבית אומר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקציר ועמר ודש וכו' ואח"כ אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין (ברכות נ"ח). וברש"י ז"ל ראה אוכלסא חיל גדול כו' חכם הרזים היודע מה שבלב כל אלו:

אולי 'חיל גדול' נקראים הבחורי חמד הלומדים ועוסקים במלחמת ה'. הם הם חיל ה', על דרך הכתוב 'וה' נתן קולו לפני חילו', וכפי שנאמר 'ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל'. 'ששים גבורים', הם לומדים ששים מסכתות. 'כולם אחוזי חרב', 'חרב פיפיות בידם', מלומדי מלחמה במלחמת ה', זה מקשה וזה מתרץ, זה בונה וזה סותר. וכפי שאמר הכתוב 'על כן יאמר בספר מלחמת ה". ובן זומא כשראה אוכלסא ישראל, קיבוץ בחורי חמד, מעלה על גב הר הבית, שהיו מתקבצים בבית ד' צבאות בהר ה', במקום המקודש, במקום שהצדיקים היו יושבים ומקדשים את ד' אמות הלכה בקודושה וטהרה, ועולים ובאים לראות ולהראות, אומר 'ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני', רצה לומר לה' יתברך ואף כי אין פרצופיהן ודעתם דומה זה לזה, אבל כשעולים על גב הר הבית, שקדושת המקום מסייעם, אז מחשבתם נכרת מתוך מעשיהם שבאים רק לידע איך לשמש ולעבוד את ה'.

ואנחנו היום כשזכינו לראות חיל גדול קיבוץ בחורי חמד ברוך ה', בערך מאה וחמישים, השם ירבם מעלה על גב הר הבית במקום המקודש בישיבת 'בית ישראל' בבית קדוש של רבינו הקדוש זצללה"ה ביומא דהלולא שלו (ועיין רש"י יבמות קכ"ב יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים ובאים על קברו. עיין שם). צריכים אנחנו לברך 'ברוך שברא כל אלו לשמשני', שבאים רק לדרוש ולידע איך לעבור את ה' בתורה ותפילה, ולפלפל אחד עם חברו בתורתו ובלימודו שלמד בביתו, שזהו קנין הגמור שהתורה נקנית בהם כאומרם ז"ל באבות פרק ו' 'בפלפול התלמידים ובדבוק חברים', זה בונה וזה סותר, זה מקשה וזה מתרץ, זה בסברתו וזה בפלפולו. אשרי עין ראתה כל אלה. וזהו שאמר בן זומא, כמה יגיעות יגע אדם הראשון, חרש וקציר בשדה של תורה, כי היה יחיד בעולם, ולמד ביחידות. היה מקשה ומתרץ, ובנה ופתר הכל לבדו. אבל כל זה במעלות אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, שהיה שלם בשלימות בסברא ובפלפול ובחידוד ובחריפות. אבל לא כן בדורות אחריו, עיקר הקנין ותכלית האדם רק עם חברים 'טובים השנים מן האחד', ולא שיעסוק בד בבד. וזהו שאמר 'אני משכים' ומצא כל אלו, היינו בסיועו של חברו, כי בן זומא לשיטתו 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', כל אחד ואחד היה מסייע לחברו בחידוד ובפלפול.

עומד אני ומשתומם על המראה הגדול הזה ובפרט בזמן הזה, אשר התורה מונחת בקרן זווית, והיהדות היא בשפל המצב, יתעוררו בחורי ה' לאזור כגבור חיל כאיש אחד בלב אחד ליחידו של עולם, לחזק את עצמם בתורה ותפלה ובדרכי החסידות. אבל זכור אזכור מאמר הכתוב 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים'. יעקב אבינו סיפר לבניו החדשות והפליאה אשר יקרא באחרית הימים, בסוף הימים בעת אשר החשך יכסה ארץ. 'הקבצו ושמעו בני יעקב', או אז יתאספו ויתקבצו ויאגדו ויאחדו בני יעקב, בחורי חמד צעירי צאן מרעיתו, לחזק ולרומם קרן התורה והיראה. וזהו 'ושמעו אל ישראל אביכם', שיתאספו אל ישראל אביכם, לצדיק הדור, על דרך 'אבי רכב ישראל'.

חיזוק לימוד התורה

אחי ורעי מה גדלה שמחתנו בזה והודות לה' כי נתן לכם לב לדעת, אבל בחורי חמד לא תניחו את העיקר, כי אם אין חכמה אין יראה ולא עם הארץ חסיד. תכלית דבר הזה היא לימוד אורייתא, כמבואר שורש מצות 'ובו תדבק' היא להתדבק עם חכמי התורה, כדי שילמוד מהם מצותיו הנכבדות לדעת דרכי ה'. והמלך שלמה אמר 'הולך את חכמים יחכם', וכן אמר הנביא מיכה 'לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית אלקי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'. וכמו שכתבו  התוספות (בבא בתרא כ"א) 'כי מציון תצא תורה', לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון את לבו יותר ליראת שמים ללמוד תורה. ושמענו בשם רבינו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל זכותו יגן עלינו הפירוש שיכוון את לבו מזה ליראת שמים וללמוד תורה בביתו בטהרה (ער זאל זיך אויס לערנין פון דעם מורא צו האבען פיר ה' יתברך אין דער היים).

תורה ביגיעה ובעיון

ומה יערב לנו שמחתנו מהחלטה ללמוד מסכת אחת (מסכת כתובות) בדבוק חברים ובפלפול התלמידים, בעיון וביגיעה, לקיים 'הפוך בה והפוך בה, וסיב ובלה בה', להכניע הגוף במה דאפשר ללמוד בעיון להבין דעת קדושים באיזה סברא פליגי רש"י ותוספות, ו'יגעת ומצאת תאמין', לימוד כזה חשוב ומרוצה אצל ה' יתברך. וזהו 'קמו בניה ויאשרו' כפירוש רש"י, התלמידים, וכפירוש רש"י בקהלת (יא,ז). וטוב לעיניים לראות, אשריהם לתלמידים שעיניהם רואים הלכה מלובנת ומחוורת על בוריה, וגם 'בעלה ויהללה', כפירוש רש"י זה הקב"ה. 'קוב"ה חדי בפלפולי דאורייתא'. וזהו שאמר הכתוב בקהלת 'שמח בחור בילדותך', כי מי שלא טעם טעם התרת הספיקות, לא טעם טעם שמחה מימיו, שעל ידי זה יתלהב לבו באהבת ויראת ה', ועוד כי מכבד ומייקר את כבוד ה' ותורתו שמראה לכל כי יקר בעיניו דברי ה' ותורתו, במה שמייגע ומשבר את גופו וכוחו להבין דברי חז"ל, כי מאוד עמקו דבריהם. ובזה הוא משבר כח הסטרא אחרא, ומה גם קליפת עמלק ימח שמו. ומבואר בפרשה זו 'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים'. עמלק הוא כה היצר הרע, וכששמע שמתקבצים בחורי ישראל קהילות קהילות לחזק לימוד התורה ועבודה, שילמדו חבורות חבורות ביחד מסכת אחת כדי לייגע ולקנות התורה, אז 'ויבוא עמלק וילחם… ברפידים', רצונו היה להפריד אותם זה מזה בטענתו 'מה לכם זאת לאסוף חבורות חבורות, ולהגדיל התורה, לחדש חידושים ולפלפל', ובפרט בזמן הזה אשר רצונו בזה ימח שמו לחרף ולמעט כבוד ה' ותורתו, חס ושלום. וזהו 'ברפידים', להפריד אותם ברפוי ידיהם ו'בעצלתים ימך המקרה'.

ומוזהרים אנחנו לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך. התורה נקראת 'דרך', 'את הדרך אשר ילכו בה', ורצה לקרר אותנו שלא נלהיב לבבינו בתורת ה', כדי למעט כבוד ה'. וזה 'לא תשכח', 'לא תש כח' של כביכול, חס ושלום, ואדרבא חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד לחזק ולאמץ על עצמו לצאת כגבור חיל בתורה, ד' ילכם לכם שתלחמו מלחמת ה'. 'על כן יאמר בספר מלחמת ה", מלחמתה של תורה, להגדיל התורה ולהאדירה, פטפוטי דאורייתא טבין – וישתדל שיהיה לימוד בהתמדה, כי הלומד תורה לפרקים היא כנואף אשה (סנהדרין ל"ט), וכמאמר הכתוב 'ודברת בם', ופירש רש"י שלא יהיה עיקר דבורך אלא בם, ולא ללומדה לפרקים, ועל ידי זה 'ושננתם לבניך', יהיו דברי תורה שנון ושגור בפיך. ועל זה צווח ישעיה 'איכה היתה לזונה קריה נאמנה', תורה לפרקים. וזהו 'אשר קרך', לשון מקרה בטענותיו הטמאים די לכם ללמוד לפרקים בעת שתהיו פנויים. כשראה שלא יוכל לרפות ידיהם מלימוד, רצה לבטלם על כל פנים התמדתם, שילמדו רק לפרקים, וזהו 'אשר קרך', טמאך.

הבחורים העוסקים במסחר

גם להבחורים העוסקים וטרודים על המחיה ועל הכלכלה כל היום אני אקרא למה תעמדו מרחוק. שאלה ראשונה לאחר ימי מאה ועשרים שנה הוא 'נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה'. אף שטרודים אתם במסחר, אבל חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד לקבוע, וכמו שפרשו מלשון הכתוב 'וקבע קובעיהם', לגזול עת ולקבוע ללמוד שיעור בערב או בבוקר, ומה גם בשבת קודש, כי לא נתנו שבתות אלא לגירסא (ירושלמי שבת). שלמה המלך עליו הכתוב אמר (משלי כ"ד) 'הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה', ואחר כך 'ובנית ביתך', ואמרו ז"ל זו תלמוד. וזהו 'תפארת בחורים כחם' בכוח של תורה. וזהו שאנו מברכים 'מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבות ששמת חלקי מיושבי בית המדרש', על החלק הפנאי, עת הפנאי ששמת לי לשבת בבית המדרש [ובהפטרה בפרשה זו שבת שירה, בשירת דבורה: 'לבי לבי לחוקקי ישראל… רוכבי אתונות צחורות', הרמז להבחורים העוסקים במסחרם ישבו על מדין, רומז להבחורים שהם סביב לשלחן אביהם, הלכו, 'על דרך', רומז להבחורים שגולים למקום תורה. 'שיחו', לכולם אמרה 'שיחו' בכל נפלאותיו]. והכתוב אומר 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי'. ובמדרש, וכי יש מזוזה בבתי הכנסת, אמר רב יהודה בר סימון, מה המזוזה אינה זזה מן הפתח, כך לא תהיה זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, היינו כמו שביקש רבינו הקדוש להרגיל עצמו לילך בכל יום להתפלל בבית הכנסת ובבית המדרש, והנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קולט עמו, וממילא ילכו בדרכי אבותיהם בדרכי חסידות.

חינוך הבנים

ואז נאמר עליו 'אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו', אשרי להבחורים האלה שאיננו מביישים את אבותיהם וילכו בדרכי אבותיהם, כי אוי לו לאב שהגלה את בנו משלחנו, שאיננו יושבים בשעה אחת בהשולחן. אביו לומד בתורת ה', והוא קורא צייטונג וכדומה. יהודה צווח 'איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי'. 'רחל מבכה על בניה מאנה להנחם'. רחל, האם הרחמנית, מבכה על בניה אשר עזבוה, כי נשטפו בשטף הזמן, והנביא מנחמה 'ושבו בנים לגבולם', יגיע הזמן שישובו לבית אבותיהם. 'יש שכר לפעולתך', כאומרם ז"ל לתת שכר למביאיהן, יש לומר לאותם שמגדלים ומחנכים בניהם על במתי התורה והיראה, שאיננו חוטפים אותם מהחדרים ללמוד אותם מלאכת חוץ. אולי זה היה מטבע של אברהם אבינו עליו השלום, בחור מצד זה וזקן מצד זה, הרמז שלא יתרחקו זה מזה, רק יעמדו בשווה על מטבע אחת, בדעת אחת, ואז 'לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער'. לא יבושו בעלמא דין, ולא בעלמא דאתי, שלא ביישה את זקנתינו. וכמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום 'ואנכי הולך ערירי'.

מוסד בית התבשיל

עלינו לשבח וליתן הודיה להבחורים המייסדים את הבית התבשיל, להיות לעזר ולסעד לחברם צעירי הצאן, שיוכלו לבוא בצוק העת הזה לראות ולהראות בשלשה פעמים בשנה, אשר היא יסוד מוסד גדול בזמן הזה להתחזקות התורה, ולמען ידבר איש עם רעהו בתורתו ובחדושיו שלמד בבתו, ולהרגילם בדרכי החסידות וביראת ה'. ובתורה הקדושה מצינו באברהם אבינו עליו השלום 'ויטע אשל בבאר שבע'. ובמדרש, חד אמר פונדק, וחד אמר פרד"ס. ואולי מר אמר חדא ומר אמר וחדא ולא פליגי. כשרצה אברהם אבינו עליו השלום להכניס גרים תחת כנפי השכינה עמד והתקין בית התבשיל, למען יאכלו ענווים וישבעו ויתענגו על טוב, ללמוד בהרחבה ובלי דאגה וטרדה, ולטייל בפרדס של תורה בדעת צלולה. ותשואות חן חן לכם, ובל תתרשלו בעבודתכם, ותוסיפו כוח ואומץ בזה להגדיל כבוד התורה ולהאדירה. ומה יקר חסדי המתנדבים לזה, וחוב קדוש על כל מי שיש בידו לתמוך ולסייע ובכל מידי דמייזן, כי 'עץ חיים היא למחזיקים בה', וכן אמרו ז"ל 'ללומדיה' לא נאמר, אלא 'למחזיקים'. ויהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהיו לתפארת בית ישראל.

('בית שמואל', א, לאדז תרצ"א, סי' יד)


הרב החסיד ר' מנשה פריימן (פריימאן) הי"ד, בנו של הרב ישראל יהודה פריימן, היה נאמן ביתם של אדמו"רי אלכסנדר והמנהל הרוחני בישיבה המרכזית באלכסנדר.

בצעירותו למד תורה בהתמדה רבה והתכתב בענייני הלימוד עם גדולי דורו. הוא היה מחשובי האברכים אצל האדמו"ר הזקן מאלכסנדר, היה מקורב לאדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר מאלכסנדר, בעל הספר 'ישמח ישראל', נמנה על עורכי ספר זה, וחיבר את הספר 'תפארת ישראל' (לאדז, תרצ"א) על האדמו"ר.
בהסכמתו של האדמו"ר בעל 'עקידת יצחק' לספר 'ישמח ישראל' הוא כתב: 'ידידנו האהוב החריף יקר רוח כש"ת מו"ה מנשה נ"י מפה… ומאד היה לי הדבר למשיב נפש, ומה גם אשפוט זה לתועלת גדול להשריש אמונה ויראת שמים בלב כל ההוגים בו'. האדמו"ר בעל 'עקידת יצחק' הבטיח גם שספר זה יהיה תועלת גדולה להשריש אמונה ויראת שמים בלב כל ההוגים בו ויחקוק זיכרון רבותינו הצדיקים הקדושים בלוח לבנו 'וממנו נוושע בכל הענינים'.

בהקדמתו לספרן 'ישמח ישראל', עומד הרב מנשה פריימן על חשיבות פרסום מעשה נפלאות הצדיקים, בייחוד בדורו:
וכמה גדול התועלת הנצמח מידיעות הנסים והנפלאות שהראה הבורא יתברך שמו על ידי עבדיו הנביאים ועל ידי צדיקי הדור ובפרט בזמנינו, והוא לעורר בהעם רגשי אמונה לחזק על ידי זה אמונת החידוש והשגחה פרטית, ולהאמין כי ה' יתברך מכריח הטבע תחת כנפי רגלי המאמינים, שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה... וזכות רבותינו הקדושים זצללה"ה יגן עלי, כי לא ימוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו, ולעבוד את ה' בבריות גופה ובהרחבת הדעת בכל הכלל ישראל. מנשה ב"ר ישראל יהודא ז"ל פריימאן, מפה אלכסנדר.

הרב מנשה התפרנס כמנהל בבית העסק של החסיד ר' אברהם הערש קאהן, הוא עבד שם במשך שעות מועטות ביום, ואת רוב שעות היום השקיע בעבודתו כמנהל רוחני בישיבה באלכסנדר, שלא על מנת לקבל פרס. הרב מנשה היה דמות חינוכית נערצת והיה אחראי על המתרחש בישיבה: הוא היה בוחן תלמידים שביקשו להתקבל לישיבה ועקב אחר רמתם הלימודית ואחר התפתחותם הרוחנית של תלמידי הישיבה. מידי שבוע היה שולח בחורים להיבחן אצל הרבנים ששבתו בשבת באלכסנדר, אצל בעלי בתים למדנים שגרו שם ואף בחן אותם בעצמו. בתקופה הלכה הישיבה וגדלה. בעקבות אימי מלחמת העולם הראשונה, נסגרה הישיבה באלכסנדר, כשנתיים לאחר הקמתה. היא שבה ונפתרה בשנת תרפ"ה עם חמישה תלמידים, ותוך שנים מועטות היא גדלה ולמדו בה כשלש מאות תלמידים .

ר' מנשה פירסם חידושים בכתב העת של ישיבת אלכסנדר, שיצא לאור ביוזמת ארגון התלמידים, בהשתתפות גדולי הדור. קבצים אלו נקראו בשמות שונים: 'בית ישראל', 'בית שמואל', 'כרם בית שמואל', 'כרמנו' ו'נהור דשרגא'. בשנים תרפ"ו-תרפ"ח, נקראו הקבצים 'בית ישראל' ולתקופה מסויימת כיהן הרב מנשה פרידמן כעורך כתב העת.

בקובץ 'בית שמואל', א (לאדז תרצ"א), סי' יד, פורסם מאמר מאת הרב מנשה פריימן על תפקידם של בחורי הישיבות 'העוסקים במלחמת ה' '. ושם בסי' [טו]-טז כתב חידוש על מסכת כתובות דף ט. בנו, הרב ירחמיאל יצחק, שהיה תלמיד בישיבת 'בית ישראל' באלכסנדר, פרסם אך הוא מאמר באותו קובץ, בסי' מ'.

בקובץ 'בית שמואל' ב, סי' נג, הביא תירוץ שאמר לפני תלמידיו על קושית החתם סופר בעניין איסור גיד הנשה במוקדשים.

מאמרו, 'אלון בכות', על פטירת הרב יהושע חתן האדמו"ר מאלכסנדר והרב משולם הלוי הורוויץ חתנו של המו"ץ בלודז' רבי אלעזר ליפשיץ, יצא לאור בכתב העת 'כרם בית שמואל', שנה ב חוברת א-ב, תשרי חשון תרצ"ג, בעריכת הרב חיים ישראל יצחק וויינאכט הי"ד, דף כב.

ב'כרם בית שמואל', שנה ג', כתב הרב מנשה הערות על סימנים מו, נא, נד, נט, סב וסו.

בקובץ 'ישמח ישראל' יז, הובאו חידושים מתוך מכתב שכתב ושלח לארץ ישראל, לחברו, הרב ישראל ניסן קאפערשטאק מחבר הספר 'שו"ת עניא בן פחמא, ראש ישיבת 'ישמח ישראל' בירושלים משנת תרפ"ט..

במהדורה החדשה של הספר 'תפארת ישראל' נכתב על המחבר:
החסיד המופלג רבי מנשה פריימאן ז"ל הוא הגבר אשר זכה משחרית ימיו להסתופף בצל רבותינו הק' ובנשאו חן לפניהם החזירו לו אהבה בכפלים, לפנים מחדריהם הכניסוהו ומאוצרות רוחם האצילו עליו לאין שיעור. עליו סמך רבינו הישמח ישראל את ידיו להתעסק בקדשים ולהעתיק דברי תורתו. הוא ששיכל את ידיו בהשכל ובתבונה להוציא לאור ספרא הדין "תפארת ישראל", ובכל ענין אשר דבר המלך ודתו מגיע היה ר' מנשה ראש וראשון לכל דבר שבקדשי בית רבי. כאשר ייסד רבינו התפארת שמואל את הישיבה הקדושה, היה ר' מנשה יד ימינו של רבינו בכל עניני וצרכי הישיבה. גם בשנת תרפ"ה, כשרבינו פתח את הישיבה מחדש, כופף ר' מנשה את כל שיעור קומתו וביטל עצמו כנגד כל בחור וצורב, לנהלו בדרך הישר ולהדריכו בנתיבות תורה וחכמה, כאשר זכה לקבל לקח בעצמו מכל רבותינו הקדושים.

הרב מנשה פרימן נספה בשואה.

בספר הזכרון לקהילת אלכסנדר (תשכ"ח) הוזכרו קדושים ממשפחת פריימן: מנשה, נחה, יהודית, רייזל, מלכה וירחמיאל.

בתקופתנו, בה פסו אמונים מבני אדם, נחוץ להרבות בספרי האמונה, ולהטיף טיף אחר טיף מרחובות הנהר נחלי אמונה / הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד

ב"ה. צרכי צבור באמונה, בימינו אלה אשר פסו אמונים מבני אדם, והאמונה בהשגחה פרטית, במעשה ניסים, רפויה מאוד. ובהעדר אמונה כרוכה בטלת התורה ועזיבת הדת והיהדות. לכן יש הנחיצות בהרבות ספרי האמונה, להטיף טיף אחר טיף, מרחובות הנהר נחלי אמונה. ויאמינו בד' ובמשה עבדו.

בשומי על לבי הדברים האלה, קמתי ואתעודד ויגעתי ומצאתי ללקוט שושנים, מספרים וסופרים, דברי שאר בשרי שר התורה הגאון הקדוש מרן שלום רוקח מבעלזא זצוקל"ה, לרקח מרקחת, לשובע ולנחת. ואל ספרי אומר לבי! שוטי בארץ לארכה ולרחבה, ואני שלום כי אדבר. ואם המה למלחמה והיה כי יפגשך המתלוצץ החכם בעיניו וישאלך: מי קראך הנה? מה הבאת לנו בעת הזאת שכנסת ישראל טובעת בים של צרות ופגעים, החסר משוגעים אנו, כי באת לפרנס את עמך ברוחניות מעולפת ספורים, והוא, קיבתו ריקה ושואל ללחם?… אז עני לו גם את בדברי הרמב"ם ז"ל, לולא כת המשוגעים נשאר העולם הרוחני חרב.

ואל המלגלגים ודוברי רע, אען ואומר, אל נא אחי תרעו, אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, כי כל מום וחסרון שתמצאו בי ובספרי, לא יגיע לאחד מאלף לכדי מום שבך, ולכדי עוונך בלשון הרע. ואם יאמר הקורא 'טול קיסם', אומר לו 'טול קורה' (ערכין ט"ו), היינו אומר לו, מה שאמרת טול הוא קורה, נגד הקיסם שמצאת בי. כי כבר אמרו ז"ל 'מוציא דבה הוא כסיל' (פסחים ג:), שוטה וגס רוח. אסכרה באה על לשון הרע (שבת לג:), ראוי להשליכו לכלבים (פסחים קי"ח:), גשמים נעצרים (תענית ז'), לישנא בישא כהמן (מגילה י"ב:), אין מקבלים פני שכינה (סוטה מ"ב:), אין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין ק"ח.), לא מצינו להם כפרה בקרבנות (זבחים פ"ח.), נחתם גזר דינם על לשון הרע (ערכין ט"ו.), המספר לשון הרע, כאלו כפר בעיקר וכו', נגעים באים עליו, ראוי לסקלו, אמר הרב"ה אין אני והוא יכולים לדור, מגדיל עונות כנגד עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים (שם:), הרי זה משופכי דמים (דרך ארץ פרק י"א), נענשו על לשון הרע (אבות דרבי נתן פרק ט). ואם שמרת פיך מלשון הרע, תהא כל ימיך לשלום (דרך ארץ זוטא פרק ט).

ואיתא במדרש רבה (מצורע פרק ט"ז), מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לצפורי דייקא, והיה מכריז ואומר 'מאן בעי למזבן סם חיים וכו', 'מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע' וכו'. והקשה למה היה מחזיר בעיירות הסמוכית לציפורי דייקא. ושמעתי מאאדמו"ר הרב הגאון המובחר חו"פ נ"י וכו' כקש"ת מוהר"ר צבי יחזקאל שליט"א אבד"ק פלונסק והגליל, על פי חז"ל (ערכין ט"ו:) מה תקנתו של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה וכו', ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו וכו'. סיפר, אין לא תקנה וכו'. ונראה דיש תקנה דווקא בלומדי תורה, אבל לא במחזיקי תורה, אף שאמרו ז"ל המטיל מלאי לכיס של תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'בצל החכמה בצל הכסף' (פסחים נ"ג:), עם כל זה לא הוי כלומד, דפירשו (בפרשת בהעלותך) ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' והאיש משה עניו מאוד וכו', דמה שייכות זה לזה. דקשה למה מרים נצטרעה ולא אהרן. ובפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ה זה לשונו, אמר הקב"ה אם יהיה גם אהרן מצורע אין כהן גדול בעל מום יכול להקריב, אלא יראה באחותו ויצטער, שנאמר 'ויפן אהרן אל מרים', עיין שם. ולכאורה הלא היו בניו, אכן איתא (מנחות צ"ט:) בלחם הפנים היו ארבעה כהנים נכנסים וכו', וארבעה היו מקדימים וכו', שנאמר וכו'. בספר ראש יוסף תענית דלמאן דאמר שהיו בזיכין מונחין בתוך הלחם (עיין שם דף צ"ד) סגי רק בארבעה. והיו אהרן ושני בניו אלעזר ואיתמר, והרביעי היה משה, למאן דאמר שהיה כהן, או פנחס, למאן דאמר שהיה כהן משעה ראשונה. ואם היה אהרן נצטערע, והיה צריך הסגר שבעה ובתוכו שבת, ולא היה אפשר בלחם הפנים. אבל לרבי יוסי שם בגמרא, אפילו סילק את הישנה [שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, הא מה אני מקיים לפני תמיד, שלא ילין שלחן בלא לחם] וכו' וסגי בשני כהנים, חזר הקושיא: [ואפשר דסבירא ליה כמאן דאמר שבת דף צ"ז, דגם אהרן נצטרע. עיין שם].

אכן יש לומר דאהרן היה לו תקנה בתורה, מה שאין כן נשים כהא (סוטה כ"א) מאי זכות תורה, הא לא מפקדא. אך איכא תקנה דישפיל דעתו. אבל כתב המהרש"א דישפיל נגד זה שדיבר עליו בגבהות הלב, על כך אמר 'והאיש משה ענו מאד' וכו' ואי אפשר להשפיל נגדו. ושם בסוטה מסיק זכות באקרויי בנייהו ונטרן לגוברייהו (ברכות י"ז.) והוי מחזיקי לומדי תורה, ובוודאי גם למרים היה זכות זה. אלא וודאי דאין תקנה במחזיקים. וזה יש לומר פירוש 'בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה' (קהלת ז,יב), היינו בזה יש יתרון ללומד על המחזיק כי 'החכמה תחיה בעליה' על דרך 'מי האיש החפץ חיים נצור לשונך' וכו', על דרך (ברכות ל"ד:) כל הנביאים וכו' אלא וכו' למהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן 'עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו' (ישעיהו סד,ג).
ואיתא (מגילה ו'.) אמר זבולן וכו' והא הוי ציפורי וכו' וזבולון הוי מחזיקי לומדי תורה, כנאמר 'שמח זבולן' וכו', לכך הלך הרוכל לחלקו של זבולון דייקא והכריז 'נצור לשונך מרע', היינו שלא ידברו לשון הרע. כי אם סיפר אין לו תקנה אליבא דכולי עלמא. ואפשר עוד על דרך צחות כי על פי רוב המחזיקים דוברים לשון הרע על רבניהם ותלמידי חכמים. והגאון הקדוש מורינו הרב רבי יצחק מווארקי ז"ל אמר לבני קהילה שרבו עם הרב, 'מלפנים בישראל עם הארץ קנה לו חתן תלמיד חכם, עבור כמה אלפים, נדוניא ומזונות על שנים בכדי שיהיה לו למי לנשוך (פסחים דף מ"ט.), ועתה נתחכמו, ועמי הארץ מכל העיר קונים בשותפות תלמיד חכם אחד, הוא הרב, ועבור איזה אגורות לשבוע, יוכל לנשוך. ולכן מחזיר בעירות המחזיקים. עד כאן מאדוני אבי ומורי ורבי שיחיה.  והחריף ובקי מר יוסף בלעכמאן נ"י משעפס חבירי אמר בצחות דבציפורי בסים אווירא (זימער-וואהנוג) ומקום חולים (כתובות ק"ד), ומחזיר שם בסם חיים, לרמז להם, דנגעים וחלאים באים בלשון הרע: טול קורה! בין עיניך, ספרי המונח לפניך. ובעשותי רצונו דהגאון הקדוש זכותו יגן עלינו שיודפס חידותי תורה (כמובא בספר לב שמח יתרו, ועיין בפנים אות שצ"ב, ויזכר לטוב ידיד נפשי הגאון מפעטריווא שיחיה שהעתיק לי כל החידושי תורה מספר לב שמח), יליץ יושר בעדי.

כן דברי המצפה לרחמי ה' יתברך וישועתו כל הימים, יום ה' שלח ט"ז סיון עת"ר לפ"ק זגיערז.
הצעיר אברהם חיים שמחה בונם מיכלזאהן בן הגה"ג חסיד ומפורסים מפלונסק שליט"א.

(דובר שלום, הקדמה)

הרב אברהם חיים שמחה בונם, נולד בפלונסק בשנת תרמ"ז (1887) לאביו הגאון החסיד הרב צבי יחזקאל מיכלסון, רבה של פלונסק ומחברי ועד הרבנים לעדת ורשה ולאמו הרבנית הינדא סעריל לבית שוורדשרף. גם הוא, כאביו, כתב ספרים עם תולדותיהם והנהגותיהם של גדולי ישראל בדורות עברו: 'שמן הטוב' (פיוטרקוב תרס"ה), אהל אלימלך (פרמישלה, תר"ע), דובר שלום (פרמישלה, תר"ע), עטרת מנחם (בילגורי, תר"ע), אהל אברהם (פיוטרקוב, תר"ע), אהל נפתלי – זכרון יצחק (למברג, תרע"א) ומקור חיים (בילגורי, תרע"ב). כל אחד מספרי הרב אברהם חיים שמחה בונם מקבץ סיפורים חסידיים על אישיות חסידית אחת. בספריו נתן הרב מספר הסברים לצורך בספרים אלו במיוחד בתקופתו.

בהקדמת ספרו 'אהל אלימלך' הסביר שמטרת כתיבתו היא ליצור אלטרנטיבה ספרותית לספרות הקלוקלת הנפוצה בימיו:
אמנם זה הי' מגמתי. להועיל בני בריתי. כי ראיתי שיש ספרים. אשר דבריהם כלענה מרים. ויתגעשו מימיהם טיט ורפש. לכלות בשר עם נפש. וכאשר ינוחו ממעשיהם. יש שמבלים בהם עיתותיהם. או בקריאה עלה נבל. ושירי עגבים. יפיחו לצנות וכזבים. לכן לא מענתי. פרי עטי. ואומר אני מעשי למלך. ואקוה להי"ת [=לה' יתברך]. כי שערי אהלי לא יסגר. ועכ"פ ביום השבת יפתח. מאמינים ב"מ [=בני מאמינים] ישתעשעו בו ביום מנוח. כולם ישבעו וירוו נחת. ולא יטבעו בבאר שחת. בילדי נכרים לא ישפיקו. ובדברי תורה וזכרון צדיקים יעמיקו.

