קטגוריה: פרשת השבוע

"ויהי ביום כלות משה" כו', ר' שמעון דסיכנין בשם ר' לוי אמר בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן היה לו להביא ד' קונטיסין ולמתוח את המשכן עליהם אלא מלמד שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה. אמר לו משה להקב"ה וכי מנין לי אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה ואש לבנה. אמר לו "כתבניתם אשר אתה מראה בהר". ותמוה מה טבען של האשים הללו. והנה ידוע דעת המחקרים ומפרשי תורה הקדושה שהמשכן וכל כליו המה דמיון האדם גופו ואבריו, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, ומובא ברמזי משכן להמלבי"ם וזה לשונו: אלה דברים שהם עיקר בבניין הבית כו' וכשנבקר את הכלים שהיו במחיצה השלישית ראינו שדומים מכל צד לכלי הנפש הצומחת, שהיא האיצטומכא וכל חדרי בטן, המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאים את האפר הנרקב לחוץ. וכן היה שם המזבח האוכל ומעכל המזון הרוחני ולחם ה', ושם היו סירותיו לדשנו ויעיו ומזרקותיו ומזלגותיו, שיראה המעיין שדומין לכלי האצטומכא מכל צד. ובמחיצה האמצעית היה שם הלחם הפנימי והמזון הקדוש, שעל הלחם יחיה האדם, ודומה כהלב שממנו תוצאות חיים. ושם היה מזבח הקטרת אשר יהיה ממנו ריח ניחוח והנאת רוחניות שהנשמה נהנית ממנו, והוא מקביל נגד עיכול השני שבלב, שכלו ענין רוחני אווירי. ובמחיצה השלישית היה הארון והלוחות וספר התורה שהוא דומה עם המוח, ששם משכן נפש המשכלת. עד כאן.

וכן פירשו המחקרים ומפרשי התורה אחריו. ואדוני אבי מורי ורבי הגאון זכר צדיק וקדוש לברכה היה רגיל לפרש בדרך מוסר על דרך העמדת השולחן סמוך לארון הקודש בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט, כי לפי מפרשי התורה כנ"ל אם הארון עומד למעלה והשלחן באמצע, אז הוי דמיון האדם כראוי ששכלו בראשו ובמוחו, אבל אם מעמידין השלחן למעלה, אז רק דומה לאותן בני אדם שראשן ושכלן תמיד על האכילה והשתיה, ואיך יכול להיות דומה למשכן ד'. ודברי פי חכם חן.

והנה לא לבד בתמונתו ותוארו, בגופו ובאבריו, ברוחניות ובנפשיות, הדמיון להאדם, כי לפי פירוש העקידה על מאי דכתיב "ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים", הוא דמיון ימיו ושנותיו של אדם, שאם יאריך ימים גם כן לא יאריך יותר ממאה. ורוחב זהו מה שמוסיף כח, לא יהיה יותר מחמשים בחמשים. עד כאן. עוד נראה לי שדמיון החצר לחיי העולם הזה נמצא בדברי ר' יעקב בפרקי אבות שאמר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, שהוא החצר, כדי שתכנס לטרקלין.

והנה שנות חיי האדם מתחלקין בכמה אופנים: רבי יהודה בן תימא מחלקן מחמש שנה עד מאת שנים לשלשה עשר חלקים. עוד יתחלקו חיי האדם לשלשה חלקים: ימי עליה, ימי עמידה, ימי ירידה. ופירשו בזה מזמור ראשון בתהלים "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", אלו ימי עליה, שהוא הולך מעלה מעלה בכוחות הגוף והנפש, וצריך להנהגה ועצה נכונה שלא תהיה עצת רשע. "ובדרך חטאים לא עמד", אלו ימי עמידה, שנעשה לאיש בן שלשים לכוח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, שלא יהיה דרך עקש ופתלתל. "ובמושב לצים לא ישב", אלו ימי הירידה, שהוא יושב בימי זקנה ושיבה, שלא יהיה "אם ללצים הוא יליץ". וכל זה יצליח בידו "כי אם בתורת ה' חפצו" כו', על ידי זה "והיה כעץ שתול על פלגי מים" בנערותו, "אשר פריו יתן בעתו", כאשר יהיה לאיש, "ועלהו לא יבול", בזקנותו.

ועל דרך זה נפרש במעשה המנורה, שכתוב בה "וששה קנים יוצאים מצדיה כו' וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור תחת שני הקנים ממנה". וחיי האדם מתוארים כפי דברי הרמב"ם הנ"ל בשלשה חלקי המשכן. וידוע שהאדם מורכב מגוף ונפש, והם שני הפכים בנושא אחד, ומה שטוב לזה רע לזה. ומצאתי לזה רמז נאה במה שאמרו בבראשית רבה ובילקוט על מאי דכתיב "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" כו', משל למלך שהיה לו פרדס ומסרו לאריס, והיו בו שני אילנות כרוכים זה לזה, אחד של סם חיים ואחד של סם מות. אמר האריס, אם אני משקה זה של סם חיים, זה של סם מות חי עמו. ואם אין אני משקה זה של סם מות, האיך זה של סם חיים חי. חזר ואמר, אנא אריס אנא, מה דאהני למריה דפרדסא למעבד עבד ליה. וכך היא בגוף ונפש האדם, שהם כשני אילנות כרוכים זה לזה , האחד של סם חיים, הנפש, היא מוכנת לחיי נצחיות, ואחד של סם מות, הגוף, הוא הולך לאבדון. הנפש רוצה במילי דשמיא, הגוף רוצה במילי דארעא. זאת מגמתו לשמימיות, וזה תאוותו לארציות. ומה יעשה האדם לעבוד ליוצרו וליצרו. ואמר האריס אם [אין] אני משקה זה של סם מות, איך זה של סם חיים חי, איך אקח כוח ועצמה להחיות את נפשי, ומתי אעשה גם אנכי לביתי. ואם אני משקה זה של סם חיים, שהיא הנפש, זה של סם מות, שהוא הגוף, עם כל תאוותיו, חי עמו.

חזר ואמר, אנא אריס אנא, וצריך אני לעשות כל מה דאפשר כפי יכולתי וכפי כוחותי לעשות רצון אבי בשמים, וכל מה דאהני למריה דפרדסא למעבד, עביד, והשלך על ד' יהבך והוא יכלכלך בזה ובבא.

ומזה אנו רואים איך צריך האדם להתאמץ שיתאחדו אצלו כוחות הנפש וכוחות הגוף, במשקל במדה ובמשורה, כל ימי חלדו, וכל זמן ועדן כפי מדתו. וזהו שכתוב "וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור תחת כו' וכפתור" כו'. הגוף והנפש שמתוארים בשני הקנים יהיו מאוחדים ומצומדים על ידי כפתור ופרח, התורה ומצוות הנחמדים מזהב ומפז רב, בכל שלש מחלקות החיים. "וכפתור תחת שני הקנים ממנה" שלשה פעמים כימי עליה, עמידה וירידה.

ולפי דברי האלשיך פירוש הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהקב"ה רוצה שהאדם עצמו יהיה משכן ד'. עד כאן. וכמו שכתוב "אהל שכן באדם". ומסיים "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", ופירש רש"י על פי הגמרא דסנהדרין ושבועות "וכן תעשו" לדורות. ויש לפרש כפשוטו, שתכלית תבנית המשכן ותבנית כל כליו, הוא לדוגמא שילמדו מתבניתם, וכדברי יחזקאל הנביא (סימן מ"ג) "צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקתיו ועשו אותם". וזהו שכתוב "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" יהיה לכם לדוגמא בכל מעשי ידיכם וכל ענייני חייכם, "וכן תעשו" גם אתם.

ולפי הצעה זו מלאכת המשכן היא מלאכת ועבודה האדם עצמו. ומצינו בפרקי דרבי אליעזר "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", אמר הקב"ה לתורה "נעשה אדם" כו'. התחיל לקבץ עפרו מארבע פינות העולם, אדום, שחור, לבן, ירקרק. אדום זה הדם כו'. ממאמר זה נראה בעליל שארבעה גוונים הללו מציירים ארבעה מיני עפר שצבר הקב"ה מארבע פינות העולם כשבא לבראות את האדם.

