השגחת ה’ המקיימת את ישראל בין האומות, כשה בין שבעים זאבים, היא הנס והפלא הגדול מכל האותות והמופתים / הרב יצחק אויש הי”ד

כנסת ישראל ככבשה בין זאבים

ד’ למבול ישב וישב ד’ מלך לעולם. ד’ עוז לעמו יתן ד’ יברך את עמו בשלום (תהלים כט,י-יא).

מורי בעל ילקוט אליעזר זצ”ל פירש דברי חבקוק הנביא (ג,ו) והוא בהפטרה ביום ב’ של שבועות, ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו, שתכלית הניסים והנפלאות שעשה הוא יתברך לשדד מערכת הטבע ולשנות טבעם שנברא עמהם מששת ימי בראשית הוא למען שלא נטעה בטעות אותם המינים האומרים שטבע העולם מתהלכת כדרכה מעצמה ומטבעה שנבראת עמה, ולהכחיש ולעקר את דעות הכוזבות האלה מראה השם יתברך את כבודו שהוא אדון העולם הוא בראה עשאה ויכוננה וברצונו הטוב משנה אותה. וזה הוא המוכיח והעד הנאמן שהבורא יתברך ברא הכל ומשגיח על פעלו ואין כל דבר נעלם ממנו שגם הילוך הטבע התמידית בזריחת השמש ובואה הוא הכל על ידי  הנהגתו יתברך.

וזה שאמר הנביא מה שאנו רואים לפעמים יתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם, שנעשים דברים שהם שינוי הטבע, הוא לאות שגם הליכות עולם שהעולם מתנהג והולך בטבעו, הוא לו, הכל בהשגחת והנהגת בורא עולם יתברך. ומורי הנ”ל פירש עוד מקרא שכתוב (במדבר כג,כב-כג) אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו כו’ כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, דבעוד שלא בחר אותנו לו לעם אם רצה הוא יתברך להודיע לבני אדם שהוא הבורא שברא את הכל, היה צריך לעשות נסים ונפלאות חוץ מדרך הטבע, כמו שעשה במצרים להודיע שהוא האדון, כמה שנאמר (שמות ח,יח) למען תדע כי אני ד’ בקרב הארץ.

אבל אחרי שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו הקדושה ועל ידי זה גברה שנאת האומות עלינו, כמו שאמר במדרש (שמות רבה ה,ד) שנקרא שמו הר סיני, שממנו ירדה שנאה לעובדי כוכבים, והשם הטוב מקיים אותנו ביניהם שה אחת בין שבעים זאבים, זה הוא הנס והפלא הגדול מכל האותות והמופתים אשר עשה במצרים, כמו שאמרו אנשי הכנסת הגדולה (יומא סט,ב) הם הם נוראותיו הם הם גבורותיו, שמקיים שה אחת בין שבעים זאבים.

וזה שאמר אל מוציאם ממצרים כתועפות רעם לו, היינו השם היה מראה כוחו וגבורתו כתועפות ראם, על ידי הנפלאות והיד החזקה אשר עשה במצרים, אבל כעת אחרי שבחר בישראל לו לעם, יאמר בכל העולם מה פעל אל, על ידי זה שמקיים אותנו בין שונאינו שבכל דור ודור העומדים עלינו לכלותינו והקב”ה מצילנו מידם. ועל כוונה זו אמר דוד המלך עליו השלום בראשונה, ד’ למבול ישב וישב ד’ מלך לעולם, למען ידעו שד’ יושב למלך לעולם היה צריך להראות המבול, אבל אחרי שעוז זו התורה לעמו יתן, אין צורך לנס אחר רק זה בלבד, ד’ יברך את עמו בשלום, שאחרי כל הרדיפות שרדפו אותנו אויבינו המה אבדו ושמם מחית, ואנחנו חיים וקיימים לעולמים בעזרתו יתברך ויתעלה.

(תורת יצחק, לבוש יצחק, עמ’ רמ”ב)


הרב יצחק אויש הי”ד, נולד בסביבות שנת תרכ”ב (1862) לאביו הרב יחיאל מיכאל אויש בעיירה פאקש שבהונגריה. הרב יחיאל מיכאל היה תלמיד הכתב סופר בפרסבורג, ועלה לארץ ישראל בשנת תר”ס (1900) בהיותו בן 69. הרב יצחק למד אצל הרב זוסמן אליעזר סופר והיה מגדולי תלמידי הרב שמואל ארנפלד ה”חתן סופר”.

לאחר נישואי הרב יצחק עם מרת רחל ליבא לבית קרויס, עבר לבאניהאד ועסק שם במסחר. על אף הצלחתו בעסקים, לא התפאר בעושרו, חי בצניעות והיתה תורתו עיקר אומנותו. הרבנית רחל ליבא ע”ה נפטרה בצעירותה, בשנת תרס”ז (1907). בנם היחיד ר’ שמואל הי”ד, נספה בשואה.

אשתו השניה, מרת פייגא הי”ד לבית וובר, סייעה לו לעשות בתורה וצדקה במשך כארבעים שנה. הוא נודע תלמיד חכם חריף ובקי בכל חדרי הש”ס והפוסקים, שעשה תורתו עיקר ומלאכתו עראי, שקדן ומתמיד, וצדיק מפורסם מבאניהאד. שנים רבות שימש כראש הקהל בעירו ועמד בראש חברת מחזיקי הדת באיחוד הקהילות שמעבר לנהר דונא.

כשאיבד את מאור עיניו, החזיק שני בחורים וקראו לו מתוך הש”ס והפוסקים בשני משמרות, ובכל ליל שבת היה מגיע לביתו אברך לקרוא לו את דברי הזוהר על הפרשה, כך שיוכל להמשיך ללמוד בהתמדה ובעמקות. גם בערוב ימיו בשנות השמונים לחייו, עסק בש”ס ופוסקים בצלילות ובשנינות על אף יסוריו. עד שגרשוהו הגרמנים ימ”ש להריגה באושוויץ, בי”ח בתמוז תש”ד. הי”ד.

כתביו נצלו והובאו לירושלים ע”י חתן בנו לאחר השואה, ויצאו לאור ע”י נכד אחיו בשנת תשמ”א בספר “תורת יצחק”.

מקורות: הקדמת המו”ל לספר תורת יצחק, אתר יד ושם.

מספר הצפיות במאמר: 25

אין בעל הנס מכיר בנסו – על אמונה וביטחון / הרב פנחס רבינוביץ הי”ד

ספר בית פנחס

עיין כאן… מה שהבאתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש רבי שמואל אבא זצ”ל מסלאוויטא, על המאמר ואם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נתבטלים. עיין שם. ולפי דבריו הקדושים יש לומר דזהו מה שכתוב במגילת אסתר, האלה נזכרים ונעשים וגו’ וימי הפורים האלה לא יעברו וגו’. והקשו באיזו מפרשים דכיון דכתיב והימים האלה וגו’, דלמה ליה לכתוב עוד וימי הפורים וגו’. ולפי דבריו הקדושים של דודי זקני זצ”ל הנ”ל יש לומר דזהו הכונה ד”הימים הלה” רצונו לומר הנסים שהיו בהימים הלה “נזכרים” תמיד לפני ה’ יתברך ונעשים הנסים האל תמיד “בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר”. וכמו שאמר דודי זקני זצ”ל הנ”ל, דנסים שבתוך הטבע כמו נסים שהיו בפורים, אנו בטוחים שתמיד יעשה לנו ה’ יתברך ככה. בכל דור ודור וגו’. כי האמת שכל מזונותינו ופרנסתינו וכל דבר ודבר הוא רק מה’ יתברך. אך [אין] אנו זכאים לעת עתה שיעשה ה’ יתברך עמנו נסים נגלים לעיני כל, ולכן הוא יתברך מלביש הנסים בתוך הטבע, ולכל אחד ואחד נדמה לו שהוא הטבע. להאיש סוחר נדמה שזה שהרוויח בזה המין כך וכך הוא מחמת שנזדמן לו קונים טובים, ולזה נדמה שנזדמן לו דבר פלוני, וכדומה. אבל האמת הוא שכל דבר הוא רק מאת ה’ יתברך. וכמאמר התרגום אונקלוס על פסוק כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ומבאר התרגום זה הפסוק “הרי הוא יהיב לך חילא” וכו’. ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל ובזה מפרש יונתן שם. כי הטבע בגימטריה “אלקים” כנודע, וכמו ששמעתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש המפורסם רבי יצחק זצוק”ל מסקווירא זי”ע לבאר זהו שאומרים בשבת קודש בהפזמון נשמת כל חי, “עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ד’ אלקינו ואל תטשנו ד’ אלקינו לנצח”. והקשה ז”ל דלמה ליה לומר עוד המלות “ד’ אלקינו” אצל “ואל תטשנו”, ואין זה מדקדוק הלשון. וגם מה זה הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, שאל יטשנו לנצח. ואמר הוא ז”ל דכך הוא הפירוש, שמזה שאנו רואים שעד הנה עזרונו, וזה לא היה בעבור זכיותינו רק בעבור רחמיך לבד, וכן מה שאנו רואים שלא עזבונו עד הנה והיה זה רק בעבור חסדיך לבד, מחמת שאתה הוא ד’ אלקינו. (לשון עזרונו הוא כולל כל ענייני החייב. ולשון עזבונו הוא פרנסה, כמאמר הכתוב ולא ראיתי צדיק נעזב וגו’. ומה שהוא עוזר לנו בכל העניינים הוא רק “רחמיך”, כי אנחנו בנים לו יתברך, “כרחם אב על בנים”. ומה שהוא עוזר לנו ונותן לנו  פרנסה הוא רק “חסדיך”, מפני שהוא “ה’ אלקינו”, והאדון מפרנס עבדיו. וזהו רק “חסדיך” שרצה לקנות לנו לעבדים). ומפני זה אנו בטוחים שאל תטשנו “ד’ אלקינו” לנצח. כי הלא אתה הוא ה’ אלקינו לעד ולנצח נצחים. ודברי פי חכם חן.