בהקדמה לספרו 'אהל נפתלי', המקבץ סיפורים על רבי נפתלי צבי מרופשיץ, כתב הרב אברהם חיים שמחה בונם על חשיבות כתיבת תולדות אנשי מופת וגדולי הדור בדורות הקודמים והנחלת מורשתם לדור הבא:
מהם יראו ויתאמצו לעשות. האבות יחישו לכת בעקבותיהם. והנערים יקנאו בחקרי לב. ולצדיקים אשר באמונתם חיו. לתת תוקף ועוז למוסר אביהם. להאזין ולשית לב לקול מוריהם. להתהלך בנתיבות הגדולים והדגולים אשר שמם וזכרם תאות נפש כל השומע.
הוא הוסיף וציין שראה לנכון לכתוב ספר זה במיוחד בתקופתו, בה 'דרכי התורה והיראה אבלות וזמרות זרות וספיחי דעות כוזבות תגדרנה המסלה העולה בית אל'.

בהקדמת ספרו 'דובר שלום', המקבץ סיפורים על רבי שלום מבלז, הוסיף הרב אברהם חיים שמחה בונם לעמוד על החשיבות של הספר בהנחלת האמונה, בתהליך מתמשך, שלב אחר שלב: 'בימנו אלה אשר פסו אמונים מבני אדם, והאמונה בהשגחה פרטית. במעשה ניסים. רפויה מאוד. ובהעדר אמונה. ברוכה בטלת התורה ועזיבת הדת והיהדות. לכן יש הנחיצות בהרבות ספרי האמונה. להטיף טיף אחר טיף. מרחובות הנהר נחלי אמונה. ויאמינו בד' ובמשה עבדו'. 
לימים, ביטויים דומים מופיעים במספר הקדמות שכתב אביו, הרב צבי יחזקאל מיכלסון.

הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד נשא לאשה את מרת רבקה נקריץ. הם התגוררו בזגיערז', שם עבד במשך מספר שנים כמזכיר של הקהילה, ובהמשך עבד כסוכן עסקי. בזמן מלחמת העולם השנייה היה בגטו לודז' ונספה באושוויץ בשנת 1943.

בתמונה: ספרי רב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד ותמונה אביו הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד.

אוצרות מתורת האדמו"ר הקדוש רבי יעקב מנאדרזין זצ"ל / הרב ישראל דוד שרפהרץ הי"ד

ב"ה שעברערשין.
שמעתי בשם הרב הקדוש מורנו הרב רבי יעקב מנאדרזין חתן הרב הקדוש מוהר"מ מווארקא זצ"ל שהיה אומר בשמחת תורה למה קורין בשמחת תורה בלילה וגם למה קורין לתורה דווקא תינוקות של בית רבם? אלא באמת צריכין לקרות בתורה בלילה כמו ביום, משום 'והגית בו יומם ולילה'. אבל למה אין קורין בלילה רק בזמן שהחסדים גוברים בעולם ביום אבל לא בלילה עת התגברות הדינין, אבל פעם אחת בשנה מוכרח לקרות גם בלילה לקיים 'והגית בו יומם ולילה', לכן קורין בשמחת תורה שהוא זמן התגלות החסדים והרחמים, ועל ידי הקפות כידוע. לכן קורין לתורה תינוקות של בית רבם שהמה מבטלים הדינין, כמו שכתוב 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וגו' להשבית אויב ומתנקם', ונמתקו על ידם כל הגבורות. והבן, ודברי פי חכם חן.
ישראל דוד שארפהרץ, שו"ב משעברערשין.

(הבאר, שנה ד, תרפ"ז, ג, סי' קטו)

ב"ה שעברערשין.

א. אציע לפני כבוד הדרת גאונו מה שראיתי מהרב הקדוש מוה"ר יעקב מנאדרזין זצ"ל בכתב יד שאר בשרו החסיד המפורסים ר' הערשקא שו"ב ז"ל מקינצק, ששמע מפה קדוש בפרשת ויחי 'וירא מנוחה כי טוב וגו' וים שכמו לסבול [ויהי למס עובד]'. ואמר הרב הקדוש בשם חותנו זקינו הקדוש הרבי ר' יצחק מווארקא זצ"ל שאמר להאברכים שבאו אצלו שיהיו סבלנים ויהיה להם מנוחה, כי מי שאינו סבלן אין לו לעולם מנוחה, אבל סבלן יש לו תמיד מנוחה. וזה 'וירא מנוחה כי טוב', העצה 'ויט שכמו לסבול'. עד כאן לשונו. ואמר נכדו הרב הקדוש הנ"ל, הפירוש דהנה אמרו ז"ל כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו [עול מלכות ו]עול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. וצריכים להבין למה זאת. אך העניין הוא, כי תורה הוא רוחני ודרך ארץ הוא גשמי, לכן כשאדם מקבל עליו עול תורה נעשה רוחני ונופלים ממנו מקרי הזמן, ואינו מוגדר במקום ואינו מוגדר בזמן, ואינו נופל תחת הזמן, לכן מעבירין ממנו עול דרך ארץ. אבל הפורק ממנו עול תורה, נעשה גשמי ונופלים עליו כל מקרי הזמן, ונותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ ונעשה גשמי. לכן עשיו, בעת שפרק ממנו עול תורה, מיד נכתב עליו 'והוא עיף', כמו כל גשמי. אבל אצל הצדיקים כתיב 'וקוי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ילכו ולא יעפו ירוצו ולא יגעו', כי המה רוחניים ואינם מוגדרים בשום מקום. והטפשים יתמהו על עבדי ד' האיך המה יחיו בלא אכילה ובלי שינה ובלי טיול, וטח מראות עיניהם שהמה למעלה מהטבע, והמה רוחניים וחיים בדרך נס. והנה כל אדם מקבל חיותו מהתורה הקדושה, כל אחד מפסוק אחר או מתיבה זו או מאות זה, ויש מאותיות ויש בנקודות ויש בטעמים ויש בתגים, כמו שכתוב בזוהר הקדוש כידוע. והנה הצדיקים העובדי השם שמקבלים השפעתם וחיותם ממ"ם וסמ"ך שבלוחות, שבנס היו עומדים, לכך כל התנהגותם ברוחניות ובגשמיות הכל בדרך נס, לכן אין לתמוה עליהם. וזה שאמר הכתוב 'ויט שכמו לסבול', לפי שכאשר האדם מקבל עליו עול תורה באמת 'ויהי למס', מקבל כל השפעתו מאותיות מ"ס, שבנם היו עומדים, כמו כן כל התנהגותם בדרך נס ופלא. עד כאן לשונו הקדוש ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

ב. בפרשת שמות מהרב הקדוש מנאדערזין הנ"ל בפסוק 'ותרא אותו כי טוב ותצפנהו שלשה ירחים', פירוש שאור התורה נתלבש בתורה נביאים וכתובים, ועדיין לא היו יכולים לגשת לאור התורה אשר גדול מאוד, 'ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לה תיבת גמ"א', הוא ראשי תיבות 'גמרא משנה אגדה'. וכאשר התורה נתלבשה בזה יכולים על ידה לגשת ללמוד התורה, והבן. עד כאן דבריו.

ג. בפרשת וירא. כאשר בא אדמו"ר הרב הקדוש רבי יחיאל מאלכסנדר זצ"ל לבקרו את הרב הקדוש מנאדערזין זצ"ל הנ"ל, וכאשר אכלו ביחד ודיברו דברי תורה הרבה, אמר הרב הקדוש מנאדערזץ זצ"ל בזה הלשון: חותני הרב הקדוש מווארקא ר"מ זצ"ל סיפר שבעת שהיה ילד קטן ולמד חומש אצל מלמד פרשת וירא וברש"י ז"ל לבקר את החולה, הלך לאביו הרב הקדוש המפורסים הרבי ר' יצחק זצוק"ל זכותו יגן עלינו והקשה לו בזה הלשון: הלא כשיש בעיר חולה, באים אצלו ובוכים. ושאלתי לכמה אנשים, מה זאת שבאים אצלך לבכות הלא אינך רופא, ואמרו לי שאתה צדיק וישמע הקב"ה לקולך ויתרפא החולה. וכאן כאשר בא הקב"ה בעצמו לבקר את אברהם אבינו עליו השלום, מדוע לא נתרפא באותו רגע מכל וכל, ומה היה צריך מלאך לרפאותו. ואמר הרב הקדוש מנאדעזרין אין אני יודע מה הקשה חותני הקדוש זצ"ל, הלא באמת נתרפא תיכף באותו רגע. ואמר לו הרב הקדוש מאלכסנדר זי"ע הלא שלח מלאך רפאל לרפאותו, ואמר לו הרב הקדוש מנאדערזין שהכל אחד. ושתק הרב הקדוש מאלכסנדר זכותו יגן עלינו ונסע לביתו על שבת קדוש. ולאחר שבת קודש קרא להרב החסיד ר' נחמיה ז"ל חתן הרב הקדוש מהר"מ מווארקא ואמר לו כשתבוא לביתך תהיה אצל גיסך הרב הקדוש מנאדערזין ותאמר לו 'יישר כח', כי הייתה לי תמיהה גדולה מה שאמר, אבל בשבת קודש בבוקר לקחתי את הספר שפתי כהן על התורה והיה כתוב בו גם כן כהנ"ל שנתרפא מיד. ואמר על זה הרב הקדוש ר' שמעון זצ"ל מסקערניוויץ בן הרב הקדוש ר"מ זצ"ל מווארקא שהוא היה אז בבית גיסו הרב הקדוש מנאדערזין זצ"ל בעת שגיסו הרב ר' נחמיה ז"ל בא ונתן לו פרישת שלום מאלכסנדר, ואמר בזה הלשון: אני רציתי לומר מיד כל העניין שהכל אחד, כי כן כתוב ברעייא מהימנא בזוהר ואתגלי ליה ד' במרכבתא דא דאיהי מימני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפני אוריאל ומאחורי רפאל, והבן. לכן נתרפא מיד. אבל הוא הופסק אותי בדברים אחרים ושכחתי להגיד לו. עד כאן לשונו. והבן.

ד. בפרשת חיי שרה מהרב הקדוש מורינו הרב רבי יעקב מנאדערזין זצ"ל בפסוק 'ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני', וקשה האם היה אליעזר הצדיק עבד אברהם עוד מסופק שהקב"ה עושה חסד עם אברהם, הלא אחר כל הנסים ולאחר כל הנפלאות והמלאכים והתגלות שראה בבית אברהם אבינו עליו השלום עוד הי' מסופק חס ושלום אם הקב"ה עושה חסד עמו. אלא דהעניין כך שכל התנהגתו של יצחק לא היה דומה להתנהגותו של אביו אברהם. כי אברהם היה מתנהג במידתו מדת החסד, ויצחק היה מתנהג במידת הגבורה, מדות הפחד והיראה, כמו שאמר רבינו הקדוש הרבי ר' בינם זצ"ל מפרשיסחא כי כאשר היה אברהם אבינו עליו השלום רבי היה מנהיג העולם במידות החסד והיה ביתו פתוח לרווחה ד' פתחים והיה מכניס אורחים ונתן להם כל טוב, ועל ידי זה היה מגלה שמו הגדול בעולם. אבל אחר כך כשיצחק אבינו עליו השלום נעשה רבי והתחיל לנהוג את העולם הלך לחנות וקנה יתירות ברזל וסתם כל הדלתות, והוא הלך לחדר לפנים מחדר ועסק תורה ועבודה יומם ולילה, ורוב עבודתו התבודד מבני אדם וזרק פחד ויראה גדולה לכל חסידיו והמסתופפים בצילו מכל מי שרצה לבא ולדבר עמו, מרוב הפחד אחזו חיל ורעדה, ועל ידי זה היה מגלה שיש דין ומשפט בעולם. וכל אחד ואחד שראה את צורתו היה עושה תשובה באמת. עד כאן לשון הרבי ר' בינם ז"ל. נמצא העבד של אברהם, אליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, בוודאי היה אהוב אצלו דרך רבו אברהם אבינו עליו השלום, כמו כל חסיד שמאוד חביב אצלו רק דרך רבו, ובפרט אליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל, שישיבת אליעזר היתה גדולה משל אברהם, בוודאי היה חביב אצלו רק דרך רבו. וכאשר ראה התנהגותו של יצחק שיתחיל לנהוג בהיפוך, היה מיצר מאוד והיה חושב בליבו האם דרך רבי אברהם יבטל חס ושלום. אבל באמת כל העבדות של אברהם במידות החסד וכל העבדות של יצחק במידות הגבורה היו רק לבא למידות יעקב, למידות התפארת, עמודא דאמצעותא. לכן כאשר הלך ליקח זיווג ליצחק אמר כך, הלא יצחק הוא מדות גבורה וכאשר תזמן לו אשה שתהיה להיפוך מידתו רק מדות החסד מאוד, ואז ימתקן הדינין ויהיה נכלל אשא במיא ואלד מהם מידת תפארת, מידות הרחמים, ואז 'אדע כי עשית חסד עם אדוני', פירוש 'עשית' לשון קיום, פירוש כי למידת החסד של אברהם יהיה לו קיום, כי על ידי חסדו והגבורה יבואו למידת הרחמים, מדתו של יעקב אבינו עליו השלום. והנה כן היה שלרבקה היה לה מידות החסד, כמו שאמרה לו 'שתה' וגו', וגם אותיות 'רבקה' הוא אותיות 'הבקר' וזה 'שבעינו בבקר חסדך', ודי לחכימא. וזה 'וילך יצחק לשוח בשדר לפנות ערב', פירוש לעורר מידתו, מידות הפחד, הנקרא 'לפנות ערב'. 'וישא וגו' והנה גמלים באים', פירוש שראה בה היפוך מידתו, רק גומלי חסדים באים, וגם היא אמרה 'מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו', פירוש, אני באה בחסד והוא בהיפוך לקראתנו, במידות גבורה. 'ויאמר העבד הוא אדוני', שעל ידי זה יתגלה באמת מידות אדוני אברהם, והעיקר שיוולד ממנו מידות הרחמים, ועל ידי שניכם יכלל אשא במיא ותולידו את יעקב, מידת תפארת, מידות הרחמים. ונפלה מעל הגמל, פירוש שנפלה מעל הגמל מדותיה של חסד, שיהיה בכוחה להוליד מידות הרחמים. וזה 'ואלה תולדות יצחק בן אברהם', מה 'ואלה', אלא זה הולך על 'ואלה תולדות השמים והארץ' למעלה שכתב 'בהבראם', ואמרו ז"ל אל תקרי 'בהבראם' אלא 'באברהם', אבל באברהם עוד לא נשלם בריות שמים וארץ עד שנולד יעקב אבינו עליו השלום, מידות הרחמים, ואז נשלם בריות שמים וארץ. הבן, ודברי פי חכם חן.

ה. בפרשת חקת אמר הרב הקדוש [רבי יעקב] מנאדערזין זצ"ל הענין למה דוקא במצוה זו היה צריך להניח למשמרת שלעולם לכל פרות אדומות שכל הכהנים עשו היה נצרך לערב בה מעט אפר מפרה שעשה משה במדבר. ולמה במצוות אחרות כמו בתכלת וכדומה לא נצרך להניח מזה שעשה משה. אלא דהעניין הוא כך, שכל מצוה ומצוה צריכין לקיים במחשבה דיבור ומעשה. ומחשבה היינו הכוונה של מצוה, והדיבור היינו הברכה. ובפרה אדומה לא היה אפשר לקיים במחשבה, כי היה להם חוקה ולא ידעו הכוונה, נמצא שלא היו יכולים לקיים המצוה. לכן לקחו לכל הפרות מפרה שעשה משה, כי הוא היה יודע הכוונה, כמו שאמרו ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חקה. לכן היה מוכרח לערב בכל הפרות מאפר פרה שעשה משה. ודי לחכימא ברמיזא, ויש לי עוד מאמרי קודש והרבה כתבתי מאז לכבוד גאונו וחידוש שלא הדפיס ואקצר כעת.

ידידו דורש שלום תורתו באהבה רבה ישראל דוד שארפהארץ שו"ב דפה"ק שעברשין.

('הבאר', שנה ה, תרפ"ח, ג-ד, [סי' צ])


הרב החסיד ר' ישראל דוד שרפהרץ (/ שארפהארץ) הי"ד, נולד בשנת 1890 לאביו ר' יצחק, השו"ב במודז'יץ (דעמבלין), ולאמו מרת יהודית פריינדיל, בת ר' אלעזר ליב רובינשטיין (נפטרה בט"ז בשבט תרפ"ז במודז'יץ).

בשנת תרפ"ג היה שו"ב בוואנוועליץ ואחר כך שו"ב בשברשין (/ שעברשין). פירסם מאמרים רבים בכתבי עת תורניים, בעיון, בחסידות, בהלכה ובאגדה.

ר' ישראל דוד נולד במודז'יץ, היה חסיד אלכסנדר, התחתן עם מרת בלימה רוזה בת יקותיאל שפרינגר. הרב ואשתו נהרגו עקה"ש בח' בחשוון תש"ג (1942) (ע"פ דף עד שכתב נכדו ועל פי מקורות נוספים).
גם ילדיהם ניספו: רבקה (נולדה בשנת 1922), שמואל (נולד בשנת 1924), יעקב (נולד בשנת 1928) ובנימין.
בנו יוסף שנולד בשנת 1915, שרד, ונפטר בברוקלין בשנת 1988.

מאמרי הרב ישראל דוד שארפהארץ הי"ד שהודפסו בכתב עת תורניים:
אהל מועד, בעריכת הרב פנחס אליהו הערבסט:

חלק א, א, בילגוריי טבת תרפ"ו, סי' קיז, עמו' קכו, הערה ממנו הובא במאמר של אב"ד שעבערשין, הרב יחיאל אברהם בלאנקמאן.
אהל תורה, בעריכת הרב פנחס הירשפרונג, קראקא:
א, תרפ"ח, סי' לט, עמו' נה: בדין חיוב השוחט בשבת ויום הכיפורים.
אסיפת חכמים, מאלעניץ:
שנה א, א, ניסן תרפ"ח, דף כא[?].
הבאר, בעריכת הרב צבי פרידלינג:
שנה ב (תרפ"ד), ב, סי' עו, עמו' קכט.
שנה ג (תרפ"ה), ג-ד, סי' צח, עמו' קכח.
שנה ד (תרפ"ו), א, סי' ד, עמו' ו: חידוש בשם הרמ"מ מווארקא.
שנה ד (תרפ"ז), ב, סי' נ, עמו' ע: חידוש בשם הרמ"מ מווארקא.
שנה ד (תרפ"ז), ב, סי' עג, עמו' קג.
שנה ד (תרפ"ז), ג, סי' קטו, עמו' קסג.
שנה ה (תרפ"ח), א-ב, סי' לג[-לד], עמו' מח.
שנה ה (תרפ"ח), ג-ד, סי' ע, עמו' ק.
שנה ה (תרפ"ח), ג-ד, סי' [צ], עמו' קטז.
שנה ו (תרצ"א), ג, סי' סט, עמו' קב.
שנה ז (תרצ"ב), א, סי' כג, עמו' לח.
שנה ז (תרצ"ב), ב, סי' מה, עמו' עב.
שנה ח (תרצ"ג), ג, סי' מה, עמו' ע.
שנה יג (תרצ"ו), ב-ג, סי' ל, עמו' נג: חידוש בשם האדמו"ר מאוסטרובצה.
שנה יג (תרצ"ו), ב-ג, סי' נ, עמו' פו.
שנה טו (תרצ"ח) , א-ב, סי' כב, עמו' לה.
שנה טו (תרצ"ח) , ג-ד, סי' נב, עמו' פו.
הנשר, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ, מונקאטש:
ו, כנף ד, תרצ"ח, סי' ל, עמו' כד, הערה על מאמר מאת דומ"ץ צעלראמאלק, הרב אברהם גרינברגר.
ו, כנף ד, תרצ"ח, סי' לג, עמו' כז, הערה על הערה מאת דומ"ץ צעלראמאלק, הרב אברהם גרינברגר.
ו, כנף ד, תרצ"ח, סי' מה, עמו' לז, הערה.
ו, כנף ו, תרצ"ח, סי' נג, עמו' נא, הערה.
ו, כנף ז, תרצ"ח, סי' סו, עמו' סא, ערה על מאמר הרב שמואל זאב שלזינגר מאונגוואר.
ו, כנף ח, תרצ"ח, סי' פד, עמו' עג.
ו, כנף ט-י, תרצ"ח, סי' צז, עמו' פו והמשך בעמו' קג.
ו, כנף יא, תרצ"ח, סי' קח, עמו' צט, מוזכרת הערה בשמו.
ז, כנף ג, תרצ"ט, סי' טז, עמו' טז.
ז, כנף ד, תרצ"ט, סי' כח, עמו' כח.
ז, כנף ה, תרצ"ט, סי' לא, עמו' לג.
ז, כנף ו, תרצ"ט, סי' מ, עמו' מג.
ז, כנף ז, תרצ"ט, סי' מז, עמו' נא.
ז, כנף י, תרצ"ט, סי' סב, עמו' סו.
ז, כנף יא, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ, מונקאטש תרצ"ט, סי' פא, עמו' פב.
ז, כנף יב, תרצ"ט, סי' פד, עמו' פה.
ח, כנף א, ת"ש, סי' ח, עמו' ו.
יגדיל תורה (ורשה), בעריכת הרב אברהם בנימין גלאוויטשאווער:
שנה א, ג-ה, כסלו-שבט תרפ"ז, סי' כה, עמו' לו.
שנה ב, ו-ז, כסלו-טבת תרפ"ח, סי' עב, עמו' נו.
שנה ד, א-ב, ניסן אייר תר"צ, סי' י, עמו' ט. התייחסות לדברי גיסו הרה"ג מוולאשצווא.
לקט ששנ"ה, בעריכת הרב שמואל הכהן שוורץ, סאטמאר:
ב, ח, סי' נד, דף מה, הוזכר במאמרו של הרב יחיאל אברהם בלאנקמאן, אב"ד שעבערשין.
שנה ג, ה, סי' ס, דף לה.
שנה ג, יא, סי' קכט, דף עג.
שנה ד, ו, סי' סו, דף מה.
שנה ה, א, סי' יג, דף ז.
שנה ה, ג, הערה על סי' לא, יז.
שנה ה, ד, סי' נ, דף כו.
שנה ה, ה, סי' סב, דף לב.
שנה ה, ו, סי' עב, דף לז,ב.
קול תורה, בעריכת הרב יעקב זאב יאסקאוויטש, פאביאניץ:
שנה ב, חוברת ג-ד, תרפ"ז, סי' כ, עמו' עה.
שנה ג, חוברת א-ב, תרפ"ח, סי' טו, עמו' מט.
שערי אורה, מיהאלאוויץ:
שנה א תר"צ, ה-ו, סי' נז, דף לה, ב.

חידוש בשמו הובא בספר פרדס יוסף השלם על התורה, ו, ויקרא ב, מאת הרב יוסף פצונובסקי הי"ד, מהדורה חדשה בני ברק תשס"ה, עמו' תלד.
כתב יד ששלח הוזכר בספר חדות שמחה, בעריכת הרב יונתן הלוי אייבשיץ מוורשה, דף כז

בשנת תשס"ד (2004) יצא לאור בברוקלין ספר 'יד ישראל' ובו חידושים ופלפולים על סוגיות הש"ס מאת הרב ישראל דוד שארפהארץ.

כשם שאדם מתפאר בייחוס אבותיו, כך עליו לראות שבניו יוכלו להתפאר ולהתייחס בבני בניו / האדמו"ר רבי שלמה זלמן וולטפרייד הי"ד

'יראת ה' טהורה עומדת לעד' (תהלים יט,י), מהרב הקדוש שלמה זלמן הי"ד מטומשוב, דעל האדם לעמוד בתפילה תמיד על השגת יראת ה', וירבה על כך בתפילה. והנה מצינו שעמידה היא לשון תפילה על דרך 'ויעמוד פנחס ויפלל' (שם קו,ל). וזהו שאמר הכתוב 'יראת ה' טהורה', וזה יכול להשיג רק כאשר 'עומדת לעד', דהיינו כאשר עומדים תמיד בתפילה על כך.

(דברות חיים, עבודת ה', ד, עמו' מ)

כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב (תנא דבי אליהו פרק כ"ה). שמעתי מאבי אדמו"ר [רבי שלמה זלמן] שליט"א מטאמשוב בשם אביו הרה"ק רבי אברהם משה זי"ע מראספשא, ויש לתמוה על חיוב זה הרי אמרו חכמינו ז"ל (שבת קיב ע"ב) אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו', והאיך אפשר לנו לדמות עצמינו לאבותינו הקדושים. ויש לומר בזה דהפשט של 'יגיעו' היינו על דרך הכתוב (אסתר ה,ב) 'ותקרב אסתר ותיגע בראש השרביט', דהיינו נגיעה בעלמא. וזהו אמנם חיוב על כל אחד ואחד מישראל להשתדל שיהיו למעשיו על כל פנים איזה נגיעה עם מעשי אבותינו הקדושים.

(דברות חיים, עבודת ה', י, עמו' מד, בשם בנו הרב יוסף אליעזר הי"ד)

'תחת אבותיך יהיו בניך' (תהלים מה,יז) מהרב הקדוש רבי שלמה זלמן הי"ד מטאמשוב, פירוש שמצינו בכתוב 'תפארת בנים אבותם' (משלי יז,ו), וכן בגמרא (מנחות נג ע"א) בר אבהן. וכשם שהוא מתפאר באבותיו, כך יוכלו להתפאר בבניו. וזהו 'תחת אבותיך יהיו בניך', כשם שיחוסך אבותיך, כך יראה כל אחד שבניו אחריו, דהיינו בני בניו, יוכלו להתפאר בבניו.

(דברות חיים, עבודת ה', יא, עמו' מה)

איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד לב ע"א). מהרב הקדוש רבי שלמה זלמן הי"ד מטומשוב, להבין לשון 'חכם' יתכן לפרשו על פי דברי חכמינו ז"ל (בבא מציעא פה ע"א) רב יוסף יתיב ארבעין תעביתא ואקריוהו 'לא ימושו מפיך' (ישעיה נט,כא), יתיב ארבעין תעניתא אחריני ואקריוהו 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך'. אמר מכאן ואילך לא צריכנא, תורה מחזרת על אכסניה שלה. ועל זה בעי בר נש להתפלל על בניו ובני בניו שיהיו עוסקים בתורה, ואז מובטח לו שלא תמוש התורה ממנו מעתה ועד עולם. והנה מצינו דתורה איקרי 'אורה', על דרך אומרם ז"ל (מגילה טז ע"ב) על הפסוק 'ליהודים היתה אורה' (אסתר ח,טז), זו תורה. וזהו כוונתם ז"ל באומרם 'איזהו חכם הרואה את הנולד' ד'הרואה' אתוון 'האורה' – זו תורה, דהיינו שמתפלל על בניו ובני בניו הנולדים לו שיהיו מוארים באור תורה.

(דברות חיים, עבודת ה', כז, עמו' נג)

'הודו לה' כי טוב וגו' יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר' (תהלים קז,א). מהרב הקדוש רבי שלמה זלמן הי"ד מטומשוב, דרשו בגמרא (ברכות נד ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. ויש להבין לשון חכמים שאמרו 'צריכין להודות', ולא אמרו 'מחוייבים להודות'. ויתכן לפרש על פי דברי הזוהר הקדוש על הפסוק 'ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים' (שמות יד,כט), דקאי על הצדיקים, אשר מהללים ומשבחים לשמו הגדול יתברך אף בשעה שאין פוקדת אותם כל צרה וצוקה, וגם בשעה שנמצאים בשלוה והשקט, אף על פי כן נדמה להם כאילו הם בתוך סערת ים וניצולים הימנה. ועל זה הם משבחים לו יתברך. ועל כן אמרו חכמינו ז"ל בלשון 'צריכין להודות', כי הם אינם בגדר החיוב להודות, כי לא פקדתן שום צרה וינצלו הימנה שתחול עליהם החיוב להודות, אלא הם מודים ומהללים אף ללא צרה ופדות כאלו פקדתן צרה ונפדו הימנה.
וזהו מה שאמר רב 'ארבעה צריכין להודות', היינו על אלו ארבעה גאולות יש להם לצדיקי הדור להודות לשמו יתברך, כי באלו נכללו הצרות והגאולות כולן.

(דברות חיים, עבודת ה', לח, עמו' ס)

כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות (עיין בבא מציעא נט ע"א, ושם במהרש"א). מהרב הקדוש רבי שלמה זלמן הי"ד מטומשוב, הנה כאשר אדם נועל דלת החדר במפתח מצד הפנים אין יכולים להיכנס לחדר. אבל כאשר נועל את הדלת והמפתח בצד החיצון, אדם הרוצה להיכנס יכול לפתוח במפתח ולהיכנס לחדר. וזה הכוונה 'כל השערים ננעלו חוץ', רוצה לומר זה שכל השערים ננעלים והמפתח כלפי חוץ ויכול להיכנס זה על ידי שערי דמעות, שעל ידי דמעות איש יהודי נפתחים כל השערים.

(דברות חיים, עבודת ה', לט, עמו' סא)


האדמו"ר רבי שלמה זלמן וולטפרייד הי"ד מטומשוב-לודז', גאון וצדיק מפורסם, נולד בשנת תר"ל (1870) כבן רביעי לאביו, רבי אברהם משה וולטפרייד האדמו"ר מראספשא, בן רבי עמנואל מפעדבורז', בן רבי ישעיה מפשדבורז', וחתן רבי ישראל מלובלין בנו של החוזה מלובלין.

רבי שלמה זלמן נשא לאשה את מרת יוכבד בת רבי פנחס רבינוביץ' מקינצק, בן רבי נתן דוד משידלובצא, נכדו של היהודי הקדוש מפשיסחא. האדמו"ר מראספשא, היה אומר על שידוכו של בנו ר' שלמה זלמן, כי זהו 'השידוך הטוב ביותר שנשתדכתי… הושבתי את שלמה זלמן בקן של יראת שמים'.

בהוראת חותנו ביקר רבי שלמה זלמן אצל האדמו"ר הזקן מצ'ורטקוב ולמד ממנו את דרכי החסידות.

לאחר שאביו חלה ונחלש, הוא הורה לכמה חסידים לקבל ברכה מבנו, רבי שלמה זלמן מרוספשא, והוסיף, כי ברכת בנו תשפיע לטובה ממה שברכתו שלו. וכך נעשה רבי שלמה זלמן לאדמו"ר עוד בחיי אביו. האדמו"ר רבי שלמה זלמן עבר לאחר פטירת אביו להתגורר בטומשוב מזובייצקי (אזור לודז').