ובזה נפתחו לנו שערי אורה להבנת דברי רבי שמעון דסיכנין, דאמר בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן היה לו להביא ד' קונטיסין, אלא מלמד שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה כו'. וקשה להבין שאמר היה לו להביא ד' קונטיסין, איך יעלה על הדעת שרצונו לומר שדי בזה, ושלמה המלך עליו השלום אמר "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי". ועוד אמרו שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה, האם לא היו גוונין אחרים במשכן: "תכלת וארגמן ותולעת שני" כו'. ולפי הנ"ל כל המאמר פרוש כשמלה, שאמר, אם ורק הדבר כפשוטו שאמר הקב"ה למשה "עשה לי משכן" כמשמעו, היה לו להביא ארבעה קונטיסין, ולאיזה צורך היתה כל החרדה הזאת וכל הצווים וכל התורות כמעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה, אלא ודאי היה לזה תכלית מיוחד ללמד לאדם, ולהורות נתן בלבו, לדעת לעשות את כל מלאכה עבודה הקדש לכל אשר צוה ד'.

וזה שאמר אלא מלמד שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה. והגוונין הללו מציירין את האדם בעצמו, כדברי פרקי דרבי אליעזר, ממש התחיל לקבץ עפרו מארבע פנות העולם, אדום, שחור, לבן, ירקרק, שזהו עיקר התכלית שיהיה האדם בעצמו, שהוא מורכב מארבעה אלו, משכן ד'. אמר לו משה להקב"ה מנין לי אש אדומה כו'. אמר לו "כתבניתם אשר אתה מראה בהר". והאדם בעצמו צריך להתאמץ להיות משכן ד', וכדברי אדונינו דוד המלך עליו השלום "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם בנותינו כזוית מחטבות תבנית היכל".

(פסקא "ויהי ביום כלות משה", נוה שלום, מחובר לספר תורת יחזקאל)

הרב משה מוריץ רייך, אחיו של אב"ד בודפסט הרב יעקב קופל רייך, נולד בסלובקיה בשנת תרכ"א (1861) כבנו הרביעי והצעיר של הרב אברהם יחזקאל רייך, שהיה רב הקהילות קאדלבורג, ווערבוי ובאנוביץ (באאן), בנו של הרב יעקב קופל אלטנקונשטאדט המכונה "ר' קאפל חריף".

הרב משה מילא את מקום אביו כאב"ד באנוביץ משנת תרמ"ח (1888), והוציא לאור את ספרו של סבו "ספר יעב"ץ" ואת ספרו של אביו "תורת יחזקאל" (גלנטה, תרפ"ט-תרצ"ו), אליו צירף את "דרשות יעב"ץ" מאת סבו, ואת חיבורו שלו "נוה שלום" על הפסיקתא.

בשעת הקרע בין הקהילות האורטודוקסיות והנאולוגיות בהונגריה, בעקבות הקונגרס היהודי בהונגריה שהתקיים בשנת תרכ"ח (1868), נותרה קהילת באנוביץ בין הקהילות המועטות שביקשו שלא לבחור באחד מהצדדים ונקראו בשם קהילות "סטטוס-קווא". עם השנים התרחב הקרע בין הקהילות בהונגריה, ורוב קהילות הסטטוס-קווא התקרבו לניאולוגים. הרב משה רייך, שהיה אהוב על בני קהילתו ומפורסם ביושר דרכיו, הצליח להשפיע על בני קהילתו להצטרף לאגודת הקהילות האורתודוקסיות.

נשא לאשה את מרת צירל (ססיליה), בתם הצעירה של "הקצין החשוב המושלם ירא ה' מרבים… שהיה נודע לאיש רוח נאמן אשר מעולם לא שינה בדבורו" שמואל זנוויל ורעייתו מרת גולדה אדלר, אשר היו "עושי צדקה בכל עת והשיאו יתומות וכתבו ספר תורה וביתם היה פתוח לרווחה".

בסמוך למלחמת העולם השנייה העביר הרב משה רייך את רבנות העיר לידי חתנו, ובן אחיינו, הרב חזקיה פייבל רייך הי"ד. בנו של אב"ד באטורקעס, מחבר הספר "מנחת ישראל", הרב ישראל רייך.

בתקופת השואה גורש הרב משה מוריץ רייך למחנה ז'ילינה, ומשם גורש בתאריך 20.10.1942, ט' בחשוון תש"ג, ללובלין, ושם נספה. על פי אוצר הרבנים (15157) הרב משה רייך, נספה בשואה בשנת תש"ד.

בתו שרה (איריין), בעלה הרב (פיליפ) חזקיה פייבל רייך ובנם ישראל, נספו אף הם בשואה. הי"ד.

בנו, ד"ר ארנסט רייך הי"ד, כיהן כרבה של אולומוץ' שבמזרח צ'כיה, בשנים ת"ש-תש"ב (1940-1942). הוא גורש למחנה טריזנישטאט בשנת תש"ב (1942) ומשם גורש להשמדה במחנה אושוויץ בשנת תש"ד (1944).

בנו, ד"ר שמואל אלכסנדר רייך הי"ד גורש לאושוויץ בשנת תש"ב (1942).

בתו ביילא ובעלה ר' בנימין גלאזנר (בנו של הרב משה שמואל גלאזנר רבה של קלוייזנבורג, מחבר הספר "דור רביעי", ואחיו של הרב עקיבא גלאזנר ), ובנם הבחור משה שמואל נספו באושוויץ בסיון תש"ד. הי"ד. ר' בנימין, היה למדן גדול, סופר וחוקר תורני, מבחירי אנשי התורה והתרבות העברית, מו"ל כתבי עת תורניים וספרותיים, שהוציא לאור את הירחון "באהלי שם" – ירחון לתורה וספרות עברית.

בתו צ'רנה שרל ובעלה איזידור ליאופולד עזריאל למפל, ובנותיהן קארולי ונעמי, נספו בשואה. הי"ד.

בנו, עורך הדין ד"ר אלפרד ארמין חיים צבי רייך, מנובה זמקי שבסלובקיה, נספה באושוויץ בשנת תש"ד. הי"ד.

אמרתי לפרש מה שאנו אומרים בנוסח תפילת "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין לזולתו ראוי להתפלל", ראיתי בספר אחד שמדקדק בשם הגאון רבי שלמה קלוגר מבראד ז"ל, דאם הכוונה כפשוטו, כך היה לו לומר "שלפניו לבדו ראוי להתפלל ואין לפני זולתו ראוי להתפלל". ואני מוסיף להקשות, כי הנה הלשון "ראוי" משמע שרק ראוי להתפלל לפניו, הלא מחויבים ועומדים אנו להתפלל לפניו. ועוד שאמר "ואין לזולתו ראוי להתפלל", שמשמע שרק אינו ראוי להתפלל לזולתו, הלוא גם איסור יש בדבר. ונראה לי הכוונה, דהנה כבר צווחו קדמאי כי עיקר תפילת האדם לא יהיה רק בעבור חיי ומזוני (חיים ופרנסה) רק עיקר תפילתנו תהיה (על זה) ששכינתא בגלותא (שהשכינה בגלות) ועמו אנכי בצרה, לא לנו ה' לא לנו, אין זאת עיקר תפילתנו, כי אם לשמך תן כבוד וכו', עשה למען שמך וכו'. ובזה פירשתי הפסוק "לישועתך קיוויתי ה'", שעיקר תקוותנו שתהיה תשועת ה', כי אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה שמו של עמלק. וזה מה שאמר "לו לבדו ראוי להתפלל", שאין ראוי לנו להתפלל רק בעבור כבוד שמו הגדול המחולל בעמים לבדו, והיינו "לו לבדו". "ואין לזולתו ראוי להתפלל", אבל לא בעבור דברים אחרים צרכי הגוף יהיה כל עיקר תפלתנו, ואף שמותר לנו להתפלל גם בעד זה, אבל עיקר התפילה לא יהיה רק לו לבדו שיתקדש שמו הגדול במהרה בימינו אמן.

(מגד ירחים, סיגעט סיון תרנ"ח, דף כט א-ב; אמרי ישראל, דף מד עמ' ב – מה עמ' א).