וכן שמעתי בשם גדול וקדוש אחד לפרש מאמר חז”ל אין בעל הנס מכיר בניסו. והקשה ז”ל דעל פי דקדוק הלשון הווא ליה למימר “ניכר” ולא לשון “מכיר”, דהוא פועל יוצא. ואמר הוא ז”ל דכך הוא הפירוש, דבעל הנס נקרא הקב”ה, כמו מי שעושה המלאכה נקרא בעל מלאכה, כך הקב”ה דהוא עושה הנס נקרא בעל הנס, וזהו שאמרו חז”ל “אין בעל הנס”, רצונם לומר, הקב”ה, דהוא בעל הנס, “מכיר”, אינו מכיר לבאי עולם (מלשון “יכיר לאחרים” שאמרו רז”ל) “בניסו” שהוא עושה, כי אין אנו זכאין כל כך שהנסים והנפלאות יהיו נגלים לעיני כל, אבל באמת שהוא יתברך עושה עמנו כסדר נסים ונפלאות עד אין מספר. ואין בשום דבר מהדברים שום דרך הטבע, כמו שאומרים אנחנו בפזמון אמת ואמונה, “עושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר”, ולשון זה הוא לשון הווה, שתמיד הוא עושה עמנו גדולות, בכל רגע ורגע. והדבר הזה צריך לזכור כל איש מישראל, שאל ייפול לבנו ח”ו ולהאמין ולבטוח בד’ אלקינו שבוודאי יעזור לנו בכל עניינו, ולא להיות כל כך בעצבות כמו שבעוונותינו הרבים הרבה אנשים מישראל הם מלאים עצבות ודאגות, ונדמה להם שח”ו אבדה תקותינו. וזה הוא הגורם לכל ההרפתקאת דעדו עלינו בעוונותינו הרבים. וכל הספר יראים מלאים מזה שעצבות ח”ו גורם לחוסר פרנסה ולכל צרות שלא תבואו. כשנתבונן היטב נראה בעליל איך שה’ יתברך עוזר וסומך לכל איש מישראל, ואם איזה איש מישראל יש לו איזה חוסר ח”ו, הוא בוודאי מפני שאין לו אמונה ובטחון כראוי. ואל יטעה אותו לבו שיש לו בטחון גדול, דבוודאי לא כן הוא. כי אם היו לו אמונה ובטחון כראוי, בוודאי לא היה לו שום חוסר.  כמו ששמעתי בשם אדוני אבי זקני הגאון הקדוש הרב רבי שמואל זצוק”ל מקאמינקא זי”ע שאמר לו איש אחד, רבי, מפני מה לאיש פלוני שאין לו אמונה ובטחון כמוני, יש לו כל טוב שבעולם, ואני שיש לי אמונה ובטחון יותר מהאיש פלוני הזה, יש לי חוסר. לו חוסר וענה לו אדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ”ל הנ”ל בזה הלשון, תדע בני שבעניין אמונה ובטחון יכול האיש להטעות את עצמו, שהיצר אומר לו שיש לו בטחון חזק ואמונה גדולה, ויכול להיות ששקר הוא. וזהו שאמר וביקש אדונינו דוד המלך עליו השלום “ולא אשקר באמונתי”. ולכאורה קשה, כיוון דיש לו אמונה, כאשר אמר בעצמו “באמונתי”, אם כן איך יתכן שיהיה שקר בזה. ולמה לו לבקש ולומר “ולא אשקר באמונתי”. אך האמת הוא דהיצר יכול לפתהו ולומר לו שיש לו אמונה גדולה ובאמת שאין לו כלום, ולכן ביקש מאת ה’ יתברך “ולא אשקר באמונתי”, רצונו לומר שה’ יתברך יעזור לו שיהיה לו אמונה באמת. ולכן אל תדמה בנפשך שיש לך אמונה יותר מהאיש, כלומר היצר נותן לך הרעיון הזה לחשוב שיש לך אמונה יותר ממנו, ולא כן הוא ואתה טועה את עצמך בזה. ולכן תראה שיהיו לך אמונה באמת ובוודאי יעזור לך ה’ יתברך. ודברי פי חכם חן.

וה’ יתברך ברחמיו ייתן בלבנו לעבדו בלבב שלם באמת ובאמונה ויקויים בנו מאמר הכתוב  ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשך ה’. אמן כן יהי רצון.

(בית פנחס)


רבי פנחס ב”ר משה רבינוביץ, האדמו”ר מלוצק, מחבר הספר “בית פנחס” (תרפ”ו) מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, הביא בספרו מסורות של דברי תורה מאת גאונים וקדושים מאבותיו וממשפחתו ובסוף הספר צירף כמה מחידושיו וביאוריו. היה חתנו של הצדיק ר’ מיכל’ה הלוי, הרבי מקוריץ, נכדו של רבי אהרן מצ’רנוביל. הרב פנחס’ל היה למדן גדול, סיני ועוקר הרים, גאון בנגלה ובנסתר. מונה לדיין בקוריץ ע”י חותנו, אך העשירים עוררו מחלוקת כי לא נועצו בהם, וגברה המחלוקת קוריץ. לאחר שלוש שנים נתפייסו הצדדים, והרב פנחס עבר ללוצק. בהיותו אדמו”ר בלוצק חתם על קול קורא של החפץ חיים ור’ חיים עוזר גרודזינסקי להחזקת לומדי התורה. 

בתחילת מלחמת העולם השניה נכבשה לוצק בידי ברית המועצות. השלטון החדש הזדרז לדכא את החיים היהודיים, סגר את רוב בתי הכנסת ובתי הספר והיגלה את פעיליהם לסיביר ולמחנות עבודה. הגרמנים כבשו את לוצק ביום ל’ בסיון תש”א (25.06.1941) ומיד גרשו את כל היהודים לגטו. זמן קצר אחר כך רצחו חמשת אלפים יהודים. לאחר כשנה ברחו כחמש מאות צעירים יהודים ליערות על מנת להצטרף לפרטיזנים, אך רובם נרצחו בידי הגרמנים. 17,000 יהודי הגטו נשלחו להשמדה בבלז’ץ בתאריכים ו’-י’ באלול תש”ב (19-23.8.1942) או שחוסלו במקום בידי החיילים הגרמנים. מאות בעלי מלאכה ניסו להתמרד, אך המרד נכשל וגם הם חוסלו.

גם רבי פנחס נספה בחורבן לוצק, יחד עם כל משפחתו. הי”ד.

ראה עוד: ספר לוצק (ביידיש) וספר קוריץ. וראה תולדות גטו לוצק באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 26

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים / הרב שמשון אלטמן הי”ד

תמונת הרב שמשון אלטמן הי"ד

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים (אבות פ”ד,מ”ד). ובמדרש שמואל הביא הברייתא שנשנית עלה כנסיה שהיא לשם שמים זו כנסיה בהר סיני ושאינה לשם שמים זו כנסת דור הפלגה. ועיין שם במדרש שמואל.
ואקדים הכתוב בפרשת יתרו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע. ויש לדקדק דתיבת יחדיו נראה כמיותר לגמרי. ונראה כי הנה מפעולת היצר האויב הפנימי אם לא עלה בידו לדבר ולפתות האדם לעבירה או להשביתו ולמנעו מעשות מצוה וחסד, אז יורה חיצי שטנו לפגום על כל פנים פעולת המצוה על ידי מחשבת פיגול שלא יעשה המצווה כולה לשם עושהו וקונו לעשות נחת רוח ליוצרו אלא לאיזה פניה לתועלת עצמו וכדומה איזה שמץ פסול אשר יזרוק בו לגרוע ערך יקר וחשיבות המצוה, כמובא בספרים הפירוש בשם האריז”ל אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז), פירוש שכמעט אין בנמצא צדיק כזה אשר יעשה הטוב והמצות ויהיה בלי מום וחסרון ולא יחטא בהטוב אשר עושה, וכן נאמר על דרך זה, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כי אף לימינו, היינו בעת עשיית המצוה והטוב, הוא לו לשטנו, כי לא תהיה רצויה לגמרי.

וכן יש לומר כונת המקרא קודש תהלים קי”ט אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כי אמר דוד המלך אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרושוהו, בבחינה זו אף לא פעלו עולה, איזה פניה זרה או תועלת צדדית לעצמו, בדרכיו הלכו, בעת שהולך למצוה, כי בכל לב ידרוש רק לקיים רצון קונו ומצות ד’ יברך שמו.