הרבי היה עובד השם בעוצמה, ולא הפסיק מלימודו ומתפילתו מעלות השער ועד לאחר חצות. ביתו התפרסם כמרכז תורה ועבודה, חסידות ויראת שמים. במשך שעות רבות היה מתבודד בחדרו, מתפלל ועוסק בעבודת השם. הוא נודע כאוהב ישראל, ושונא את המחלוקת בתכלית השנאה. הוא היה ממרר בבכי מתוך השתתפות בצרתם של ישראל, ובתפילותיו הימים הנוראים היה שופך דמעות כמים. בשמחת תורה נהג הרבי ר' שלמה זלמן לעמוד בראש החוגגים, ועמד על רגליו שעות רבות כשהוא ממריץ את הקהל לרקוד עד כלות הנפש, משמח את כולם ומעוררם לשמוח בשמחה של מצווה.

בשנת תרצ"ה עבר להתגורר בלודז' (בה כיהן גם אחיו האדמו"ר רבי עמנואל וולטפרייד מפאביאניץ, שעל בנו, הרב חיים וולטפרייד הי"ד, כתבנו כאן בעבר), שם גדל קהל חסידיו, והוא נודע בכינוי 'הרבי מטאמאשוב' ('דער טאמאשאווער רבי'). גם חסידים של אדמו"רים אחרים היו באים לשמוע את תורתו המעמיקה, להתייעץ אתו ולהתברך ממנו.

הרב ישעיהו קניגסברג נכנס לאדמו"ר רבי שלמה זלמן, בליל כ"ב באלול תרצ"ט (05.09.1939), לילה של חרדה ובהלה, בשל תחילת מלחמת העולם השניה, כאשר רבים מיהודי לודז' ניסו לברוח לוורשה. היה זה ליל היארצייט של אביו של הרבי. הרב ישעיהו שאל מה לעשות, והרבי השיב: 'אני אינני הולך! זכותו תגן עלינו!'. ותוך כדי דיבור התייפח בבכי. באותם ימים הרבה הרבי בתפילה ובצומות, והתאמץ לבקוע רקיעים בתפילתו לישועת ישראל. הרבי המשיך ללכת כל יום למקווה ולהמשיך בהנהגותיו. הוא שמר במסירות נפש על פיאותיו ועל זקנו, והתהלך ברחובות העיר כשהוא לבוש בפרווה שקיבל בירושה מאביו. על הפצרות הרב ישעיה שלא ימשיך להסתכן בהליכה זו, השיב: 'כל עוד אני לבוש פרוותו של אבא – לא יאונה לי על רע'.

בשנת 1940, במבצע יקר ומסובך הצליחו להבריח את הרבי ואת הרבנית לוורשה, שנחשבה אז כמקום בטוח יותר. חסידים רבים היו מגיעים אליו בגטו ורשה לקבלת ברכה ועידוד.

הרבי גורש מגטו ורשה למחנה השמדה טרבלינקה בשלהי שנת תש"ב (1942).

לרבי היו שבעה בנים ובת אחת: הרב עמנואל (חתן האדמו"ר מוולומין-קוזמיר, רבי אליעזר שלמה), הרב ישראל (מו"ץ בשידלובצה), הרב פנחס (אב"ד וונכוצק), הרב מאיר (דיין בקאליש בבית דינו של הרב ר' מנחם מנדל אלטר, חתן דודו רבי ישעיה וולטפרייד מקאליש), הרב יוסף אליעזר (חתן האדמו"ר מנאדרזין), הרב נתן נטע מצ'נסטוכוב (חתן רבי אברהם פנחס שלום רוטנברג מאפטא בן האדמו"ר מוואלברום), הרב צבי יאיר (חתן הרבי מניישטאדט שגר בלודז'), ובתו אשת רבי עמנואל וולטפרייד מוואלמין. כל בניו וצאצאיו של האדמו"ר מטומשוב, נהרגו על קידוש השם ולא נותר אחד לפליטה. הי"ד.

בספר 'דברות חיים', א (ירושלים, תשע"ד), הובאו מכתבים וחידושים ממנו, ובהם: חידושים לפרשת מקץ (עמו' ז), חידוש לפרשת ויחי שהביא בשם רבי דוד משה מצ'ורטקוב (עמו' ח), חידוש לפרשת אמור (עמו' יז), חידושים בענייני עבודת השם (עמו' לט, מ, מד, מה), חידוש בעניין תורה (עמו' נג), חידוש בענין תפילה (עמו' ס, סא), שאלות ששאל את הגאון מרוגוטשוב ותשובותיו של הגאון (עמו' צה), מכתבים והסכמות (עמו' קיז, קיח, קיט, קכז, קכח).

תולדותיו הובאו ב'אלה אזכרה', חלק ב, ונוספו עליהם הערות ב'דברות חיים', ב: בית שמחת עולם, עמו' רכב.

שאו ידיכם קודש ותנו תודה לשוכן שמים, אשר לא עזב חסדו מאתנו, להיות אור תורתו הקדושה של הצדיק שנפטר זורחת עלינו להאיר עינינו ולמשיב נפשינו / האדמו"ר רבי חיים האגר מקוסוב הי"ד

תמונת רבי חיים האגר הי"ד

ב"ה.

יתברך הבורא וישתבח היוצר, אשר שם דמות לאדם נברא בצלמו, הוא יתברך שמו חנן את עבדו לקיים מילי דאבות ולהוציא לאור עולם אור הגנוז להנות בו בני אדם, להורות להם הדרך זו ילכו בה, ולזכותם לחיי העולם הבא. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אשר השאיר אחריו ברכה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אביהם של ישראל, צדיק יסוד עולם אור הגנוז ונעלם איש אלקים קדוש, אחרי עבור מ"ה שנים למלכותו. הנה לפניכם אמרות טהורות מים חיים נוזלים ממקור לב טהור, מלא על כל גדותיו רוח אלקים, אמרי נועם מלאים זיו ומפיקים נוגה מלאים חן וחסד ופחד י"י והדר גאונו גם יחד. הנה היא הצוואה הקדושה אשר כתבה כבר בהיותו בן נ"א שנה שהיה בבחינת ויסתר משה פניו, מכתב יד קודשו יצאה בקדושה וטהרה.

ועתה אחינו בית ישראל! שאו ידיכם קודש ותנו תודה לשוכן שמים, אשר לא עזב חסדו מאתנו, להיות גם אחרי האסף שמשו של כבוד קדושת אאמו"ר זצללה"ה נבג"מ בסתר עליון בין צבא מרום כאחד שרפי קודש, אור תורתו הקדושה זורחת עלינו להאיר עינינו ולמשיב נפשינו, כמאמר חז"ל סנהדרין ק"א ע"א כשחלה ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו וגו', עיין שם ובמפרשים. ידובבו שפתיו ברוח חביון עזו ויעמוד לנו למלאך מליץ להחיש גאולתנו ופדות נפשינו, אמן כן יהי רצון.

וגם זכרה לו אלוקי לטובה לידיד נפשי הרב הגאון חו"ב כ"מ דוד שפערבער אבידק"ק בראשא שליט"א, אשר טרח ויגע הרבה בסידורה של הצוואה הקדושה, וגם טרח להסביר את דברי קדשו בפירושו 'לדוד להזכיר' כי בהרבה מקומות אמרותיו הקדושים סתומים המה. והרה"ג הנ"ל אשר תמיד היה דבוק לכ"ק אאמו"ר זצללה"ה כתלמיד לרבו יש לו רגש הבנה ברמזי דחוכמתא של אמרותיו הקדושות, ועל פי רוב הוא מכוון את כוונת קדשו זצללה"ה. גם טרח בסידורם של הספרים הקדושים של כבוד קדושת אאמו"ר 'לקט עני' ו'אזור האמונה', שכבר יצאו לאור בלי שום קבלת פרס חס ושלום. ישלם י"י פעלו ותהי משכרתו שלמה והשוכן שמים יעזור לו להנות בתורת י"י תמימה בהרחבת הדעת והזמן ולסדר עוד את שאר כתבי קודש של כבוד קדושת אאמו"ר זצל"ה אשר עודם בכתובים, ויזכני מרן די בשמיא שאוכל להוציאם לאור עולם במהרה לזכות בהם את הרבים. וזכות תורתו הקדשוה יגן עלינו שנזכה לישועה שלימה, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן כן יהי רצון. ידידם הדורש שלום תורתם וחפץ הצלחתם המעתיר בעד הרמת קרן התורה וישראל.

יום ג' שלח כ"ד סיון תרפ"ח פה קאסוב יצ"ו.
חיים בהרב הצדיק מקאסוב לזכר עולם יהיה צדיק.

(ספר הצוואה מאת רבי משה מקוסוב עם ביאור לדוד להזכיר, הקדמת בן המחבר)


רבי חיים האגר, 'האדמו"ר הצעיר', אחרון האדמו"רים לבית קוסוב (קאסוב), נולד בסביבות שנת תר"ס (1900) לאמו מרת חנה רעכל לבית שטיינברג, ולאביו האדמו"ר רבי משה מקוסוב, מחבר הספרים 'לקט עני' ו'אזור אמונה', בנו יחידו של האדמו"ר רבי יעקב שמשון, בן האדמו"ר רבי חיים מקוסוב בעל 'תורת חיים' על התורה, בנו הבחור של מייסד השלשלת הרב הקדוש רבי מנחם מנדיל, בעל 'אהבת שלום'.

רבי חיים היה תלמידו של סבו, רבה של ברודי, הרב אברהם מנחם שטיינברג, שנתן לו היתר הוראה בשנת תר"פ (1920). הוא הוסמך גם על ידי הרב פייבל ווילינג אב"ד בוטשאטש והרב יעקב שוב אב"ד קיטוב. רבי חיים נשא לאשה את מרת העני-רבקה בת רבי משולם פייביש ווארמאן האדמו"ר מיאסי.

לאחר פטירת אביו, בשנת תרפ"ה (1925), מונה רבי חיים לרב ולאדמו"ר בקוסוב, והיו לו אלפי חסידים.

הרבי ביקר בארץ בשנת תרצ"ח (1938) [ע"פ האנציקלופדיה לחסידות, היה זה בשנת תרצ"ה], ותכנן לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בעיר חיפה. אך התנגדות החסידים לכך ופריצת מלחמת העולם השנייה מנעו זאת ממנו.

תשובה אליו מאת הרב קלונימוס קלמן צוקר אב"ד יאבלונוב, בעניין כשרות המקווה בעירו, מופיעה בשו"ת קומץ המנחה, סי' סז.
תשובה אליו מאת הרב דוד שפרבר, בעניין שינוי צוואת אב לטובת יורשיו, מופיעה בשו"ת אפרקסתא דעניא, ד, סי' שיא.

בשנת תרצ"ט כתב רבי חיים האגר הסכמה לספרו של הרב דוד שפרבר 'לקט עני', בה חתם: ה' יתברך יעזור לו שיזכה להדפיס כל החיבורים לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, ויזכה ללמוד תורת ה' תמימה מתוך הרחבה וכו', ובזה הנני ידידו דורש שלום תורתו הרמה, המברכו לקבל התורה מתוך הרחבת הדעת והזמן, המצפה לישועה. הק' חיים בהרב הצדיק מקאסוב לעי"צ [= לזכר עולם יהיה צדיק].

במכירות פומביות ניתן למצוא מכתב בכתב ידו וחתימתו של הרבי מקוסוב עם חידושי תורה שנשלח לרב דוד שפרבר, ומכתב אל הרב דוד שפרבר עם ברכות לנישואי בנו 'בברכת מזל טוב… יתן ד' שהנשואין תהיה בשעה טובה ומצלחת במלא חפנים נחת והזיווג יעלה יפה לבנין עדי עד ויזכה לראות מהם דור ישרים יבורך כאות נפשו ונפש ידידו הדורש שלומו הרמה וחפת הצלחתם ומצפה לישועת ד", כרטיס שנה טובה של הרבי 'בגמר חתימה טובה ובשנת גאולה וישועה' ומכתב מאת הרבי לרב אברהם זילברמן אב"ד צפת עם ברכות לגמר חתימה טובה ולשנה טובה ומבורכת.
הרבי תכנן להדפיס את שלשת ספריו בהלכה ובאגדה, 'חורבן בית המקדש', 'טהרת המשפחה' ו'הלכות מקוואות', אך לא הפסיק לעשות זאת. בספר 'מכתם לדוד', א, מאת אב"ד בראשא, הרב דוד שפרבר, מגדולי חסידיו של רבי משה האגער ובנו רבי חיים, בהקדמת חתן המחבר, נכתב כי כתבי היד של שלשת ספרי רבי חיים האגר מקוסוב נשארו טמונים הקוסוב ו'ה' יעזור שיצאו לאור עולם'.

בשנים 1940-1942 התגורר האדמו"ר בגטו קולומיאה. בתחילת 1942 נרצחו הרבנית עם בתם חוה, שהיתה הכלה המיועדת של רבי ברוך, בנו של רבי ישראל שלום יוסף האגר מאטניה.  בניו הנותרים אלתר יעקב שמשון, משה, יוסף, ובתו שינצה, נספו גם הם בשואה. הי"ד.

על מנת לנסות לברוח להונגריה, הועברו האדמו"ר ומשפחתו בחזרה לקוסוב באוגוסט 1942. הרבי הוסתר במחבוא בבונקר תת קרקעי, וכך ניצל מה'אקציה' שערכו שם הגרמנים ביום 07.08.1942. השהיה הארוכה בבונקר פגעה בבריאותו של הרבי, והוא איבד את אימונו במבריחים שטרם הגיעו, ולכן חזר לקולומיאה. כעבור מספר ימים הגיעו המבריחים ההונגרים לקוסוב, על מנת לקחת את הרבי להונגריה, אך משנודע להם שהרבי לא שם, עזבו את המקום והבטיחו שישובו בתאריך 10.10.1942. החסידים הגיעו ביום שישי לקולומיאה, תוך כדי סיכון חייהם, על מנת להחזיר את הרבי לקוסוב. הם סיכמו עם הרבי שיבריחו אותו ואת משפחתו בלילה אור ליום ראשון, אך במוצאי שבת נערכה 'אקציה' בגטו קולומיאה, ועשרת אלפים יהודים, ובה הרבי ומשפחתו, נלכדו וגורשו ברכבת למחנה ההשמדה בלזץ. בנו הצעיר של האדמו"ר העדיף שלא להצטרף לחבריו שקפצו מקרונות המוות, על מנת שלא להשאיר את אביו לבד. האדמו"ר נפטר בקרון הרכבת, כשחנתה בלבוב, לאחר שסבל בה מצפיפות ומחנק, מרעב ומצמא, בליל א' בחשון תש"ג (12.10.1942).

בספר 'הצוואה' מאת רבי משה מקוסוב נכתב כי ההילולה נקבעה ליום ל' בתשרי, ערב ראש חודש תמוז, ו'אנ"ש חסידי קאסוב מבקשים שילמדו לט"נ כ"ק אדמו"ר מוה"ר חיים זצ"ל הי"ד'.

במהדורה חדשה של 'לקט עני' הנציחו את זכרו של האדמו"ר רבי חיים, וקבעו את יום הזכרון לא' בחשוון:

לזכר עולם יהיה צדיק
האדמו"ר הצדיק הקדוש, גאון ישראל האמיתי,
שר התורה הבקי בכל חדרי תורה בנגלה ובנסתר,
שנהל את עדתו בק"ק קאסוב,
מילא מקום אבותיו הקדושים
 מוהר"ר חיים ד' ינקום דמו
שנקטף בימי עלומיו בימי השואה, בידי הנאצים הארורים ימ"ש
הוא היה בנו יחידו של מרן מחבר הספר זי"ע, ואחד מהמצויינים בדורנו.
שנא את הפרסום ואהב את הצניעות.
נסמך להוראה מהגאונים הכבירים רבי אברהם מנחם מענדל שטיינבערג זצ"ל
אבד"ק בראדי, מרבי מאיר אריק אבד"ק בוטשאטש זצ"ל, ורבי יעקב שור
אבד"ק קיטוב זצ"ל, והם הם העידו על גדולתו והרחבת דעתו בכל תוה"ק
בנגלה ובנסתר.
וביום שעלה בעוה"ר חרון אף ד' על ישראל, נספה גם הוא עם אנשי קהל
עדתו המפורסמת מימי מרן הבעש"ט זי"ע.
 ועמו זוגתו הרבנית רבקה בת הרה"צ ר' פייוויש זצ"ל וואהרמאן
האדמו"ר מיאסי
ועם שלשה הבנים: אלתר יעקב שמשון, יוסף ומשה
ושתי הבנות: חוה, שינצי
יום ההילולא שנקבעה אחר הקדוש אדמו"ר ר' חיים זצ"ל,
הוא א' דר"ח מרחשון
תנצב"ה

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו עליו החובה רובצת להזדככות ולהשתלמות נפשו לקבלת התורה / האדמו"ר רבי חיים האגר מזאבלוטוב הי"ד

איתא בש"ס (מנחות סה, א): מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועייא, שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת, נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם זאת, כו', חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו עליו השלום אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד, עמד ותקנה אחר השבת שיהיו ישראל מתענגין שני ימים. קרא עליו מקרא זה 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר' (דברים א,ב), ואם משה רבינו עליו השלום אוהב ישראל היה, למה עיכבן במדבר ארבעים שנה. ורש"י פירש (שם שם, ב דיבור המתחיל 'ואם אוהבן') דדיחויה בעלמא הוא. אולם צריך ביאור דמאי שייכות הכתוב זה שאמר עליו, וביחוד המאמר הזה כולו מוקשה מה שרבן יוחנן בן זכאי שאל מנין לכם זאת, וכי לא ידע שהם מפרשים דברי הכתוב (ויקרא כג,יא) 'ממחרת השבת' כפשוטו, ולמה התפלא רבן יוחנן בן זכאי כל כך. גם מה שהזקן הבייתוסי לא מצא תשובה אחרת זולת שמשה אוהב ישראל היה, צריך ביאור, הלא היה לו תיכף להשיב עיקר לימודם ממקרא הנ"ל.

ולהבין כל זאת נראה לי על פי הידוע דבזמן בית המקדש היו שני מפלגות, הפרושים והצדוקים. הפרושים הייתה המפלגה החרדית הולכת בדרך ישראל סבא, והצדוקים, הם המפלגה שהיו רוצים להתבולל להתדמות למנהגי ונימוסי הגוים אשר היו דרים בתוכם. והנה חג השבועות, שהוא עיקרו חג דתי אשר ביום הזה קבלנו תורה הקדושה. וידוע מספרי יראים דלפי זה לא נגבל זמן מבורר בתורה לזמן חג השבועות כמו בכל המועדים, להורות כי הזמן תלוי בידינו ובמדרגותינו, לאימתי שנהיה ראויים לקבלת תורה הקדושה. ולדעת הבייתוסים, אין החג הזה משונה מיתר המועדים, כי באו לשלול ממנו רעיון הדתי בכוונתם הנשחתה להתבולל בטומאת העמים ולבלי להדגיש את שינוי הדתי שבינינו ובין שאר העמים…

וזאת היתה כוונתו של ר' יוחנן בוויכוחו עם הבייתוסי, להוכיח על פניו על שיבוש דעתו, ואמר לו במאמרו החד 'שוטים מנין לכם זאת'? ואינו רוצה במאמרו זה לשאלם מאין הוציאו זה ויביאו ראיה לדבריהם, כי הלא בני הבייתוסים לדעתם מקרא מלא הוא (ויקרא כג, טז) 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום',  כי הם אינם דורשים כדרשת חז"ל. רק זאת כוונת רבן יוחנן בשאלתו, מנין לכם להגביל זמן על חג כזה שהוא למעלה מן הזמן והתורה. באמת לא רצתה לתת זמן מיוחד לזה להוראה זו, כי אנחנו בעצמינו מחויבים להזדכך, כאשר אז בימי צאתינו מארץ מצרים לא הייתה יכולה התורה להודיענו 'בכך בכך לחודש פלוני יהיה זמן קבלת התורה', כי כפי מפעלינו והשתלמותינו יקרב או ירחק זמן הקבלה. כך בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו עליו החובה רובצת להזדככות ולהשתלמות נפשו לקבלת התורה, אשר על ידי זה לא נתנה לנו התורה זמן מיוחד, ואמרה רק בהסתרה אחרי אשר תספור מ"ט יום מימי הפסח תעשה את חג השבועות. והנה זה הבייתוסי הזקן לא ירד לעומק כוונה זו ולא רצה לשאת את חג המקודש הזה על פסגי מרומי הרעיון אשר על ידו נתיסד, ולא כנוהו ותארוהו רק בתור 'חג השמחה', לזאת אמר שרק מאהבת משה לישראל הוסיף יום אחד, כדי להוסיף השמחה. ורבן יוחנן השיב לו בנועם אמריו, כי טעותו גדולה, וחגנו משונה שינוי עיקרי משמחת האומות, שהם רק שמחה גופנית, כידוע, עם ישראל נמשלו לחמה ואומות העולם ללבנה, להוראה כמו שהלבנה אין לה אור בעצמותה רק מה שמקבלת אורה מהחמה, כן צריכים עם ישראל להיות לסמל לשאר האומות ולא להיות למקבל מנהגי הגוים ולהתלמד מהם. וזהו שכתוב 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר', ד'הר חורב' כינוי לישראל על שם הר סיני שבו ניתנה תורה, ו'הר שעיר' יכונה לאומות העולם, ואנחנו מופרדים מהם ומדרכם באחד עשר יום שבין מספר שנת החמה לשנת הלבנה שמופרדים בי"א [יום], שנ"ד – שס"ה.

(הבאר, כרך ג-ד, חלק ג, סי' פ"ד, עמו' קא)


רבי חיים האגר הי"ד, תלמיד חכם מופלג ומתמיד, ומנהיג לעדה חסידית גדולה, רב, מו"צ ואדמו"ר בזאבלוטוב [זאבלטויב / זאלבלאטוב]. היה אחרון האדמו"רים לבית זאבלוטוב, בנו של רבי משה האגער מזאבלוטוב, בן רבי מנחם מענדיל מזאבלוטוב, בן רבי יעקב מזאבלוטוב, בן רבי דוד מזאבלוטוב.

נשא לאשה את מרת רייזל בת רבי הירש צבי אשכנזי מאלעסק-סטאניסלאב. נולדו להם ארבע ילדים: פרידא קילא [חדוה] (נולדה בשנת 1923), התאומות נעכי ורחל (נולדו בשנת 1927), ובן הזקונים משה (נולד בשנת 1932).

במלחמה העולם הראשונה נמלץ הרבי לווינה, ובשנת תר"ף חזר לזאבלוטוב. עם כניסת הגרמנים לעיר הם התעללו ברבי, ובהמשך הוא הועסק בעבודת כפייה בסלילת כבישים בדרך לשניאטין.

באתר המכירות Yalta הופיעה גלויה שכתב הרבי בשנת תרצ"ז לוועד הרבנים במונטריאול, בו הודה להם על ששלחו לו 3 דולר: 'והנני מביע לכת"ה [לכבוד תורתם הרמה] תודה רבה. אמנם התמיכה הלא מצער הוא בעת הקשה והנורא הוא, בכל זאת גם תמיכה הלזו חשוב בעיני כי מצבי רע מאוד. ד' הטוב ירחם על שארית ישראל כי בא עת לחננה. והנני בזה לברכם אשר יזכו לכל הטוב אשר לא יאונה אלכם כל רע ותזכו לעשות מצות גדולות ונצורות מתוך רב הרחבה ונחת, כאוות נפשכם וכנפש תדרשנו לטובה, הנני בזה ידידם המברכם בכל הטוב והמצפה להרצת קרן ישראל והתורה במהרה, הק' חיים האגער, אבדפ"ק'.

בקובץ 'נחלת צבי', כג, עמו' קמד-קמה, מופיע מכתב שכתב בשנת תרצ"ט לרב משה אביגדור עמיאל אב"ד אנטוורפן על ששלח לו את ספריו דרשות 'אל עמי' במחיר מוזל. במכתב מתאר הרבי את מצוקותיו, שבשלם הוא מבקש לקבל את ספרי הרב עמיאל במחיר מוזל: ' מצבי בכאן רע מאוד הנהו, כי עירי מצער ומפאת המלחמה נהיתה למאכולת אש, גם ביתי ובית המדרש שלי שלי שהיה בנוי לתלפיות נחרבה ופרנסתי מאד מצומצמת, כי הכנסתי אך מצער הוא, וכעת הורע מצבי מלפנים, כי בטח הגיע השמועה לכבוד תורתו מהקרח הנורא השורר במדינתנו ובגלילינו נשקט כל מסחר וקנין ואנשי עדתי נדלדלו מאוד ועל ידי זה מצבי הורע מאוד, אך ד' הטוב ירחם'.

אחדים מדברי תורתו הופיע בקובץ 'הבאר'.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר זאבלוטוב על ידי ברית המועצות. הסובייטים הלאימו מפעלים שבבעלות יהודית ודירות שעמדו להשכרה, הגבילו את המסחר, וסגרו את מוסדות הקהילה היהודית ואת הארגונים המפלגתיים שלהם.
ביוני 1941 פתחה גרמניה במלחמה בברית המועצות, ויחידות הצבא ההונגרי, בעלי-בריתם של הגרמנים, החלו לחטוף רכוש יהודי ולשלוח אותם לעבודות כפייה. השכנים האוקראינים החלו להתעלל ביהודים ולהתנפל עליהם. המליציה האוקראינית חטפו יהודים לעבודות כפייה, תוך כדי הקאתם והשפלתם. לאחר שהעיר עברה לניהול גרמני הם הוציאו גזירות והגבלות על היהודים, והגבירו את עול עבודות הכפייה. בתאריך 22.12.1941 ערכו המשטרה הגרמנית והאוקראינית אקציה, במהלכה נרצחו החולים היהודים וכאלף יהודים רוכזו בכיכר העיר ומשם הובלו לאתרי השמדה בבורות שהוכנו מראש. חלק מהיהודים נקברו חיים וחלקם עונו קשות לפני הירצחם. למחרת דרשו הגרמנים מנציגי היודנראט לשלם להם עשרת אלפים זלוטי, לצורך כיסוי ההוצאות בעד הכדורים ששימשו לטבח. היהודים שנותרו בעיר סבלו מרעב, ממחלות ופגעי החורף. אקציה נוספת נערכה על ידי המשטרה הגרמנית והאוקראינית בתאריך 11.04.1942. המרצחים התאמצו לחשוב יהודים במחבוא ושלחו כ-400 יהודים מזאבלוטוב ומהכפרים שבסביבתה למחנה ההשמדה בלז'ץ. כעבור זמן קצר הוציאו הגרמנים צו המורה על גירושם של כמעט כל יהודי העיר, תוך שלושה ימים לגטו קולומיאה. כל רכושם של המגורשים נשדד מהם, ורבים מהם מתו בקולומיאה ברעב ובמחלות. בהמשך אותה שנה שולחו יהודים שחזרו והתקבצו בזאבלוטוב למחנה ההשמדה בלז'ץ ולגטו קולומאיה, ורק בודדים מבני הקהילה שרדו. עם חורבן קהילת זאבלוטוב בשואה, נרצחו גם הרב ומשפחתו בתאריך בשנת 1942.

[באנציקלופדיה לחסידות, וכן בתורת החסידות, כתב הרב יצחק אלפאסי גם את הפרטים הביוגרפיים הבאים:: בשנת תרצ"ח ביקר הרבי בארץ ישראל ורצה לעלות על מנת להשתקע בה. בתקופת השואה היה גם בקוסוב ובקולמיאה. ניספה בשואה ביום א' בחשון תש"ג ברכבת ללבוב. נראה לעניות דעתי שפרטים ביוגרפיים אלו, שוייכו בטעות לאדמו"ר רבי חיים ב"ר משה האגער מזאלבלוטוב, ונלקחו מתיאור חייו של האדמו"ר מקוסוב, רבי חיים ב"ר משה האגער הי"ד].

תמונת החותמת של רבי חיים האגער הי"ד, נלקחה מתוך אתר בית המכירות Yalta, ובאדיבותם.

מדרשותיו של מגיד המשרים מיארטשוב, הרב זלמן הוכברג הי"ד

ב"ה יארטשוב (גאליצע)

בפרשת לך בפסוק 'וילך למסעיו' פירש רש"'י דבר אחר פרע הקפותיו. והוא תמוה איה איפוא נרמז בפסוק הלז שפרע הקפותיו. ונקדים לתרץ עוד בפסןק 'ואעשך לגוי' פירש רש"י זהו שאומרים אלקי אברהם. גם כאן הבן שואל איה זה נרמז בפסוק הלז שאומרים כן. ונוכל לתרץ בדרך אפשר דידוע דאברהם אבינו עליו השלום כל מגמותיו וכל חפצי היו אך לפרסם אלקותו לכל העולם, אך זה היה בגלוי [צ"ל בהחבא] ובהסתר מאוד כי ירא לנפשו מחמת נמרוד הרשע שרצה היה להורגו. וכן בדרך כשירד למצרים והיה אז עני מאוד, שהלך מאביו בערום ובחוסר כל, וכתיב 'וחכמת המסכן בזויה' כדכתוב כי ירא לנפשו 'פן יהרגוני' וכו' אך אחר כך כשהיה במצרים והכל ראו השגחת הבורא יתברך אשר חפף עליו, כדכתיב 'וינגע' וכו', ובפרט שפרעה נתן לו מתנות וצאן הרבה ונעשה עשיר, והעולם אומרים שמי שיש לו מאות יש לו דעות, כדכתיב 'ואברם כבד מאוד'. עוד נקדים מה שידוע לעושי מסילת הברזל כי המה מאריכים הדרך מאוד ומוסיפים על הכל קו המושך, והולכים מעקשות, לעשות להם דרך ארוכה במקום שיוכלו לקצר, והוא כדי שיתווספו להם בכל עיר שטאציות חדשות, אשר מזה יהא להם הכנסה גדולה מן כל עיר ועיר הסמוכה להסטאציא, כמו למשל מסילת הברזל ההולכת מן העיר לבוב עד עיר קראקא, אשר יכיל בקרבו החבל הארוך למדוד זה הדרך לערך חמישים פרסאות כשאנו מודדין אותי באלכסון ובדרכים מעקשים מכל עיר לעיר, כדרך הסטאצית. ואם ימתחו החבל הזה ביושר, מעיר לבוב עד קראקא, לא יכיל החבל הזה רק לערך שלשים פרסאות. והטעם היא כי העושים מסילת הברזל הם הוסיפו על המדה ועשו דרכם עקלקלות להוסיף עוד שטאצית מעיירים הסמוכים להחבל בקו היושר, כדי שיהיה להם עוד הכנסה, כמו בעיר סאסבור וסאניק וגרודינג וכדומה. ואם היו הקו המשווה מהחבל ביושר הא מונעין מהעיירות הנ"ל. כן ממש היה באברהם אבינו עליו השלום כשהלך מביתו למצרים, אף על פי שהייתה לו דרך קצרה ללכת ביושר עם קו המדה למצרים, אף על פי כן הוסיף על הדרך במדה לעשות שטאציות בעיירות הסמוכות לקו היושר ופרסם שם אלקותיו בהליכתו למצרים, רק זה היה בהסתר ובהחבא, כי ירא לנפשי כנ"ל, פן יורע לשופט הארץ ויעשה עמו משפט. אבל אחר כך בחזרתו שהיה עשיר מאוד ולא ירא משום אדם, עשה זאת בפומבי ובגלוי בחזרתו. ובכל עיר ועיר פרסם אלקותיו ופרע כל מה שאמר בהליכתו בהסתר. והנה מצינו בגמרא כשאדם מוסיף על הדרך ללכת מעקשות נקרא 'הקפה', ועל כן הוקשה לרש"י מה שאמר הכתוב 'וילך למסעיו' בלשון רבים, הוא ליה למימר 'למסעו' לשון יחיד, ועל כן פירשו ומתרץ זאת ואמר פרע, לשון גילוי הקפתיו, היינו על מה שהקיף מקודם הדרך להוסיף העיירות אשר עד כה לא נודע טעמו לשום אדם, ועתה פרע אותו הטעם בגלוי ופרסם אותו כר"י לפרסם אלקותיו, וזהו 'למסעיו' לשון רבים, וקאי על העיירות הרבים הנקראים 'מסעיו'. ושפיר מרומז בתיבת 'מסעיו' העניין של פרע הקפותיו. ועל כן מתורץ שפיר העניין של 'ואעשך לגוי גדול', רצה לומר שאעשה עמך דבר גדול כזה שאתה תהא דורש דבריך לגוי גדול, היינו בפומבי, שיעמדו גוי גדול וישמעו דבריך שתפרסם אלקותיו, וזהו שיאמר' 'אלקי אברהם', רצה לומר שיאמרו הכל זה הוא אלקי של אברהם שפירסם אותו בעולם ודוק.
הק' זלמן הויכבערג
מגיד משרים דפה"ק יארטשוב יע"א בעל המחבר ספר 'מלחמה בשלום' שיוצא לאור בקרוב.