"איש על דגלו", במדרש רבה הדא הוא דכתיב "נרננה בישועתך ובשל אלקינו נדגול", אמרו ישראל להקב"ה הרי אנו מרננים בישועתך , מה לעשות לנו בשמך נרננה בישועתך. הכוונה כי ידוע שתפלתינו ובקשתינו צריך להיות בעבור שמו הגדול המחולל בין הגוים ואנו מתפללים שיקדש שם שמים, וכמו שמפרש הבעש"ט הקדוש "ימלא ד'" כל משאלותיך, רצה לומר שעיקר בקשתינו תהיה שיהיה השם מלא מה שעתה בגלות אינו מלא, ולא בעד הנאת הגוף. ואף אם הקב"ה מטיב עמנו בענייני הגופניות, אבל שמחתנו הוא רק בזה מה שנתרומם על ידי זה קדושת שמו הגדול. וזהו שאמר "איש על דגלו" של הקב"ה, וזה "ונרננה בישועתך, רצה לומר שיהיה ישועתך שתושע אתה ולא לנו ד' כי לשמך הגדול. וזהו שאמר המדרש אחר כך "ויושע ד' ביום ההוא" – "ויוָשע" כביכול, כאלו הוא נגאל, "ובשם אלקינו נדגול", שקבע הקב"ה שמו בשמינו ועשה אותנו דגלים, שנאמר "איש על דגלו", רצה לומר שכל ישועתנו הוא רק במה שעל ידי ישועתנו היא ישועה גם כן להקב"ה והוא קידוש השם.

(אמרי ישראל, דף קיא עמו' א)

"וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד" וגו' (בראשית יט,כז).
במדרש (עיין בראשית רבה ס"ח ט', ברכות כ"ו ע"ב) שלשה אבות התקינו שמתפללים ג' פעמים ביום. אברהם התקין תפלת שחרית וכו'. ויש לדקדק שאמר לשון "התקינו", דהווא ליה למימר "יסדו". ונראה לי דהנה באמת אנו חטאים וכמעט קשה להתפלל תפלה אחת בלי מחשבה פסולה כלל, ובפרט לכווין השמות וההיכלות הקדושים כאשר הוא מן הראוי, ושפיר יסוד על זה תפלה מי אנכי שאזכה להתפלל לפני הקב"ה והוא מלך מלכי המלכים ואנכי איש חוטא וכו', ולא די שאין אנו מתקנים בתפלותינו, אלא אדרבה מוסיפים חטא על פשע. אבל כל זה היה אם היינו מתפללים תפלת עצמינו, אבל הרי אנו מתפללים תפלות שיסדו לנו האבות, ואנו תולין תפלתינו בתפלתם. וכאשר התפללו האבות הם כבר התקינו [בזאת את] תפלתינו ועל סמך תפילתם, שהתפללו האבות הקדושים תפילות האלו, אנו מתפללים. וזהו שאמר ג' אבות הראשונים "התקינו", רצה לומר, לא לבד שייסדו אלא התקינו ותקנו את תפילתינו הפסולות, ועל סמך תפילתם אנו מתפללים.

(אמרי ישראל, דף קי עמו' א)

"ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם" (בראשית לז,לה). וצריך ביאור למה לא התנחם, עיין רש"י. גם מה שאמר "כל" צריך בירור, דדי היה לו לומר "בניו ובנותיו". ונראה כי באמת צרת רבים חצי נחמה (עיין דברים רבה ב,כ"ב). ואם היה רואה יעקב שצרתו הוא צרת רבים היה באמת מתנחם, אבל אחרי כי קמו "כל בניו ובנותיו" ולא היה רק צרת יחיד, על כן "וימאן להתנחם".

(אמרי ישראל, דף לו עמו' ב))

"למה זה עזבתן האיש" פירש רש"י הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, "ויאכל לחם", שמא ישא אחת מכם. עיין במפרשים שהקשו למה אמר ברמז, כמה דאת אמר "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" ולא אמר בפירוש "וישא אחת מכם". ונראה לי דמה שהאדם בזמן הזה כמה פעמים מונע עצמו מלישא אשה הוא מפני שרוצים להתנהג עצמם בנשיאות ושולחנם יהיה כשולחן המלך, כי רוצים למלאות בטנם במאכלים ובמעדנים ואם יישא אשה לא יהיה לו באפשר להמציא כל כך, על כן מתעצלים לבוא בקשר שידוכים. לא כן מי שאינו נותן עיניו בממון ואינו מבקש רק לאכול לחם ולא מותרות, כאשר אמר יעקב אבינו עליו השלום "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", איש כזה בקל יישא אשה כי לחם לאכול הוא בנקל למצוא. ועל כן אמר גם אליעזר כאשר נתן לעצמו סימן "והנערה וגו' אותה הוכחת", הגם שלא יהיה לה עשירות, כי גם הוא לא היה צריך רק לחם ולא מותרות. והנה כאשר הרגיש יתרו שהוא מזרעו של יעקב, וידע שלא יבקש רק לחם ולא מותרות, וכאשר יהיה לו זאת יישא אשה, על כן אמר "קראן לו ויאכל לחם", שיישא אחת מכם כי לחם יהיה לו, ועל כן "ויואל משה לשבת את האיש".

(אמרי ישראל, דף נא עמו' ב).

או יאמר לסיום הט"ו שיר המעלות, כמו שאמר דוד "אגורה באוהלך עולמים" בעולם הזה ובעולם הבא על ידי שיאמרו מזמוריו , וכל מי שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, והוא על פי מה שכתב בשבט מוסר סי' ל"ה, שעל ידי החידושים שאדם כותב נארג מלבוש ונבנים למעלה היכלות וחופות נפלאים שתתעדן בהם הנשמה, ובהיות הן ראוי לאדם שכל חידוש שחידש יעלו על הספר כדי שיבנה הבניין למעלה. ואפילו חידוש קטן אל יהיה קל בעיניו, לפי שאפילו בניין אבנים גדולה אין מתקנים כי אם על ידי בניין אבנים קטנים בין אבן לאבן. כן הוא למעלה בבניין שנעשה מהאותיות שנתהווה מהכתיבה. עיין שם שמבאר זאת שאל תקשה איך יתכן שבעבור שאני כותב כאן יתהווה בניין למעלה, קל וחומר מהדיבור הוא שאין בו ממש ועם כל זה גורם לפעול באדם דבר כנראה במרים שלקתה בצרעת בעבר הדיבור, והכתיבה שהוא מעשה קל וחומר ומה גם שמדה טובה מרובה, עיין שם, ובאלשיך שמביא על הפסוק "עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ", וזה לשונו: כי הנה אמרו חז"ל על מאמר הנביא "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", "אשר עשיתי" לא נאמר אלא "אשר אני עושה", מלמד שכל יום עושה הקב"ה שמים וארץ חדשים והם רוחניים, ומה גם לחכמי האמת האומרים כי מעסק התורה וסודותיה נעשים אורות רוחניים ומהם נעשים לצדיקים לעתיד לבוא, והם הבטיח הוא יתברך את ישראל באומרו "כי כאשר השמים החדשים וגו' עומדים לפני נאום ד' כן יעמוד זרעכם ושמכם". ובזה יאמר הנה אין ספק כי עזרי לא יבצר מעם ד', הלא הוא עושה תמיד שמים וארץ, ולמה הם אם לא לעושי רצונו, ואין ספק שלא יניחהו ויהיה כל הטוב ההוא חנם, כי אם שיקיים אומרו "ככה יעמוד זרעכם ושמכם". עיין שם. וזהו שאמר ד"ה גם כאן. ונדקדק מתחלה מה שאמר "הנה ברכו ד' כל עבדי ד'" שהוא מיותר, דוודאי אם יברך ד', הוא מעובדי ד', הווא ליה למימר רק "הנה ברכו את ד'". או אולי מי שלא היה עד עתה מעובדי ד' אינו רשאי להתחיל ולברך את ד' אם רוצה לשוב אליו והוא צריך ביאור. ועוד יש לדקדק מה שאמר "העומדים בבית ד'" וכי אינו רשאי לעבוד את ד' גם בישיבה, מדוע דווקא העומדים. ג', מה שאמר "בלילות", וכי ביום אינם עומדים בבית ד', אדרבה, והוא צריך ביאור. אבל הנה ידוע שכל זמן שהאדם חי ועוסק במצוות נקרא "הולך", אבל כאשר מת אז במתים חופשי נקרא "עומד". וגם ידוע שלילה מכונה בשם מיתה. מעתה אמר השומר הנאמן שישתדל האדם שיברך את ד' גם אחר פטירתו מהעולם הזה, והוא על ידי החידושי תורה שחידש שיאמרו בשמו. וזהו שאמר "הנה ברכו ד'", רצה לומר בעולם הבא "כל עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות", הכוונה גם שם לאחר הסתלקותם שנקרא "לילה" ושם האדם עומד הוא, ישתדלו שיברכו גם שם את ד'. ומפרש באיזה אופן "שאו ידיכם קודש", המה הידיים שיכתבו חידושיהם, ועל ידי זה נעשו היכלות וחופות שמים רוחניות, ועל ידי זה יברכו את ד' ילכו מחיל אל חיל. וזה שמסיים "יברכך ד' מציון", המרמז לתורה, המצוינים בהלכה, הברכה יבא מהתורה שעל ידם עשה שמים וארץ, כמו שכתב האלשיך הנ"ל.ועתה אברך על המוגמר לא' גומר עלי, שזכני לפרש הט"ו שיר המעלות אשר אמרו יעקב ודוד בעת צרתם, וד' ירחיב את גבולינו, ואזכה לחדש חידושים לגור באהלו עולמים, ולראות בנים ובני בתים עוסקים בתורה ובמצוות מרוב חדווה ושמחה. אמן כן יהי רצון.