ומדרש שמואל פירש הקרא בקהלת ד’ וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, כי ראה המלך החכם שהרבה בני אדם שעמלים בתורה ומצות וכשרון מעשים אשר לפנים הם יראים עוסקים בעבודת ד’, אולם אחרי שנביט בעין חודרת למגמת מעשיהם נתוודה שעושים רק בשביל קנאת איש מרעהו, ואין כוונתם רצויה כלל, על כן גם זה הבל ורעות רוח, כי מצות כאלו אין בהן ממש. ועיין תוספות ברכות דף י”ז ד”ה שלא לשמה, ועיין מדרש ילקוט פרשת שמיני ויקח משה את הדם ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מהו, אלא שאמר משה אדון העולם ציווה להתנדב במקדש, דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתן תהיה כפרה וגו’. ויש להעמיס בכוונתם שדחקו איש איש שנתנו רק בשביל קנאה ויוהרא להתגאות על חבירו או מפני הבושה כנגד אחר, וזה שסיים שנתנו שלא בטובתן, שלא היה בטהרת הלב לגמרי. ולולי אומרם ז”ל היה אפשר לומר דזה היה גם כן כוונת הנשיאים שאחרו בנדבת המשכן ולא הביאו רק לבסוף. עיין שם ברש”י ובמדרש. ולפי דברנו יש לומר שהמה בכוונה לא נתנו מראש ומתחילה שהעם יתנו מהתעוררות עצמם ומטהרת לב, לא לבד לרגל וסיבת נדבתם מחמת בושה או להדמות אליהם או להתנשאות נגדם אם יוסיפו לפי הערך נגד הנשיאים. ודו”ק.

וברעיון זה נוכל לפרש הקרא הנ”ל ויענו כל העם יחדיו, דהנה משה רבינו עליו השלום הציע תחילה מאמר ד’ ואשר ציווה לתן התורה הקדושה לעם סגולתו לפני הזקנים שהם יביעו תחילה חשקם ודעתם, ואחר כך ידבר הוא עם הזקנים לפני העם. אולם לפי סדר ההוא אם היו ישראל ממתינים לחוות דעת של הזקנים ואחר כך יחוו העם גם כן הסכמתם, לא הה מוכח שהיתה באמנה הסכמתם מקירות הלב וממעמקי נפשם, שאולי רק מחמת מסווה הבושה והדרך ארץ קיבלו דעת והחלטת הזקנים. וכן הדין בסנהדרין דמתחילין בדיני נפשות מן הצד תחילה, כנודע, באמת לבשה אז את כל בני ישראל רוח קדישא וחשק אמיץ שבפעם אחת נתעוררו בלהב אש דת לומר כאיש אחד נעשה ונשמע. ומדויק בקרא דכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם, היינו לפני הזקנים, אשר ציוה ד’, ומיד ויענו כל העם יחדיו דייקא בפעם אחד, שלא המתינו על תשובת זקנים, ולא אחד לשמוע דעת חבירו אלא ברגע אחד כאיש אחד הביעו בקדושה נעשה ונשמע. וישב משה את דברי העם אל ד’, איך ענו כולם בפה אחד וברגע אחד נעשה ונשמע.

או יאמר בכוונת מקרא קודש הנ”ל בהתבונן תכלית האסיפה אשר נקראו אליה בני החברה ומה המצוה הזאת בסעודה זו שאנו עושים מדי שנה בשנה יש ללמדה ממה שציווה ד’ יתברך בזמן המקדש לעלות לרגל ג’ פעמים בכל שנה, אשר על זה אמר שלמה המלך בשיר השירים, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, אשר לפי מדרשם ז”ל מוסב על פעמי כנסת ישראל בעת שעלו לרגל, כנודע. ומה נעמו דברי האוה”י שם בביארו על זה כי כמו בחפצי אדם, הם חלוקים בעניניהם, יש אשר יחפוץ בו והוא ממש תכלית מבוקשו בעצם, ויש מבקש חפץ רק לסיבה, רצוני לומר שעל ידי החפץ ההוא ישיג מבוקשו, כמו הסוחר אשר טורח ועמל הרבה לקנות הסחורה וכן בעסק ממכרו וכולם המה סיבות לתכלית מבוקשו, שהוא הריווח מהסחורה ועסקו. כמו כן בענייני מצות, יש בהם שציווה הקב”ה עליהם וחפץ בעצם קיומם, כמו רונ מצוות עשה דהתורה, ויש איזה מצוות שציווה אותנו השם לפי שהם סיבה ומבא להיישיר את האדם ולחקוק בלבו יראת שמים ואהבת ד’, כמו הקרבנות ועליית הרגל ותענית. אבל אם יעלה לרגל לבית המקדש ולא יפעל בלבו לקנות על ידה יראה ההתרוממות, לא קיים מצוה כלל וללא יועיל היה כל עמלו, כי זה עיקר כוונת ד’ במצווה זו, וכמאמר המדרש כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקודש. אבל בלתי זאת, כל עמלו לשווא. והדמיון לזה לסוחר אחד שראה את אחד מבני עירו שהרבה לקנות סחורות לצורך בני בתו במעות מזומנות בחנות אחרת בעירו, ואצלו לא לקח מאומה בשום פעם. וחשב הסוחר הזה מחשבות להטות לב האיש הזה אליו למען לא ייקח סחורת לצורכו רק ממנו. משום הכי בא אליו בחלקלקות ובסבר פנים יפות ויאמר לו מדוע אינך מצוי אצלי כאשר היה רגיל אביך אצלי, והיינו אוהבים ורעים כאחים, ישבנו יחד להתענג בשעשוע של דברים. וכל כוונתו היתה רק למען אשר יהיה רגיל אצלו לא יקנה צרכיו רק אצלו. אולם האיש הנ”ל לא הבין מטרת חפצו ומעתה הרגיל לבא לבית רעהו והיה יושב שם בכל יום שעה או שתים לדבר דברים של מה בכך, אשר היו שוב למורת רוח ולמשא על בעל הבית וכאשר היה צריך לקנות סחורה גם עתה הלך אל החניות דאחרים שהיה רגיל לקנות עד עתה. אז רוח הסוחר תציקתהו ולא יכול להתאפק וידבר אתו משפט לאמור אטו חפצתי קרבתך למען השחוק ולבטל זמן היקר, כל מגמתי לא היתה רק שעל ידי כך תרגיל עצמך לקנות בכספך כל צורכך אצלי. ועתה אחר שלא תעשה כן, מה לי ולך, וביאתך אלי לשחוק וטיול הזמן הוא עלי למשא. והן הנה גם כן מאמר הנביא ישעיה, כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי, כלומר הן אמת שציותי אתכם על עליית הרגל אבל כל כוונתי ומגמתי היתה שתכנס על ידי זה יראה וקדושה בלבך וללמוד תורה בירושלים, על דרך כי מציון תצא תורה וכו’. אבל מי ביקש זאת מידכם, אם הוא רק רמוס חצרי בלי תכלית הנרצה. אבל כשתבואו בכוונה הנאותה ותלמדו באמת התכלית, אז יהיו נחשבים לכם העמל והסיבות לזה ותקבלו עליהם שכר. וזהו שאמר, מה יפי פעמיך, כלומר גם פעמיך תהיינה ערבות עלי, כי טורח הדרך יחשב גם כן למצווה, באשר תהיו באים לירושלים לקנות תורה ועבודה. זהו תורף דבריו. פי חכם חן.
והנה גם כל כנסיה וחברה אשר הציגו להם למטרה חפץ מצווה לרומם קרן התורה ולהרחיב גבוליה ולרבות אהבה ויראת שמים, הנה כל מפעלות האלו בהתרגשות ותעמולות בקריאת אסיפות וסעודת מריעות וכדומה, כל אלו המה רק אמצעים לתכלית המבוקש. ואם יגמרו התכלית, כגון בבני ש”ס חברה אם יתאמצו לקח חבל בכל יום בלימודי השיעורים כסדרן, וכן במה שיקבלו עליהם ללמוד בביתם, אז גם הסיבות אלו, למצווה יחשבו. ומה יפו פעמיך ומה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בסעודה של מצווה וסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה. ואולם שסיבות אלו יביאו ויולידו עטרת הקודש ותכלית האמת ידרש עוד שכוונת ומגמת כל בני החברה ומכל שכן המנהלים יהיה רק לשם שמים, דהנה תנאי מוכרח אם רוצים לגמור איזה פעולה טובה ברבים, שיהיה ביניהם אחדות והשתוות הדיעות, כי זולת זה אי אפשר להוציא מכח אל הפועל חפץ מצווה או שאר צרכי רבים. ואם כוונת העושים והמעשים היא לאיזה פניה זרה ותועלת עצמית, אז לא ישתוו בדעתם, כי אחד יש לו פניה של ממון האחר משום כבוד וכדומה. לא כן אם כוונתם רצויה לשם שמים אז אפילו מאה העושים המצווה כאחד יחשבו ויתאחדו כולם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים. ועל כן אמר הכתוב שבשעת מתן תורה היתה כוונת כולם טהורה לשם שמים ויענו כל העם יחדיו כולם לכוונה אחת נעשה ונשמע. וזהו שאמר גם כן התנא כל כנסיה שהיא לשם שמים ואין פירוד בדעות, רק כל אחד רואה רק תכלית הנשגב ומטרת הקודש לנגד עיניו, ואם כן שווין הם בדעותיהם, אז סופם להתקיים, היינו תכליתה יבא לידי גמר וסוף מעשה במחשבה תחילה, הוא תכלית המבוקש. ואמרו חז”ל שפיר זה כנסת ישראל למתן תורה, ששם נאמר גם כן ויענו כל העם יחדיו בכוונה אחת לשם שמים כהנ”ל. וכל כנסיה שאינה לשם שמים, רק עושים לאיזה פניה וממילא אין אחדות בדעות ורצון, כי כל אחד רואה רק תועלת עצמו ופניה אחרת, ממילא אין סופם להתקיים, כי אם לא ימשוך הפעולה לתועלת האחד כבר אינו רוצה בה ויבקש תחבולות להשבית ולבטל פעולת וקיום החברה. ואמרו על זה משל בגמרא זה כנסיה של דור הפלגה, שהיו אצלם גם כן פניות וכוונות הרבה וג’ כתות היו ביניהם. עיין דרשות הר”ן. על כן לא נתקיים עצתם. ובאמת לרשעים היא לטובה, על דרך פזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. וכאשר ביארו המדרש אין שלום אמר ד’ לרשעים (ישעיה מ”ח) ובמדרש על זה מכאן שהקב”ה אוהב לרשעים. והוא תמוה. אבל להנ”ל יובן, כי אם רשעים מתאספים לעשות פעלים לעבירה, יחד יתלחשו, ולו היה להם שלום יתחזקו ברשעתם, והייתה עוונותם רבה למעלה ועונשם הרבה מאוד. ועל ידי שהקב”ה יגרום להם פירוד ואין שלום אמר ד’, לא יבצעו זממם הרעים, וינצלו מעונש הגדול. ומכאן שהקב”ה אוהב גם את הרשעים. אבל לצדיקים כנוס נאה להם ונאה לעולם. וד’ יגמור בעדינו תכלית הנרצה לרומם מעוז התורה והיראה, ונעבוד אותו באמת ובלבב שלם מתוך נחת והרחבה עדי נזכה לשוב לציון ברננה. אמן כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לספר מי יהודה, דרשה לסיום הש”ס ע”י בני חברת ש”ס שחלקו אותה ביניהם, ל”ג בעומר, תרמ”ה)