(אמר העורך [הרב צבי הירש פרידלינג] הנה הרב הגאון הדרשן המצוין הכותב שליט"א שלח לנו דרושים יקרים ונחמדים באריכות אך מפני שכבר היו רוב הכתבים מסודרים, לא יכלתי להדפיסם בכרך הזה. ויבאו אם ירצה ה' בכרכים הבאים).

(הבאר שנה ב, כרך א חלק ב, כסלו תרפ"ד, סי' כד, עמו' נד)

ב"ה יארטשוב (סמוך ללבוב)

מה שאמרתי בהספד על אדם גדול
א. במדרש איכה קשה סילוקן של צדיקים יותר משריפה בית אלקינו. ובגמרא ראש השנה י"ט איתא ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו. וקשיין אהדדי. ואמרתי לתרץ על דרך מה שכתוב  בירמיה 'הצדיק אבד כו' כי מפני הרעה נאסף הצדיק'. ויש על זה שני פירושים. פירוש ראשון דמחמת שהצדיק בין רשעים על ידי זה נאסף אל עמיו, כאמרם ז"ל הצדיק נאסף בעוון הדור. ויש עוד פירוש אחר, כי מפני הרעה, רחמנא ליצלן, מחמת שהקב"ה עתיד להביא רעה ופרעניות לעולם, ועל כן הוא ממית הצדיק ונאסף אל עמיו קודם זמנו, כדי שלא יראה ברעה אשר ימצא את עמו. ואני אמרתי דשני הפירושים הם אמת, דאם הצדיק מאריך ימים ומשלים שנותיו ואז מת, זהו סימן דהפירוש 'כי מפני הרעה' הוא כך, רצה לומר מפני אנשי רשע שדר ביניהם על כן מת צדיק כזה שהשלים שנותיו ומכפר בעדם, והוא קרבן כפרה על העם, כידוע. מה שאין כן כשמת איזה צדיק קודם זמנו אשר נקטף באבו בימי עלומיו, אז לא נוכל לומר דהפירוש הוא דמחמת אנשי רע נאסף אותו צדיק, דהא מת קודם זמנו, ומחוסר זמן פסול לקרבן, אם כן על כורחן הפירוש הוא כפירוש השני 'כי מפני הרעה', צריך לומר מחמת הרעה העתידה לבא על ידי זה 'נאסף הצדיק' שלא יראה ברעה אשר ימצא את עמו. ועל כן ממילא מתורץ המדרש הנ"ל ולא קשה עם הגמרא, דהגמרא ראש השנה איירי בצדיק כזה שהשלים ימיו ומת והוא קרבן כפרה, זהו ממש שקולה כשריפת בית המקדש, דשם גם כן בית המקדש היה כפרה על ישראל, כאמרם ז"ל שפך חמתו על עצים וכו', מה שאין כן כאן במדרש כתיב 'סילוקן', רצה לומר במה שמסלק הצדיקים קודם זמנן, וצדיק כזה שמסתלק קודש זמנו לא נוכל לומר עליו דהוא קרבן כפרה כנ"ל, דהא פסול מחמת מחוסר זמן, ועליו נאמר דדבר קשה הוא לפני הקב"ה כביכול ומאוד דאבה נפשו כביכול יותר משריפת בית המקדש, ודו"ק. והארכתי הרבה בזה ותירצתי כמה מאמרי חז"ל, אך מפני יראת האריכות קצרתי באומר.
ב. בפרשת יתרו בפסוק 'ויהי ממחרת', פירש רש"י ממחרת יום כיפור, ופרשה זו כתובה שלא כסדר אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא כו', שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר 'והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו' כו'. פליאה נשגבה בעיני דהא רש"י בעצמו פירש במסכת סנהדרין דף ט"ו ע"ב שם ההיפך מזה במה שאמרו שם אבעיא להו שור סיני בכמה מי גמר כו' מה איש בכ"ג, ופירש רש"י דאיש פשיטא לן דבכהאי גוונא דהא כבר הוקבע סנהדרין בזמן יתרו קודם מתן תורה, דהפסוק 'בהמה אם איש' קודם מתן תורה נכתב. וכאן פירש"י דקודם מתן תורה אי אפשר לומר שהיו סנהדרין דאז לא היו עדיין חוקים שנוכל לומר עליהם 'והודעתי את חוקי האלקים', והוא סתירה גדולה, ומצוה ליישב זאת.
זלמן הויכבערג
דורש טוב לעמו ומגיד משרים ומו"צ דפה קהילה הנ"ל.

(הבאר, שנה ח כרך א-ב, כסלו-אדר תרצ"ג, סי' ח, עמו' י)

ב"ה יארטשוב (סמוך ללבוב)

בפרשת 'וירא אליו וכו' והוא יושב פתח האוהל כחום היום כו' והנה שלשה אנשים' וכו'. ודרשו ז"ל כיון שראהו מצטער כו'. ועוד דרשו הוציא חמה מנרתיקה כו'. ועוד דרשו על הפסוק 'וירץ לקראתם' מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת כו'. כל הדרושים האלו תמוהים. א – הנה הם בעצמם דרשו שהוציא הקב"ה חמה, כדי שלא יבאו אליו אורחים, ולבסוף אנו רואים בעצמינו שאדרבא הקב"ה בעצמו שלח אליו אורחים, ועוד אורחים חשובים אשר הכרת פניהם ענתה בם שהיו חשובים כמו שראינו שטרח כל כך עבורם לשחוט עבורם שלשה פרים וללוש סולת חלות עבורם ולאפות, וזה ידוע דלאורחי ופרחי לא היה טורח כולי האי. ועוד קשה קושיית המפרשים שהקשו על הגמרא הנ"ל, דמוכח שגדולת הכנסת אורחים יותר כו', מנא ליה דגדולה יותר, דילמא שווים הם ושקולים כאחד, רק כיון דעל כורחך צריך לעשות דבר אחד קודם לחברו, דאי אפשר לאדם אחד לעשות שני דברים כאחד, ואיתרמי מילתא והקדים הכנסת אורחים מקודם, אבל מנא ליה דגדולה היא יותר מקבלת פני השכינה. ועוד נתרץ קושיית המפרשים על הפסוק 'והוא יושב פתח האוהל', למאי נפקא מינה היכן ישב אם בפתח או בתוך האהל. גם למאי נפקא מינה כתביה רחמנא מתי היה, באיזה זמן, אם כחום היום או בשאר חלקי היום. גם קשיא לי קושיא עצומה איך היה בדעתו של אברהם אבינו עליו השלום ומאי היה סבור כשראה אותן השלשה מלאכים, דממה נפשך קשה, אם היה סבור שהיו אנשים פשוטים ולא מלאכים, איך נוכל לומר על אברהם אבינו עליו השלום שהיה נביא, כמו שכתוב 'ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא', הלא מצינו אפילו אצל לוט ואצל הגר שהייתה רק שפחה אצל אברהם אבינו עליו השלום, פירש רש"י לפי שהיו רגילים לראות בכל פעם מלאכים, היו רגילים בהם ומכירים אותם, ועל אדון שלהם הוא אברהם אבינו עליו השלום נאמר שלא היה מכיר בהם והיה סבור בדעתו שהם אנשים. אתמהה. ואם ידע שהם מלאכים, למה נתן להם לאכול בשר ולחם. ועוד שאר דקדוקים צא וחשוב.
ולתרץ כל זאת נקדים לתרץ קושיית המפרשים על הפסוק 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' כו'. והקשו המפרשים איזה חסד ואיזה טובה היא באם ישלם לאיש רק כפי מה שעשה ופעל לעצמו ולא יותר, דבשלמא אם היה משלם יותר ממה שעשה ופעל בוודאי היא חסד גדול, אבל באם ישלם רק כמעשהו מה חסד הוא זה? ולתרץ זאת אביא לך קורא נעים יסוד וקוטב דוגמא לדברינו על פי מאי שכתב בספר טל אורות פירוש על הכתוב 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו', ואמר המדרש על זה, אינו יודע במאי נשמח או עם הקב"ה או עם היום, כשהוא אומר 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בישועתו', הוי אומר 'ונשמחה בו' גם כן היינו עם הקב"ה. והביא שם דרוש ארוך על זה דאפילו אנשים הפשוטים שאינם יודעים שצריך לשמוח רק בהקב"ה ולא עם היום, רק הוא אוכל מאכלים טובים לכבוד שבת ולכבוד הרגל מפני שכך ציווה הבורא יתברך לפי דעתו יש לו שכר ממש כמו אותן האנשים השמחים עם הקב"ה, עיין שם. ומעתה אלך בעקבותיו ואען ואומר דהנה במצות הכנסת אורחים מצינו שיש בזה גם כן שני מיני מצוות. אחד הוא מה שעושה ועובד עבודה רבה בגופו בעצמו, היינו שבידיו הוא מכין כל מיני מטעמים, ומבשל ואופה עבורם, ועורך השלחן עבורם במיני מטעמים אשר הם אוהבים, והולך ברגליו להכין מזון ומחיה, כמו שכתוב 'ואל הבקר רץ אברהם' כו'. ועוד יש מצוה שנית בזה, היינו כי העני הזה הוא רעב וצמא, והעשיר הלז הוא משיב את נפשו של העני ממש, ונקרא שמו של העשיר על זה העני שהחיה אותו וברא נפש אדם חדש בעשייתו, כמו שדברו בזה הספרים הקדושים. והנה זה ידוע מכל ספרים הקדושים איך קיים אברהם אבינו עליו השלום התורה קודם שניתנה, ומאין היה יודע איזה דבר נקרא מצוה ואיזה דבר עבירה. ותירצו שהיה יודע זה בנפשו, כי אבריו לא היו נחים ושקטים, רק כל מאוויים וכל חפצם היה רק להיות נע ונד ולפעול בידו וברגלו כל היום רק מצוות, וע"כ כשהיו רגליו נדים והיו מוליכות אותו לבית המדרש היה יודע שזה מצוה. וכן כשראה אתרוג מונח לפניו, היו ידיו בעצמו לוקחים זה האתרוג אשר היה מונח על השלחן ונענע בו, והיה יודע בעצמו שזה מצוה. ועוד הודיעו נאמנה שלא היו אבריו נחים אפילו רגע בכל היום, רק היו הולכים הנה והנה לבקש ולחקור רק אחר המצות. והנה דרכו של עני כשהולך ויוצא מעירו ללכת אל איזה כפר, בוודאי הוא יוצא בהשכמה תיכף אחר קומו ממיטתו, כדי שיוכל להגיע למחוז חפצו לכפר או לעיר הזה אשר דעתו מועדה לנסוע שמה. והנה כאן אצל אברהם אבינו עליו השלום לא רצה הקב"ה לצער אותו הצדיק עם עבודה להכין עבוד אורחים כל מיני מעדנים, על כן הוציא חמה מנרתיקה עוד בבוקר השכם, כדי שלא יוכלו האורחים לילך וליצא מהעיר אל הדרך כמו בכל יום אשר דרכם ליצא מהעיר בהשכמה, וממילא לא היה יכול להיות בנמצא אצל אברהם אבינו עליו השלום אשר היה דר בכפר או איזה פולווריק אשר היה נקרא 'אלוני ממרא', היינו שלא היו שם רק אילנות ואהלו של אברהם אבינו עליו השלום כמו שכתב הספורנו, לא היה יכול להיות בשום אופן להימצא שם אורחים בזמן הזה כיון שלא יצאו מהעיר בבוקר מחמת שהקב"ה הוציא אז החמה מנרתיקה. אבל מחמת שאברהם אבינו עליו השלום היה למוד לבקש רק אורחים, וכשהיה חום היום, היינו שעה 12, אשר אז האויר חם ביותר ולא באו אליו האורחים, הלך וישב על הפתח לבקש אורחים עוברים ושבים.
וכיוון שראה הקב"ה שהוא מצטער ועושה כן לבקש אורחים, ואז לא היה הקב"ה יכול לזמנו אליו אנשים עניים מהעיר בחצות היום, אשר אז אין דרכם של אנשים עניים ליצא מהעיר, על כן הוכרח הקב"ה לשלוח אליו מן השמים מלאכים ממש, אשר הם אינם יראים מתוקפה של החמה, כי הם כולם אש, ועל כורכך אברהם אבינו עליו השלום בוודאי כיון שראה אותם מרחוק הכיר בהם שהם מלאכים ממש, כיון שאפילו שפחתו הייתה מכרת במלאכים, וידע והבין שפיר שהחלק השני אשר יש במצות הכנסת אורחים אשר אמרנו לעיל, היינו להחיות את נפש הנענה של העני ולהשביע נפש רעבה, זה החלק לא יוכל לקיים בהמלכים האלו, דהם אינם רעבים, אבל החלק הראשון, היינו לעבוד בידו וברגליו להכין מזון ומחיה מחמת כי אבריו המה לימודים בזה בשרואין איזה אורח לעשות מטעמים כפי מה שיוכל, הן אם יאכל אותו האורח או לא, אבל על כל פנים המצות הוא עושה בידו וברגליו כמו לאורח של אנשים ממש, ומה שלא ירצה אותו המלאך הנקרא אורח לאכול, על זה אין צריך לדאוג, כי על זה הוי אנוס, והוא בכלל אומרם ז"ל מי שרוצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. והנה זה הוי רק כמו שעשה אברהם אבינו עליו השלום רק חצי מצוה, ולא כל המצוה, דהא כל המצוה בשלימות נקראת כשהאורח אוכל גם כן ממאכלו ומחיה את נפשו של העני, ואף על פי כן המצוה הזאת הוא באמת בשווה כמו קבלת פני השכינה ממש, כמו שהקשו המפרשים, ואם כן ממילא נשמע מזה דאם אנו מזמינים אורח פשוט ולא מלאך, והאורח הזה הוא אוכל אצל בעל הבית ובעל הבית הזה הוא משיב את נפשו של העני הזה, ואם כן יש במצוה הזאת שני חלקי המצוה, וממילא נשמע דדבר זה הוא גדולה עוד יותר מקבלת פני השכינה, כיון דאפילו החצי מצוה שעשה אברהם אבינו עליו השלום היה שקול ממש כהקבלת פני השכינה.
ומעתה ממילא מתורצים כל הקושיות שהקשינו לעיל, דוק ותשכח.
ומעתה מילא מתורצת קושיית המפורשים על הפסוק 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' רצה לומר שבאמת חסד גדול עשה הקב"ה עם אברהם אבינו עליו השלום ושילם לו שכרו משלם כמו שעשה כל העשיות הללו בשביל איש פשוט שאוכל ושותה, כמו שאמרו ז"ל בשכר 'ואל הבקר רץ אברהם' שילם הקב"ה לבניו ונתן להם מים וכו'. וזהו סרס המקרא ודרשהו כך, 'כי אתה תשלם כמעשהו לאיש', רצה לומר המעשה שעשה אברהם בשביל המלאכים נחשבים אצל הקב"ה כאלו עשה אברהם אבינו עליו השלום דבר זה לאיש, ולא למלאכים, וזהו באמת חסד גדול ודו"ק.
זלמן הוכבערג מגיד משרים ביארטשוב (סמוך ללבוב)

(הבאר, שנה יג כרך א כסלו תרצ"ו – סי' ט, עמו' יז)

ב"ה יארטשוב (סמוך ללבוב)

ברוך המקום כו' שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמה שנאמר ידוע תדע כי גר כו' ועבדום ועינו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. הענין תמוה. א' – מהו הלשון 'חשב את הקץ לעשות', מהו המחשבה ומה זה העשייה אשר נקשרת להקץ של גאולה. גם קשה הלא הבעל הגדה רוצה להראות גלוי לכל העם אשר ה' יתברך קיים הבטחתו שהבטיח שיצאו ברכוש גדול, אם כן לא הוא ליה למימר רק סיפיה דקרא 'ואחרי כן יצאו', ולא רישיה שאמר 'ידוע תדע'. גם קשה, הלא אמרו חז"ל איש טוב מבשר רק טוב ולא רע, אם כן למה ליה [למימר] שבישר לאברהם אבינו עליו השלום הבשורה של 'ידוע תדע', מה יבא לו מזה ולאיזה ענין הודיע לו זה. וכי לצעוריה קמיכוון.
ולתרץ כל זה נקדים איזה הקדמות. א' – מה שכתוב בפסוק 'וישאלו איש מאת רעהו' כו', שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם. א' – קשה מהו הלשון 'בהם', לא הוא ליה למימר רק 'קיים' ולא יותר. ב' – קשה קושיות המפרשים למה צריך זה, רק שלא יאמר אותו צדיק, הלא בלא קטרוג של אברהם אבינו עליו השלום הלא הקב"ה מוכרח לקיים הבטחתו שהבטיח, אפילו לא יאמר אברהם כלום.
ולתרץ זאת נוכל לומר דהנה על הפסוק של 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', אמרו המפרשים שני פירושים. הראשון, דקאי על ביזת מצרים. והשני, דקאי על ביזת הים. והנה הנפקא מינה ביניהם לעניות דעתי הוא כך, דאם נימא דקאי על ביזת ים נוכל לומר דזה היה בזכות עצמם, היינו על ידי של 'ויאמינו בה' ובמשה' כו', כמו שאמרו ז"ל בזכות אמונה יצאו ממצרים, כן נוכל לומר דבזכות אמונה ניתן להם ביזת הים. מה שאין כן ביזת מצרים, לא נוכל לומר דהיה בזכות עצמם, דלא היה להם אז שום זכות, כמו שאמרו 'הללו עובדי עבודה זרה, והללו' כו', אלא על כורחך שניתן להם בזכות אבותם אברהם יצחק ויעקב, כי קיצור הזמן של ארבע מאות שנה שנגזר עליהם והם לא עבדו רק רד"ו, זה גם כן היה זכות אבות. היינו דמצינו דהרהורי עבירה קשין מעבירה, ןאם כן כל שכן במדה טובה דמרובה ממדת פורעניות, אשר על זה אמרו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ורצה לומר דהנה לשון 'צירוף', מצינו דדבר קטן וחלק קטן מצרפינן ליה כאלו עשה מעשה גדול ומצוה גדולה, כמו שאמרו 'פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול', רצה לומר החלק הקטן נעשה ממנו חלק גדול. כן הכי נמי נוכל לומר במחשבה טובה, דמחשבה קטנה נחשב גם כן כעשיית מצות גדולה, ועל כן בכיוון אמר לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום 'ידוע תדע' ובישר לו שיהיו בגלות, כי הקב"ה ראה שאי אפשר שבניו בני ישראל יעבדו בחומר ובלבנים ארבע מאות שנה, רצה להקל עולם מעליהם, על כן אמר לאברהם אבינו עליו השלום שיהיו בגלות ארבע מאות שנה ויהא לו מזה צער גדול במחשבותיו, ועל ידי הצער הזה יהא ממש כמעשה, היינו כאלו הוא עבד עם בניו בעשייה ממש בחומר ובלבנים, הוא ובניו יצחק ויעקב עם בניו בני ישראל, ונשלם יחד כל הארבע מאות שנה, היינו הק"ץ שנה של האבות ורד"ו של בני ישראל.
ושפיר מתורץ למה הוצרך הקב"ה להודיע גזירה זו לאברהם, היינו כדי להקל עולם. והנה הקב"ה היה יכול לקיים הבטחתו שהבטיח 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', היינו בביזת הים. אבל ביזת מצרים אין מגיע להם עם הדין, אבל אברהם אבינו עליו השלום הייתה לו טענה בזה*) שמגיע להם גם כן ביזת מצרים, והיינו שכך אמר להקב"ה, הלא אתה הוא הרואה שהשעבוד של מצרים ידי הייתה באמצע, שאני השלמתי עם הק"ץ שלי שהיה לי צער במחשבתי, וגם יצחק ויעקב, ואם כן כיוון שעל ידי נשלמו הארבע מאות שנה על ידי צער שלי במחשבתי, על כן אני רוצה שיהא להם ביזת מצרים גם כן, היינו בזכותי.
וזהו הפירוש שלא יאמר אותו צדיק אברהם, הלא אנו ראינו כי 'ועבדום… ארבע מאות שנה' קיים בהם, רצה לומר עם האבות ביחד, והב' של 'בהם', הוא ב' השימוש, כמו עמם, על ידי הצער במחשבה של האבות יחד נתקיימה הגזירה ונשלמה יחד כל הארבע מאות, אבל 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא ירצה הקב"ה לקיים 'בהם', רוצה לומר על ידי זכות אבות, כדי שיתן להם ביזת מצרים גם כן, והקב"ה לא ירצה רק ליתן להם ביזת הים כדי שיקיים הבטחתו בעצמו שהבטיח 'ואחרי כן יצאו' כו', הלא דבר זה אינו מן הנימוס.
ושפיר מתורץ לשון 'בהם' כנ"ל, דזה קאי על האבות. ומעתה נתרץ ממילא כל הדקדוקים, ושפיר אמר הבעל אגדה 'שהקב"ה חשב', רצה לומר שעל ידי שהיה במחשבה של אברהם אבינו עליו השלום 'את הקץ', רצה לומר אותי הק"צ שנים של האבות במחשבתם, זה היה כמו לעשות, רצה לומר כמו עשייה בפועל ממש של עבודת בני ישראל בחומר ובלבנים. ומפרש אחר כך לאמר במה הוא זה, על כן אמר במה שאמר 'ידוע תדע' כו'. וגם ביזת מצרים נתן להם, ומפרש במה. 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו', רצה לומר תיכף אחרי ההוצאה של מצרים, תיכף ומיד יהא להם רכוש גדול.
זלמן הוכבעריג מגיד משרים דפה הקהילה הנ"ל.

*) הערת העורך [הרב צבי הירש פרידלינג]: עיין דברים נפלאים ויקרים מה שכתב גיסי הרב הגאון האמת המפורסם בעולם וכו' צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א [הי"ד] כעת רב בווארשא בספרו 'בית משולם' ובספרו החדש שו"ת 'תירש ויצהר'.

(הבאר, שנה טו  כרך א-ב כסלו-אדר תרצ"ח – סי' יד, עמו' כב)

בענין נעיצת סוף תורה לתחלתה

ב"ה יארטשוב (אצל לבוב)
אמרתי כמה אופנים ועתה עלה על רעיוני ענין נכון והוא דהנה על מה ששינו הזקנים לכתוב 'אלקים ברא בראשית' יש עוד טעם אחד דהיה המנהג אצלם דלכל דבר גדול ועניינים גבוהים ורמים אשר נכתב אצלם היה צריך לכתוב בתחילתו ובראש התיבה שם של עבודה זרה שלהם, וכן עד היום יש עוד ביניהם המנהג הזה, ועל כן יש אצלנו גם כן איזה אנשים אשר קודם כל אגרת אשר הם כותבים המה כותבים על השורה העליונה בראשונה תיבת ב"ה והוא ראשי תיבות 'ברוך השם', היינו ליתן כבוד למלך מלכי המלכים בזה. וכן מצינו בגמרא שהיו כותבין בקצת מקומות שם המלכות בתיבה הראשונה. והנה נבין אנחנו למה באמת אין אנו עושין גם כן כזה ולמה לא כתבה התורה כזה לכתוב זה בראשונה 'אלקים ברא בראשית', דעל פי הסברא והשכל צריכין אנו לעשות כן, ובפרט שיש עוד חשש דנפיק מני חורבה שיש חס ושלום ב' רשויות. לזאת אמרתי דבאמת גם אצלנו נכתב כך, והוא על פי מה שפירש רש"י 'בראשית' בשביל ישראל שנקראו 'ראשית', אם כן מצינו בזה דתיבת 'בראשית' הוא שם של ישראל, והנה כתיב בזוהר הקדוש דאורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא, ואם כן כשנכתב כאן תיבת 'בראשית', דהוא שם של ישראל, הוי ממש כאלו נכתב שמו של הקב"ה בעצמו בתחילתו. מה שאין כן לסברת הגויים נסתר דבר זה, כמו דאיתא בגמרא חגיגה ועוד בשאר גמרות, דאמר ליה ההוא צדוקי עמא דאהדרינהו מריה אפיה מניה, אם כן הם אינם סוברים כזוהר הקדוש הנ"ל. ואם כן אפילו אם נימא דתיבת 'בראשית' הוא שם של ישראל, אבל לא שמו של הקב"ה אדרבא הרחיק את עצמו מישראל, על כן הצריכו לכתוב לו 'אלקים ברא בראשית'. ודי לחכימא.
ומעתה יש שפיר התחברות ונעיצת תורה סופה לתחלתה דהכי קאמר קרא 'לעיני כל ישראל' רצה לומר כפי ראות עיני ישראל, אשר הם מרומזים בתיבת 'בראשית', אז יוכל לכתוב כמו שכתוב עתה, היינו 'בראשית ברא אלקים', אבל לעיני הגוים, שהם סברו דהקב"ה אהדרינהו אפיו מינן, לשיטתם צריכים לכתוב מקודם 'אלקים' ואחר כך 'ברא בראשית', כדי שיבוא שמו של הקב"ה בהתחלת התורה, ודי לחכימא.
וגם נוכל לפרש בדרך זה 'לעיני כי' רצה לומר דכל העולם רואים זה בעיניהם 'ישראל בראשית', היינו דישראל מרומזים בתיבת 'בראשית', ועל ידי זה בזכותם 'ברא אלקים' שמים וארץ.

עוד בענין הנ"ל
'ולכל היד החזקה ולכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא', הוא על פי מאמר הגמרא מעשה בתלמי מלך מצרים שאסף שבעים זקנים וכתבו 'אלקים ברא בראשית', ואמרתי הטעם לזה דהנה ידוע מכמה מפרשים דפרעה מלך מצרים תפס בשיטתו שיש ב' רשויות, אחד הוא פועל הטוב ואחד פועל רע, כי אמר כי אי אפשר שני הפכים בנושא אחד. אבל משה רבינו עליו השלום הראה לו בכל האותות והמופתים שאפילו בדבר אחד ובענין אחד שהקב"ה עושה יש בו שני הפכים בענין אחד, כמו למשל במכת דם שהיה רע למצריים אבל לישראל היה טוב, כמאמרם ז"ל במדרש רבה שמזה נתעשרו ישראל. וכן מכת צפרדע, שבאו לתוך משארותם ולא היו יכולים לאפות פת, ומסתמא קנו גם כן מישראל לחם, אם כן מצינו בזה דבמכה אחד היה רע למצריים וטוב לישראל, שמו שאמרו ז"ל נגוף למצרים ורפא לישראל. אבל פרעה לא האמין בזה, כי אמר מעשה כישוף הוא וכדומה, רק במכת כנים האמינו קצת החרטומים ואמרו 'אצבע אלקים הוא' כידוע. אבל ישראל על ידי המופתים האלו האמינו וראו בעיניהם שיש רק פועל אחד הוא האלקי האחד, והוא בעצמו הוא פועל טוב ורע בפעם אחת, על כן שפיר לשיטתם של מצריים הוצרכו לכתוב 'אלקים ברא בראשית', דמהמופתים שעשה משה נגדם אין שום ראיה, כי אמרו שמעשה כישוף הוא ותלמי היה מלך מצרים ותפס שיטתם הקדומה מבלי האמן במופתים. לא כן ישראל, ועל כן שפיר אמר הכתוב 'ולכל האותות והמופתים שעשה משה לעיני כל ישראל', והם האמינו בזה, על כן די לכתוב 'בראשית ברא אלקים', ולא צריך לכתוב 'אלקים ברא בראשית' מחשש שמא יאמרו ב' רשויות הן אחד פועל טוב ואחד פועל רע, דהא בלאו הכי לא יאמרו כן, דהא ראו בעיניהם מהאותות והמופתים שעשה משה שפועל אחד יוכל לפעול טוב וגם רע, אבל לעיני הגוים לא יכול לכתוב 'בראשית ברא אלקים' רק 'אלקים ברא בראשית'.
זלמן הוכבערג מגיד משרים דפה יארטשוב

(הבאר, שנה טו  כרך ג-ד תרצ"ח-תרצ"ט – סי' מב, עמו' סז)


הרב זלמן הוכברג (הוכבערג \ האכבערג \ הויכבערג \ הוכבעריג \ גוכברג) היה מגיד משרים בקהילת יארטשוב הסמוכה ללבוב, כפי שעולה מפירסומיו בכתב העת 'הבאר' בשנים תרפ"ד-תרצ"ט. בשנת תרפ"ד כתב שהוא עומד להוציא לאור בקרוב את ספרו 'מלחמה בשלום', אך הספר לא יצא לאור וככל הנראה אבד בשואה. בשנת תרצ"ג הוא ציין שהוא 'מגיד משרים ומו"צ' בקהילתו. עורך כתב העת מציין שהרב הוכברג הוא 'הרב הגאון הדרשן המצוין'. לצערי, מלבד בכתב עת זה, לא מצאתי כתבים נוספים ממנו ולא מכתבים אליו, ופרטים רבים אודותיו, נותרו בלתי ידועים.