(אמרי ישראל, דף קעט עמו' ב – קפ עמו' א).

רבי ישראל מאיר גליק, נולד בסביבות שנת תרל"ב לאביו רבי יצחק גליק, שהיה אב"ד קישקון פאלאג' האזא ואח"כ אב"ד שאיו סאנט פעטער והיה מחברם של "חינוך בית יצחק" על התורה ושו"ת "חינוך בית יצחק". בשנת תרמ"ח (1888) נשא לאשה את מרת רחל (רוזה) ונולדו להם ארבעה בנים ושש בנות: הרב יצחק, הרב יחיאל, הרב צבי זאב, משה אהרן (שנפטר בגיל שלשה חדשים), בריינדל הי"ד (אשת הרב יצחק אייזיק אלתר פרידמן), יוטל הי"ד (אשת הרב יחיאל מיכל גולדברגר הי"ד), רייזל (אשת משה זאב רוזנברג הי"ד אב"ד קאבא), פערל (אשת רבי דוד יחזקאל יונגרייז הי"ד), אסתר הי"ד (אשת הרב יצחק אייזיק היימליך הי"ד) ויהודית הי"ד (אשת הרב משה יעקב וויטריאל). אביה של הרבנית רחל, רבי אברהם גרינברג, היה הרב וראש הישיבה בקעזמרק (קזמארוק), שבצפון סלובקיה, לרגלי הרי טאטרה. רבי ישראל מאיר היה תלמיד רבי שמואל רוזנברג בישיבת אונסדורף. בשנת תר"נ (1890) התמנה רבי ישראל מאיר לדיין ומורה הוראה בקעזמרק, למגיד מישרים, ולרב בית הכנסת "ש"ס חברה". באולם הסמוך לדירתו היה מעביר שיעור גמרא יומי לבעלי בתים בשפה ברורה ומובנת לכל, ומידי שנה היה עורך חגיגה לכבוד סיום הש"ס.

פרסם דברי תורה בכתבי עת תורניים, והכין לדפוס ספר "פרישת השמלה" על "שמלה חדשה" ואת הספר על "תיקון ליל ויום יארצייט". מתוך כתביו יצאו לאור קונטרס "זכרון אהבה" שיצא לאור כנספח לספרו של אביו שו"ת "חינוך בית יצחק" (שאמלוי, תרצ"ו) והספר "אמרי ישראל" (מונקאטש, תרצ"ט) על התורה והמועדים והספדים, רק כשלשה עותקים מהספר שרדו, ומהם יצאו לאור מהדורות נוספות שנים רבות אחר כך.

לקראת חג הסוכות היה מזכה את בני קהילתו ומוכר להם אתרוגים ולולבים מארץ ישראל. אהבתו לארץ ישראל ניכרת מסיום הקדמתו לספרו, בה כתב ש"אזכה עוד לנסוע לירושלים עיר הקדושה תובב"א עם זוגתי הצדקה הרבנית מרת רחל תחיה ולראות בבניין ציון וירושלים וביאת גואל צדק במהרה בימינו".

הרב ישראל מאיר גליק נפטר ביום כ"ד אייר תש"ב, לאחר שכבר החלו המשלוחים של יהודי העיר למחנות העבודה ולמחנות המוות, ואפשר שנפטר משברון לב. הוא נקבר בקעזמרק, ליד חותנו הרב אברהם גרינבורג. כעבור כשבועיים החלה הגליית כלל יהודי העיר למחנות המוות.

רבים מצאצאיו ובני קהילתו נספו.

בפרשת בחקותי. "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם" וגו'. ואמרו חכז"ל (ע"ז ה' ע"א) על פסוק זה, אין "אם" אלא לשון תחנונים. עיין שם. והכוונה שמאחר שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו רוצה בטובתנו להריק לנו כל מיני השפעות טובות, לכן מבקש ומתחנן לפנינו שנלך בחקותיו. והנה מבואר בגמרא (יומא ל"ח ע"ב) אמר רבי יוחנן כיוון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, שנאמר "רגלי חסידיו ישמור". ומאחר דכתיב (תהלים צ') "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", נמצא שרוב שנותיו של אדם הזוכה לגבורות היא מ"א שנה, לזה אמר הכתוב כאן "אם בחקותי תלכו", אותיות מ' א', לרמז על מ"א שנה, שהקב"ה מבקש אותנו לילך בדרכיו מ"א שנה, ואז יש הבטחה של "רגלי חסידיו ישמור", ועל ידי זה ייטיב הקב"ה עמנו, "ונתתי גשמיכם בעתם" וגו'.

(מתוך מכתב רבי יחזקאל גרובנר מדטרויט, קובץ בית שלמה, אייר תש"מ).

בפרשת שלח. "היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". פירש זקיני הגה"ק רבי יצחק ישעיה מטשחויב זצוק"ל הי"ד (בדרשה שנשא כשהיה בוויען) דאיתא בזוהר הקדוש פרשת פנחס (דף רל"ו ע"א) "היש בה עץ" איהו צדיק. וזהו פירוש הכתוב "היש בה עץ", דכל זמן שהצדיק נמצא אתנו בעולם, עץ חיים הוא לאלו החוסים בצלו ובאים אליו להגין עליהם ולשמרם מכל רע, ו"אם אין", פירוש דאם נעדר והלך הצדיק ואיננו עוד אתנו, אז צריכים להתחזק ולהמשיך ההתקשרות בבניו. וזהו פירוש "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", וכמו שפירש רש"י על הפסוק (ישעיה ד') "ופרי הארץ לגאון ולתפארת", הם בני הצדיקים פרי עץ חיים יהיו "לגאון ולתפארת" וכו'. כי זכותו של הצדיק שנסתלק מאתנו עומד לגאון לבניו להשפיע כל מיני השפעות טובות.

(תהלת חיים, א, פרשת שלח, עמ' עד, בשם האדמו"ר מטשרנוביל-ב"ב).