 

תמונת הרב שמשון אלטמן הי"דהרב שמשון אלטמן הי”ד, רב ואב”ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר”ן (1890), לאביו הרב יהודה אב”ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר”. הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש”ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.

אחיו, הרב שרגא צבי אלטמן הי”ד, הוציא לאור בשנת תרפ”ו (1926) את חידושי אביהם באגדתא על התורה בספר “ים של יהודה”. בשנת תרצ”ד (1934) הוא הוציא לאור את ספרו של אביו שו”ת “מי יהודה” חלק אורח חיים, והוסיף בפתיחת הספר מספר דרשות משלו. בשנת תש”ג הוא הוציא לאור את אותו השו”ת על שאר חלקי השולחן ערוך. חידושי הש”ס הרבים של הרב יהודה זצ”ל, נכתבו כספר בשם “זרע יהודה”, נותרו בכתב היד ואבדו בשואה.

בשנת תרע”ג נשא הרב שמשון לאשה את מרת לאה בתו היחידה של הרב שמעון זוסמן סופר, רבה של סענדרא, והיה סמוך על שולחן חותנו, שוקד על תורתו ומסייע לחותנו בעבודת הרבנות ובהדרכת תלמידי הישיבה. הוא נסמך להוראה בידי גדולי הונגריה: הרב משה ליב וינקלר, הרב שמואל רוזנברג, הרב עקיבא סופר והרב ליב פרידמן ראב”ד פרסבורג.

לאחר פטירת הרב יוסף ליב סופר רבה של פאקש, נקרא אחיו הרב שמעון למלא את מקומו, והרב שמשון מילא את מקום חותנו כרבה של סענדרא ושל כארבעים הכפרים שבסביבתה. הרב השקיע רבות בחינוך תלמידי ישיבתו, והעביר שיעורי גפ”ת ושיעורי סוגיות בהם החל מהגמרא, סדר את דברי הראשונים וגדולי האחרונים, דן בפסקי ההלכה וחידש חידושים חריפים ועמוקים. בעצמו השגיח על כל ענייני הישיבה וסדריה, ולפני כל שיעור קרא לתלמידיו פרק אחד בספר מוסר, ולימדם גם תנ”ך. בשנת תר”ץ, לאחר פטירת חותנו, מילא הרב שמשון את מקומו והיה רבה האחרון של פאקש, אב”ד ור”מ בישיבה שם. בין תלמידיו בפאקש היו הרב אברהם שמואל בנימין סופר מערלוי והרב יוסף דוד ברוין (קלין) אב”ד טאב.

בשנת תרפ”ה השתתף בחנוכת בית תלמוד תורה בסמפטר, בראש חודש אלול תרצ”ה השתתף הרב שמשון עם עוד רבנים מכובדים, בחנוכת בית המדרש בווערפלט.

למרות שהרבה לכתוב את חידושי תורתו, והכין לדפוס ספרי חידושים על כמה מסכתות וספרי שו”ת, רובם אבדו בשואה. עלים מתורתו של הרב שמשון הי”ד מצאתי בתל תלפיות תרע”ג סימן יט, בתל תלפיות תרע”ה סימן קסח, במכתבו בפעמי יעקב, בלקט שושנה, עשירית, סימן כ”ה, בתל תלפיות תרפ”ד סימן נ”ג פרסם הרב שמשון מאמר מתורתו של אביו בענייני פורים, בתל תלפיות תרפ”ה סימן כז, בתל תלפיות תרפ”ח סימן מו, בתל תלפיות תר”צ מחברת לו, אות ט, באור תורה תרצ”ג, מחברת שניה, סימן נ”ג, אור תורה תרצ”ד, מחברת שלישית, סימן ד, אור תורה תרצ”ו, רביעית, סימן טו, לקט מתורתו יצא לאור בשנת תשכ”ט בספרו שו”ת “שבולת הנהר”, על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הספר “שבולת הנהר” על התורה, יצא לאור תשמ”א ו“שבולת הנהר” על הש”ס יצא לאור בתשנ”ז.

מכתבים אליו מצאתי בלבושי מרדכי יו”ד סימן קי, שם בשו”ת סימן קח ובבית ישראל סימן קסט, ומי יהודה (יו”ד סימן טו, סימן מד, סימן נה, סימן פד, אבה”ע סימן ה, חו”מ סימן ט), שו”ת בנין צבי, חלק ב, יו”ד סימן לא, שו”ת הריב”ד יו”ד סימן מט, שו”ת פני מבין סימן קצט.

לאחר הכיבוש הנאצי רוכזו כל יהודי העיר בגטו מגודר שכלל את חצר בית הכנסת עם כמה בתים שסביבה. מידי יום הובאו לשם עוד יהודי מישובי הסביבה והדחק הלך וגבר. ביום י’ בתמוז גורשו יהודי הגטו לאושוויץ צפופים בקרונות משא.

הרב שמשון, רעייתו הרבנית לאה, בתם חיה שרה, בנם הרב אליעזר זוסמאן ורעייתו הרבנית מלכה ויוצאי חלציהם, חותנתו הרבנית הישישה אסתר אלמנת הרב שמעון סופר, בנה הרב יואל ורעייתו הרבנית שפרה ויוצאי חלציהם, יחד עם רבים מבני קהילתם, נספו על קידוש ה’ בי”ז בתמוז תש”ד. הי”ד.

בנו משה עלה לארץ והתיישב בבני ברק.

מקורות: נזר התורה ניסן תשס”ח, ילקוט אליעזר, מזכרת פאקש ג עמ’ 13-18, מסמכים ממאגר השמות ביד ושם, ועוד. וראה עוד אודותיו באלה אזכרה.

פרטים על קורות קהילת פאקש בשואה – ראה באנצקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 40

נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי – על בסיס דברי תורה הבנויים ומתוקנים עם יסודות מהררי קודש, ניתן לבנות בנין המאיר / הרב צבי לוסטיג הי”ד

הנר והאור

נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי. אם נאמר נר למה נאמר אור, ואם נאמר אור למה נאמר נר אלא אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה מעט אני מתחיל בהם וכשאני נכנס בתוכו שערים הרבה נפתחים לי (ילקוט תהלים קי”ט רמז תתע”ח).

דרכי מחברי חבורים וכוהני ספרים, להקדים אמרים, נעימים וישרים, להסביר ולהטעים לברר ולבאר, על מה חבורו ארג בשפר, על איזה דרך דבריו יסד, אם בעמקים שדד, לירד במצולות ים בעיונים, לצלול ולהעלות סברות עמוקות ומענינים, או בבקיאות במרחבי חכמה הרחיבו גבולם, ובנצורות ישנות פתחו אולם, או בדרכי חריפות דרך קשתם, ובששר הפילפול משחו עיטם, כי מי אשר בעומקי העיון גדלו והצליחו ועשו פרי, או בבקיאות צברו כרי, או אם בדרכי הפילפול חזקו וגברו, בפליאות וחידות עברו, בתורת תמימה לפלפל ולסלסל, ובחריפות דבריו לכלכל, כי חצבו עמודיה שלשה אלה, חדושים, בתורה על ידיהם להעלות מעלה, לידע ולהבין ולהשכל, תורת ה’ אשר בעבורה עולם שכלל, הלכה לברר ולהבהיר, פלאות להזהיר ולהצהיר, עומק מושגים להשיג בבהירות עיניים לאנהירות, הן הנה קצות דרכי התורה, ללמוד וללמד ולשמור במורא, בעזר צר צורה ועולם ברא, ולעם קדושו נתנה באזהרה, לחשוב מחשבות עבורה להגדיל תורה ולהאדירה.