עם זאת במאגרי 'יד ושם' ישנו מסמך וכמה עדויות הנוגעות לזלמן הוכברג מהעיירה ירוצ'וב (או ירוצ'וב-נובו) בפולין (גאליציה), המרוחקת כשלושים ק"מ מהעיר לבוב (למברג), וניתן להניח שאכן שמדובר על מחבר המאמרים שהובאו לעיל:

– שמו מופיע גם ברשימת יהודים מהעיירה נובו ירוצ'וב שנספו בשנים 1941-1943, ומצויין שנספה בעיירה שלו עם בן משפחה נוסף.
– מכר שלו כתב שהוא היה סוחר שנספה בעיירה שלו בשנת 1942, בהיותו כבן 50.
– אחותו, יפה אברמוביץ, ציינה שאחיה זלמן נולד בגרודק-יגיילונסקי בשנת 1899 להוריו דוד והדסה, התגורר בירוצ'וב והיה סוחר, נשוי עם חמישה ילדים, שנספה באושוויץ בגיל 44 (בסביבות 1943). על מצבתה של יפה אברמוביץ נכתב ששם אביה הוא 'דוד אליעזר הוכברג'.
–  אחיו, פתחיהו הוכברג, ציין שאחיו זלמן נולד בגרודק-יגיילונסקי בשנת 1901 להוריו דוד והודי, והיה סוחר, התגורר בירוצ'וב-נובו, והיה נשוי לפיגה ואב לשלשה ילדים, שנספה בעיירה שלו בגיל 41, בשנת 1942. אשתו נספתה בגיל 36, ובנו, דוד, נספה בעיירה בגיל 9. על מצבתו של פתחיהו הוכברג נכתב ששם אביו הוא 'דוד לייזר', ושם אמו 'הוני'. בעדותו המוזכרת להלן, כתב ששם אמו 'הדסה'. עם בואו לארץ בשנת 1950 נרשם ששם הוריו דוד ואידה.
– פתחיהו הוכברג (1908-1976) כתב גם עדות על קורותיו בתקופת השואה ועל הזוועות שראה. במהלך עדותו החשובה, הוא מזכיר את אביו דוד, שהיה סוחר, את אמו  הדסה לבית טודט, ואת היותם שמונה אחים ואחיות, אשר מהם ניספו בשואה ששה: גולדה, פרידה, חנה, דבורה, סמואל וזלמן. גם על מצבתו של פתחיהו הוכברג הונצחו 'אחיותיו גולדה, פרידה, דבורה וחנה, ואחיו זלמן ושמואל שנספו בשואה הי"ד'.

על אסונם של יהודי העיירה בתקופת השואה ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

ברכת התורה מועילה רק אם יתנהג על פי התורה בכל אורחותיו ועסקיו / רבי נחום אהרן רוקח הי"ד

בנדרים (דף פ"א) שלחו מתם הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר 'יזל מים מדליו', מדלין שבהם, ומפני מה אין מצוין תלמידי חכמים שיהיו בניהם תלמידי חכמים. רבינא אומר מפני שאין מברכין בתורה תחילה, דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה', דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים 'על מה אבדה הארץ' ולא פרשוהו, עד שפרשו הקב"ה בעצמו, דכתיב 'ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה'. היינו 'לא שמעו בקולי' והיינו 'לא הלכו בה'. אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה. והנה דברי הש"ס היא כמדרש פליאה מתחילה ועד סוף, כמו שעמד שם הר"ן והמהרש"א דלפי דברי רב יהודה היו חוטאים שלא ברכו בתורה תחילה, ולפיכך אמר ה' יתברך 'על עזבם את תורתי', היינו שלא ברכו, ואחר כך אמר הכתוב דחטאם היה ש'לא הלכו בה' ולא קיימו את התורה. אם כן הכתוב סתר עצמו מיניה וביה. גם מה שעמד המהרש"א על מה שאמר רבינא דלכן אין מצוין לצאת מבניהן של תלמידי חכמים תלמידי חכמים משום שאין מברכין בתורה תחילה, הא ה' יתברך מתנהג מדה כנגד מדה, ואיזה מדה כנגד מדה היא.
ונראה לפרש בעזרת ה', על פי מה שאמרתי זה לפרש דברי הש"ס ברכות פרק ו' (דף ל"ה) תנו רבנן 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר, לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול דברים כבתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך ארץ. והנה עמדו להבין דברי הש"ס הא מכל מקום כתיב 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', ואם כן גוף הפסוקים הם סתרו להדדי, כיון דהתורה גילתה 'ואספת דגנך' דצריך לעסוק בדרך ארץ, ואם כן שוב האיך כתיב 'לא ימוש… מפיך'. וגם דברי רש"י צריך פירוש, שפירש הש"ס הנהג בהם וכו' עם דברי תורה. ומאי כוונתו הקדושה.
ונראה לפרש על פי דברי הרא"ש ברכות, הובא בבית יוסף, שהקשה האיך מועיל הברכת התורה שאנו עושים בכל יום בבוקר, הא מפסיק בעסקיו בינתיים ושאר דבר צרכיו שעושה, אם כן הוי היסח הדעת, ולמה לא יעשה בכל פעם שיושב ללמוד. ותירץ שגם העסקים שאדם עושה וגם שאר דברים צריך שיתנהגו על פי התורה, כדכתיב 'בבל דרכיך דעהו', ואם כן הוי כעוסק בתורה ואינו היסח הדעת. עיין שם. וממילא לפי זה שפיר יתפרש דברי הש"ס ברכות הנ"ל, תנו רבנן וכו' 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבם, דלא יעסוק בדרך ארץ,  תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך ארץ. ועל זה פירש רש"י שפיר, עם התורה כדברי הרא"ש שהבאתי, דגם עסקיו צריך שיתנהג על פי התורה. ומשום הכי לא הוי היסח הדעת, ושוב שפיר יתקיימו אצלו שני הכתובים יחד, דגם בעת שאוסף את דגנו מקיים 'לא ימוש' וכו'. ואם כן ממילא לפי זה אימתי מועיל הברכת התורה שעושים בתחילה, אם יתנהגו על פי התורה. עסקיו שעושה כדכתיב 'בכל דרכיך דעהו'. מה שאין כן אם לא יתנהגו על פי התורה שוב לא מועיל הברכת התורה שעושה מתחילה, כדברי הרא"ש הנ"ל. וממילא לפי זה מה נעים כעת יתפרש דברי הש"ס נדירים הנ"ל, דבר זה שאלו וכו' עד שפירש הקב"ה בעצמו 'על עזבם את תורותי', ואמר רב יהודה שלא ברכו בתורה תחילה, 'ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה', כלומר כיון שלא הלכו בה, אימתי מועיל הברכת התורה שעושים בתחילה, אם יתנהגו על פי התורה עסקיו שעושה כדכתיב 'בכל דרכיך דעהו'. מה שאין כן אם לא יתנהגו על פי התורה שוב לא מועיל הברכת התורה שעושה מתחילה, שוב איגלאי מילתא למפרע שלא עשאו ברכה הא עיקר מה שמועיל הברכת התורה מקודם ולא הוי היסח הדעת רק אם מתנהג על פי התורה. וכיון שהם לא הלכו בדרך התורה, שוב לא מועיל הברכה שעשאו מתחילה, ושפיר ניחא שלא ברכו בתורה תחילה, כלומר דשוב לא הועילו ברכותיהם שעשאו מתחילה, כיוון שלא הלכו בה. ושוב שפיר ניחא כעת מה שעמד המהרש"א איזה מדה כנגד מדה, מה שלא ברכו בתורה תחילה לזה שאין בניהם של תלמידי חכמים תלמידי חכמים. ולפי מה שאמרנו יתפרש היטב, כיון דהם עשאו הפסק לברכת התורה, שעשאו מתחילה בזה שלא התנהגו על פי התורה, ומחמת כן נעשה בזה הפסק גם כן, אף שהם תלמידי חכמים, שלא יצא מבניהם תלמיד חכם. ודוק.

(רבי נחום אהרן רוקח אב"ד מאגרוב כעת בלבוב, הבאר, כרך א, חלק א, סי' טז)

אציע מה ששמענו שבת קודש פרשת נח מפיי כבוד קדושת אדמו"ר הגאון הקדוש שליט"א ממגרוב החונה פה בלבוב

'וירח ד' את ריח הניחח ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם' וכו'. עיין בבעל הטורים 'וירח' ב' במסורה, דין ואידך בפרשת תולדות 'וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה' וכו'. וקשה להבין סמיכות הכתובים. גם איתא בש"ס סנהדרין כ"ה, אל תקרי 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'. עיין שם. ויש לדקדק הכי ריח בוגדים יכול להוליך עם עצמו ריח גן עדן כפירוש רש"י ז"ל שהריח ריח גן עדן. עוד דקדקו מפרשי התורה הא הברכות מתחילין מן 'ויתן לך' וכו', אם כן למה הפסיק באמצע ולא כתב 'ויתן לך' וכו'. עוד איתא בש"ס תענית כ"ט מאי כריח שדה, זה שדה תפוחים. עיין ש. וצריך ביאור למה נמשלו אותן דווקא לשדה תפוח. עוד יש לדקדק איך שייך לשון ראיה על הריח. גם יש להבין הכתוב 'וירח ד' וכו' לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם', דלשון 'בעבור' הוא נתינת טעם, ומה נתינת טעם הוא כאן.
וכדי לתרץ כל הדיקדוקים הנ"ל נקדים מה דאיתא בספר 'דרש משה' על תהילים י"ד פסוק ב' בשם הקדמונים לפרש הכתוב 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים', שאמרו חז"ל כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ 'השקיפה ממעון קדשך', שגדול כח מתנת עניים שמהפך מדת הרוגז לרחמים. לפי שבכל מקום מצינו שהקב"ה משגיח על הכלל כולו, שאם היה משגיח על הפרט במעשה כל יחיד אז לא היה יכול לעמוד בדין, כי לא יצדק לפניך כל חי. ותיקונו בזה שיתן צדקה, ואז נידון היחיד כאלו הוא רבים, כמאמר חז"ל 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו מקיים עולם מלא'. וידוע שיש חילוק בין לשון ראיה ללשון השקפה, כי ענין ראיה הוא פיזור הראות על הכללות, והשקפה הוא מצומצמת, כמו 'וישקף אבימלך בעד החלון'. לכן כל השקפה הוא לרעה, לפי שמצומצמת על כל יחיד ויחיד, ואז נפתח פנקסו ולא יוכל לעמוד בדין, חוץ ממתנת עניים הגם שנשקפה על היחיד, נחשב כרבים, לפי שהוא מקיים עולם מלא. עד כאן לשונו. ודברי פי חכם חן. ואיתא בפסחים דף פ"ח דיצחק אבינו עליו השלום קראו למקדש 'שדה', שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה', ומבואר בש"ס תמיד דף כ"ח תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור. ופירש רש"י, דשן של צבור גדול שמסלקין לו מן הצדדין קרי 'תפוח', וזה נוי של מזבח שהוא סימן לריבוי הקרבנות. ואיתא בש"ס חולין דף צ' ע"ב אמר רב הונא גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה, ושל עולה חולצו לתפוח. ופירש רש"י חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח, צבור האפר שבאמצע המזבח, שהיו גורפין האפר תמיד וצוברין וכשהוא רבה מוציאין אותו למקום הנקרא 'תפוח'. עד כאן. וכן פסק הדמב"ם פרק ו' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד' כרב הונא, חזינן אצל תפוח שני דברים: א', תפוח הוא נוי המזבח בעת שנמצא שם צבור גדול, כמבואר בש"ס תמיד הנ"ל. ב', הניח שם גיד הנשה של עולה שהקריבו בכל יום ויום, אף על פי שאינו ראוי לא לאכילה ולא להקרבה, אף על פי כן משום כבודו של הקדש צריך ליתנה לתפוח שהוא באמצע המזבח הנמצא שם דשן הרבה מקדשים שכשרים להקרבה כדי שתהיה יחד עמהם, כמבואר בש"ס חולין הנ"ל.
ולפי זה יתפרש היטב הכתוב 'וירח את ריח בגדיו', ודרשו חז"ל אל תקרא 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'. הכוונה יצחק אבינו עליו השלום הריח דורות העתידים לבוא שיבגדו קצת בתורת ד', וכשישקיף עליהם הקב"ה אזי חס ושלום לא יוכלו לעמוד בדין, על כן ברכו בדרך תפלה ואמר 'ראה ריח בני', כלומר 'ראה' דייקא, הקב"ה ישגיח על בניו בדרך ראיה וכללי עם שאר הכללות, ולא בדרך השקפה שהוא ראיה מצומצמת. ועל זה דרשו חז"ל 'כריח שדה', זה שדה תפוח, כלומר כמו התפוח שהיה בשדה המכונה למקדש היה שם דשן צבור גדול, שהוא נוי המזבח, וגם גיד הנשה של עולה, אף שאינו ראוי לא להקרבה ולא לאכילה, עם כל זה השליכו לשם משום כבודו של הקדש, כן ביקש יעקב אבינו עליו השלום על בניו שנקראו 'קדש', כדכתיב בירמיה 'קודש ישראל לד", שלא להשקיף בפרטות על הבוגדים ולדחותם חס ושלום, כדי שלא יגרע ערכם מגיד הנשה של עולה שנתקבלה על התפוח, וכידוע דגיד הנשה היא כינוי להסטרא אחרא, רק יקבל אותם עם כללות ישראל, ודוק. ולזה רמזה המסורה 'כריח שדה' 'כריח לבנון' המכונה לבית המקדש, והבן.
ונקדים עוד מה דאיתא בספר 'עוללות אפרים' לפרש דברי הש"ס, 'אתם קרוים אדם ולא אומות העולם קרוין אדם', דד' שמות יש 'איש' 'גבר' 'אנוש' 'אדם', ובכולם שייך לשון רבים, חוץ בכינוי 'אדם', להורות לנו דכל ישראל נחשבים כאיש אחד, והקב"ה משגיח על כללות ישראל שנחשבים כאיש אחד, ורש"י ז"ל כתב בפרשת ויגש דלכן כתיב אצל יעקב 'שבעים נפש' וגבי עשו כתיב 'נפשות', משום דישראל עובדים לאלקי אחד ולכן נחשבים כולם כאחד, מה שאין כן עשו וכו'. עיין שם. וזו כוונת חז"ל אתם קרוים אדם, לפי שאצל ישראל שייך אחדות וכולן נחשבין כנפש אחת, מה שאין כן אצל אומות העולם. ודברי פי חכם חן. היוצא מזה דשם האדם מורה על השגחה כללית על ישראל שהם נחשבים כאיש אחד. וזאת כוונת הכתוב והמסורה 'וירח ד' את ריח וכו' לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, פירוש דעלה הריח ניחוח לטובה ולברכה לפניו יתברך שמו מהכללות ישראל, שכולו מחמדים, ולא יקלל עוד. ולזה נותן הטעם 'בעבור האדם', כלומר כללות ישראל אשר על זה מורה שם 'אדם', הם צדיקים וזכותם גדול והקב"ה ישגיח מכאן ולהלאה רק על הכלל. ולזה כיוונה המסורה 'וירח את ריח בגדיו' וכו' כלומר הוקשה לו להמסורה על נתינת טעם בעבור האדם ולזה תירצה המסורה 'וירח את ריח בגדיו' וכו', 'ראה ריח בני כריח שדה', דהוא תפוח, וכדפירשנו לעיל דיצחק אבינו עליו השלום בירך לבנו שהקב"ה ישגיח על כללות ישראל ואז לא יתראו הבוגדים, אשר על זה מורה כנוי 'שדה תפוח'. ולפי זה ניחא נתינת הטעם 'בעבור האדם', לפי שהקב"ה ישגיח על כללות ישראל, ואז לא יצרוך לקלל את האדמה, כי כלו מחמדים כדברי דרש משה הנ"ל. ודוק כי קצרתי.
בשם לומדי תורה דבית המדרש של אדמו"ר הגה"ק שליט"א.
הב' אברהם אליעזר גאטליעב

(הבאר, כרך ב, חלק ז, סי' לא)


רבי נחום אהרן נולד בסביבות שנת תרל"ח (1878) לאביו, רבי אריה לייבוש רוקח אב"ד ממאגרוב ורווה-רוסקה בן האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, ולאימו, מרת חנה מלכה בת רבי מנחם נחום טברסקי (השני) (בנו של רבי אהרן מטשרנוביל).
האדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלז, היה אחיו הגדול של אביו.
אחותו של הרב נחום אהרן, מרת פייגא, נישאה בזיווג ראשון לאדמו"ר רבי שלמה טברסקי בנו של רבי דוד מסקווירא, ובזיווג שני לרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד, מוועד הרבנים לעדת ורשה.

סבו, האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, למד אתו בקביעות שיעור בכל יום ולמד אתו 'פשעטיל' לקראת בר המצווה שלו.
עוד בחיי סבו, התחתן עם מרת פייגא בת דודו רבי משה מרדכי ממאקרוב, חתן רבי יהושע מבעלז.

עד למלחמת העולם הראשונה התגורר בבעלז, אחר כך היה אב"ד מאגרוב. בעקבות שריפת העיר במלחמה עבר להתגורר ברווה-רוסקה הסמוכה וכיהן שם כרב העיירה. לימים, עבר לעיר לבוב וקבע שם את בית מדרשו שנודע בשם 'בית המדרש של הרבי ממאגרוב'. את מקומו ברבנות מאגרוב מילא בנו רבי יעקב יצחק הי"ד.

החליף מכתבים עם גדולי דורו, ופרסם דברי תורה בירחון הבאר'. רבים היו באים אליו להתברך ממנו ולזכות בישועה.

במלחמת העולם השנייה היה בגטו לבוב, שם, בתנאים קשים, עודד וחיזק את סביבתו, והכין אותם בדרשותיו להיות מוכנים למסור את נפשם על קידוש ה' מתוך דעה והכרה צלולה. תוכן אחת מדרשותיו בגטו, העוסקת בחיוב לחנך את הדור הצעיר לתורה וליראת שמים, הגיעה לידיעת משפחתו מפי עד. דרשה זו נאמרה בסעודה שלישית בפרשת 'בא' בבכיות ובהתלהבות לפני ציבור שהגיע לביתו. בדרשה מבאר הרב נחום אהרן את הפסוק בפרשת 'בא', 'בנערינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו', על פי הגמרא (ביצה י"ט, ב וראש השנה ד, ב) ששבועות נקרא בתורה חג השבועות, ומאחר שבחג השבועות נגלה ה' יתברך לפני כל ישראל במעמד הר סיני, כמו שכתוב 'וירד ה' על הר סיני', אפשר לומר שחג השבועות נקרא חג ה', ולפי מה שכתוב במדרש (שיר השירים רבה פרשה א) [אמר רבי מאיר] בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקב"ה אלעיקי אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה, ואני נותנה לכם. אמרו לפניו רבונו של עולם, אבותינו ערבים לנו. אמר להם אבותיכם צריכין ערבים וכו', אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם, אמרו הרי בנינו עורבים אותנו. אמר הקדוש ברוך הוא הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב 'מפי עוללים וינקים יסדת עז' (תהלים ח,ג), ואין עז אלא תורה, שנאמר 'ה' עז לעמו יתן' (שם כט, יא). [ע"כ]. לכן כדי לחוג את חג ה' חג השבועות מוכרחים אנו לקחת עמנו את הילדים. מכאן אנחנו יכולים ללמוד כמה שאנחנו צריכים למסור את נפשינו גם במצב הקשה ביותר על חינוך הבנים לתורה. וזה שאמר משה רבינו עליו השלום לפרעה, כאשר אמר לו שהילדים והנערים ישארו במצרים, כי אי אפשר לנו להסכים להשאיר הנערים במצרים, אלא 'בנערינו ובזקנינו נלך כי כי חג ה' לנו', שאנו מתכוננים לקראת חג השבועות יום חג ה', שבו יתגלה בפנינו הקב"ה על הר סיני לתת לנו את התורה, ואנו צריכים את הנערים להיות לנו ערבים, ובאם חס ושלום נשאיר את הילדים והנערים במצרים לא נוכל לקבל את התורה, עד כאן דברי קודשו.

לפני שנרצח בלבוב בשנת תש"ב (1942) הספיק הרב לשאת דרשה לחוזק הציבור לקידוש ה', ובעת שנרצח במיתה אכזרית קרא את פסוקי הוידוי וקבלת עול מלכות שמים. כל צאצאיו ואחיו שהיו בפולין בזמן המלחמה, נספו. יום פטירתו אינו ידוע.

בתו, הרבנית שיינדיל הי"ד, הייתה אשת הרב נפתלי צבי ווייס הי"ד, אב"ד בילקא, בנו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, בעל ה'חקל יצחק' מספינקא.

מקצת מדרשותיו ניצלו על ידי נכדו הרב ישכר דוב ברגמן ז"ל, ויצאו לאור בספר 'דרשות מהרנ"א' על ידי הרב מאיר ברגמן.

אם עשה אדם את רצון ה' יתברך אפילו בשעה מועטת, עליו להיות בשמחה וטוב לבב בכל אותו היום על שזכה לעשות נחת רוח ליוצרו / הרב שלמה וייס הי"ד

  • 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר י,י), איתא בספרי: 'וביום שמחתכם' אלו שבתות. ר' נתן אומר אלו התמידים. את קרבנות התמידים לא הקריבו כי אם שעה אחת ביום, ואפילו הכי קאמר ר' נתן דקרא ד'וביום שמחתכם' קאי על התמידים, הרי מבואר שבאם עושים דבר מצוה אפילו שעה אחת ביום, מכל מקום נמשך מזה שמחה על כל היום, וצריכין להיות בשמחה בכל היום כולו על שזכו לקיים את רצונו יתברך, עד כדי שיקרא כל היום 'יום שמחה'. וזהו כלל גדול מאוד שעל האדם לדעת שאם עשה רצון ה' יתברך אפילו בשעה מועטת, הרי כל אותו היום צריך להיות בשמחה וטוב לבב על שזכה לעשות נחת רוח ליוצרו.
  • לבני האהוב דוד יונה! קח לך לדרך מאביך את המעט שהוא יכול לתת לך, אלה הם קשרי האהבה שאף אחד לא יכול לגזול ממך, קח עמך מתורותיו והוראותיו וכתבם על לוח לבך! ה' יתברך תמיד ישמע לקולך ואף פעם לא תהיה לבד, בטח תמיד בה' ואף פעם לא תהיה לבד, קוה אל ה' בכל עת בכל מה שהגורל יביא לך, ה' לא יעזוב אף פעם את הכורעים לפניו תמיד, כי רק הוא יודע מה שהעתיד יביא עליך, ובזה תהיה תמיד בטוח ומוגן מכל צרה וצוקה. מי שיש לו אמונת השם בלבו אינו צריך לדאוג מה שהמחר יכול להביא עליו, כי הוא לא יטוש ולא יעזוב את הבוטחים בו ומצפים תמיד לישועתו. שים לבך בני יקירי לדברי מוסר שלי ואז אף פעם לא תצטרך לדאוג, אלה דברי אביך אוהבך, פעזינג, י"ב תמוז תרצ"ט. (תרגום לעברית ממכתב שכתב ביידיש, כשנפרד מבנו דוד יונה, תלמידם של הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטא והרב יהושע בוקסבוים אב"ד גלאנטא).
  • כמו שהוא יתברך מנהיג עולמו – הוא בוודאי טוב, ואין לנו לחוות דעה בהנהגת עולמו, יהיה מה שיהיה, כי בכל אופן נעשה רק מה שרוצה הוא יתברך ומה שהוא לטובתינו, ומה שלא בא בוודאי לא היה לטובה. דברים אלו אומר לך אביך המנוסה היודע והמעיד על הדברים האמיתיים האלה. תמצית הדברים – אל תדאג, כי יש לך אלקים גם על מחר. והדברים עמוקים (מתוך אחד ממכתביו לבנו יצחק טוביה, בתרגום מיידיש).
  • בפרשיות שובבי"ם קוראים על עליית בני ישראל מתכלית השפלות הגשמית בעבודת פרך במצרים, ומתכלית השפלות הרוחנית בשקיעתם במ"ט שערי טומאה, עד שנתעלו למעלה העליונה – ששרתה עליהם השכינה. דבפרשת שמות היו בתכלית השפלות, אמנם כבר בפרשה זו עשו תשובה בלבם, כדכתיב (שמות ב,כה) 'וידע אלקים' וגו', ואיתא בתרגום יונתן שעשו תשובה בפנימיות לבם ששום אדם אחר לא ידע מכך זולת ה' יתברך. ובפרשת וארא כבר באו על המצרים ז' מכות, ונתעוררו בני ישראל מהשגחת הקב"ה עליהם. ובפרשת בא הקריבו קרבן פסח וזכו שנתקדשו בתיהם כמזבח, כדאיתא (פסחים צו, א) שלשה מזבחות היו שם – על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובפרשת בשלח אמרו שירה על הים וזכו לגילוי שכינה, וכדאיתא (מכילתא פרשת השירה) שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים. ובפרשת יתרו ומשפטים זכו לקבלת התורה. ובפרשת תרומה תרמו למשכן ובנאוהו. ובפרשת תצוה כבר שרתה השכינה במשכן. ונודעים דברי הרמב"ן (בפתיחת ספר שמות) דבהתגלות השכינה עליהם – בזה נגמרה הגלות. נמצא שמתחילת פרשת שמות ועד פרשת תצוה היתה עליה גדולה לכלל ישראל, מתכלית השפלות עד למעלה הגבוהה ביותר, ולכן פרשיות אלו הם זמן התעלות אף לדורות עולם.
  • 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות' וגו' 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר ,י ט-י). כתב הגרש"ר הירש זצ"ל ד'חצוצרות' הוא מלשון 'חצר'. והנה החצר סובבת את האדם ואת רכושו ומשמרתו, וכמו כן ישראל מרגישים שהקב"ה סובבם ומשמרם. ולכן בין בעת מלחמה ובין בעת שמחה תוקעים ב'חצוצרות', להראות כי בין בזמן של שמחה ובין בזמן של צער ומלחמה מסובבים אנחנו על ידי הקב"ה שומר ישראל.
  • הרב שלמה ווייס הי"ד נהג לומר לבניו בענין אהבת ה': 'האב מיך ווייניגער ליב – און האב מיך לאנג ליב' (תאהב אותי פחות, אבל תאהב אותי לזמן ארוך יותר). כלומר כשאדם מתלהב לאהבת ה', עליו לקבוע מייד את האהבה בקבלה טובה, ואף אם היא קטנה, ולא להעדיף התלהבות גדולה שתתפוגג במהרה.
  • 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה" (שמות כג,יז). פירוש על פי מה שאיתא בגמרא (חגיגה ד, ב) כשם שבא לראות כך בא ליראות, והיינו שעל האדם להיזהר תמיד בכל זמן ובכל מעשה, שיהיה ראוי ליראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה, וכעין הרגשת הפחד שיש כשהולכים לצדיק משום שמרגישים שרואה את פנימיותו של האדם, ומכל שכן שהדברים אמורים כלפי מעלה.
  • 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' – אף כאשר אקבל הכאה בשבט, רחמנא ליצלן, אבל כיון שזה 'שבטך', שאני יודע שהשבט שהכה אותי הוא שלך, שקיבלתיו מידו של הקב"ה, זהו נחמה בעבורי.
  • 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', דהיינו להמכירים שכל צרכיהם הם מה' יתברך.
  • אין לשער עד כמה אנו צריכים לתת הכרת הטוב לרש"י ז"ל, שבלי הפירוש שלו לא היינו יכולים להבין את התורה.
  • המצוה הראשונה שמקיימים אחרי ה'בר מצוה', זו היא בחינה של ביכורים.
  • הברכה שמברכים בעת העלייה לתורה בזמן הבר מצוה, היא ברכה על מה שזוכה להיות בכלל 'בחר בנו מכל העמים', כלומר בכלל האומה הנבחרת מכל העמים. ועל שם זה נקרא בחור'. הכוונה בזה היא שהשם 'בחור' אינו שם העצם לגיל שבין י"ג שנה לי"ח שנה, כי שם העצם הוא 'נער', אלא שמי שמתנהג כחלק מהעם הנבחר – הוא ראוי לשאת את התואר 'בחור'.

(מתוך 'רבינו הגדול אמרו' ומתוך 'קונטרס זכרון שלמה' המובא בספר 'שערי טוביה – שער הסוגיות')


הרב שלמה ווייס מפעזינג, נולד להוריו ר' דוד והענדל, בשנת תרל"ו (1876), בקהילת טארדאשקעד, ובמשך שמונה שנים היה תלמידו של הרב משה פארהאנד אב"ד מאקאווא, שהעניק לו את התואר 'מורינו'. סיכומים שכתב הרב שלמה משיעורי רבו על מסכת גיטין וחולין, נמצאו לאחר מלחמת העולם השניה בבית כנסת בפרשבורג, והובאו לאחר עשרות שנים לידי בני משפחתו.

אחר כך עבר לישיבת ה'שבט סופר' בפרשבורג, ולמד גם מבנו ה'דעת סופר'.

הרב שלמה התחתן עם מרת ריקל בת ר' יונה אדלר, ונולדו להם עשרה ילדים. לאחר שהתגורר זמן מה בפרשבורג, עבר הרב שלמה לקהילת פעזינג, שם מסר שיעורים בביתו לבעלי בתים, ומילא את מקומו של הרב במסירת דרשות נלהבות בשבתות. הוא חיבר חידושי רבים, אך רוב כתבי היד עם חידושיו אבדו בשואה. דיבורו היה מלא רגש והתלהבות, והוא הלחין ניגונים חדשים לכמה מזמירות השבת. הוא היה ב'בעל תוקע' בבית הכנסת בימים הנוראים. ברכותיו ותפילותיו היו נאמרים בהתרגשות גדולה, בהתלהבות ובדביקות. לצורך פרנסתו עסק במסחר בעצים, אך עשה את תורתו ותפילתו עיקר, ואת מסחרו עראי. הוא הידר לעסוק בגופו בגמילות חסדים, והיה חבר 'חברת ביקור חולים'. גם כשהיה בעצמו חולה מיהר לטפל בחולה אחר ולבקרו. בנוסף הוא היה חבר ב'חברה קדישא', וסייע בהשגת רישיונות קבורה במהירות.

בימי מלחמת בעולם הראשונה, סייע לפליטים שהגיעו לעירו, פעזינג, אירח אותם ודאג לכל מחסורם. בתחילה היה עשיר גדול, אך בהמשך איבד את רוב נכסיו, היה עני מרוד והתפרנס בדוחק. עם זאת, הבית הגדול שלו נשאר בידיו, והוא השתמש בו לצורך הכנסת אורחים ולטובת מרכז תורני. פעמים רבות היה משאיל את ביתו כדי שישתמשו בו לעריכת חתונה לנצרכים.
גם בזמנים הקשים הוא היה מלא בביטחון בה' ובשמחה. בנסיעותיו היה לומד ספרי מוסר, ולמד הרבה את שער הביטחון בספר 'חובת הלבבות'. הוא היה משבח את החסידים שעובדים את ה' בשמחה, ונסע לפעמים לאדמו"רים, לדבוק בצדיקי הדור.

עם כניסת הגרמנים לעיר הם נכנסו לביתו, הכריחו אותו לתרגם עבורם לגרמנית את לוח בכניסה לבית הכנסת ובו תפילת 'אל מלא רחמים' ושמות עשרות יהודים שנשרפו חיים. אחר כך עמדו לירות בו, אך זעקות רעייתו ותחנוניה לחוס על בעלה ואב עשרת ילדיה, הצילו אותו.

בהמשך שרפו את ארון הקודש, והכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל הי"ד, להוציא מבית הכנסת, יחד עם ראשי הקהל, את השולחנות והכיסאות ולשרוף אותם. הנאצים היכו אותם מכות אכזריות, ותלשו להם את זקנו ופיאותיו של הרב שילל.

בנו, הילד בן ה-12, יצחק טוביה, לימים  גאב"ד העדה החרדית בירושלים וראש ישיבת 'חכמת התורה', נשלח להזעיק עזרה מקהילת פרשבורג, אך שם נאמר לו שהם לא יכולים לסייע מול הגרמנים, אך אם יזדרז להירשם ב'וועד הקהילה' יוכל להיות הילד העשירי שמצטרף ל'קינדר טרנספורט'. לאחר שנרשם, חזר הבן לביתו. כשהגיע הזמן להיפרד מבית הוריו, ליווה אותו אביו לתחנת הרכבת לפרשבורג, שם נתן הרב לבנו סידור כמתנת פרידה בו כתב לו: 'תתפלל לקב"ה ותמצא ואותו בכל מקום ובכל זמן'. הרב שלמה כתב לרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד נייטרא, שייפנה לגורמים באנגליה שיוכלו להשגיח על הילד ולהעניק לו חינוך חרדי. לקראת בר המצווה של בנו יצחק טוביה, שלח לו אביו תפילין וחוברת שכתב לו עם דרשת בר מצוה.