האדמו"ר רבי יצחק ישעיה הלברשטאם מטשחויב, בן זקוניו של האדמו"ר רבי חיים מצאנז בעל ה"דברי חיים", נולד בשנת תרכ"ד (1864). אביו אמר עליו שנשמתו קדושה וכי הוא חיפשה "בכל העולמות". בהיותו בן שתים עשרה הסתלק אביו הגאון הקדוש מצאנז ורבי יצחק ישעיה התחנך בבית אחיו רבי יחזקאל שרגא משינאווא, רבי ברוך מגורליץ ורבי דוד מקאשנוב. בשנת תרמ"ב נשא לאשה את מרת פריידא בת רבי יחיאל העשיל מקרילוביץ, חתנו של האדמו"ר רבי יהושע מבעלז. לאחר חתונתו התיישב בבעלז, וקיבל בחסידות מסבה של אשתו. בגיל תשע עשרה כיהן כרבה של טשחויב, ועל שמה נקרא כל ימיו "ר' ישעי'לה טשכויב'ר". בשנת תרנ"ג עבר לסטמר, ומשם עבר לקרקוב ובה הקים את קלויז וחצר. הוא התפרסם כצדיק, מתמיד, בעל מופתים ופזרן בצדקה, הנערץ על גדולי דורו ואלפי חסידים נהרו אליו, בעיקר ממחוזות הונגריה. פעל למען עניי ארץ ישראל ולחם נגד אפיית מצות במכונה. בצורתו ובאישיותו דמה לאביו, והיה מאריך ב"טיש" בשבת עד לאור הבוקר. בזיווג שני נשא לאשה את מרת אסתר בת רבי יעקב צבי (רבינוביץ) מפאריסוב. זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה נמלט ללבוב, שהייתה בשטח הכיבוש הרוסי, והחסידים פעלו למנוע את גירושו לסיביר. לאחר שהעיר נכבשה בידי הגרמנים, הוא נדד ממקום למקום והגיע לגיטו קרקוב. רבי ישעיה יעץ לכל חסיד לברוח מפני הגרמנים, וכמה מהחסידים שמעו לעצתו וברחו ליערות ולהרים בחיפוש אחר דרך לעבור את הגבול להונגריה. לאחר שהחל חיסול גטו קרקוב ויהודים רבים שולחו לפלאשוב ומשם לאושוויץ, הוברח הרבי לגטו בוכניה, בה ישבו האדמו"ר מבעלז ואדמו"רים נוספים. הוא סירב לבקשת החסידים לנסות להבריח אותו להונגריה עם הרבי מבעלז ועם אחיו רבי מרדכי מבילגוריי, כי לא רצה לעזוב את בני משפחתו. לגרמנים נודע על קיומו של הרבי בבוכניה. הם ערכו חיפושים אחריו ולסוף מצאו את הבונקר בו הסתתר ורצחו את כל יושביו, בג' באלול תש"ג (1943).

יש הגורסים שהרבי הוצא להורג בכיכר העיר יחד עם האדמו"ר רבי מאיר מוויליפולי, כששניהם עטופים בטליתותיהם.

עוד אחד מאחיו של רבי ישעיה הי"ד, האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מראצפערט, נהרג גם הוא עקה"ש בשואה.

קונטרס גדול של דברי תורתו של רבי ישעיה, שנרשמו על ידי החסידים, אבד בשואה. שרידים מדברי תורתו יצאו לאור בספר "רבינו הקדוש מטשחויב" (מכון זכרון משה, בני ברק, תשנ"ח).

בניו מזיווג ראשון היו:

1. רבי חיים מטשחויב (תרמ"ב-תשט"ז) בניו יורק. 2. רעכל-דבורה אשת האדמו"ר רבי חיים יצחק טברסקי (תרמ"ו-תש"ג) מצ'רנוביל-לויעב בקייב. 3. הענא אשת האדמו"ר רבי מנחם מנדל הלברשטאם הי"ד (תר"ן-תש"ב) ממושינא-קרקוב.

בניו מזיווג שני היו:

1. רבי יעקב צבי הי"ד (תרנ"ו-תש"ג), אב"ד סוכא, מייחד ישיבות "דברי חיים" בקרקוב, בסכא ובחשאנוב. 2. רבי יחזקאל שרגא הי"ד, חתנו של רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד מבאבוב.

הערה: ב"ספר האדמור"ים" מאת יצחק אלפסי, עמ' 90, נכתב כי רבי ישעיה ניספה בכ"א בתמוז תש"ג.

חתנו של האדמו"ר רבי ישעיה מטשחויב, האדמו"ר רבי יצחק [חיים] טברסקי מצ'רנוביל-לויעב הי"ד, הנ"ל, ברח מרוסיה הלבנה, בעקבות פוגרומים ורדיפות, והתיישב בעיר קייב שבאוקראינה. למרות האיומים והסכנות המשיך הרב לפעול במסירות נפש להפצת תורה וחסידות ולחיזוק את הקהילות היהודיות ברחבי רוסיה, בשל פעילותו סבל מעויינות השלטון הרוסי ובשנת תרפ"ט (1929) גורש בהוראת השלטון מדירתו לרחוב, עם אשתו ושבעת ילדיו, כפי שעולה ממכתבו ל"עזרת תורה" בשנת 1929, בו כתב:

בעזה"י יום ד' ב' דר"ח אדר שני תרפ"ט קיעב.
להחבורה הנכבדה "עזרת תורה" העוסקים בצרכי ציבור באמונה, כולם יעמדו על הברכה בעיר נאוי יארק!
אחדש"ה! אף שאין בטבעי לבוא בכתובים ובקשות אך ההכרח לא יגונה כי ממש באו מים עד נפש, ונמצא אני וזוג' ושבעה ילדים קטנים כאני' בלב ים, כי אצלנו נגזרה גזירה וניתן דת ודין אשר הרבנים צריכים להשליך אותם החוצה מהדירות אשר הם דרים כעת, וגם אסורים לדור בכל החצרות השייכים להמלוכה, ובעירנו רובם ככולם שייכים להם, והגזירה העיקר נפלה עלי כי אצלי הילדים קטנים ואינם שייכים עוד לעבוד אצל המלוכה. ועוד נגזר עלינו אשר אנשים בערכנו אינם צריכים למכור להם לחם, והיוקר מתגבר מיום ליום וצריכים לגוע ברעב ח"ו.לכן באתי בבקשה גדולה, חוסו נא, רחמו נא, רחמו נא עלי ועל ב"ב שי' התלוים בצוארי, להנות מטובם לשלוח לי מתנתם בעין יפה ברוח נדיבה איזה סכום הגון שיהי' ביכולתי לשכור איזה דירה אפילו רחוק מהעיר אצל איש פרטי שיהי' ביכולתי לדור אצלו, וגם על זה צריך סכום רב לשלם להשכן היושב בדירתו דמי חזקה כמו שנהוג בארצנו, כי אפילו לא ישלחו תיכף מנתם אז ישליכו אותנו החוצה תחת כ[י]פת השמים אפילו בחורף, כי כך היא הגזירה לעשות נקמה מאחינו המאמינים, ודי לחכימא ברמיזא. תקותי… אשר מרחמים על כל ישראל יעשו המצוה הגדולה וירחמו עלי ועל ב"ב שי' אשר הם תשעה נפשות, ויפדו אותנו מסכנת נפשות, ובזכות המצוה הגדולה יתברכו כולם בכל משאלות לבם לטובה, ונזכה להרמת קרן ישראל ברו"פ ולגאולה שלימה בקרב במהרה בימינו א"ס. אסיים מכתבי הנכתב לא בדיו רק בדמים ממש, ידידם בלי מכירם דו"ש מכבדם כערכם הרם והנישא,
יצחק בהרה"צ המפ' מו"ה אי"ה זצוקללה"ה נכד הרה"צ המפ' מו"ה הר' אהרן זצוקללה"ה מצערנאביל לבית טווערסקי.

בשנת תרצ"ז (1937), באמצע אמירת הסליחות הראשונות בחודש אלול, נאסר הרבי מצ'רנוביל-לויעב והושלך לבית הכלא בקייב למשך שנה. לאחר שנה גורש לערבות סיביר וסבל שם מתנאים תת-אנושיים, ורק כעבור שנה נודע למשפחתו לאן גורש. בשנת תש"א ושוב בשנת תש"ב שבו וגירשו אותו ממחנה למחנה בלא ליידע את משפחתו על מקומו. בשנת תש"ג (1943) הוא צם במשך כל ימי הפסח, על מנת להימנע מאכילת חמץ. בכ"ד בניסן תש"ג נפטר הרבי ומקום קבורתו לא נודע.

הערה: בספר "רבינו הקדוש מטשחויב" הביא את עדות בתו רבקה של רבי יצחק חיים, על כך שאביה נפטר ביום האחרון של פסח, כ"ב ניסן תש"ג.