וכאשר אמשש בספרי הכתובים מזה ומזה, זחלתי כי לא אמצא דבר אשר יאמר עליו כי הוא זה, האח! חזותי ראיתי, יגעתי ומצאתי, סברה עמוקה משאיל, כי אולי מבין סברותי ומלול, ואם קולי אתן ברחובות, חזו וראו מפעלות, כי חדשות דליתי במטמונות, מלתא חדתא דמיתי בדמיונות, סבבו עלי רעיונות, אם כי דברי טובות הנות, אולי נמצאו בספרים שונות ויחשדוני מקנאי קנאות להמצא כגנב במחתרת, לגנוב חס וחלילה מזר לכחש וללבוש אדרת, ואם ישאו בידך מחידושים אשר חשבת לעליונות, הן הנה אשר העלית קמשונות, ואם בדעתי אחשב חשבונות, אמת כי כל אלה מידי נפולות, אמנם על דרכי הפילפול עשיתי גדולות, לקשור חבל בחבל נימא בנימא ליפות, ושזרתי וארגתי מחוטים טוויות עניניים מפליאי פלאות, אשר לחיך הנם מתוקות, ושפתים משוקות וללשון יערב ערבות, הדר וענף עץ עבות, ודברי חכמים וחידות, על ידיהם מתאימות, ישבונו בקרבי שרעפי, ואספוק אל כפי, ואשוב אל לבי הן עודני באבי, האם קניתי בינה, האם בתורה לנתי לינה, לידע טוב טעמה וסחרה, אם מגדלי פורח באוירה? ואולי כמוץ אשר רוח תדפנו, בנינך הננו, לדלג גבעות והרים רמות, רחוקים לקרב בזרועות, והנם כל אהד על כנם בניות, ובאת לעקור נטועות, ליטע ולהיותם יחדיו שכונות, להיות אחדים וזוגות, ויינך לא במים של תורה מזיגות, ואשר אחשב לישרים ומסולאות, ממטבע של חכמים נפסלות, ואשר אפאר לחדוד ועקומות מחליקות, מלאים פגומות וצפורן מחגירות, ואולי בעבור תפארה, לראות חידושים בזיו והדרה, דלגת שור וחוג האמת רגלך מעברת, כדי שהחידוד לבל תהי נעדרת, ואם לתוכן עין חודרת עוברת, יראה כי מלאתם בקנה עופרת, ואם כן למה לחוקם במחברת, אם שלשה אלה עיקרים הנזכרים, מחיבורך נחסרים. אכן אחרי שובי ניחמתי, ומלכלות עטי מאנתי, ומלחרוט עלי גיליון לא מנעתי, דברי תורה אשר נטעתי, בעזר הבורא אשר חנן דעתי, שאם בכללות הדברים לאמת לא יתאחדו, קרסולי בעזרת ה’ לא ימעדו, ואם נכוניות התכללותם לא אחליט, ממצוא בהם דברים נכונים לא אמעיט, ישרים וברורים, ודברים נאותים בהם גרורים, הערות שונות טובות הרהורים, בקודש יסודתם, ודברי בהם חקקתי מישבותם, ומהם פריו הוצאתם, ליפותם לנאותם, אחד פה ואחד פה נמצאים, הערות שונות באילת אהבים, בשכליים נמשחים ונבללים, דברים חשובים ולא נבטלים, קיימים ולא נמללים, ואם זוטר מיליי, פעם או פעמיים, אחד המרבה והממעיט בלבד שיכוון לבו לשמים,. וכבר ידוע מפי ספרים וסופרים תרשישים ואראלים, שדברים אשר בכוונת הלב מאוד מעולים, וגבהו מעלתם אם בפז מסולאיםף גם אם יחסר מהם כוונה הראוי כדיאות, ובפני עצמם אינם כדאיות וראויות, לזכות להבא על ידם פני מלך לראות מסייעות, להגיע אל הקודש ואל המחוזות, לטהר לב ולזכך מחשבות, כמו שאמרו רבותינו הקדושים והטהורים אשר באורם נראה אור ונלך מישרים, לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה שמתוכה בא לשמה באמת, לעסוק בתורה אשר חיים מנעמת. אמן כן יהי רצון.

ועל פי הנ”ל אחשבה לדעת בכוונת הכתוב הניצב בפתח דברינו נר לרגלי ואור לנתיבתי, כי כבר האריך הבעל עקידה (בפרשת וישב) כי פעולה אשר יפעלו מבלי משים למטרת תכליתה נקרא חשך, שהיא העדר האור, אם כן בראשית השקפה ימס לב המתעסק בתורה עמוקה משאול, ואיך יגיע לתכליתה להבינה ולהשיג, פעולת פועל בלתי בעל תכלית יתברך שמו ויתעלה. אמנם באמת ידוע מדברי חז”ל כי כל הגה ודיבר בתורה הקדושה הוה קומה שלימה וכל מחשבה והרהור בדברי תורה מועילה. והנה נתיב הוא הדרך המשמש להולכים להגיע על ידה למטרת חפצם. ואם כן הנתיב הוא רק אמצעי להתכלית ולא יפול עליה תכונת אור כנ”ל. ולזה אמר הכתוב נר לרגלי דברך, כלומר, אם נרי הם דברך, דברי תורתו, אורייתא וקב”ה חד, אז אור לנתיבתי, אפילו דברים שאינם תכליתיות ורק להגעתה הם משמשים, כמו הפילפול בהויות וקושיות ופירוקים שהם הנתיב להוציא הלכה ברורה אפילו הכח הם בחינת אור בפני עצמם, וזה ואור לנתיבתי, והבן. וביתר ביאור על פי זה יבואר גם כן הילקוט הנ”ל, דהנה מעיקר לימוד התורה הוא לייגע להבין טעמיה וסברותיה, לפלפל ולסלסל בה, כמו שכתב הט”ז אורח חיים סימן מ”ז בטעם ברכת התורה בלשון לעסוק בתורה, שהעיקר הוא התעסקות משא ומתן בתורה. יעויין שם.

ואדמו”ר הגאון הקדוש מאורן של ישראל, איש אלקי מרן חיים אלעזר שפירא הכ”מ זי”ע האבד”ק מונקאטש יצ”ו כתב לפרש פסוק בחקתיך אשתעשע לא אשכח דבריך (תהלים קי”ט) דמבואר במדרש חז”ל דלכן נברא השכחה, דאם לא היתה שכחה, אדם שונה פרקו ולא ישכחה ולא ילמוד אחר כך. ואמנם הא תינח מי שלומד בפשטות, אבל מי שלומד ע”י פילפול משא מתןן, כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא טעם, ואף אם לא ישכח יחזור וילמוד, וזהו בחקתיך אשתעשע, אם הם בחינת שעשועין פילפולא דאוריתא, אז לא אשכח דבריך. עד כאן דבריו הקדושים, זי”ע. כי על ידי פילפול התורה נתרחב השגת התורה, ותורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק, מגינא ומצלא, והוא הכלי חמדה שניתן להם לישראל בבחינת כלי שרת שמקדשין.

ויש לפרש מקראי קודש (שמות ב’) וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב וירא אלקים וכו’ וידע אלקים. דהנה אמרינן בש”ס כריתות כ”ג דכלי שרת מקדש פסולים, יעויין שם, דהיינו קדשים פסולים להקריבן כלי שרת מקדשן, ועיין מה שכתבנו בזה בסימן א’] ואמנם דוקא הני פסולי דהוה פסילן בקודש כמו מזבחין הפסולים בקודש, היינו פסולין שנעשו לאחר שהם קודש, אבל פסולין שנעשו קודם שנעשו קודש אין המזבח מקדשין. יעויין ש”ס נדה (דף מ”א), והדא הוא דכתיב “כלי שרת”. והנה התורה הנקראת כלי חמדה היא בחינת כלי שרת. ועוד מצינו במדרש חז”ל לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו’, דהוה השלום גם כן בבחינת כלי, כלי שרת, ועל זה נאמר חבור עצבים אפרים הנח לו, שעל ידי השלום מקדשין להקריבן לאביהם שבשמים, וכן על ידי התורה. והנה בעת שצפה הקב”ה את הקץ לגאול את ישראל ממצרים, לא היו ראוים מזכותם שהיו מהם נטמאים בטומאת מצרים, ואם כן לא היו ראוים לגאולה, דהוה עליהם שם פסולים. ואך על ידי השלום, דהוה כלי שרת מקדש פסולים, היו ראוים על ידה ליגאל. ולזה כשראה משה שיש בהם דלטורין, אמר אכן נודע הדבר על מה שלא נגאלו עוד, כיון שאין להם שלום, אם כן אין ראוים להיות קדוש לה’, ולזה אמר משה לה’ מי אנכי כי אלך אל פרעה וכו’, באיזה זכות, כפירוש רש”י, כין שאין להם שלום ואם כן אין ראויים להתקדש, ולזה השיב לו הקב”ה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג’) הכוונה נהי ללא היתה להם מדת השלום, מכל מקום  מכוח התורה שיקבלו על ההר, זה דהוה גם כן בחינת כלי שרת וזה מקדשם להיות מפקיע מידי שעבוד. ואמנם הנה הא תינח לאחר שקבלו התורה שהוה עם קדוש לה’, נחשב לזה לפסולי בקודש שיהיה כלי שרת מקדשן, אבל במצרים קודם מתן תורה, הרי לא הוה פסילו בקדש, דהא חטאו קודם שקבלו התורה ואם כן לא מהני להו קדושת כלי שרת. ואמנם הנה כבר התחילה קדושת ישראל מימי האבות, שהיה להם דין ישראל, ואם כן מה שחטאו אחר כך הוה פסולי בקודש ושפיר מהני להו כלי שרת להתקדש על ידי התורה. ואך הלא לכאורה אכתי הוה שלא בזמנו, שלא נשלם הזמן, אך כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנו. ואך התוספות סוכה (לף נ’) כתבו דאפילו כלי שרת מקדש שלא מדעת וגם מקדש שלא בזמנו, אבל שלא בזמנו ושלא מדעת תרוויהו בהדי הדדי לא מקדש, יעויין שם, ועל פי זה אפשר לכוון במקרא קדש הנ”ל וישמע אלקים את נאקתם, שראה גודל הגלות ועלה לגאלם ואף דלא היו להך זכות, ואם כן הוה בגדר פסולים, ואך הלא -יקבלו התורה והתורה היא כלי שרת ומקדשן, ואך הלא אכתי קודם קבלת התורה לא הוה פסילו בקודש, ולא מהני להו כלי שרת, לזה אמר ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וכו’, שכבר כרת ברית עם אברהם ומאז התחילה קדושת ישראל ושפיר נחשב לפסילו בקודש ושפיר מהני כלי שרת לקדשן, ואך אכחי הוה שלא בזמנו, לזה אמר וידע אלקים, דהוה בחינת לדעת ושלא בזמנו לדעת שפיר מקדש, ודו”ק, ואתי שפיר.