במהלך המלחמה נמלטו הרב שלמה ובני עירו לפרשבורג. במכתב שכתב לבנו יצחק טוביה סיפר בהתפעלות רבה על כך שמצא דירה סמוכה לבית הכנסת, ויש לו אפשרות להשתתף בתפילות בציבור ובשיעור הרבים הנאמרים בעיר. במכתב נוסף כתב לו שיקפיד לשורר זמירות שבת, עם הניגונים שהיו מזמרים בבית. במכתב נוסף כתב לבניו דברי מוסר, והורה להם לערוך בחוברת דין וחשבון על מעשר כספים.

הרב שלמה וייס גורש עם משפחתו מפרשבורג למחנה השמדה אושוויץ, ונהרג על קידוש ה' בקיץ תש"ב, בהיותו בן ששים ושש. יום הזיכרון שלו נקבע לכ"ט באייר. ניספו גם בנותיהם לביאה, הענדל, פראדל ומרים, ובנם שרגא יהודה. הי"ד.

יעשה המצות במחשבה ובמעשה שיהיו כל מעשיו לשם שמים, ועל ידי זה ינוח לו שנברא יותר משלא נברא / הרב יצחק הבנשטרייט הי"ד

ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו (עירובין דף י"ג).
שלושה נפלאו בדברי הגמרא.
א. לאיזה צורך סיפרה לנו הגמרא זמן פלוגתתם?
ב. למה דוקא שתי שנים ומחצה נחלקו, לא פחות ולא יותר?
ג. מה נשתנה פלוגתא זו משאר הפלוגתות?
וכדי להבין דברי חכמים וחידותם אקדים מה שכתבתי בסוף ספרי 'דורש חמורות' לבאר הירושלמי דשבת פ"א הל"ב, הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא. עד כאן. ונתתי טעם לשבח על פי מה שכתב בספר 'חנוכת התורה' לבאר הגמרא דלעיל, נמנו וגמרו טוב שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו. עד כאן. וכתב דהענין כך הוא, נמנו וגמרו רצה לומר שבאו לכלל מנין המצות, שהלאווין הם יותר מהעשין, דזה רמ"ח וזה שס"ה, ועל ידי זה הסכימו דנוח לו לאדם שלא נברא, יען שהוא קרוב להפסד ורחוק משכר, (עיין מהרש"א מכות פרק ג) וקשר למה באמת עשה ד' ככה לברוא אדם בארץ? יש לומר על פי הידוע דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אבל לא מחשבה רעה. ואם כן כל מצוה שאדם עושה נחשב לו בכפליים, שאם עשה מצוה אחת עלתה בידו שתים, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, אם כן לפי זה המצות העשין עולין לסך מרובה יותר ויותר מן הלאווין. נמצא דשפיר מסיים הגמרא, 'ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו', רצה לומר שיעשה המצות במחשבה ובמעשה שיהיו כל מעשיו לשם שמים. ועל ידי זה יהיה קרוב לשכר ורחוק מהפסד, ונוח לו שנברא יותר משלא נברא. עד כאן.
ובארתי שם בזה כוונת התפילה, 'ולעשות רצוני ולעבדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה', רצה לומר שנעשה המצות בלבב שלם, ובמחשבה ובכוונה כדי שיהיו המצות יותר למען לא ניגע לריק, רצה לומר כדי שעל ידי זה נהיה קרוב לשכר ורחוק מהפסד. ולא נלד לבהלה', רצה לומר שעל ידי זה יהיה טוב שנברא יותר משלא נברא, כי ללא מחשבת המצות טרם עשייתם הוי היגיעה לריק, כי אין מקבלין רק שכר המעשה בלבד וקרוב להפסד ורחוק משכר, יען שבאופן הזה הלאווין יותר מהעשין והוי הלידה לבהלה, כי באופן הזה שוב טוב שלא נברא משנברא.
וכעין זה ראיתי בספר 'מעיני הישועה' על הפסוק (בראשית ו') 'וירא ד' כ רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ', כי אם האדם חושב מחשבות קודש לד' טרם שעושה המצוה, כמו שחושב רע טרם שעושה עבירה, אז הוי טוב שנברא יען שמחשבת העבירה אינו מצרף להמעשה ומחשבת המצוה מצרף, והוי מצות יותר מהלאווין, כי הלאווין המה שס"ה והמצות המה שני פעמים רמ"ח עם המחשבות. ואם כן קרוב לשכר ורחוק מהפסד. אך מאחר שראה ד' רבה רעת האדם, היינו העבירות שאדם עושה, וכל יצר מחשבת לבו 'רק רע' כל היום, רק מחשבות רעות ולא מחשבות טובות, על כן וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ, כי באופן הזה טוב שלא נברא. עד כאן.
והנה הא דהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ליתן לעושה מצוה שכר טפי, הוא דווקא באם חושב במצוה וגומר אותה בפועל. מה שאין כן באם חושב מחשבות התורה ואינו עושה אף מצוה אחת שכתוב בה, אז בוודאי אינו מקבל שכר (ודומה לחולה ששומע היטיב דברי הרופא אך את מצוותיו אינו עושה, האם יכול זה החולה להתרפא ולעמוד מחליהו בשמיעת האוזן לבד?) וכן מוכח ממסכת ברכות דף ו' דאמרינן חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, משמע מזה דווקא באם לא גמר המצוה מחמת איזה אונס, אבל באם מנע מלגמור המצוה בפועל מחמת עצלות או קלות בוודאי לא נחשב כאלו עשאה. ועל פי זה יתבאר דברי הירושלמי דלעיל. הלומד על מנת שלא לעשות, ואם כן אין כאן כי אם מחשבה לבד, כי מגלה מילתא למפרע שלא יעשה המצוה בפועל, ושוב הלאווין יותר אצלו מהעשין וקרוב להפסד ורחוק משכר, אם כן טוב לו שלא נברא.
ובזה גם כן ניחא מה שאמרו חכמים ז"ל (ברכות דף י"ז), כל העושה מצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, כי אם אפילו עושה המצוה בפועל אך שלא לשמה הוא עושה, אם כן שוב אין כאן כי אם עשיה בלבד, ושוב הוי גם כן הלאווין יתירין מהעשין, ואם כן שוב טוב לו שלא נברא ולא בא לעולם (עד כאן הבאתי מספרי 'דורש חמורות').
ובזה יש לפרש כוונת הזמירות לשבת 'ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו וכו' מכל אום גבר עלינו חסדו, לכן בכל לב ובכל נפש וכו' נמליכו ונייחדו. ונתתי טעם לשבח להבין סמיכות המאמר, דבאמת קשה איך מברכינן 'ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו', הלא נמנו וגמרו דטוב שלא נברא יען כי האדם קרוב להפסד ורחוק משכר. אך יש לומר מפני שהקב"ה מצרף המחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה על כן מצות העשין יתירין מהלאווין ועל פי זה הוא טוב שנברא (כמו שכתבתי לעיל) ובדבר זה גבר ד' עלינו חסדו, שמצרף אצלנו מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה, כי זה הוא דווקא בעם ישראל עם הנבחר, אבל באומות העולם הוא להיפך מחשבה רעה מצרף למעשה ולא מחשבה טובה (עיין בתוספות קידושין דף מ') ואם כן על פי זה יש להבין סמיכת המאמר, 'ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו' וכו'. ואם תקשה הלא טוב שלא נברא, על זה אמר 'מכל אום גבר עלינו חסדו' רצה לומר שמצרף אצלנו מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה, מה שאין כן בשאר האומות, ועל זה אמר 'לכן בכל לב ובכל נפש וכו' נמליכו ונייחדו', היינו לכן נעשה המצות בלב ונפש במחשבות טובות ורציות טרם עשית המצות, ועל ידי זה יהיה טוב שנברא.
ועתה נתנה ראש ונשובה אל מאמר הקדים, דהנה זהו הפלוגתא אי טוב שנברא אי טוב שלא נברא תליא עוד בשני חיי האדם. כי באמת ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו והולך בשרירות לבו הרע, אם כן משך ימי נעוריו אין לנו שום פתח תקוה שיטיב דרכו ייישר ארחותיו כי היצר בוער בקרבו בעת נעוריו, אך מה שאנו מצפים הוא רק בעת זקניו, שאז נחלש כח תאותיו. אז הוא יישר אורחותיו והולך בדרך תמים. לא זהו אלא אף זהו שמתחרט ועושה תשובה אלשעבר על חטאיו שחטא בימי נעוריו. כמו שאמרו כל איסורים מתבשלים בששים, והמליצו המפורשים שכל איסורים שאדם עושה בימי נעוריו מתבטלים בשישים, כשהגיע לשישים שנה, כי אז נחלש תאותיו ואיני רודף אחר דברים הבלים עוד, ומהאי טעמא אמרו חכמים ז"ל בקידושין, כיון שעבר רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב לא יחטא, רצה לומר שאם יזדמן אדם אחד מני אלף שעבר לו רוב שנותיו ולא חטא, שגם בימי נעוריו וילדותו שיצרו רע, אם בימים האלו לא חטא וכבש את יצרו, אז בוודאי שוב לא יחטא ויכבוש יצרו גם להלאה נוח לו לכבוש אחר כך.
ושמעתי בזה דבר נאה ומתקבל על הפסוק 'ודל לא תהדר בריבו', דהבאתי הגמרא כיון שעבר רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב לא יחטא. והנה אנו חושבים עכשיו ימי שנותינו שבעים שנה, אם כן הרוב של השבעים שנה הם שלושים ושש. והנה הגם שאמרינן כיון שעברי לו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא, מכל מקום לא יסמוך האדם על זה ההבטחה ואל תאמין בעצמך עד יום מותך רק יחשוב בכל עת לבטל היצר לבל יקרב לגבולו, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. וזה שרמז הפסוק 'ודל', היינו השלושים וארבעה שנים ששייר מהשבעים מחמת הרוב שעברו, לא תהדר 'בריבו', לא תהדר מחמת הרוב שעברו בלא חטא ועוון שתבטח בזה, רק תשתדל לעסוק בתורה ובמצות ולרחק היצר לבל יקרב חס ושלום לגבולך.
היוצא לנו מזה שבדורות הראשונים שחיי האדם היו יותר, אם כן בוודאי היה טוב לאדם שנברא, מחמת שימי נעוריו שיצרו רע אינם זמן ארוך כל כך כמו שני ימי שחרית וזקנה שאז מונע רגלו מרע, ואם כן קרוב לשכר ורחוק מהפסד. מה שאין כן בימים האלו שנתקצר שנותינו וימי שנותינו רק שבעים שגה כמו שאמר דוד המלך עליו השלום שימי שנותינו הם שבעים ואם בגבורות שמונים, אם כן לפי מעט שנתו והרבה חובתו על כן בוודאי טוב שלא נברא והלוואי שנתקן על כל פנים מה שפגמנו בימי נעורינו. ועל כן קרוב להפסד ורחוק משכר.
ועל פי זה יתבאר הגמרא הנצב בראש, דאיתא במסכת יבמות דף ס"ג תנו רבנן נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה וכו'. ובדף ס"ד שם אמרינן לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותיהן מרובות, אכל בדורות האחרונים ששנותיהן מועטות, שתי שנים ומחצה כנגד ג' עבורים וכו'. עיין שם.
אם כן על פי זה שפיר יתבאר הגמרא ת"ר שתי שניט ומחצה, היינו מפני ששנו חכמים שתי שנים ומחצה שיוציא ויתן כתובה מפני ששנותיהן מעטות, נחלקו בית שמאי ובית הלל וכו', היינו מזה נצמח הפלוגתא אי טוב שנברא או לא, כל זמן ששנותיהן מרובות לא שייך זהו הפלוגתא דבוודאי טוב שנברא כמו שכתבתי לעיל, אך מפני ששנותיהם מועטות, והיינו בשביל דשתי שנים ומחצה מזה נצמח הפלוגתא, ונמנו וגמרו היינו שמנו השנים… וגמרו שנוח לו שלא נברא, כי מאחר ששנותיהם מועטות אם כן קרוב להפסד ורחוק משכר, ועל ידי זה טוב שלא נברא. ודו"ק.

יצחק העבענשטרייט מעיר רישא מחבר ספר 'דורש חמורות'

(הבאר, כרך א, חלק ב, סי' כג)


הרב יצחק ב"ר ישראל הבנשטרייט, רב חריף ומפולפל, חריף ובקי, חסיד וירא, ודרשן מוכשר מהעיר רישא שבגאליציה, שלא נשא במשרה רבנית רשמית. הוא נולד בשנת תרס"ב (1901) והיה נין ונכד לרב ישראל הבנשטרייט אב"ד סאנוק, המכונה 'ר' ישראל חריף'.
רבו של הרב יצחק היה הרב אליעזר ליפא וייסבלום, רב אנשי ליזנסק בניו-יורק, מחבר הספרים 'דברי אליעזר' ו'פרח לבנון' ומו"ל 'ילקוט הדרוש'.

בשנת תרפ"א פרסם את ספרו הראשון 'דורש חמורות' לישוב כ"ב מדרשי פליאה בדרך הדרשה המפולפלת. בהקדמת ספרו כתב רמז לניסי הצלתו בתקופת מלחמת העולם הראשונה: "אברך ד' במקהלים ואפרשה כפי לאלוקי ישעי, והנני נותן הודאה אלשעבר, שהחיני וקימני והגיעני לזמן הזה, שפודני מיד מלכים על ומכף העריצים, וכאב את הבן יסור כן יסרני ולמות לא נתנני, ובשתי ידים לא דחפני, וצועק אני על העתיד, שיעמוד לימיני וינחני במעגלי צדק, יתן לי מחסורי שלא יפסוק פימי מגירסא, ויאזין שועתי ועתירתי כויעתר יצחק".

בשנת תרפ"ב הוציא לאור את ספרו של רבו, 'מדרש פליאה' עם 'דמשק אליעזר'.
בשנת תרפ"ט פרסם את ספרו 'קברות התאוה' – היא 'תורת הצמחוני', ספר המנסה להוכיח את צדקת הצמחונות, ואת התועלת שבה, על פי מקורות התורה, המוסר וההיגיון (רישא, תרפ"ט).
השתתף בחוברת 'אהל מועד' (הרבסט), שנה א, חוברת א, עמו' סד, ובחוברת 'הבאר', שנה ב', סימנים כג, נח וקנו, ושם שנה ג', סימן פז.
בשנת תרצ"ג היה בפריז.

בדף עד שנכתב על הרב הבנשטרייט, וממקורות ארכיוניים נוספים, עולה כי הוא התגורר בדוקלא והתפרנס ממסחר. הוא התחתן עם מרת בלימה לבית ראב, ונולדו להם שני ילדים: לאה ונפתלי. בשנת 1919 התאלמן הרב הבנשטרייט, ובהמשך עבר לעיר הגדולה הסמוכה, ריישא, התחתן שנית עם מרת מלכה, ונולדו להם שני ילדים: שלום והעני. הרב נספה בשנת 1942.

ועלה בידי שנתייסד חברה תלמוד תורה שלמדו התלמידים בהתמדה רבה, וממש אור חדש ראיתי בעיני / רבי מרדכי זאב הלברשטאם הי"ד

רבי מרדכי זאב הלברשטאם וחתנו הי"ד

ב"ה. גריבוב, בין כסא לעשור תרפ"א.

אלף שלומים וברכת טוב לכבוד הרבנים הגדולים היראים הנכבדים צנתרי דדהבא דורשי טוב לעמם ודורשי שלום לכל זרעם, ד' עליהם יחי' לאורך ימים טובים הנקרא בשם המוסד עזרת תורה.

אחרי דרישת שלומם הטוב יקרת מכתבכם עם הטשעק על סך וכו'… קבלתי, והנני להשיב לכם רב תודה מעמקי לבבי על כל הטוב אשר עשיתם לחזק ישיבתנו. מה טוב חלקכם ומה נעים גורלכם, ובפרט לעת כזאת אשר בעוונותינו הרבים שורר אצלינו רעב נורא. השם ירחם עלינו במהרה.
והנה ראיתי רצונכם לכתוב לכם ממצב התורה. שמחתי מאוד היות ברוב עמל ויגיעה רבה החזרתי בעיר זה אשר בעוונותינו הרבים היה נהרס לגמרי קרן התורה, ועלה בידי שנתייסד חברה תלמוד תורה שלמדו התלמידים בהתמדה רבה, וממש אור חדש ראיתי בעיני. אך מאוד מאוד צר לי שמחמת שערורות הנורא שאנחנו הולכים ודלים רחמנא ליצלן, אי אפשר בשום אופן לשלם להמלמדים שכרם, ועוד כמה אלפים אני חייב להם ואין לי לעת עתה שום מבוא לנהל להלאה התלמוד תורה. ולא אוכל לתאר לפניכם מגודל דאבון לבבי על כן נא לרחם עלינו ועל ילדינו שנוכל לחזקם ולגדלם על ברכי התורה והיראה, ולא ילכו חס ושלום אורחת עקלקלות.
והנה שמעתי שהרב הגדול מבייטש נ"י נסע למדינתם. הוא יתאר לפניכם ויספר לכם מהמצב שלנו בכלל ובפרט. ואנחנו צריכים לישועה גדולה שאין לשער ואין לספר, כי אנחנו בספינה המטורפת בים הצרות בעוונותינו הרבים. ה' יתברך ירחם עלינו ועל כל עמו בית ישראל בכלל ובפרט, ונשמע ונתבשר בכל טוב.
ואסיים בברכת גמר חתימה טובה עם שנה טובה ומתוקה, שנת קיבוץ גלויותינו ויתרומם קרן ישראל והתורה, ותפלתנו ובקשתנו יעלו לרצון לפני אבינו שבשמים. ואשים קנצי למלי, ואני אתן לכם הודיה על שעבר ומבקש על להבא לזכור אותי לטובה, הדורש שלומם באהבה רבה ובכל לב ונפש חפיצה, המחכה לישועת ד' בקרוב.

הק' מרדכי זאב הלברשטאם

(תורת החסידות ג, עמו' 312)


רבי מרדכי זאב הלברשטאם (תרמ"א – כ"ו בסיון תש"ב, 1881-1942) – מהרמ"ז מצאנז, האדמו"ר השני בחסידות צאנז גריבוב ואב"ד צאנז וגריבוב (שבמערב גליציה), שנודע כלמדן מתמיד, חריף ובקי גדול בתורה, וכל הש"ס היה שגור על פיו בעל פה. חברו, רבי טעוועלא מדוקלא העיד עליו שהיה כל כך בקי בארבעת חלקי השלחן ערוך ובפרי מגדים, עד שאם היו תוחבים לו מחט בשלחן ערוך היה יודע מיד את המילה בה תחובה המחט בכל דפי הפרי מגדים.

אביו, רבי אריה לייבוש הלברשטאם היה אב"ד גריבוב וצאנז, ובנו של רבי אהרן הלברשטאם אב"ד צאנז בעל 'קדושת אהרן' הידוע בשם 'דער קרייזער רב', בנו של מרן רבי חיים הלברשטאם ה'דברי חיים', אב"ד צאנז.

רבי מרדכי זאב התחתן עם מרת דבורה בת האדמו"ר מניישטאט, רבי חיים מאיר (ב"ר קלונימוס קלמן) הלוי אפשטיין, ועבר להתגורר בעירו של חותנו.

רבי מרדכי זאב הוסמך להוראה על ידי הרב דוד מנחם מאניש באב"ד, שכתב כי הוא ”מלא וגדוש בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, חריף ובקי, יראת ה' על פניו וראוי למלא מקום אבותיו ברבנות צאנז”.

בשנת תרס"ג מילא את מקום אביו ברבנות גריבוב, ייסד ישיבה ועמד בראשה. בשל מחלקתו של אביו, החל לכהן לצד אביו כרב בצאנז במקביל לרבנות בגריבוב, ולאחר מספר שנים, לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ה, מילא את מקומו ברבנות צאנז. שם המשיך לטפח את ישיבת 'בני תורה' שייסד אביו.

בשנת תרצ"ו כתב מכתב למנהלי כולל דראהביטש בדבר בקשת מחילה על קברו של נפטר.

יום אחד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה שלח רבי מרדכי זאב מברק, מצאנז לגריבוב, לבנו רבי ברוך, וכתב לו שעליו לברוח. רבי ברוך הורה לאשתו לברוח מיד עם הילדים, ונשאר עוד לזמן קצר.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, לאחר שהנאצים כבשו את צאנז, ידע הרבי שהנאצים מחפשים אחריו, ברח לטורנא (טארנוב) והתגורר שם בגטו, ובנו, רבי ברוך הצטרף אליו כעבור זמן קצר. בשנת תש"א (1941) הגיע רבי מרדכי זאב בחשאי לצאנז, כשהוא מחופש בבגדי איכרים, והחסידים גייסו כסף על מנת לסייע לרפאות את אשת הרבי שחלתה.

כאשר גירשו הנאצים את יהודי הגיטו ליער ליד טורנא, צעד לשם הרבי כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין. על פי המסופר היה הרבי במחבוא, אך העדיף לצאת ולהצטרף לבני קהילתו. לפני שיצא אמר לבנו רבי ברוך: 'אתה רך בשנים, ויש לך ילדים רכים, ויש לך הרבה מה לעשות בעולם הזה, צא ובקש לך מקום להיטמן שם עד יעבור זעם'. בעקבות כך המשיך רבי ברוך להסתתר, עד שנתגלה מחבואו בערב ראש השנה תש"ג (1942).

רבי מרדכי זאב נרצח שם בכ"ו בסיון תש"ב, יחד עם אלפי יהודים, והם נקברו בקברי אחים ביער. "אכן לא זכה להיקבר בקברות אבותיו, כי כאשר עלה הצורר ימ"ש לא רצה להינצל בעת שבני קהלתו ועדת מרעיתו נעקה"ש, ויצא ממחבואו והערה נפשו למות ביחד עם עדתו, לערך עשרת אלפים איש למען קדושת שמו יתברך. ובבוקר של יום המר כ"ו סיון דשנת תש"ב ביער סמוך לעיר טורנא חשק במסירות נפש באהבת הבורא אשר אין מים לכבות ועלה בסערות השמימה כמלאכי אש מעוטר בטלית ותפילין כשרו וצדקו הניח לדורות למשמר ויושר יליצו בעדנו חיות אש ותמיד ייראה אפרו לפניך ביחד עם בני משפחתו שנעקה"ש" (צי"ץ אהרן, עמו' קנז-קנח).

על פי לעהער (א, עמו' 181) הרבי גורש לאושוויץ בסוך שנת תש"ג (1942).

בנו של רבי מרדכי זאב, רבי ברוך הלברשטאם, מילא את מקום אביו ברבנות גריבוב, היה רבה של זקליקוב ורב הצעיר בצאנז וניספה במחנה בלז'ץ.  יש שכתבו שהובל לשם בערב ראש השנה תש"ג (1942) וקבעו את היארצייט לראש השנה, ויש שכתבו שניספה בג' בתשרי תש"ג (1942)..
בנו של רבי מרדכי זאב, רבי משה הלברשטאם, נספה עם משפחתו.
בתו של רבי מרדכי זאב, מרת פיגא בילא, ובעלה רבי דוד הורוויץ (בן האדמו"ר רבי אלעזר) מגרודז'יסק אשר מילא את מקום אביו כרבה של גרודז'יסק, נספו עם ילדיהם בבלזיץ בי"ז באייר תש"ג.

תשובות אל רבי מרדכי זאב הופיעו בשו"ת מהר"ש ענגל (ב: נד. ג: קח, קכד. ז: קסה. ח: רו), שו"ת מהרש"ם (ג: כה. ד: קמג, ה: רט) , אמרי יושר (א: קכג, ב: קסח), שו"ת הרי בשמים (ג: קסב), ובחבצלת השרון (תניינא, סד). בנוסף כתב חידושים באהל מועד (תרס"א), שנים ממכתביו פורסמו בתשובה כהלכה (עמ' 64 ודף לג), והוא הוזכר ב'הצעת תקנת רבים', מאת רבי אלטר עזריאל מאיר איגר מלובלין הי"ד.

לזכרו נכתב על מצבת קברו של אביו, באהל הצדיקים בצאנז:

בנו אדונינו מורינו ורבינו הרב הקדוש וכו' מרן מרדכי זאב הלברשטאם זצללה"ה ממלא מקום אביו ושימש בכתר הרבנות בק"ק גריבוב ל"ב שנים, ואחר פטירת אביו זצללה"ה ממלא מקומו כאבד"ק צאנז עד השואה ונהרג על קידה"ש ע"י הנאצים ימ"ש תש"ב בעיר טרנוב תנצב"ה

בנוסף נקבע שם לוח לזכרו ובו נכתב::

האבן הזאת אשר שמנו מצבה תהיה לעד לזכר איתן אדונינו שר התורה גאון הגאונים סיני ועוקר הרים קדוש מרחם אמו מנורה הטהורה חו"פ צי"ע רבן של ישראל מרן הגאון הקדוש רבי מרדכי זאב הלברשסאם בן רבינו הק' רבי ארי' ליבוש זצוקללה"ה הי"ד שימש בכתר הרבנות פה ק"ק צאנז המעטירה משנת תרצ"א לפ"ק ואחר פטירת אביו ביום כ"א אדר א' שנת תרצ"ה הוכתר להנהיג עדת חסידי צאנז עד עלות בסערה השמימה ונעקד"ה ביום כ"ו סיון תש"ב לפ"ק ביחד עם מחברתו הטהורה הרבנית הצדיקת מרת דבורה ע"ה הי"ד בת אדמו"ר הגה"ק בוצינא קדישא מוהר"ר חיים מאיר עפשטיין מניישטאט זצוקללה"ה

תמונתו של רבי מרדכי זאב הי"ד מובאת מתוך 'הנה מלכך בא', מערכת בית צאנז, עמ' 25 ועמ' 39. התמונה צולמה ע"י צלם עיתונות אמריקאי בעת הליכתו של הרבי לציון הרמ"א בקרקוב בל"ג בעומר תרצ"ב, כשלצידו חתנו רבי דוד הורוויץ הי"ד.

רמזי הפסח / הרב אהרן דוד רובינשטיין הי"ד

א) מצות הפסח לאוכלה ביחד עם מצה ומרור, ענין זה רומז על התאחדות והתחברות ג' מיני אישים, הרי הם: עשיר ובינוני והדל, החוט המשולש לא במהרה ינתק. בשר הפסח מורה על נדבי העם, דלבשר יש טעם וריח לפטם, כמבואר בסוגיין דריחא מלתא, דהיינו עשיר יש לו די לעצמו וגם בכחו לפטם אחרים בריחו הטוב. מצה מורה על בינוני שיש לו כדי סיפוקו ואינו נצרך לאחרים, אך גם אין לו כל כך ליתן, וכמו מצה פת שיש לו טעם ולא ריח, כמו שכתבו התוספות בעבודה זרה ס"ו, ב' וביו"ד סי' ק"ח שלא מצינו ריח בפת. מרור זה הדל והעני שנצרך לאחרים, ואין לו טעם וריח. והחיוב לאכול שלשתן יחד להלל כמבואר בש"ס, והיינו הלל שהיה עניו ושפל רוח ביותר, לזה אפשרי להיות בהתחברות אחת כל השלשה הנ"ל. ולא כן בעל הגאוה אין לו התחברות עם הפחותים ממנו. וכן הקמצן וצר עין, הוא מופרש מבני אדם ועומד בפני עצמו, ושלא יצטרך לעזרם וליתן וכו'. הן המה אבות הטומאה הגורמים מחלוקת, ועל ידי זה מתעכב הגלות. וכן בגאולת מצרים היה בשביל זה, כמו שכתוב 'אכן נודע הדבר' וכפירוש רש"י שם, ולכן שירה נאמרה בלשון יחיד, וכן עשרת הדברות בלשון יחיד, לרמז לתקומת בני ישראל, וכן קיום התורה הוא על יסוד זה, כמו שכתוב 'ואהבת לרעך' אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה וכו'. וכמו כן שעל ידי אהבת והתחברות יבוש מבני אדם לעשות רע חס ושלום, לא כן מי שהוא מופרש מהם. וזהו שאמרו (שבת כ"א) גץ היוצא מתחת הפטיש והזיק חייב, ראשי תיבות 'גץ' גיאות צר עין. זה יוצא מהפטיש, לר"ת בתוספות קידושין ל' ב' פטיש זה יצר הרע, וכמו שכתוב 'וכפטיש יפוצץ סלע', עיין שם, על ידי זה יצא והזיק וכנ"ל הרי זה חייב.
וקיימא לן מצה נפוחה וכפולה הרי זה פסולה. נפוחה זה הגאוה, והכפולה הסגורה שאין אויר נכנס שמה והרי הוא כמי שסוגר ידו מליתן צדקה וגמילות חסדים.
פסח כנגד אברהם עמוד גמילות חסדים.

ב) גאולת מצרים יש לומר בשביל הילדים והטף שהמה חביבים לפניו יתברך עד מאוד, וכמו שכתוב 'הבן יקיר וגו' ילד שעשועים. וכן כתבו המפרשים שזה ענין מה שישראל קשרו פסחיהם בכרעי מטותיהם, דהמטה היינו התולדות, כמו שכתב מהרש"א בבא קמא י"ד, והפסחים שבמצרים היו בשביל כרעי המטה. ויש לומר הענין על פי דינא, דהתוספות פסקו דקנין פירות כקנין הגוף, ובני ישראל המה קנין להקב"ה כמו שאמרו בפסחים פ"ח ב' ישראל קנין אחד כמו שנאמר עם זו קנית, והגדולים נקראו 'קנין הגוף', והתולדות 'קנין פירות', אך כיון דקנין פירות כקנין הגוף דמי, בדין יש לעשות טובה לאבות בשביל הבנים. ויש להביא ראיה דקנין פירות כקנין הגוף דמי מיציאת בני ישראל ברד"ו, וכתב רש"י דהותחל הגירות מלידת יצחק שהיה גר, כמו שכתוב ויגר וכו'. אך קשה הא כתיב 'בארץ לא להם', וארץ ישראל היא מוחזקת להם. ואמרנו לתרץ דכיון דהכנעניים אז בארץ, והיה להם קנין פירות, וקנין פירות כקנין הגוף דמי והרי הוא כמי שהוא שלהם, ונקרא להאבות 'בארץ לא להם'. ומצאתי בנח"ב ערך ארץ ישראל סי' כ"ו שכתב איך ארץ ישראל מוחזקת הא כנעניים בתוכו, אלא צריך לומר שהכנעני היה בתוכה רק בקנין פירות, וקנין פירות לאו כקנין הגוף, אבל אם אין ארץ ישראל מוחזקת יש לומר דקנין פירות כקנין הגוף דמי, עיין שם והוא כעין מה שכתבנו. וכיון דקיימא לן לומר ארץ ישראל מוחזקת, ואפילו הכי נחשב מיצחק, על כורחך קנין פירות כקנין הגוף, אם כן זכות התולדות מועיל כאלו היה קניין הגוף, ולכן אמר משה רבינו עליו השלום 'בנערינו ובזקנינו', הקדים נער לזקן שהמה העיקר.