ובזה יש לפרש המדרש הנ"ל דכשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה עוסק בפרשת פרה והיא אומר "אליעזר בני כך הוא אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים". אמר לו משה רבינו עליו השלום "עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר שמועה מפי בשר ודם". אמר לו הקב"ה "עתיד צדיק אחד להיות בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה, רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים". אמר משה רבינו עליו השלום "יהי רצון שיצא מחלצי". והקשו המפרשים ז"ל דלמה ביקש משה רבינו עליו השלום דווקא על רבי אליעזר שיצא מחלציו, דאם בשביל שאמר הקב"ה שמועה מפיו, הא איתא במסכת חגיגה דקוב"ה אומר שמעתתא מפמייהו דכולהו רבנן, וכן הובא גם כן בפרק קמא דגיטין דאמר הקב"ה "אביתר בני אומר", "יונתן בני אומר", ומהאי טעמא קשה גם כן על שאלת משה רבינו עליו השלום "עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר שמועה מפי בשר ודם" והקב"ה השיב לו "צדיק אחד עתיד להיות בעולמי" וכו', והרי הקב"ה אומר שמועה מכולהו רבנן. וגם הקשו המפרשים ז"ל דמהו התירוץ של הקב"ה "צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי" וכו', ומהו הלשון ש"עתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה" ומהי המעלה בזה. וגם הרי התחיל תחילה בדין העגלה שהיא בת שנתה, ומהאי טעמא נמי למה אמר המדרש שמצאו להקב"ה שעוסק בפרשת פרה, הא אמר נמי תחילה דין העגלה, ולמה לא התפלל משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו מיד, רק שאל "עליונים ותחתונים" וכו' עד שהקשיב תשובת ה' יתברך על זה אז התפלל שיצא מחלציו. ועיין בווי העמודים פרק כ"ג ובישמח משה פרשת חוקת.

ועל פי הנ"ל אתי שפיר הכל לנכון בס"ד דכיוון שיצא הבת קול במחלוקת תנורו של עכנאי דהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, והיינו דאף על גב דברוב המקומות אין הלכה כרבי אליעזר, היינו משום שלקוצר שכל האנושי אין אנחנו משיגים שכל האמיתי, אבל על פי שכל הרוחני הלכה כמותו בכל מקום, כמו שאמרה הבת קול וכמו שכתוב בדרשות הר"ן הנ"ל, ואם כן גם כן בזה שאמר רבי אליעזר דעגלה בת שנתה ופרה בת שתים ואין הלכה כמותו, היינו משום שאין אנחנו משיגים שכל האמיתי, אבל לשכל האמיתי צריך להיות כן. ואם כן נמצא שלפי טעמי הפרה צריך להיות דפרה כשרה בת שתים, כיוון שכפי השכל האמת צריך להיות כן, אם כן ודאי כן הוא על פי טעמי פרה, רק להיות אין אנחנו משיגים טעמי פרה, ועל פי הנגלות לנו בלתי ההשגה בטעמי פרה נראה לנו דפרה בת שלום שנים, דבכל מקום עגל הוא בן שנה ובעגלה ערופה כתיב "עגלת בקר" ולכן היא בת שתים, ופרה קשישא מינה ולכן היא בת שלוש שנים, כמו שכתבו שם הרמב"ם והר"ש ז"ל בריש מסכת פרה וכן פירשו שם הרא"ש והרב ברטנורא ז"ל. והנה איתא במדרש "לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה", והנה משה רבינו עליו השלום בהשיגו טעם פרה ראה והבין דפרה כשרה בת שתים, וממילא כיוון דפרה קשישא מעגלה, מובן דעגלה צריכה להיות בת שנתה. ואלם משה רבינו עליו השלום חשב כי ודאי רבי אליעזר לא מהשיגו טעמי פרה אמר זה, כי לאחרים חוקה, רק מהטעם הנגלה שפירשו אליביה המפרשים הנ"ל, דכיוון דעגל בכל מקום הוא בן שנה כדתיב '"ועגל וכשב בני שנה" הוא הדין כאן עגלה היא בת שנתה, ופרה דקשישא מינה היא בת שתים. אם כן רבי אליעזר לא חידש לנו מאומה רק חכמים חידשו לנו דאף על גב דבכל מקום "עגל" הוא בן שנה, הכא דכתיב "עגלת בקר" היא בת שתים, וממילא "פרה" היא בת שלוש כנ"ל. ולזה לא ביקש שיצא מחלציו, ואדרבה, שאל למה אמר הקב"ה שמועה מפי בשר ודם, ואף על פי שהקב"ה אומר שמועה מפמייהו דכולהו רבנן, הכא הווי קשיא ליה טפי כיוון שאין בו שום חידוש, ולכאורה, אדרבה, חכמים חידשו דכאן שאני מבעלמא, משום דכתיב "עגלת בקר" וגם הלכה כוותיהו. והשיב לו הקב"ה "צדיק אחד יעמוד בעולמי ויפתח בפרשת פרה תחילה ויאמר עגלה בת שנתה", כמו בכמה מקומות דעגל הוא בן שנה, לכן פרה דקשישא היא בת שתים, דבזה אין שום חידוש רק גם רבי אליעזר יבין דאפשר לומר דכיוון שכאן שני קרא בלישנא וכתב "עגלת בקר" היא בת שתים וממילא "פרה" היא בת שלוש, רק על ידי שישיג טעמי פרה (עיין במדרש פרשת חוקת דלרבי עקיבא וחבריו נתגלו טעמי פרה) יבין דפרה כשרה בת שתים על פי טעמי פרה, וממילא עגלה על כורחך צריך לומר דהיא בת שנתה אף על גב דכתיב "עגלת בקר", רק על ידי שרוב חכמי הדור אין משיגים טעמי פרה הנעלמים, לכן קיימא לן דעגלה בת שתים ופרה בת שלוש שכן מסתבר טפי על פי שכל האנושי הנגלה כנ"ל, ולזה אמר ה' יתברך "צדיק אחד יעמוד בעולמי ויפתח בפרשת פרה תחילה ויאמר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים", דעל ידי ההנחה מפרשת פרה דמשם יתחיל תחילה ויתבונן על ידי זה דעגלה בת שנתה ופרה בת שתים, שעל ידי השגתו טעמי פרה יבין דפרה בת שתים וממילא על כורחך צריך לומר עגלה בת שנתה. ולכן ביקש משה רבינו עליו השלום "יהי רצון שיצא מחלצי". שוב מצאתי בספר יסוד יוסף בהתיקונים אות ט"ז שכתב משם ספר יד יוסף דמה שאמר רבי אליעזר פרה בת שתים הוא על פי הסוד, וחכמים אומרים פרה בת שלוש הוא על פי הנגלה, תבוא אמו ותקנח וכו' ופרה אינה יולדת עד שהיא בת שלוש.

ולהכי נראה התחיל המדרש שמצאו להקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה, אף על גב שאומר גם כן דין העגלה, משום דעיקר הרבותא הוא מדין הפרה שאמר, ועל ידי זה ביקש משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו. שוב מצאתי בקו"א של המהרש"א ז"ל במסכת בבא מציעא דף נ"ט שכתב על פי דרכו גם כן דהבת קול אמת הייתה שהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, ושהלכה כרבי אליעזר גם כן במה שאמר עגלה בת שנתה וכו', ומשום הכי ביקש משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו. עיין שם.