ונחזיר לדידן, דאמנם לימוד התורה הוא שיהיה בנוי על הקדמות אמיתות מגדולי רבותינו, ויותר שההקדמה קרובה למרכז האמת, כן הוא האמיתות התולדה. והנה דברים אשר יצאו מכוח אל הפועל הם נקראים מעט, כי כל דבר אשר יצא מהכוח אל הפועל הוא מוגבל כפי שיעורו, אבל דברים אשר הם עדיין בכוח ולא יצאו לחוץ, הם נקראים הרבה, כי הם עדיין אינם מוגבלים. וידוע מספרים הקדושים כי הבלתי מוגבל בכלי גדלה ורבה מהמוגבל בצד זולת צד, כי למה שבפועל ומוגבל בכלי הוא בפועל נאחז בכלי. והנה נר היא הכלי המאיר ומשותף משמן ופתילה וכלי המחזיקם ואם משותפים כראוי שמן ופתילה טובה אז חיש מהר יזרח אור הישר. ולא כן אם אינו מתוקן כראוי, ירפרף אורו בעקלתון הגבהה למעלה ולמטה. ובדמיון הזה הוא בדברי תורה, אם מתוקנים ההקדמות יסודתם בהררי קודש, ועל זה יבנה בנינו אז יזהיר אור נתיבתו להאיר באור מאיר, ולא כן בהיפך. ולזה אמר נר לרגלי דברך, אם דבריך, כלומר דברי תורה הם נרי, הקדמותי הם בחינת דברך, מרבותינו הראשונים וגדולי אחרונים, אז ואור לנתיבתי, אז גם נתיבתי, מה שהוצאתי מהם בחינת אור. ולזה שפיר קאמר המדרש כך אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה מעט אני מתחיל, היינו כי הקדמותי הם בחינת מעט, מוגבלים בכלי האמת להיות מקורם ממקור קדוש יהלך, ולכן כשאני נכנס בהם שערים הרבה נפתחים לי ממנה.

ועל זה תמכתי יסודתי, בעזרת ה’ יתברך, כי רוב מה שכתוב כאן בנוי על תורת הראשונים וגדולי רבותינו האחרונים אשר מפיהם אנו חיים. ולכן אקווה כי לא נתרחקו הרבה מחוג האמת בעזרת הק יתברך ואדברה נגד מלכים ולא אבוש בעזרת ה’ יתברך. וקראיתי שם ספרי “ידי סופר” להיות ראשי תיבות יכט סופר, לזכרון נשמת חמותי הרבנית המפורסמת בצדקתה מרת יכט סופר ע”ה הרבנית מפה בת הרב הגאון הגדול המפורסם כבוד קדושת מורינו ורבינו הרב שלמה סופר זצל”ה אבד”ק בערעגסאס יצ”ו בן הגאון הקדוש צדיק יסוד עולם מרן אברהם שמואל בנימין סופר זצל”ה, אבד”ק פרסבורג, בן רבינו הקדוש מאור הגולה מרן משה סופר זצוק”ל זי”ע אב”ד קהילת פרסבורג בעל חתם  סופר. וגם להיות שמי נרמז בתוכו, כי ידי סופר עם הכולל כמנין שמי ושם אמי מורתי תחיה צביה בן דבורה, חושבנא דדין כחושבנא דדין.

ויהי רצון שלא נבוש ולא נכלם ואזכה ללמוד ולשמור ולעשות ולהגות בתורת ה’ ויראהו כל הימים, ובימנו יושיע יהודה וירושלים בהרמת קרן התורה וקרן ישראל בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

פה וו’נאמעני יצ”ו ג’ לסדר ויקהל כ”א אדר א’ חצר”ת לפ”ק

צבי לוסטיג בן הרבני הגדול בתורת הרב החסיד המפואר כש”ת חיים זאב שליט”א.

(הקדמת ידי סופר)


 הרב יהודה צבי בן הרב חיים זאב לוסטיג הי”ד, נולד בדעברצין בשנת תרע”ו (1912). הוא למד בישיבת המהרש”ג בסעמיהאלי, בישיבת הרב משה פארהאנד במאקאווע, בישיבת הרב שלמה צבי שטראססער בדעברצין ובישיבת האדמו”ר ממונקטש, רבי חיים אלעזר שפירא. הוא מונה לראש ישיבה שם בשנת תרצ”ט. נשא לאשה את מרת שרה בת הרב אליהו כהן הי”ד רבה של נאמין, ומונה לאב”ד טארפא. ספרו ידי סופר (תרצ”ח), ובו מקצת חידושיו, עשו רושם גדול על הלומדים. 

מקצת חידושיו ומכתבים אליו התפרסמו בכתבי עת רבניים, כגון: הכוכב (תרצ”ה), הכוכב (תשי”ב), ישורון, תולדות ישראל, שו”ת באר משה, חזון נחום, שו”ת מהר”ם בריסק, גינת ורדים ט, כוכבי אור, 

הרב נודע כתלמיד חכם עצום, חריף ובקי בש”ס ופוסקים, שהצטיין בכשרונותיו וחידש חידושים רבים ונפלאים בכל מקצועות התורה. 

בג’ בסיוון תש”ד הובל לאושוויץ עם רעייתו ועם שני ילדיו הקטנים. 

מקורות: הסכמות ידי סופר, הכוכב תשי”ב , דף זכרון באבני זכרון ח”ג וח”ד ובהגהות הירושלמי. וראה קהילות הונגריה ושם הגדולים מארץ הגר.

מספר הצפיות במאמר: 124

כל האומר תהלה לדוד ג’ פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא / הרב ישראל יום טוב ליפמן פרידמן הי”ד

לעילוי נשמת הרב יו"ט ליפמן ב"ר נחמיה פרידמן הי"ד

כל האומר תהלה לדוד ג’ פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא.

והקשו המפורשים מדוע יובטח על ידי זה לבן עולם הבא. ותירצו, אם יש לו מחצה זכיות ומחצה עוונות, המזמור הזה מכריע, ועדיין קשה, אם כן מאי אולמא דהאי מזמור, שבכחו יכריע, כיוון דהקב”ה אינו מקפח שכר שיחה נאה מבריותיו ובדבר מועט יכריע את המאזנים אם הם שווים, כידוע.

ושמעתי לפרש, דהנה ג’ כתרים נתנו לישראל, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות. והנה כתר תורה אינה ירושה, כמו שכתוב אבות פרק ב’ משנה י”ב, התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכן כתר כהונה אינה בירושה, כמו שכתוב אין נוחלין מתנות כהונה לכהן עם הארץ, חולין ק”ל עמוד ב’, וכן הכהן הגדול אם לא היה זרעו אחריו ראוין לכהונה גדולה לא זכו לעלות לגדולה. אבל כתר מלכות היא בירושה לדוד ולזרעו עד עולם, כמו שכתוב נשבע דד לדוד אמת מפרי בעטך אשית לכסא לך, תהלים קל”ב. וכן היה כי תמיד היו מלכי יהודה מזרעו של דוד אפילו היו רשעים גמורים כאחז וסיעתו, ואף על פי כן לא נטלה מהם מלכות – ויש לחקור מדוע זכה דוד המלך עליו השלום להגדולה יותר מכל הצדיקים וחסידים, אם מרוב גדלו בתורה, משה רבינו עליו השלום יוכיח, כי לא זכה זרעו אחריו להיות כמוהו, כי גרשום בן משה היה שמש בפסל של מיכה. ואם מרוב עבודתו בעבודת הקדש, עלי הכהן יוכיח שהיה כהן גדול ונביא ושופט, עם כל זה ניטלה הגדולה ממנו ונתנה לזרע איתמר לפי שלא הלכו זרעו בדרך ד’, ומדוע עמדו זכיות דוד המלך עליו השלום לזרעו אחריו אף אם רשעים גמורים, וקב”ה לא עביד דינא בלא דינא. ונראה דמדה אחת טובה היתה לדוד המלך עליו השלום שלא נמצאת בכל הצדיקים, והוא לקבל עליו כל צרה וצוקה באהבה ובשמחה ובטוב לב, כמו שכתוב מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, ונאמר צרה ויגון אמצא ובשם ד’ אקרא, עיין ברכות ס’ עמוד ב’. והנה משה רבינו עליו השלום הרהר אחרי משפטי ד’, כמו שכתוב למה הרעתה לעם הזה. ואבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אם אמנם לא הרהרו אחרי מדותיו, יתברך שמו, עם כל זה לא מצינו שאמרו שירה על כל צרה שבאה עליהם, אדרבא, מצינו ויירא יעקב מאד ויצר לו, וכן בכל הצדיקים ונביאים יש שהרהרו אחרי מלותיו כירמיה, צדיק אתה ה’ אך משפטים אדבר אותך, וכן חבקוק. ויש שלא הרהרו כאיוב, ד’ נתן וד’ לקח, יהי שם ד’ מבורך. עם כל זה, לא אמרו שירה על צרותיו.