ועל פי זה יש לומר גם כן מפורש, כיון שהקב"ה מוחל כל משמע שאפילו שוגג אינו, ועל כן ביטול חד בתרי, והיינו ריחא מיחשבא מלתא. אם כן הוא הדין ריחא זכות אבות מהני, ובדין שבני ישראל יגאלו בזכות אבות, כמו שכתוב 'וארא אל אברהם וגו' ואזכור את בריתו', ולכן 'שבת הגדול' שמה נאה לה, כי גדול מורה על המשפט, ודו"ק.

ג) במצרים ניצולו בני ישראל, מהמגיפה על ידי סימן שעשו בפתחי הבתים בזריקת הדם, כן עתה שמירת בני ישראל על ידי המזוזה הכשרה המעכבת את המשחית חס ושלום מלבוא. על כן צריכין להיזהר בבדיקת המזוזה אם נרקבת, עיין יורה דעה הלכות מזוזה, והגם שעל פי דין פעמיים בשבוע יש ליזהר בבדיקת המזוזה. ועוד יש שמירה בין איש לאשתו בזיווג, והיא הכתובה, שתקנו חז"ל, אסור לדור בלא כתובה הגם שעכשיו קיל, מכל מקום בעת הזעם והצרה, צריך ליזהר ביותר אם לא נאבדה הכתובה ולעשות כתובה דאירכסא ואז איש ואשה שכינה שרויה ביניהם, ואך טוב ישכון בארמנותם, כביכול.

ד) אם האדם מקיים נתינת צדקה לעניין בשביל צרכי הפסח אז אמירת 'כהא לחמא' וכו', באמת במה שאמור 'כל דכפין' וכו' אז יש תקוה שסיפור הגדה ובקשה יהיו דבריו נשמעים למעלה כמדבר דבר אמת, אבל אם לא יצא ידי חובתו, ואם כן אמירת 'כל דכפין' ו'כל דצריך' כסיפור מעשה בעלמא, אז לא יהיו דבריו מושגחים בענין בקשת הגאולה, ובפרט המקיים 'נתון תתן', יתן ויחזור ויתן בכפל 'כל דכפין' ו'כל דצריך' יזכה לגאולה וכו'.

ה) פרעה הרשע אמר 'באשר אשלח אתכם ואת טפכם' וגו' לא רצה לשלוח הטף, יש לומר כי זה עיקר עץ החיים לבני ישראל ילדי בני ישראל שאין בהם חטא, במהרש"א חדושי אגדות חגיגה ג' כתב 'טף' תיבה שלפניו ושלאחריו מהב' אותיות היא 'עץ ח"י', לאות ט' 'חי', לאות פ' 'עץ', ואם כן חשב פרעה שאם לא ישלח הטף יהיו חס ושלום בלא עץ חי ולא יהיה להם קיום. אבל משה רבינו עליו השלום סתר מחשבתו הרעה ואמר 'בנערינו' וגו'.

ו) בדרך מוסר יש לומר הלל היה כורך פסח מצה מרור ואוכלם יחד רמז על אחדות ג' כתות, עשיר זה פסח, בשר שמן וטוב, מרור זה העני, מצה זה הבינוני, יחדיו יהיו, (ראה למעלה אות א') וזה יש לומר נרמז במה שכתוב בפרשת בא 'צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו', ראש זה החשוב, כרעיו זה הפחות וקרבו זהו האמצעי והבינוני, וזהו רק אם העשיר משפיל את עצמו וחושב עצמו לעני וקל וחומר הבינוני. וזהו שאמרו באבות 'מאוד מאוד הוי שפל רוח', ב' פעמים 'מאוד', היינו ב' כתות הנ"ל יהיו בעיניהם ככת הג'. ולכן הלל שהיה עניו אפשרי בכריכה יחדיו ג' הנ"ל. וגם נתינת הצדקה תליא בענוות ושפלות רוח אז יכמרו רחמיו על העני, לא כן המתגאה מתאכזר על אחרים, כמבואר במגילה ל"א, אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו וכו' הגדול עושה משפט יתום, הרי שלרחם על עני הוא בחינת עניות, וזה מה שאומרין 'הא לחמא עניא' מחזיק את עצמו לעני, ועל ידי זה 'כל דכפין ייתי וייכול' וכו'. ובספר חוו"י מבעל או"ח ה' אור עולם סימן א' פירש יפה (תהילים י') 'בגאות רשע ידלק עני יתפשו במזימות זו חשבו', דהנה מצוה לילך בדרכיו ולהדמות אליו, וכמו שכתוב 'והלכת בדרכיו' וגו' 'ואתם הדבקים' אמרו חז"ל הדבק במצוותיו של הקב"ה וכו', ורק דבר אחד יש שאסור להדמות, וזה מדת הגאוה שנאמר 'ד' מלך גיאות לבש', וכל המתגאה הרי זה משתמש בשרביט המלך וחייב, רק במדת רחום וחנון וכיו"ב מצוה להדמות אליו יתברך. וזה הרשע מדמה את עצמו אליו במדת הגיאות לבד, וזה 'בגאות רשע ידלק עני' בוער האש בקרבו, יען שאינו נותן לו צדקה. וכי תימא שאסור להדמות למלך, אם כן למה בוחר במדת הגאוה, ועל כורחך שסובר מותר להדמות שאנו בניו, אם כן  קל וחומר בצדקה וגמילות חסדים, וזה 'יתפשו במזימות זו', בגמטריא י"ג, אלו י"ג מדות של רחמים. וזה שנאמר בווידוי 'אשר הקלת' שמותר להדמות אליך ברחום וחנון 'החמרתי, ואשר החמרת' בגיאות 'הקלתי'. יעויין שם דברי פי חכם חן. וכן אברהם אבינו עליו השלום שחג הפסח מרמז אליו הייתה מדתו כן, כמו שכתוב 'ואנכי עפר ואפר', ובגמילות חסד הידמה אליו. וזהו שכתוב 'שמעו מוסר חכמו ואל תפרעו', יש לומר למפרע וההיפך וכנ"ל. ולכן בפתיחת הסדר שאומרין 'הא לחמא עניא', שמרחיק מעליו מדת הגאוה, ומשום שאסור להשתמש בשרביטו, אם כן סלקא דעתך אמינא הוא הדין במדת הרחמנות, על זה אמר 'כל דכפין' וכו', בזה מדמה והולך בדרכיו. וההסבר דענין נתינת הצדקה הוא מטעם בן, וכמו שאמרו בבא בתרא ו' בענין המין עם רבי עקיבא, ועבד אסור להשתמש בשרביט המלך אבל בן בשרביט האב מותר. וכן בשבת שעכו"ם חייב מיתה, ובנ"י ציין רה"ש כריבו משום הנ"ל, ומצה נפוחה, זה המתגאה, פסולה, וכן חמץ הרי היא נפוחה והרי זה אסור.

ז) כתיב 'ד' מלך גאות לבש', זה מלבוש אחד, וכתיב (ישעיה נט) 'וילבש צדקה כשריון', זה גם כן מלבוש המקום, והאדם שרוצה לעשות לו מלבוש לא יבחר במלבוש הניאות, רק במלבוש הצדקה. וזה 'הא לחמא עניא' שמרחיק מעליו הגיאות, וכי תימא אם כן אין לו מלבוש, לכך אומר 'כל דכפין' זה מלבוש הצדקה.
וזה שתקנו לומר בפסח שמזומן ליתן להרעב והנצרך די מחסורו, יען שגאולת מצרים הייתה משום גאולת קרובים, כמו שאמר רבי עקיבא בבבא בתרא שם. ועיין שם בחידושי אגדות דסבירא ליה כרבי מאיר בין עושין רצונו של מקום ובין אין עושין רצונו של מקום הרי הם בנים וכו', אם כן אברהם אבינו עליו השלום שהורה דרך בגמילות חסדים, ועל כורחך סבירא ליה מטעם בנים למקום, ואם כן יש חיוב גאולת קרובים, ואתי שפיר מה שפירשו 'דבר נא' וגו', שלא יאמר הצדיק, היינו בעל צדקה הנ"ל, על כורחך כשיטה הנ"ל, 'ועבדום וענו' קיים בהם, הגם שיצאו באמצע הזמן מכל מקום בדין יצאו משום גאולת קרובים, ויגיע להם רכוש גדול. ויש לומר עוד דרכוש גדול מגיע להם, יען שהמה בנים, ואומות העולם עבדי המלך, וקיימא לן עבד כנעני עובד הבן, וכמו שכתוב 'והתנחלתם אותם' וגו', וכל מה שקנה עבד קנה רבו. ועל פי זה תפורש מה שנאמר (תהלים ב, ז) 'אמר אלי בני אתה וכו' שאל ממני ואתנה גוים' וכנ"ל. ואם כן יען שהמה בנים, בדין הרכוש גדול שלהם. וענין חשיבות הבן זכו ביו"ד לחדש, שמסרו נפשם על עשיית קרבן פסח וזה סימן לאהבת הבן, דאלו עבד אי אפשר לבוא למדריגת מסירות נפש שעובד רק מיראה ובמטריחו מניחו והולך לו, כמו שכתב רש"י בפרשת ואתחנן וכו' על הפסוק 'ואהבת'. ועיין שם. וכיון שזכו לבחינת 'בן' קנו הרכוש גדול, ולכן מקודם היה רק על ידי שאלה, רק אחר כך זכו לגמרי. ויתכן שם 'שבת הגדול' שנעשו אז גדולים, כמו שכתוב 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים', כדרשת חז"ל.
ובמקום אחר אמרתי באופן אחר.
ועל ידי שאנו מכונים בניו, יש לנו דין הקדש, דקיימא לן וולד הקדש הרי הוא כהקדש. 'אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך' (תהילים ב, ז). ופירש רש"י דרומז על מה שכתוב 'בני בכורי ישראל', ונמשך מזה שהולידו, ואם כן הרי זה ולד הקדש, והרי הוא קדוש וכמו שנתבאר. אם כן אנו בחינת הקדש, וזה 'בני בכורי ישראל' בחינת קדש. ובבא מציעא נה, ב דרשו 'את אשר חטא מן הקדש' לרבות פחות משווה פרוטה להשבון. וכן פסק הרמב"ם שמחויב בקרן אפילו פחות משווה פרוטה. ולכן נגאלו בני ישראל הגם שהיו בשפלות המצב ואינם חשובים לשווה ממון, והרי הם כמו פחות משווה פרוטה שאינו חשוב ממון בדיני תורה, מכל מקום יען שהיו הקדש, אפילו פחות משווה פרוטה חייב בהשבה. ורש"י פירש שם מ'את' דריש, והיינו כרבי עקיבא דדרש אתין, ואתי שפיר 'שלח נא ביד תשלח', זה רבי עקיבא, ולהנ"ל אתי שפיר היטב. ושיטת רבי עקיבא אמתית והקב"ה פוסק כמותו. ויתכן על פי מה שאמר האר"י ז"ל ז"ל יצאה נשמתו באחד, רצה לומר בשביל יחודו ש"ע בענין מכירת יוסף, שכנגד זה היו עשרה הרוגי מלכות ורבי עקיבא כביכול כנגדו יתברך על כן שיטתו מתקיימת אצלו.

ח ) נחזור למדרש הנ"ל, מצי מצינו פלוגתא בש"ס אם גורם לממון כממון דמי או לא. וקיימא לן לאו כממון דמי, כמו שכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות גניבה ה"א, אך מכל מקום בדיני שמים גם גורם לממון כממון דמי, ובפרט לפי מה שכתב הש"ך דהבעל התרומה סבירא ליה גרמא בניזקין וגורם לממון חד הוא, ובגיטין נג. א מבואר שם דגרמא חייב בדיני שמים, עיין שם פירוש רש"י. אם כן הוא הדין גורם לממון בדיני שמים דומה לממון ממש, ולכן מחזיקי תורה מקבלין שכר תורה כענין יששכר זבולון, והיינו טעמא דגורם לממון ממון וכו'. וכן מחשבה טובה הרי היא כמעשה, דמחשבה נחשב לגורם עיין שם בגיטין פירש רש"י בסוף העמוד וכממון דמי ולכן מחשבה טובה כמעשה. כן תשובה מאהבה הרי העבירה גרמה זאת המצוה החשובה של תשובה מאהבה וכממון דמי על כורחך גם עבירה נחשב לזכות ומקבל שכר על זה וכנ"ל. ומצינו בדין חמץ דאף על גב דבכל התורה גורם לממון לאו כממון דמי, אבל בחמץ בקבל אחריות מעכו"ם הרי זה מחוייב לבער, ואמרו בפסחים ה. ב דרבתה התורה מ'לא ימצא' וגו', ועל פי זה יתפרש ההמשך בפרשת קדש 'לא יראה לך חמץ' וגו', ובכלל זה הוא הדין אחריות וגורם לממון, כמו שאמרו שם דרבתה התורה במקום אחר, ועל כורחך כממון דמי, ולכן 'והגדת לבנך וגו' בעבור זה עשה ד' לי', שבגאולת מצרים נגאלו גם כן מכח גורם לממון, שהרי כתבו המפרשים דזכו לצאת מארץ מצרים בשביל ילדיהם הקטנים שלא חטאו. ולכן הקדים משה רבינו עליו השלום בפרשת בא 'בנערינו ובזקנינו נלך', הקדים נער לזקן שהמה גרמו לכל הנ"ל, וזכות האב יען שהוא גורם לבן הצדיק, ועל כורחך גורם לממון כממון דמי. וזה נודע מענין חמץ, ולכן 'בעבור זה עשה' וגו'. ובאהרן הייתה השנאה גם כן מכח גרמא בנזקין, שגרם שיהיו כמזידין ולא שוגגין, ואם כן קל וחומר לטובה דכממון דמי, ולכן על ידי זה היה לו כח למשה רבינו עליו השלום להתפלל שיחוס על אהרן בשביל בניו, דגורם לממון הוא חשוב כממון. ותרי זימני הרי הם חזקה בסכנת נפש, והבור שנואה ומימיה חביבין בתמיה, זה בדומם לכבוד לעצים זה הצומח נודע מהנ"ל שמקרבין המוליד בשביל התולדה כי באהרן הכהן וכמו שביארנו.
ואתי שפיר לשון המדרש בשבילך אני מקרבו, שהרי משה רבינו עליו השלום הוציאם מארץ מצרים מכח סברא זו דבניהם כאלו המה בעצמם, דגורם לממון גם כן כממון דמי, ולכן בשבילך לשיטתך אני מקרבו, וכנ"ל.
והנה רבי שמעון סבירא ליה בש"ס דגורם לממון כממון דמי (בבא קמא ע"ד ופסחים ה') ובסנהדרין פ"י אמרו סתם ספרי ריש וכלהו אליבא דבי עקיבא שהיו תלמידיו, ויש לומר דרבי עקיבא גם כן סבירא ליה כן. ועיין מלא הרועים ערך גורם לממון אות ה' ואות ו' שכתב שיש לומר דרבי עקיבא גם כן סבירא ליה הכי אם כן הכי מפורש 'שלח נא ביד תשלח' ביד רבי עקיבא דרבי עקיבא סבירא ליה גורם לממון כממון דמי, ואם כן בני ישראל שהיו בחינת גרום לממון על ידי ילדיהם וטפם זכאין ליגאל, על כן שלח על ידו. ודו"ק.

ט) באופן אחר על דרך הנ"ל יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל אין פודין השבויין יותר מכדי דמיהן גיטין מ"ה, א, והנה בפשיטות יש לומר הא דיצאו בני ישראל ברד"ו בתוך הזמן, הטעם משום פדיון שבויים שהיא עולה על כל המצות, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מתנות עניים, וביורה דעה סימן רנ"ב, שאין מצוה גדולה כפדיון שבויים ועובר על כמה לאוין וכו' והקב"ה מקיים כל התורה, אם כן  מחויב היה להוציא בני ישראל מגלות מצרים מכח הנ"ל.
והנה במדרש רבה פרשת משפטים פרשה ל' סי' ט' ט' מביא שם דררבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שדרשו שהקב"ה בעצמו מקיים כל התורה, ושאל המין מענין שבת, ועוד עיין בפסיקתא דרב כהנא פרק כ"ב. ומדרש תנחומא תשא סימן לג מבואר דרבי עקיבא השיב הך תשובה, דכל העולם היא חצירו ומותר לטלטל בכולה, על כל פנים לרבי עקיבא סבירא ליה דהקב"ה מקיים כל התורה כולה שהוצרך לתירוץ משבת, ובמדרש רבה הנ"ל גם רבי עקיבא בתוך התנאים שדרשו כן, ואם כן פשיטא שמחויב במצות פדיון שבויים ובמצרים לא היה אפשר רק על ידי הקב"ה, וכמו שנאמר אני ולא מלאך וכו', ועל פי זה יש לומר מפורש 'שלח נא ביד תשלח' זה רבי עקיבא, ומובן מעצמו דלרבי עקיבא מחוייב הקב"ה לפדותם אפילו בתוך הזמן, דכל שעה זמנו הוא, אך מכל מקום כתוב 'ולא יכלו להתמהמה' ופירשו המפרשים שהיו חס ושלום משוקעים בטומאה כל כך שאלו נשתההו עוד רגע חס ושלום לא היה שריד לבני ישראל, ואם כן המכות הנפלאות שעשה הקב"ה היה יותר מכדי דמיהן ואסור לפדותם ביותר מכדי דמיהן וכנ"ל, ובמדרש רבה ויקרא פרשה ב' סימן א' דרשו על הפסוק 'הבן יקיר לי' וגו' רבי אבא בר כהנא אומר אלו היה פרעה מבקש משקל כל אחד ואחד מישראל אבנים טובות ומרגליות לא הייתי נותן לו, בתמיה. אמר רבי יצחק והלא בדמים נטלן, משפחות משפחות של כנים, משפחות משפחות של ערוב, אין אלו דמים, סתמיה. הוי ביוקר ישראל עומדים לו וכו', אם כן נחשב לדמים, וכיון שהיו בני ישראל בשפלות המעמד אם כן הויא ליה יותר מכדי דמיהן, ואיך הותר לפדותם ביוקר כל כך. וכן הקשה בספר צפנת פענח החדש ערך 'גאולה' אופן א'. אך הש"ך ביורה דעה סימן רנ"ב ס"ק ד' בשם הב"ח כתב דבקרוב מותר, וכיון שאנו בנים למקום שפיר דמי, וזהו שכתוב 'בני בכורי ישראל', לתרץ קושיא הנ"ל. ועל פי דרכינו יתפרש גם כן מאמר גמרא דברכות שלא יאמר אותו צדיק אברהם אבינו עליו השלום שעשה צדקה, ואם כן מטעם בן כמבואר בבבא בתרא ו', ואם כן מותר אפילו ביותר מכדי דמיהן, יאמר הגיע הזמן לקיים בהם עבדום וענו אותם, כיון שבדין לפדותם אין זה כתוך הזמן ומגיע להם רכוש גדול, ובפרט שהמה בנים והרי הם רב כמו כביכול, וכל מה שקנה עבד קנה רבו. ואפילו רבו נתן לו מתנה, לא קנה, כמו שכתב הרא"ש בקידושין עיין מ"ק מחיד"א ערך ק' אות כה (וכן כאן אף על גב שהיה להם הרכוש גדול על ידי יוסף שנתן לאוצר המלך, ואם כן יקחו בני ישראל, אך אין לעבד קנין אפילו רבו נותן לו). ולכן 'דבר נא', שהרי בני ישראל המה בניו, וכל העולם הרי הוא שלהם, אף על גב 'והארץ נתן לבני אדם', ובגיטין מיט דרשו זה על אומות העולם שיש להם קצת קנין בארץ לחפור שיחין ומערות, מכל מקום אפילו רבו נותן לו הרי הוא של רבו, ואם כן מגיע לנו הכל. וזהו שכתוב (תהלים ב, ד) 'אמר אלי בני אתה וגו' שאל ממנו ואתנה גוים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ', והיא מהאי טעמא דכל מה שקנה עבד וכו', ולשון זה כתוב בעבד 'והתנחלתם אותם לרשת אחוזה' וכנ"ל.
ועל פי הנ"ל אתי שפיר מה שאמרו גדולה צדקה, שעל ידי זה נחשב לבן, ואם כן מותר אפילו יותר מכדי דמיו, ולכן מקרבת הגאולה.

(נטיעות אד"ר, סי' עו)


הרב אהרן דוד רובינשטיין הי"ד – נולד בשנת תרנ"ב בעיר מעזא קאוואטשהאז לאביו, הרב החסיד ר' יצחק, שכיהן כשו"ב בעיירה. מצעירותו למד בכישרון ובהתמדה תורה, יומם ולילה. היה תלמיד בישיבתו של הרב אברהם יוסף גרינוואלד, בנו של בעל 'ערוגת הבושם', במקאווא ולמד אחר כך בישיבת הרב שאול בראך. הוא הוסמך להוראה על ידי רבותיו, ועל ידי הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סאטמאר, הרב מנחם בראדי אב"ד קאלוב, הרב נתנאל הכהן פריד אב"ד אויוואראש מחבר ספר 'פני מבין' ועל ידי הרב שאול רוזנברג אב"ד ראצפערט.

לאחר נישואיו למרת מרים, בתו של הרב החסיד המפורסם ר' אליעזר פיין, היה הרב אהרן דוד סמוך על שולחן חותנו במשך חמש עשרה שנים. חותנו התפרסם בגודל הפלגתו במצוות הכנסת אורים, ותמך בצדיקי דורו בסכומים הגונים.

בשנת תרע"ז, בהיותו בן עשרים וחמש, מונה הרב אהרן דוד לרב קהילת קאוואטשהאז, ייסד שם ישיבה לתלמידים מופלגים ולימד בה שנים רבות. הוא דאג לכל צורכיהם של תלמידיו, ואהב אותם מאוד. הוא למד מתוך בקיאות עצומה בש"ס ובפוסקים, הנהיג את קהילתו בענווה גדולה, ולא הסכים לקבל מהם שכר.
הרב חידש חידושים נפלאים, והיה דרשן מובהק. שנים רבות לאחר השואה התגלו הרבה מכתביו, ובהם חידושים רבים.
מכתביו יצאו לאור הספרים 'נטיעות אד"ר' דרושי אגדה ופלפול על המועדים (תשכ"א, תשמ"ט), 'נטיעות אד"ר החדש' על המועדים (תשס"ט), 'פרי אד"ר' (תשנ"ז), 'יד אהרן' – דרושים על התורה, ושו"ת על השלחן ערוך וחידושים בש"ס וברמב"ם (תשכ"ט, תשנ"ז).

הרב נהרג על קידוש ה' עם רעייתו, ועם רוב בני משפחתו ובני קהילתו בח' בתמוז תש"ד.
בתו אסתר הי"ד ובעלה הרב הגאון ר' יחזקאל שרגא (ב"ר אייזיק) וווינברגר הי"ד, מהרגו על כל צאצאיהם.
בתו דבורה ובעלה הרב הגאון ר' משה (ב"ר ישראל מאיר – בנו של 'ערוגת הבושםם') גריוואלד, נהרגו על כל צאצאיהם.
בתו מלכה ובעלה הרב הגאון ר' שלום דוב (ב"ר יעקב) שטיינר, נהרגו עם כל צאצאיהם.
בניהם משה, שלום ויצחק מאיר, נהרג גם הם בשואה.
הי"ד.
שרדו בניו, הרה"ח חיים צבי והרה"ח יחזקאל, ניצלו. הרב יחזקאל מסר את נפשו להצלת כתבי אביו, והשקיע רבות להוצאתם לאור.

ירושה לנו מאבותינו הקדושים מי שהוא בגדר ישראל, צריך לסבול הכל ולקבל באהבה / הרב נתן אנטשיל קרויס הי"ד

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. והתירוץ הוא: מתחיל מעבדים היינו. יש לדקדק הלא התרוץ נאמר בסוף, מה שייכות יש עבדים היינו למה נשתנה? ויש לומר דהנה כתיב בפרשת שמות 'ויאמר פרעה למילדות העבריות מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים' וגו' 'כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה', לכאורה נראה תירוצם שאינו אמת חס ושלום. ויש לפרש דדבר אמת היה בפיהם, והוא דהנה גזירת פרעה על המיילדות היה להמית את ילדי בני ישראל כדי שלא יולד מושיען של ישראל, אבל באמת בחינם הייתה הגזירה על כללות ישראל, כי אצל המיילדות עצמן נולד מושיען של ישראל, אם כן לא יפעול כלום בגזירתו במה שהמיילדות יהרגו את ילדי ישראל אצל אחרים, ומרים הנביאה הייתה יודעת ואמרה 'עתידה אמי שתלד בן שהוא יושיע את ישראל', כדאיתא במדרש. לכן אמרו לפרעה מילתא דמשמע לתרי אנפין שלא יבין פרעה תובניות דבריהם, וזהו שאמר הכתוב 'כי לא כנשים המצריות העבריות', כלומר, כי היכא נשים המצריות אינם יולדות המושיע, כמו כן העבריות, לא יולד אצל העבריות, אלא אצל מי, כי חיות המה', היינו אצל המיילדות בעצמם, אם כן למה לנו להרוג אותם בחינם. וזה היה דברי אמת וצדק. ופרעה הבין כפירוש רש"י, דהיינו 'כי חיות הנה' קאי על כל הנשים.

באופן אחר אהובי רבותיו איך אני עומד פה ודורש כד דכורנא מי שעמד פה בשנה שעברה כבוד אאמו"ר בגאון הצדיק זצ"ל ונמס לבי בקרבי ויתמה אני איך אוכל לפתוח את פי. אבל ירושה לנו מאבותינו הקדושים מי שהוא בגדר ישראל, צריך לסבול הכל ולקבל באהבה, כי כמה סבלו אבותינו הקדושים – טבע ישראל כך הוא. אבל לא כן אומות העולם, להם אין בכל לסבול כל כך. וזה אפשר היה עצת פרעה, כי פרעה היה יודע שנשים צדקניות כיוכבד ומרים לא ישמעו לגזירתו לשפוך דמן של ישראל שהוא ביהרג ואל יעבור, ובוודאי היו מפורסמות בצדקתן הגדול, ועל נתחכם ואמר להם בסוד שגם הוא יש לו אהבת ישראל מאוד, והא ראיה שהורידוהו מגדולתו ג' חודשים שלא הסכים לעצתם, על כן עצתו אמונה שיותר טוב להשליך הבן הילוד ליאור, כדי שלא יהיה לו חס ושלום מער לעבוד בקושי שעבוד כל כך.
ובאמת כן הוא סברת האומות כדי שלא יהיה להם צער הורגים את עצמם, ומעשים בכל יום שהורגים את עצמם במיתות משונות, כדי שלא יסבלו צער, וזה היה סברת פרעה. אבל לא כן אצל ישראל, שהם רגילים מצד אבותינו הקדושים לסבול הצער ולחיות ולצפות לה' לישועה. וזהו שאמר הכתוב 'מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים הלא אמרתי לכם' עצה טובה לטובתכם. ועל זה השיבו 'כי לא כנשים המצריות העבריות', סברת ישראל אינו כסברת המצריות להמית את עצמם, 'כי חיות הנה', מבקשים לחיות וסובלים צער ואחר כך בא להם הישועה – וכן היה שהיו מגדלות את בניהם בחיי צער ובקושי השעבוד ובא להם הישועה. עכשיו בעוונותינו הרבים הדור קצת גרוע ואינם משגיחים כל כך על בניהם רק כל זמן שהם קטנים, אבל כשהם גדולים יוצאים ברשות עצמם ודומים כמו התרנגולים, כל זמן שהם קטנים הם אוהבים וכשהם גדולים מנגחים זה את זה, ומטעם זה נתארך הגלות שקשה עכשיו לסבול הגלות והולכים אחרי שרירות לבם. וזהו שכתוב 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', רצה לומר הגלות הזה נשתנה מכל הגלויות ולמה ארוך כל כך, התירוץ הוא 'עבדים היינו וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים', ולא היינו סובלים עול הגלות והיינו מקבלים הגלות. מה שאין כן בזמן הזה קשה עול הגלות, עול הסבל, וה' יתברך ימהר וישיש עלינו לגאלנו במהרה בימינו ויראינו נפלאות אמן.