ובזה יתפרש יוצר לפרשת פרה "רָעַד כְּהִסְכִּית טַעַם תְּחִלַּת מִשְׁנָתָהּ. פָּרָה בַּת שְׁתַּיִם עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ. בִּצֵּר צִיר תַּחַן כְּקָשַׁב שְׁמוּעָתָהּ. נָא מֶנִּי יִפְרֶה מוֹרֶה הֲלָכָה לְשַׁעְתָּהּ", דמה שאמר "כהסכית טעם תחלת משנתה", רצה לומר שהסכית דטעמו של רבי אליעזר הוא מתחלתה בדין הפרה, ו"טעם תחלת משנתה" של הפרה הוא שגרם למה שאמר רבי אליעזר, דעל ידי שהעמיק בתחילה בפרשת פרה והשיכ טעמיה הבין שעל ידי זה פרה בת שתים, ולכן ממילא עגלה בת שנתה, ולכן נקט נמי הפייטן "פרה בת שתים עגלה בת שנתה" היפך ממה שאמר רבי אליעזר "עגלה בת שנתה פרה בת שתים", אם אומנם כן הוא על פי החרוז מכל מקום על פי הנ"ל יובן לנכון דבכיוון אמר כן הפייטן (דכל לשונות הפיוטים הם בכוונה ולא לצורך החרוז לבד דבחרוזים אין סימן ויכולים לעשות החרוז בכמה אופנים, ועיין מה שכתב הראב"ע במגלת קהלת על הפסוק "על כן יהיו דבריך מועטים") לומר דעל פי הטעם כן הוא על ידי שבתחילה הבין מטעם הפרה שהיא בת שתים, ולכן אמר גם כן דעגלה בת שנה, אף על גב דגם הוא הבין דמסתבר לומר דעגלה בת שתים מדכתיב "עגלת בקר", ולכן ביקש משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו כיוון שראה שהשיג טעמי פרה. ולזה אמר "רעד כהסכית טעם תחלת משנתה פרה בת שתים עגלה בת שנתה", ולכן "ביצר ציר תחן נא מני יפרה מורה הלכה לשעתה".

ובזה יש לומר הטעם מה שהוצרכו לערב בכל הפרות מאפר הפרה שעשה משה רבינו עליו השלום במדבר, דכל הפרות נעשות בת שלוש או בת ארבע כחכמים, ולפי טעמי הפרה פרה בת שתים, ואע"ג דגם לרבי אליעזר כשרה בת שלוש גם כן, מכל מקום מדרבנן מיהת פסולה לרבי אליעזר (ועיין שם בר"ש ותוספות יו"ט מה שכתבו בזה) ובוודאי כן הוא על פי הסוד ויותר נכון להיות בת שתים, ומשה רבינו עליו השלום דידע והבין טעמי פרה, בוודאי פרה הראשונה דכתיב "ויקחו אליך" בוודאי לקח על פי מה שנראה למשה רבינו עליו השלום על פי טעמי הפרה, וכמו שדרשו חז"ל גם כן על "ויקחו אליך" לך אני מגלה טעמי הפרה וכו', לכן מערבין בכל הפרות מאפר הפרה של משה רבינו עליו השלום שהיתה על פי טעמי פרה. ובזה יש לומר נמי מה שפירש רש"י ז"ל "ויקחו אליך" לעולם הוא על שמך פרה שעשה משה במדבר, דלהיות פרה הראשונה נעשית על ידי משה רבינו עליו השלום בת שתים, ועל פי שכלנו האנושי איננו משגים שתהיה כשרה, לזה אמר "פרה שעשה משה במדבר" כפי ידיעתו הנשאה. ובזה יש לומר המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרה אדומה ראה, דבכל מה שעשה משה רבינו עליו השלום לא היה מקום לקרח לתופסו חס ושלום, כיון שמשה רבינו עליו השלום היה יכול להוכיח בטעמו ונימוקו שהדין עמו, אבל במה שלקח משה רבינו עליו השלום פרה בת שתים שכן היא כשרה על פי דין על פי מה שהשיג משה רבינו עליו השלום טעמי פרה (ואדרבה יותר נכון הוא בת שתים על פי סוד בטעמי פרה כנ"ל, וגם אם גם מדרבנן כשרה בת שלוש גל לרבי אליעזר, עיין שם בר"ש ותוספות יו"ט, מכל מקום כיוון דגם בת שתים כשרה על פי טעמי פרה על כן לא המתין משה רבינו עליו השלום כדי שלא תשחיר ותפסל, עיין שם בריש מסכת פרה) בזה לקח עצמו לחלוק עליו ולהוכיחו, דעל פי מה דכתב בעגלה "עגלת בקר" מבואר דהיינו בת שתים ופרה דקשישא היינו בת שלוש כחכמים דקיימא לן כוותינו, ומשה רבינו עליו השלום לא היה יכול להגיד להם טעמו ונימוקו כי נאסר מלהגיד להם טעמי פרה, ד"לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה". ועוד האריך בדברים מתוקים מדבש ונופת צופים, אולם אין פה מקום לקבל אריכות, ועוד חזון למועד ברצות ה'.

ידידו הק' ישראל דוד רוקח.

"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב) דהנה ישנם שלשה זמנים באדם ימי עליה (או ימי הנעורים) ימי עמידה וימי ירידה, ובכל שלשה זמנים הללו נכרת תכונת נפשט של אדם  הניסיון היותר גדול הוא לעבוד את ה' בימי הנעורים. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, שימי הנעורים עברו בטוב ובנעימים ולא ביישו ימי הזקנה, שהם על פי רוב נאים יותר מימי הנעורים. והזמן השני הוא ימי עמידה, בעת שהאדם הוא בתקפו ובאושרו. וזמן השלישי הם ימי הירידה, ימי חולשת הגוף או ימי עניות וייסורים. ובכל אלו שלשה זמנים שעברו על כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל התאמץ והתחזק בתורת ה' ועבודתו. בימי הנעורים כבר הפליא את כל גדולי הדור בשקידתו ובהתמדתו בתורה ובבקיאותו בכל מקצועי התורה ובעולם חסידותו ופרישותו ובר שיתסר שנין נשא אשה וישב בבית חותנו י"ב שנים על התורה ועל העבודה. ואחר שכבר ישב על כסא הרבנות בכבודו של עולם ונהרו אליו תלמידים הגונים וכל דבר הקשה הביאו אליו כאשר אנחנו רואים מחיבורי שו"ת אשר יצאו לאור עולם והן מאלו אשר עוד הם בכתובים ולא באו עדיין בדפוס, לא נהנה מכל אלו כלל ולא מש מתוך אהלו של תורה. ואחרי אשר ע"י מלחמה הנוראה נאלץ לעזוב מקום מושבו ונוסף לזה מחלתו המסוכנה (אשר אף הרופאים הודו ואמרו שרק על פי נס מה' וממש על ידי כוח התורה הנותנת חיים חי עם המחלה הזאת יותר מחמישים שנה)  בכל זאת התגבר על כל המניעות ונתן לבו להורות את בני ישראל ולהאיר עיני הגולה באור תורתו. ועליו הכתוב אומר זכרתי לך "חסד נעוריך", היינו התנהגותו בימי הנעורים, "אהבת כלולותיך" היינו ימי האושר כלול היופי, "לכתך אחרי במדבר" הוא עת השלישי עת הגלות וייסורים וחלאים רעים ששברו את כל גופו והוא התגבר על חולשתו כגבורת הארי לעשות רצון אבינו שבשמים, כאשר ראינו שאם היה על סדר היום איזה דבר שנוגע לחיזוק הדת אזר ושנס את מתניו כגבור והשליך נפשו מנגד ולא זכר כי איש חלוש ומסוכן הוא.

בש"ס ברכות דף ד' אמר דוד המלך עליו השלום לפני הקב"ה "שמרה נפשי כי חסיד אני", וכי לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני "חצות לילה אקום להודות לך". ולא עוד אלא שידי מלוכלכות בדם שפיר ושלייה כדי לטהר אשה לבעלה. וכן ראה ראינו אצל כבוד קדושת אדוני מורי וחמי עוד שידיו היו מגואלות בדם (מזרמי הדם שפרצו תכופות מגרונו) (בלוטשטורמע) רחמנא ליצלן גם בזמן הזה התמכר ועסק לטהר אשה לבעלה, דהיינו להשתדל להתיר עגונות מבנות ישראל שישבו אסורות בכבלי העיגון ואין מושיע להן. וכאשר יעלה על לבנו מקצת מן במקצת מגודל גאונותו חסידותו ופרישותו, בעת שנתאר לנו פניו הקדושות המאירים באור התורה והדעת, בעת שנזכיר אך חלק קטן מתרומת מדותיו שלא יאמינו כי יספרו, תתפרץ מלבנו הקריאה "הושיעה ה' כי גמר חסיד", וכדמצינו ברש"י שבת קנ"ג שעל איש חסיד בוכין אף שהיה זקן.