וזהו כוונת מאמרם כל האומר תהלה לדוד, של דוד, פירוש השבח המשובח והמפואר של אדונינו דוד, שאף בעת צרה הוא עובד ד’ בשמחה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, כי לצדיק כזה נברא וודאי עולם הבא. [ראויים הדברים למי שאמרם, ה’ ינקום דמו וזכותו תגן בעדנו].

(נר תמיד, תורתו של הרב ישראל יו”ט ליפמן פרידמן, הובאה לבית הדפוס בשנת תשכ”א ע”י בן המחבר, הרב מרדכי מאיר פרידמן)


הרב ישראל יום טוב ליפמן הי”ד, נולד לאביו הרב נחמיה. בגיל שלוש עשרה נשלח ע”י אביו ללמוד בישיבה בטופלטשאני, אצל הרב יצחק שווייגר והרב חיים פירסט. שם רשם חידושים על הש”ס ששמע ושחידש. המשיך ללמוד אצל דודו הרב דוד פרידמן בצהעלים עד שהיה כבן עשרים וארבע.

הוא היה מוסמך להוראה ועסק בהלכות ובהליכות. הוא ניהל בית יתומים בבאדען שליד וינה במשך עשרים ושתים שנה, דאג לכל מחסורם באהבה ובמסירות וללא לקחת יום חופשה אחד. בית היתומים חוסל בידי הגסטפו.

הרב, אשתו (בזיווג שני) פייערל ובתם רייזל חיה והרוב המוחלט של חניכיו נרצחו לאחר שהועברו לאופולע שליד לובלין. הי”ד.

מספר הצפיות במאמר: 23

כשעושים תשובה, עולים מיד לדרגות גבוהות / רבי משה (משה’ניו) פרידמן הי”ד, ועדות עליו מאת הדיין הרב לייב לנגפוס הי”ד

תמונת רבי משה פרידמן הי"ד

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה’ צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז”ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה’ רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה’ יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה’, היינו שה-ה’ מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו”ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו’ (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה’ בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ”ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו’ (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה’. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ”ל ע”כ.

(שו”ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח”א עמ’ 88).


רבי משה (שכונה בשם החיבה “ר’ משה’ניו”) פרידמן הי”ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר’ ישראל מרוז’ין, נולד בפורים תרמ”א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו”ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו”ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס”א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ’רנוביץ, נכדת האדמו”ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו”רים רבים.  בשנת תרע”ח (1918) נפטר האדמו”ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו”ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו”ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ”ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו”ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ”ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו”ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו”ר בקרקוב ובחורף תש”א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל “שולחנות” ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש”ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א’ בכסלו תש”ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב’ אלול תש”ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג’ באלול. וכך כתב איש ה”זונדר קומנדו” באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי”ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: “שמע ישראל”, ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים.

(“מגילת אושביץ” בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל”ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר’ משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו”ת “דעת משה” (ירושלים, תש”ז ותשמ”ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח”א עמ’ 87, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’ 224, “דעת משה” – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.


תמונת הרב לייב לנגפוס הי"דהרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי”ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב”ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בליל הושענא רבה תש”ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי”ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל”צעדת המוות”.

החל משנת תש”ג ועד לשנת תש”ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר”א (אריה יהודה “רגל ארוכה”). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי”ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי”ד נדפס בחוברת “בלעטער פאר גשיכטע” (וורשה, תשי”ד) עמ’ 100-107, תחת הכותרת ” אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר”.

בסתיו תשל”א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי”ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש”ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 49

גלות הנפש וגלות הגוף/ הרב יהודה אריה ליב בלכרוביץ הי”ד

יזכור לקהילת אוטבוצק

למה רגשו גוים, ולאמים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ. ורוזנים נוסדו יחד גו’ ה’ ילעג למו. – הנה יש שני מיני גליות: גלות הגוף וגלות הנפש.

גלות הגוף הוא מה ששונאי ישראל מענים את היהודים בענויי הגוף בהכאות גופניים ופרוע פרעות בישראל, בהטלת מסים וארנוניות קשים מנשוא וכדומה.

וגלות הנפש זהו כלי זינם של שונאי ישראל החכמים להרע אשר המה יודעים כי לבני ישראל בני עם סגולה וגוי קדוש כל כלי יוצר עליו לא יצלח, ולכן רוצים המה להדיח את ישראל מעבודת ה’ יתברך ואינם מענים, לכתחילה, את ישראל בענויי הגוף אלא אדרבא, מתחברים להם לישראל כמו רעים אהובים, ובדרך אגב הם מתכוונים להסיתם ולהדיחם, מייסדים בתי ספר בעבור ישראל שבהם מלמדים נמוסיהם ותהלוכותיהם הם, וכדומה, ועל ידי זה ממשיכים אחריהם את קלי הדעת שבישראל. ואחר כך כשכבר החטיאו את ישראל בנפשותם מתחילים המה לענותם בסבלותם בענויי הגוף:

ועל זה – יש לומר עומד וצווח דוד המלך עליו השלום: למה רגשו גוים – למה זה רוגשים המה על בני ישראל לענותם בסבלותם בענויי הגוף, ולאמים יהגו ריק – ויש אשר האומות רוצים להגות ולהורות לבני ישראל את נמוסיהם ודרכיהם הריקים הבנוים עלי יסודות חכמת יוונית, יתיצבו מלכי ארץ – יש אשר מתייצבים ומתקוממים מלכי ארץ נגד ישראל – ורוזנים נוסדו יחד – ויש אשר שריהם מתייעצים ביחד עם ישראל, אולם הכל בעצה אחת נגד ה’ ונגד משיחו. וכמו שכתוב במדרש מגלת אסתר (ז’) ואף גוג ומגוג לעתיד לבוא עתידין לומר שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקין בעצות עם מלכיהם על ישראל ולא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים וכו’ אלא הריני מזדווג עם פטרונן תחלה ואחר כך אני מזדווג להם, הדא הוא דכתיב יתיצבו מלכי ארץ וגו’. ואיתא הפירוש (בעין יעקב בשם יפה עינים שם) שירצו לעשות פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי ביטולן מהמצוות, ואיתא שם דמוסרותימו היינו תפלין, שרוצים לשלול ממנו אותות היהדות:

ובאופן זה יש לפרש בקשת אסף עליו השלום במזמור פ”ג באמרו: אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד כי נועצו לב יחדו גו’ אהלי אדום וישמעאלים גו’ עשה להם כמדין כסיסרא וגו’. הנה מדבר בזה על אודות השני גלותים ואומר אלקים אל דמי לך גו’ כי הנה אויביך יהמיון – כלומר שונאיך שהם שונאי עמך הומים ורועשים המה על בניך בני ישראל לענותם בסבלותם בענויי הגוף. ויש אשר: ומשנאיך נשאו ראש – שהשונאים –  שונאיך, שונאי עמך מתחברים המה אל בני ישראל ונושאים המה למעלה ראש את בני ישראל, זהו בכוונה כדי להגותם מני מסילת תורה הקדושה ונתיבותיה, זוהי גלות הנפש. ושונה ואומר: על עמך יערימו סוד – יש אשר הם חושבים מחשבות רעות, ועלילות שונות על עם ישראל. ויש אשר: ויתיעצו על צפוניך – שהם מתייעצים עצות רעות על אוצר סגולתך התורה הקדושה, להדיח את בניך היקרים מדרכיה היא. וחוזר ואומר: אמרו לכו ונכחידם מגוי – יש אשר המה אומרים לכו ונכחיד את אומה הישראלית לכלותם, חס וחלילה, מעל פני האדמה. ויש אשר מגמתם פונה בדרך: ולא יזכר שם ישראל עוד – כלומר: שהאומה הישראלית תתקיים אולם, חס וחלילה, בלא שם ישראלי, בלי תורה ואמונה חס וחלילה. כי נועצו לב יחדו – מה שהמה מתייעצים להיות יחד עם בני ישראל, עליך ברית יכרותו, כלומר: עליך – להסיר את בניך מעל גבי עבודתך – אהלי אדום גו’ – כלומר: רוצים המה להשוות חלילה את אהלי יעקב, משכנות ישראל הטובים וקדושים לאהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים, להבדיל. ומבקש ומתחנן המשורר האלקי אסף עליו השלום, לאבינו שבשמים: עשה להם כמדין כסיסרא גו’ דהנה מדין קדמו את ישראל בעבירה, וסיסרא בחרב, וכמו שמשניהם נקמת נקמתנו, כמו כן תעשה לכל שונאינו בגוף ובנפש וכמו שאומר להלן: אלקי שיתמו כגלגל גו’ וידעו כי אתה שמך לבדך עליון על כל הארץ:

(זקני מחנה יהודה)

הסופר הרב יהודה אריה ליב ב”ר יצחק בלכרוביץ נולד באוטבוצק בשנת תרע”ב (או תרע”ה).

בשנת תרפ”ז מופיע בעלון דגלנו שמו של יהודה ליב בלכרוביץ מטומשוב מזובייצקי כמי שטרם לקרן “דגלנו”, וקרא לקרוביו לתרום לקרן.

בשנת תרצ”ח הוציא לאור יחד עם קרוב משפחתו, הרב יעקב מאיר בידרמן מורשה, את הספר דגל יהודה, המלוקט ומעובד מכתבי סב אמו, הרב יהודה הלוי קאמינר זצ”ל, חותנו של השפת אמת זצ”ל.

בשנת תרצ”ט הוציא לאור את ספרו, ספר זקני מחנה יהודה. הספר כולל ספר יחוסו של הרב יהודה הלוי קאמינר זצ”ל. בספר מובא יחוסם של צדיקים רבים נוספים, תולדותם ונוסח מצבותיהם, וכן מופיע בספר לקט חידושים מתורתם, והוסיף מחבר הספר חידושים משלו.