(שארית נתן, עמו' קיב-קיג)

מקצת הדרשה לשבת הגדול אשר דרשתי בסאניסלוי בס"ד

'צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורה העולה הוא העולה על מוקדה' וכו', וכתב רש"י ז"ל ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.
ואמרתי לפרש דבריש הלכות פסח (בסימן תכ"ט) שואלין בהלכות הפסח ל' יום קודם הפסח. הגהה, ומנהג לקנות חטים. יש לומר בדרך צחות כמו שהביא כ"ק אדוני אבי זקני מטשעטשעוויץ זצ"ל בספר מכתב, אשר בשעת התנאים שלו עם בת הגאון הקדוש מטשענגער בעל מנוחת אשר זי"ע, עשה בעל מנוחת אשר זצ"ל סעודה גדולה כיד המלך. ושאל אותו מחותנו, הוא אבי החתן הגאון הקדוש אב"דמאד בעל דברי רנ"ף זצ"ל, היתכן שבזמן חרבן בית המקדש לעשות סעודה גדולה ורחבה כזו, והשיב על פי דברי הגמרא דבזמן שבית המקדש קיים הקרבנות מכפרים העוונות, ועכשיו כשחרב בית המקדש שולחנו של אדם מכפר, היינו אכילת הבשר במקום הקרבן, ולכן התוודה ואמר הגאון הקדוש בעל מנוחת אשר כי יש לו עוונות שמינות וצריך להביא חטאת שמינה, משום הכי עושה סעודה גדולה ושמינה שיכפר על עוונותיו. כן אמר בדרך הלצי, ובאמת היה מנהג כבוד קדושת זקיני בעל מנוחת אשר להיות יושב רוב ימיו בתענית.
והנה המגן אברהם כתב ריש הלכות פסח כתב שהדרשה שאומרים בשבת הגדול הוא במקום קרבן, נמצא שצריך להרבות מאוד מאוד, ואף על פי כן לא יספיק כפי עוונותינו לכפר בדרשה בלבד, לכן צריך להרבות בצדקה, שזה כמו שולחנו של אדם שיתן לאכול לעניים וליתן להם צדקה מעל שולחנו, וכולי האי ואולי יספיק במקום הקרבן.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה היא העולה', שצריכין לעשות בתורה וזה חשיב כמו [עולה ו]הלא הדרשה לא יספיק לכפר על עוונותינו, לכן בא הרמ"א ומוסיף עוד וכתב ומנהג לקנות חטים לחלקם לעניים, וחזי לאיצטרופי, ושניהם יספיקו.
וכל זה ניחא אם נותנים צדקה, אז די לקצר בהדרשה, אבל אם אין נותנים צדקה, שאין לו ממה ליתן, אז בוודאי צריכין על כל פנים להאריך בדרשה כדי שהתורה והדרשה שהוא במקום קרבן יהא די לכפר.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה הוא העולה', שצריכין לעסוק בתורה וזה חשוב כמו קרבן עולה, על זה בא רש"י ז"ל והביא דברי ר"ש, ביותר צריך הכתוב לזרז שיתעסקו בתורה במקום שיש חסרון כיס, ואין לו קרבן על ידי הצדקה, רק על ידי לימוד לבד, בוודאי שצריכין להשתדל לעסוק בתורה שיהא על כל פנים 'זאת תורת העולה' כקרבן עולה.
או יאמר באופן אחר, על פי תוספות קידושין ל"ח, שהקשה למה לא יבא עשה דמצה וידחה לא תעשה דחדש, ודתירצו משום דאין עשה דמצה שהוא קודם הדיבור יכול לדחות לא תעשה דחדש שהוא אחר הדיבור. עיין שם. הרי דעשה שלאחר הדיבור חמור יותר מעשה שלפני הדיבור, ובגמרא יבמות דף ה: משמע להיפך, שקודם הדיבור חמור טפי. והנה מצות שבת קודש הייתה מצוה ראשונה לאדם הראשון ולא פסק מאז מעולם, נמצא שהוא יותר גדול מכל המצות.
וזהו שמתבאר שבת שלפני הפסח שהיה לפני הדיבור, נמצא לפי גמרא יבמות חמור וגדול יותר מכל המצות, משום שהיה מצוה הראשונה גבי אדם הראשון. וכן עתה שמרו השבת ברשות עצמן בפעם ראשונה אחר השיעבוד מצרים, לכן נקרא 'שבת הגדול' שהוא גדול מכל המצות, לפי דברי הגמרא יבמות.
[וכאן דרש בסוגיא דחדש, ואחר הסוגיא, פתח לומר דיני הפסח, ואמר] אמרו חז"ל המתחיל במצוה אומרים לו גמור וכו' [יש לבאר] מי שרוצה להתחיל במצוה ולעשות כתיקונה, אומרים לו 'גמור תחילה דיני המצוה היטיב כדי שתעשה המצוה כראוי', לכן אף על פי שכל העולם יודעים דיני פסח, מכל מקום מצוה לחזור הדינים כדי לעשות ולקיים אותם היטיב על נכון. [ואמר הדינים].
במשנה פסחים פ"ג אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו' וקונן של סופרים, רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים וכו'. יש להתבונן למה קורא התנא החמץ על שם המדינה, היה לו לומר איזה מין חמץ חשוב, מה נפקא מינא שם המדינה.
יש לומר בדרך רמז ומוסר, דהנה מצות ביעור חמץ רמז על היצר הרע שגורם לנו עשיית עבירות וצריך לבער אותם מן העולם, לכן מרמז המשנה אותם עבירות שנוהג בנו בעוונותינו הרבים.
הנה פירשתי הפסוק בתילים, 'עדות ה' נאמנה מחכימת פתי', כי בשעת מתן תורה פתח הקב"ה ז' רקיעים וקרע התחתונים והראה לנו שהוא יחיד בעולמו, וכתבו במדרש על זה דמשם זכינו למצות קריאת שמע בכל יום להעיד על כביכול שהוא אחד יחיד ומיוחד, אומנם בעל חטא אינו כשר להעיד והוא פסול לעדות, לכן צריך להרהר בתשובה מקודם. וזהו שכתוב 'עדות ה' נאמנה', להעיד על ה' יתברך צריך להיות נאמן באמת, לכן מחכימת פתי צריכין לתקן מקודם קריאת שמע הטיפשות, וכמו שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ולכן קודם 'מחכימת פתי' לתקן הטיפשות, ואז יכול לומר קריאת שמע ולהעיד על ה' יתברך באמת שהוא יחיד ומיוחד.
ובעוונותינו הרבים נתבונן האיך אנו מתפללין והאיך אנו אומרים קריאת שמע, וחס ושלום אפילו פעם אחת לא אמרנו שמע ישראל כדבעי למהווי, רק מדברים זה עם זה בשעת התפילה ואינם מתבוננים לעשות תשובה קודם קריאת שמע על כל פנים בהרהור וכו' וכו'.
בספר תולדות יעקב יוסף פירוש 'פסח מצה ומרור', מצה מרמז על הגאולה, מרור מרמז על הצרות, הכל תלוי הפה איך מתפלל ואיך קורא קריאת שמע. וזהו שאמרו 'פסח' כמו 'פה סח', תלוי אם מצה שיצמח מתפילתו טוב, או מרור שיצמח רע חס ושלום, דאם יתבונן בתשובה קודם תפילה וקריאת שמע אז טוב ותתקבל תפילתו לטובה וכו'.
ומהאי טעמא המנהג לומר בכל דבר צרה רחמנא ליצלן, תיבת 'שמע ישראל' כי בעת צרה לבו נשבר ועושה תשובה, וכן נמי קודם מיתה רחמנא ליצלן אומרים הפסוק 'שמע ישראל', דאז יקיים המצוה 'שמע ישראל' כראוי וזכות המצוה יגן עליו, ואז נתקיים אצלו 'עדות ה' נאמנה' ומעיד באמת בכשרות.
ומזה הטעם גופא שאין מתפללין כראוי אלא משיחין בתפילה ובקריאת התורה, זה מראה שאין חשוב אצלו התפילה והתורה, לכן אין מי שירצה לעמוד אצל הבעל קורא בשני צדדיו כנהוג, אף דאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח דף קס"ד מובא בשערי רחמים עם ספר שערי אפרים שער ג' א"י עיין שם, דבעל קורא הוא בחינת משה רבינו, והעומד אצלו בחינת כביכול, ועיין במשנה ברורה סימן קמ"א ס"ק ט"ז דהסגן עומד אצל הבעל קורא הוא כביכול במקום ה' יתברך, ועיין במסכת סופרים פרק י"ד הלכה י"ד (הובאו דבריו באוז זרוע הלכות שבת) אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא דיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד האבות. ועיין שם עוד וכו'. על כל פנים דבר גדול הוא לעמוד אצל הבעל קורא וזה דבר הגון, להיות נחשב כמו כביכול, אפילו הכי אין מי שירצה לעמוד שם.
וראיתי מהגאון ר' אלעזר פלטקילס ז"ל מה שאנו אומרים בליל כל נדרי 'ראה עמידתנו דלים ורקים', דבימים הראשונים היה עומד אצל הספרי תורה נכבדי העיר ובעלי מידות ומעשים טובים, ועתה עמידתנו עומדים רק דלים וריקים, ופה אפילו דל וריק אינו רוצה לעמוד, ואין דרך זה יכשור, וראוי לעשות אסיפה ולבחור איש שיהיה לכבוד המקום ולכבוד התורה הקדושה לא רק כבודו. וכל זה מפני שאין משגיחין על כבוד בתי כנסיות בתפילה, כמו שכתוב בשלה הקדוש (מה שהיא הטור בסימן תל"ג בשם הירושלמי) בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה, רצה לומר התפילות שהתפללו בכל השנה יש לבדוק אותם אם היו כראוי וצריך לתקנם שיתפללו היטב לכל הפחות מכאן ולהבא.
וכמו כן ענייני לימוד תורה הקדושה, מועטים הם הלומדים בכל יום לכל הפחות דף אחד גמרא, בעוונותינו הרבים התורה מונחת בקרן זווית, אוי לי אם אומר וכו' ולא רק בבעלי בתים, אלא יש גם מרבנים שאין העיקר אמלם לימוד התורה, רק אמירת לעג שפה ולשון מדברת גדולות. וכמו שאמרתי בדרך צחות כאשר חטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה למשה 'לך רד כי שחת עמך', דכל זמן שהם מתנהגים בדרך התורה כראוי אז רוצים לשמוע מפי הרב דרשה בתורה ובהלכה, אבל אם נטו מדרך התורה אז אינם רוצים לשמוע מפי הרב דברי תורה רק דרשה הנקרא רעדע שאין בה ממשות תורה. וזהו שכתוב 'לך רד' צא תאמר להם רעדע, 'רד' לשון 'רעדע', 'כי שחת עמך ' ואינם רוצים עוד דרשה רק רעדע.
ובזה אמרתי לרמז בפסוק 'ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', ודרשו חז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ותמוה הלא מי הוא שראה את המלאך שידע אם הרב דומה להמלאך או לא.
אבל הכוונה בדרך צחות, הנה המלאכים אינם יודעים לשון ארמי רק לשון הקודש, ואם כן אם הרב דורש בלשון אשכנז וכדומה, זה סימן שאין הרב דומה למלאך, כי המלאך אינו יודע רק לשון הקודש, ואם כן כל עיקר הדרשה שלו אינו דברי תורה רק שייטב לשונו בעיני הקהל בלעג לשון ואין בינה, אם כן מזה הרב אל תבקש תורה או דרשה, רק רעדע. אבל אם הרב דומה למלאך שמדבר בלשון שמדברים כל יראי ה', זה סימן כי תורה יבקשו מפיהו, ותשמעו ממנו דברי תורה ולא רעדע.
ובזה נראה לפרש המשנה בסוף מסכת סוטה משחרב בית המקדש גברו בעלי לשון, רצה לומר העיקר עכשיו מי שיש לו לשון טוב ויכול לומר רעדע ובעל זרוע איש גבור. ואין דורש, רצה לומר אין ממש בדרשה שלו רק רעדע, דברים בעלמא. ואין מבקש, דאין מבקשים שיהיה הרב ירא שמים שיוכל לבקש ולהתפלל להקב"ה בתפילותיו. ואין שואל, אי אפשר לשאול ממנו שאלה מפני שאין לו ידיעה בש"ס ובשלחן ערוך, רק העיקר שהוא בעל לשון. ותלמיד חכם אין נחשב בעיני העולם לכלום, רק כדמיון מי שאוכל מאכל טוב ואוכל עמו כותח וכדומה, אז אם שאולים ממנו המאכלים שאכל אינו מחשב את הכותח בכלל המאכלים רק חושב עיקר המאכלים, וזה הכותח הווה רק כטפל אצלו, כן הוא בעוונותינו הרבים תלמידי החכמים בעיני הדור הזה, הם נחשבים רק כטפל ולא העיקר המאכל, רק ככותח. וזה בוודאי עוון גדול וחמץ ממש וצריך לבער מדה זו קודם הפסח.
וזהו שאמרו 'אלו עוברין בפסח, כותח הבבלי', מה שחושבים את תלמידי החכמים שעוסקים בתלמוד בבלי, רק כמו כותח ולא כמו עיקר המאכל, זה חמץ ויש לבערו ממנו מדה ומחשבה זו, כי התלמיד חכם צריך להיות חשוב כעיקר המאכל ולא כטפלים.
'ושכר המדי' יש לומר הנה כתיב גבי יעקב אבינו עליו השלום שאמר ללבן 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה', יש לדקדק הלא יכול לבן להשיב עשה לך צל נאה לקרר עצמך ביום, ובגד טוב להינצל מקרח בלילה. וראיתי בספר שער בת רבים הפירוש דהנה הקב"ה ברא באדם הדם והחלב, מפני שהדם מחמם את האדם וצריך להשתמש למצווה [ב]חמימות, והחלב מקרר, כדי לקרר עצמו אם בא חס ושלום לידי עבירה. ובעוונותינו הרבים נהפך הוא, כמו משל עם בעל החנות שאמר לאשתו אם יבוא איש לקנות סחורה ישלח אחריו לקרוא אותו כי הוא יושב בבית המדרש שיבוא לביתו. ובא והיה מוכרח לשלם את החוב. ואמר אחר כך לאשתו: למה מהרת לשלוח אחרי. ואף היא תשיב אמריה: הלא כך אמרת לי שאשלח אחריך. והשיב לה: שוטה! לא אמרתי לך רק אם יבוא קונה לקנות סחורה ולא בעל חוב, כי החוב לא יאבד והלוואי שיאבד.
ובזה יש לרמז אצל עשית המצוות, תחת אשר צריך להיות לו החמימות אצל עשיית המצוה יש לו קרירות, ובעשיית עבירה שם דורש חמימות, תחת אשר צריך להיות לו קרירות (וכמו שכתב הבעל"ט בדברי חז"ל צינים ופחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם ממדה זו וד"ק).
ומטעם זה צריכין להקריב החלב והדם שחטאו בזה שלא עשו המצות בחמימות רק בקרירות, ואת העבירות עשו בחמימות, על זה מביא הדם והחלב לתקן זאת ולכפר עליו, דכל אלו גרמא בנזיקין בעשיית העבירה.
וזהו שאמר יעקב אבינו עליו השלום 'הייתי ביום' רצה לומר אצל עשיית המצות הנקרא 'יום' (כמו שכתוב 'ויהי בקר' זה מעשיהם של צדיקים) 'אכלני חורב' עשיתי המצוה בחמימות, וקרח בקרירות בלילה אצל עשיית עבירה הייתי משתמש בקרירות (ולילה מכונה לעבירות, כמו שכתוב 'ויהי ערב' זה מעשיהם של רשעים). כן היה הדרך הישר לכל אדם לקיים המצות בחמימות וכו', אבל לא כן עמנו, כי חזינו ראינו, הקב"ה נתן לנו את השבת קודש ומועדים טובים, וצריך לקיים 'חציו לה' וחציו לכם', והאיך אנחנו יוצאים החציו לה', ויש כמה בעלי בתים אשר את החציו לכם יוצאים ומקיימים לפנים משורת הדין, והולכים לקנות אפילו בחנות של עכו"ם מיני מתיקה וכו' ואינם מדקדקים על הכשרות שיהא כשר וישר כראוי, העיקר שיהיה 'לכם' לצורך הגוף להתענג ולקיים ה'חציו לכם'.
ובפרט שמעתי שיש שנושאים ומוציאים בשבת בפרהסיא מחנות, וגם המטפחת וכן הסידור לבית הכנסת וכו', מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי! אפילו בדברים שאין לו שום הנאה מכל מקום מחלל שבת וזורק השלג מרשות לרשות, ובפרט בשבתות ארוכים אחר הצהרים זורקים כדורים מרשות לרשות וכדומה וכו' ויותר טוב להיות ישנים. כל זה חושבים 'חציו לכם', אבל על 'חציו לה' ' אינם נותנים שום חלק. וכן בחנוכה ופורים ובמגילה, שאז עושים המצוה לטפל ואין מדליקין נרות כראוי, ואין שומעין המגילה כדין בלי הפסק כלל, רק העיקר להיות משכרים ורוקדים כשעירים אשר ירקדו שם, בעוונותינו הרבנים בתערובות, אוי לאותו עוון רחמנא ליצלן, והולכים לחתונות עכו"ם, וכרם לא יסוף מזרעם מקיים מצוות פורים רק בזה הזכר השכרות וזה הזכר נשאר לזרעם, אבל עיקר המצוה עושים לטפל. וזה חמץ גדול וחייבים לבער ולשוב עליהם קודם הפסח וכו'.
וזה יש לרמז במשנה שחושב בין החמוצים 'ושכר המדי' מה שמשכרים בפורים שהיה הנס בגלות מדי, ועושי בזה מאדע תחת ההודיה לה' יתברך על הנס מדי, עושים מאדע לרקד בתערובות ולקיים בזה עד דלא ידע, ועתה צריכין לבערם מן העולם ולקיים המצוה העיקר חציו לה'.
והדר חשב המשנה 'וקולן של סופרים', יש לרמז הנה במצרים היו ישראל מצויינים, שכל ישראל היה ניכל לכל, שהיה עליו צלם אלקים, והיה סובל עול הגלות, ואפילו הכי לא היה רוצה לשנות דמותו וצורתו שלא יכירו שהוא ישראל. ועכשיו הוקל בעיני העולם, ומקיפין פיאת ראשם ואין משיירים פיאה אפילו כל שהוא, ויש לרמז עליהם 'עונותי עברו ראשי', שחטאו בראשם שלא הינחו פיאות בראשם ועברו על 'לא תקיפו פאת ראשכם' וכו'. וגם בהשחתת הזקן שיש בידו לעשות באופן המותר, על יד סמים ועושים להכעיס, באיסור תער, והתורה הקדושה קראו 'השחתה' כאנשי דור המבול, כמו שכתוב '[וירא אלקים את] הארץ הנה נשחתה' , ולמה אתם מקילין כל כך בעוון הגדול הזה! שיש בה משה לאוין, ומוטב לו לעבור ביותר על ה' לאוין כדי ליתן קצת הנאת הגוף חס ושלום רחמנא ליצלן. וזהו שאמר 'וקולן של סופרים', שמקלין בספירת השערות, גם זה חמץ גמור הוא וצריך לבער לגמרי ולשוב על החטא הזה קודם הפסח.
'רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים', הפריצות הנעשה בנשים, בגילוי בשר בצוואר ובשאר מקומות שצריכים להיות מכוסים וכדומה וכו', זה בוודאי חמץ וחטא גמור וזה בבל יראה ובל ימצא בשום בית ישראל, וצריך לבדוק אחר זה.
וחושב כאן ד' גליות, בבלי, אדום, מדי ומצרי, אם נקיים המצוות בשלימות, אז נזכה לגאולה שלימה בימי הפסח שהוא זמן הגאולה, ויתקיים בנו כימי צאתינו מארץ מצרים אראנו נפלאות ובא לציון גאול במהרה בימינו אמן.

(שארית נתן, עמו' א-ז)


הרב נתן אנטשל (אנטשיל/ אנשיל) קרויס (קרויז) זצ"ל הי"ד היה בנו של בנו של הרב שלום קרויס אב"ד לעגענע-מיהאלי שבסלובקיה, ותלמידם של סבו הרב ברוך יהושע רייניץ אב"ד טשעטשעוויץ (גאלסעטש) ושל הגאון הרב יהודה גרינוואלד בעל 'יבא חיים' אב"ד ניר-וואיע (יצויין שבספר 'זכרון יהודה' ובמקורות נוספים הניחו, ככל הנראה בטעות, שהרב נתן אנשיל קרויס היה תלמידו של הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סאבאטיש, באניהאד וסאטמאר שהיה מגדולי הפוסקים והמשיבים בהונגריה). הרב נתן אנשיל נשא לאשה את מרת שינדל בת הגביר ר' צבי הופמאן מהכפר אויבר-ביסטרא שבמארמארוש הצ'כית, ולאחר נישואיו התגורר בסמוך לחותנו והתמיד שם בלימוד התורה.
הרב נתן אנטשל היה אחיו של הרב שמואל דוד (תרנ"ג-תרצ"ז) שהיה אב"ד ש' אודווארי.
משנת 1910 לערך כיהן הרב נתן אנטשל כאבד"ק סאנסילוי (מחוז סאטמאר, רומניה), והיה הרב היחיד בתולדות כפר זה. הרב ניהל שם ישיבה ובמשך יותר משלושים שנה נשא דרשות והרביץ תורה לפני תלמידי ישיבתו ובני קהילתו, כאשר עיקר פרנסתו הייתה ממתן הכשרים ליין שיוצרו בכפר שלו. את חידושיו ודרשותיו רשם בפנקסים גדולים.

הרב נהרג על קידוש השם בשואה בכ"ח באייר תש"ד, עם רוב רובם של בני קהילתו ועם בתו מאת האדיע ובעלה, הרב הצעיר בסאניסלוי, הרב עמרם זילברשטיין (בנו של הרב אהרן זילברשטיין אב"ד בעלעד) וילדיהם. רוב כתביו של הרב נתן אנטשל קרויס אבדו, ומקצת מחידושיו יצאו לאור בספר 'שארית נתן' (תשמ"ה, יצא לאור יחד עם הספר 'זכרון שלום') על פרשיות התורה וסוגיות הש"ס (יצא לאור בשנת תשע"ט בתוך הספר 'חצבה עמודיה שבעה').

גם בנו הרב ישראל מנחם אלטר חיים הי"ד אב"ד בענעדיקעוויץ, נהרג על קידוש השם בשואה.

סיפורי הצדיקים, בפרט בעתים הללו, נחוצים עד למאוד, ועל ידם ידעו הצעירים עד היכן מגיע אמונת ה' יתברך ויקחו מזה מוסר השכל / רבי שמחה בונם לרמן הי"ד

בסיעתא דשמיא.

שלום שלום פעמים ושנות חיים משמי השמים לכבוד ידידי יקירי ורב חביבי, ה"ה כו' רב פעלים מגזע אפרתים וישרים כו' כו' כש"ת מו"ה יועץ קים קדיש הי"ו לבית ראקאץ, המו"ל ספר הקדוש 'נפלאות היהודי' בעיר פרשיטיק יע"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב.

מכתבו הנעים הגיעני לנכון בקול מבשר ואומר שהנהו נתון כעת תחת מכבש הדפוס ספר א' הנקוב בשמו "שיח שרפי קדש" חלק א' מספרו כתב יד "לשון חסידים" מקובץ חידושי תורה וסיפורים יקרים מלא דברי מוסר ויראת שמים מהני אשלי רברבי, ה"ה האדמורי"ם הגאונים הקדושים צדיקים יסודי עולם שרפי קודש מאורי ישראל אספקלריא המאירים ורשכבה"ג אריות שבחבורה כו' וכו' כבוד קדושת רבינו שמחה בונם זי"ע הרבי מפרשיסחא, וכבוד קדושת רבינו מנחם מענדיל זי"ע הרבי מקאצק, וכבוד קדושת רבינו יצחק מאיר זי"ע הרבי מגור, וכבוד קדושת רבינו חנוך העניך הכהן זי"ע הרבי מאלכסנדר. ומה מאד שמחתי בראותי כי ה' יתברך שלח רוח טהור ברעיוניו להוציא אורה ספר יקר, שלא נראה עוד מכבר בושם ורוח טוב כזה שהוא מלא חכמה ותבונה עד אין חקר ונפלאותיו היו עד אין מספר, כי מי לא שמע מגודל קדושתם ורב חכמתם אשר מקצה עולם ועד קצהו אור תורתם היה זרוח. וזאת יהיה בוודאי תועלת רב לכל בני ישראל יהיה אור להמשיך את לבבם לאביהם שבשמים, לראות בעצמם ממש בגילוי עינים, שהכל היא מהשמים. ועל ידי גדולי צדיקים יקיים, כמו דמצינו בש"ס סוכה (דף י"ד ע"א) וביבמות (דף ס"ד ע"א) ואמר רבי יצחק [למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות] וכו'. כן יעיין בש"ס מועד קטן (ד' ט"ז ע"ב) ארשב"נ  כו' וגם בתנא דבי אליהו רבה (פ"ב) ועיין שם בזקוקין. ועוד אמרו במדרש דב"ר (פ"י) על פסוק זה וזה לשונו: ומהו "צדיק מושל יראת אלקים" וכו', ובפרט בעתים הללו היא דבר שנחוץ מאוד אשר לא יסופר כל כך, ועל ידי זה ידעו על כל פנים הדור האחרון עד היכן מגיע אמונת ה' יתברך וליקח מזה מוסר השכל. ועל דבר שדרש דרש כבוד מעלתו מאתי הסכמתי, למותר היא, כי חיבור קדוש כזה אינו צריך הסכמות, כי שמם נודע בכל העולם לשם ולתפארת ולתהלה, ומי יוכל להרהיב עוז בנפשו כל כך ולהמדיד בשבחם ולספר אפילו מעט מגודל קדושתם, כי למי כל חמדת ישראל אם לא אליהם. ואם רק להעיד על כבוד מעלתו יחיה לבד, גם כן אין צריך, כי חזקה חבר אין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומה גם שכבר יצא מוניטין שלו בעולם בהספר הקדוש 'נפלאות היהודי', מהיהודי הקדוש מפרשיסחא זי"ע, שיפה עשה בעט"ו ובעתו. וכמעשהו היקר והטוב מאז, כן גם כן יהיה טוב להלאה אם ירצה ה'.

וכעת באתי ליתן רב תודה ותשואות חן חן ממעמקי לבבי למעלתו על רב טרחתו ויגיעתו לקבץ וללקט שושנים מספרים ומפי אנשים נאמנים חידושי תורה יקרים וסיפורי מוסר שהם מלא יראת ד' מכבוד קדושת האדמורי"ם גאוני וקדושי עליון זכותם גן עלינו ועל כל ישראל. יתן יושב בסתר עליון שבזכותם יוכל לבצע את מעשהו בנקל ולהפיץ כל מעיינותיו חוצה, כדי ליהנות מאור שמח ולברך במהרה על המוגמר. ושכרו יהיה מאד יותר מכפי פעלו כל הימים. ובטח יראה כל איש ואיש אשר יראת ד' בלבו, יחיש מהר להביא את הברכה לתוך ביתו ולקחת הספר בכסף מלא כאשר יצא בעזרת ה' יתברך מבית הדפוס, למען שיוכל להוציא אורה את שאר החלקים מרבותינו הקדושים והטהורים, אשר דבריהם מלהיבים ביראת אלקים ומדריכים את בני האדם בדרך ישרה לעבודת ה' יתברך. וגם אני מוכן ומזומן אם ירצה ה' לוקח ספר אחד תיכף כשיצא מבית הדפוס ואשלם במיטב כספי בתודה רבה, כפי שישית עלי ידידי המו"ל יחיה.

וזאת בטוח אני חזק כי שארית ישראל לא יעשו עולה להדפס הספר הנ"ל חוזר חלילה בלי רשות המו"ל, הן במדינתנו והן במדינות אחרות, כי זה אסור על פי תורה הקדושה. והשומע זאת תבוא עליו ברכת טוב.

ולראיה כתבתי וחתמתי היום יום ב' זיין דטבת לסדר "וידגו לרוב" שנת "בנחת רוח" לפ"ק, פה קראשניעוויץ יצ"ו (פלך ווארשא)

הכ"ד ידידו הדורש שלומו וטובתו באהבה רבה ועזה כל הימים המצפה להרמת קרן בית ישראל בכלל ובפרט ,הצעיר שמחה בונם לערמאן בהגאון הקדוש מאור הגולה מורנו הרב רבי חיים זצוקלה"ה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל החונה פה, ולמעלה בקודש נכד להני אשלי רברבי הב"ח, הט"ז, השל"ה, והגר"א, והחוזה הקדוש הנקרא בפני כל ומפורסם בשם 'הרבי מלובלין' זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, ועוד ועוד.

(שיח שרפי קודש החדש, א, על התורה, עמו' ו-ז)

דרכו בקודש של כבוד קדושת הרבי מוהרש"ב מפשיסחא זצוקללה"ה זי"ע, בעת שהניח עצמו מעת לישון, אפילו באמצע היום, שם את הטלית ותפלין שלו מראשותיו. ותמיד היה אצלו המנהג הזה. ופעם אחת שאל אותו אחד מתלמידיו המקורבים ביותר, שיאמר לו פירוש על כך. וענה ואמר 'אני בטוח, שיוכל להיות, שכאשר אניח את עצמי לישון קמעה, ואזי אשמע שמועה טובה מביאת המשיח, ואז אהיה מוכן לילך עמו תיכף ומיד לארצנו הקדושה בלי שום עיכוב. והכל אני מוכן להפקיר – מלבד הטלית ותפילין שלי. ולכן חייב אני לשימם מתחת לראשי'.

(שיח שרפי קודש, ב, אות שצ"ח, מפי הרבי ר' שמחה בונם לרמן זצ"ל מקרושנוביץ)

כתב לי הרב הגאון חו"פ מו"ה שמחה בונם לערמאן שליט"א מקראשנאוויטץ, בשם זקני זצ"ל בזה הלשון: בפסוק "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו והיתה להם חק עולם", שמעתי בשם הרב הקדוש אדומו"ר בעל 'תפארת שלמה' זצ"ל פירוש יקר על זה, כי בזה נרמז מה שאמר החכם מכל אדם "עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנה". וזהו שאכתוב אחר כך "ורחצו ידיהם", מן החמס אשר בכפיהם ורגליהם אשר לרע ירוצו, ואז "לא ימותו", רצונו לומר לא יענו (כמאמר רז"ל שהעני חשוב כמת). והנה "חק" הוא לישנא דמזונא, כמאמר הכתוב "ואכלו את חקם" (כמבואר בביצה דף ט"ז:), ועל כן אמר אשר ינקו עצמן מן הגזל והחמס אשר בכפיהם, אזי "והיתה להם חק עולם", היינו שיהיה להם פרנסה לעולם לו ולזרעו אחריו, לא כמאסף ממון שלא במשפט ובצדק שמאבד את הממון ואין להם קיום. ודברי פי חכם חן.

(עטרת שלמה, עמו' צו)


האדמו"ר רבי שמחה בונם לרמן [לערמאן], נולד לאביו הגאון הקדוש רבי חיים מדאברין מפלוצק ומקרושנוביץ (\ קראשנאוויץ\ קראשנעוויטץ) מחבר הספר "נתיבות חיים", בנו של מייסד חסידות וויסקוט-קרושנוביץ, רבי אליהו לרמן אב"ד ואדמו"ר מפולאב וויסקוט מחבר הספר "אזור אליהו" וספרים נוספים, מצאצאי הב"ח, הט"ז, השל"ה הקדוש, הגר"א , רבי יעקב מרגליות אב"ד נירנברג מחבר 'סדר גיטין וחליצה' והחוזה מלובלין.

בשנת תרע"א מילא הרב שמחה בונם לרמן את מקום אביו באדמו"רות בקרושנוביץ והיה רב גאון קדוש וצדיק ומהאדמו"רים היותר מפורסמים במחוז שלו. בהמשך כיהן כאדמו"ר בלודז'. נולדו לו שני בנים: ישראל מנשה ומשה יעקב.

היה ידען גדול בחסידות, כפי שניכר מסיפורי הצדיקים ודברי התורה, בשם אבותיו ובשם אדמו"רים נוספים, שפרסם ופורסמו בשמו בספרים ובכתבי עת תורניים, ובהם : עטרת שלמה (פוטרקוב תרפ"ו, אות עב), שמחת יהונתן פרשת נח, סוף אות א), אהל יצחק' (שנה ד, חו' ג, סי' ה; יב; חוברת ח סימן ט; חוברת י סימן ח; חוברת יב סימן ב; שנה ו חוברת ו סי' ו, שנה י חוברת ז). שערי תורה (חלק ו קונטרס ז סימן נז), הבאר (א, עמו' ל), קול מבשר (א) ו"שיח שרפי קודש" (חלק א, אותיות שמג, תטז-תיח, תקה-תקלא, תריג, תריד, תריח, תרכז, תרכח, תרכט, תרלא, תרלב, תרלד; חלק ב, שכג, שצח; חלק ג, אותיות תצב,, תקיג-תקכ, תקמד, תקמה; חלק ד, אותיות כז, כט, ל, לא, לב, לו, לז, ועוד).

תשובה אליו באהל יצחק (שנה ה חוברת ח' סי' ו). חיבר הסכמות לאהל הרבי; אהל תורה; הבאר; ובחרת בחיים; חרש אבן; שיח פיקודיך א, שיח שרפי קודש. כמו כן כתב מכתב לרב יהודה ליב צירלסון הי"ד בקריאה לתמוך בהוצאת כתב עת תורני "דורש טוב' המיועד להפצת אור התורה ומוסרי היהדות בקרב הציבור הרחב (המכתב הודפס בנחלת צבי, יד, עמו' קסג).

מכתב ממנו מופיע בארכיון הרב עקיבא יוסף שלזינגר, בספריה הלאומית. המכתב נכתב בפלוצק ובו מבקש רבי שמחה בונם, בשם אביו, שהרב שלזינגר ישלח לו את הספר 'לב העברי' וספרים נוספים.

רבי שמחה בונם נספה כנראה בשואה. הי"ד.

תמונות חותמות רבי שמחה בונם, מובאות כאן מתוך אתר בית המכירות ברנד ובאדיבותם.

1 2 3 4 5 54