מתוך תפארת יהושעהספר זכה להסכמות רבות מהאדמו”רים מגור, מאמשינוב ומסדיגורא זצ”ל, מהאדמו”ר מסוקולוב, מבויאן, מלובלין, מסטריקוב, מסקרנביץ, מפילץ ומאוסטרובצא, ובשם האדמו”ר מבאבוב הי”ד, ומהרבנים הרב צבי יחזקאל מיכלסון, הרב מנחם זמבה, הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק, הרב יהודה ליב צירלסון, הרב משה חיים לאו, הרב ראובן זהמן, הרב יעקב מאיר בידרמן והרב נחמיה אלטר הי”ד.

“מעיד אני עליו מקצת שבחו, אשר מייגע בתורת ה’ להיות נקראת תורתו” (מתוך הסכמת הרב נחמיה אלטר הי”ד). “ומה מאוד אשמח ביחוד עם חידושי תורתו של המחבר עצמו אשר המה מלאים בחריפות ובקיאות על דרך הישר בסברות יקרות והערות נפלאות. גם ראיתי דרושיו הנחמדים מיוסדים על אדני פז הגיון התורה ותעודה ומוסיף לחידושי זקניו קצת מחידושיו הנבחרים, אשר המה מפז יקרים” (מתוך הסכמת הרב צבי יחזקאלי מיכלסון הי”ד).

בנוסף הכין המחבר לדפוס את הספר “צאינה וראינה” בשפה העברית. וכן פרסם מאמרים רבים (כגון ממקור ישראל – תורות, שיחות ומעשיות מגדולי ישראל, סדרת המאמרים ממקור ישראל – פתגמים, בדיחות ומעשיות – פורסם בעלון דגלנו, ועוד).

בשנת תש”ב נספה בטרבלינקה הרב אריה יהודה ליב הי”ד. כן נספו אשתו רחל, הוריו, סבו, אחיו ואחיותיו. מכל משפחתו נותרו בחיים לאחר השואה רק אחיו, הרב יעקב יהושע, ואחותו גיטל, שקפצה ונמלטה מרכבת שגרשה את יהודי אוטבוצק למחנה המוות טרבלינקה.

מקורות: דפי עד, הקדמות הספרים זקני מחנה יהודה ותפארת יהודה.

מספר הצפיות במאמר: 27

תומכי רבנים: חלק ה – מקושש ומגדף: יש תלונות כנגד כל מה שלא יעשה הרב מצד זה או מהופכו / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

דיס-לייק

ובזה פירוש הכתוב לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כי דוד המלך עליו השלום בראותו שעומדים עליו דואג ואחיתופל שבע בן בכרי וחבריו נפל לבו כי חשב שאך חסרונותיו הרבים שאינו מתנהג כשורה הם גרמו לו שרבים קמים עליו. אך בהתבונן בכל ספורי התורה עד כמה סבל משה רבינו עליו השלום מקרח דתן ואבירם מתלוננים ומרגלים ממגדף וזמרי אשר קמו תמיד עליו להתלונן ולמצאו גם בו מגרעות, אז מצא דוד נוחם לנפשו כי כן העם הזה וכן הגוי הזה תמיד מחפשים עלילות שווא על מנהיגיהם וזהו לולא תורתך שעשועי, כי התירוץ האמיתי על כל הקושיות היא באשר כי המנהיגים מחוייבים להתנהג בדרך אשר התורה התווה למו מבלי נטות ממנה כמלוא שעל לא’ מהקצוות, כאשר התורה תעמיד לנגד ענינו מחזה כזה משני מעשיות אשר תציג לפנינו כמו חי להם מקושש ומגדף, ואמרו חז”ל בתורת כהנים כי שניהם היה ביום אחד, הובא ברש”י ז”ל.

ולכאורה אינה מובן למאי מלמדינו שהיה שניהם ביום אחד. ואך בא ללמדינו עד כמה נמצאים אצלינו בפרק אחד מאנשים שונים תלונות שונות על מנהיגיהם הפך זו מזו מן הקצה אל הקצה.

כי ממה נמשך מעשה המקושש, מסרו לנו חז”ל כמדרש רבה ומביאו התוספות בבבא בתרא דף קי”ט, וכן איתא בתרגום יהונתן, שמקושש עצים לשם שמים נתכוון. כי בימים אלו נמצא בישראל כתה שלימה שאמרו שכל עונשיי התורה הם אך למען להבעות את ישראל, כי איך אפשר להאמין על משה רבינו עליו השלום הישר והעניו מכל אדם שיהיה אכזר כזה לרגום באבנים איש אשר יעבור ד’ אמות ברשות הרבים, או ידליק עצי גפרית לעשן מקטורת בשבת, אין זה כי אם מפחיד אותנו והדברים אינם פשוטים כמשמען. ולכן קם גברא מדבית יוסף אמר במימרא איזיל ואעביר קוסין. ומשה ידין יתי בכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל, ולא השגיחו על זה, אף כי היה אב לחמש בנות צדקניות. הרי לך מחלל שבת לשם שמים, למען לא יחזיקו את משה רבינו עליו השלום למקיל באיסורא ועונשי התורה.

והנה כנגד זה באותו יום יצא המגדף, ואמרו חז”ל בתורת כהנים מבית דינו של משה יצא, בא לתקוע אהלו אצל שבט דן, אמר להו מבני דן אנכי, אמור לו איש על דגלו לבית אבותם כתיב. נכנס לבית מדרשו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף. הרי לך איש שבאותו יום עצמו מצא מגרעות במשה שמחמיר הוא יותר מדאי, כי מדוע לא יניחו לאיש שאמו מישראל הרוצה ליקח מקומו אצל משפחות אמו באשר שהיא קלקלה עם המצרי, ואם אמו חטאה הוא מה חטא. ומה גם לפי קבלת חז”ל גם אמו אך נאנסה מהמצרי. האם אין זה חומרא יתירה ואכזריות נוראה לפי דעתו, בעת אשר אחדים חשבוהו למשה רבינו עליו השלום לרחמן ועניו יותר מדאי.

ובאמת לא היה משה לא מקיל על דין תורה ולא מחמיר יותר מדאי, כי התורה נתנה על ידו ועליו לשמור ככל אשר התורה תצווהו, זה שחלל שבת בפרהסיא ייהרג אף אם כוונתו לשמים, וזה שרוצה לקבוע אהלו אצל שבט משפחת אמו שלא כדין תורה ויצא לחרף ולגדף לא על משה רבינו עליו השלום תלונותיו כי אח על ד’ והחולק על רבו כחולק על השכינה, כאשר ראינו הסוף ממגדף.

ומעשים כאלו מוצאים אנו תמיד בכל דור תלונות שונות על רבני ישראל. זה יפתח חנותו בשבת בפרהסיא, אף שיש לאמר שכונתו לשמים למען יתקיים בו מאמר חז”ל (גיטין דף לח) שגזרו אומר שבעוון חלול שבת נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכאשר יראו כי בעוד איזה שנה יפשוט הרגל לנושיו ויתלה שלט על חנותו על שם אחרים והוא יוצא בעירום ובחוסר כל וכאשר רואים אנו בכל עת מעשים כאלה ממחללי שבתות והסוף מהם אזי ידעו כל העם שמשה אמת ותורתו אמת ויתקדש ויתגדל שם שמים על ידם, נמצא שמחלל שבת לשם שמים. ולהפך זה יתקוטט עבור מקום במזרח בית הכנסת מבלי הבט כי הוא בוז משפחה ויכול להיות שגם מיגו דחציף כולי האי שמא מינא, ובכל זאת רוצה לקבע מקומו אצל מרומי הייחוס ולדעתו הוא אכזריות נוראה כי מה פשעו ומה חטאתו אם אינו יחסן ובן גדולים ולמה ייגרע נחלתו מכותל מזרחי. והסוף מזה חריף וגדיף להרב ועל התורה ועל ד’ ועל משיחו, ובאמת מה יוכל עשות הרב לזה, האם יוכל לאמר להמחלל שבת יישר כחך כמותך ירבו בישראל מחללי שבתות לשם שמים,  והאם יוכל הרב להושיבו במזרח נגד שורת הדין והנימוס וראשי הקהל, הלא הרב נושא חושן המשפט על לבו ולא יכול לזוז ממנו כמלא נימא, והרב מה הוא כי תלינו עליו.

אין זה כי אם כמו שאמר אדון הנביאים על מתלונניו, מתחלה אמר ונחנו מה כי תלינו עלינו, ואחר כך מוסיף עוד בתת ד’ לכם בשר בערב לאכל ולחם בבוקר לשבוע וכו’ ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ד’. ולכאורה הוא כפול לשון. אך הכוונה בזה לפרש להם כי כל ענין התלונה שלהם נצמחת אך מאשר נתן להם ד’ בשר לאכול לשבוע. ולוא היה עניים ואביונים כבתחלה לא מצאו און להם לחלוק עליו, ואם כן לא עלינו תלונותיכם כי על ד’ אשר הרים אתכם מאשפתות והשביעכם לחם ומלי כריסי זיני בישא כמה שאמר הכתוב תחת שלש רגזה הארץ וכו’ ונבל כי ישבע לחם. ולאנשים כאלה המוציאים שם רע על הכהנים ומורי דת שאינם יוצאים ידי חובתם בצאן מרעיתם ואך בחנם מפרנסים אותם, להם אך למותר בעיניהם. ובאמת המגרעות אך בהם ולא ברבותיהם.

 

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

מספר הצפיות במאמר: 6