ישעיהו (ס"ו) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ופירשו דלכאורה קשה אם כוונת הנביא לנחם את אבלי ציון ולהבטיחם שעוד יזכו לשמוח בשמחת ירושלים חלף אבלותם עליה, היה לו לומר "ישישו" לשון עתיד ולא לשון ציווי "שישו". אבל העניין הוא כן , דהנה אם רוצים אנו לתאר לאדם גדול האסון של איזה אבידה עלינו להראות לו מקודם את הטוב שהיה קודם האסון, את רוב האושר, ורק אז יהיה מובן האסון ונשיג גודלו – לכן קורא הנביא להעם אם אתם אומרים להתאבל על ירושלים עליכם להשוות נגד פניכם את ימי האושר והצלחה של ציון וירושלים ורק אז תשיגו עומקה של האבילות, "שישו איתה משוש", שימו נגד פניכם את ימי משושה של ציון וירושלים ורק אז תתאבלו עליה.

וגם נעים זמירות ישראל בתהלים מ"ב "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג", רצה לומר אם אזכיר המון חוגג ואת קול הרנה והתודה, רק אז תשפך עלי נפשי. וגם אנו מרגישים עוד יותר את צערינו הגדול וכאבינו הנורא אם נשים לב להתבונן על גודל גאונו של כבוד קדושת אדוני מורי וחותני זצ"ל אשר כל התורה כולה הנגלה והנסתר היתה גלויה לפניו כמו ספר פתוח וכמו שהעידו כל מאורי וגאוני ישראל שכל רז לא אניס ליה, והיה כמעין המתגבר. אם נעמיק בנפשו הגדולה והטובה עד אין חקר ברוב רחמנותו ואהבתו הגדולה לכל ישראל וענוותנותו שעברה את גבול השגה האנושית. אם נתבונן כמה מאושרים היינו שארי שבחבורה, עמוד ההוראה כליל החכמה והמידות היה מתהלך בתוכנו, ומעירינו הפיץ את שפעת אורו לכל פנות בית ישראל. ואם נעמוד זאת נגד פנינו את כל אלה אזי נוכל מעט להעריך את האסון שקרה אותנו ולראות מה אבדנו. ונשוב אל הפסוק שהזכרנו כי אעבור "בסך" שגמטריה פ"ב, כי אעבור בסך, כיוון שעברו על כבוד קדושת אדוני מורי וחמי זצ"ל פ"ב שנים בעבדות ה' ונתקיים בו מה שדרשו חז"ל ואברהם זקן בא בימים שתיקן כל הימים, בטוחים אנו "אדדם עד בית אלקים" כי תגיע נשמתו הטהורה עד מדריגה העליונה לפני כסא הכבוד ולהמליץ טוב בעדינו.

ובהמשך לזה נביא דבר יקר בשם כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל דאיתא במדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה רבינו עליו השלום "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", נתקשה משה רבינו עליו השלום האיך יכולים ישראל לעשות מקום שיהיה ראוי להשראת שכינה. השיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות, הדא הוא דכתיב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". ובאלשיך הקדוש מבואר שקדושת המשכן נתהווה שכל אחד נתן נדבה למקדש בגודל אהבה ויראה, וכאשר נתקבץ כוללות אהבה ויראה של כל ישראל נתהווה מזה מקום להשראת השכינה ועל ידי השראת השכינה במקום הזה הייתה שמה הנהגה הניסית חוץ לדרך הטבע. וזה כוונת המדרש הנ"ל דהקב"ה אמר לו למשה רבינו עליו השלום אם ישראל יכולים לבוא למדרגה זאת שיוכלו לשנות כוח הטבע כרצונם. והשיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות כזאת, וזה "כל איש אשר ידבנו לבו", היינו כל מי שמשליך נפשו מנגד לעסוק כל ימיו בתורה ועבודה במסירות נפש בלתי לה' לבדו, אז כל הנהגה הטבעית מסורה לידו ובכחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל. עד כאן תורף דברי כבוד קדושתו. וכבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל היה נאה דורש ונאה מקיים את כל זה והיה משליך נפשו מנגד להתאמץ בכל עצמותיו בלתי לה' לבדו ובוודאי בכוחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל, ואנו מבקשים ממנו שלא ישכח אותנו ויעמוד בתפלה לפני כסא הכבוד עלינו ועל כל ישראל לטובה.

בש"ס ברכות דף ס"ד מצינו הנפטר מן החי יאמר לו "לך לשלום" והנפטר מן המת יאמר לו "לך בשלום". ולהבין החילוק יש לומר דהנה כבוד קדושת זקני מרן בעל "דברי חיים" על התורה פרשת בראית דלהנות בגן עדן צריך לבוש דק וזה נעשה ממצוות, ולאחר הפטירה מתלבש הנפש בזה הלבוש וזהו חילוקא דרבנן – וידוע מה שכתבו בספרים הקדושים פירוש המשנה מי שאבד חותנו ממתינין לו עד הערב. וזה כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה כל תלמיד חכם שאינו מסדר על לבושו להפכו אין מחזירין לו אבידה בטביעות עיין, דהיינו שאינו מהפך תיבת "בשלום" לאותיות "מלבוש" אין מחזירין לו אבידה כנ"ל – וזה שאומרים למת לך "בשלום" אותיות "מלבוש", דהיינו בהמלבוש שהוא חילוקא דרבנן שעשה לנשמתו בתורתו ועבודתו. וזהו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והנה אדני מורי וחמי אשר עשה לו מלבוש נאה ויקר ברוב תורתו ועבודתו מחלים אנחנו אותו שילך לפני כסא הכבוד להמליץ טוב בעדנו ובעד כל ישראל הנתונים בצרה בגולה שיתמהר גאולתינו בביאת גואל הצדק במהרבה בימינו אמן.

הרב הצדיק רבי דוד היילפרין הי"ד נולד בשנת תרנ"ז לאביו הגאון הצדיק רבי מתתיהו חיים אב"ד דאבשיץ, ולאימו חיה בת הגאון הצדיק רבי שמעון פרנקיל-תאומים אב"ד פאדגורע, שהיה מצאצאי ה"ברוך טעם" וחתן הרב הקדוש רבי דוד הלברשטאם אב"ד קשאנוב, בנו של מרן ה"דברי חיים" מצאנז. אביו של רבי מתתיהו חיים היילפרין היה הרב הקדוש רבי ליבוש מברעזאן מחבר הספר "אמרי יהודה" על התורה, בן רבי משולם שרגא פייבוש מברעזאן – שהיה חתנו של הרב הקדוש מראפשיץ. חותנו של רבי ליבוש בברעזאן, רבי יואל משאץ, היה חתן הרבי הקדוש רבי מאיר מפרעמישלאן וצאצא של המגיד הקדוש מזלאטשוב.

הרב דוד היילפרין נשא לאשה את מרת מינדל בתו של גאון הדור רבי שמואל ענגיל, חסיד מובהק ותלמיד של ה"דברי חיים" מצאנז. לאחר פטירת אביו התבקש הרב דוד למלא את מקום אביו ברבנות דאבשיץ, אך סירב לכך והעדיף לעמול לפרנסתו כמשגיח במפעל לייצור שומן כשר. רבי שמואל ענגיל היה אב"ד ראדומישלא ומשנת תרע"ז היה ראב"ד קאשוי שבצ'כוסלובקיה, עד לפטירתו בי"ט באדר א' תרצ"ה (1935). הרב היילפרין התגורר במשך 15 שנה לצד חותנו בקאשוי. הספדו של הרב דוד היילפרין על חותנו הובא בספר "שם משמואל" (מוקאטש, ת"ש). עוד בחיי חותנו הוציא הרב דוד לאור את ספרי שו"ת מהרי חלק ג' וד'. לאחר פטירת חותנו עמל רבות במסגרת חברת "מפיצי תורת מהר"ש", ופעל לסדר, לערוך ולהוציא לאור את כתבי חותנו, בשו"ת מהר"ש חלקים ה' ו', ובספר "שפתי מהר"ש" על התורה. וכן הכין להוציא לאור את חידושי חותנו על מסכת קידושין ועוד.

בשנת תרצ"ט חש בסכנה הקרבה ובאה, וכתב מכתב בקשה לקבלת סיוע לצאת מאירופה ולהגר עם משפחתו לארה"ב. אך הדבר לא יצא לפועל.

כ- 12,000 יהודי קאשוי והסביבה גורשו ב-4 משלוחים מכ"ב באייר תש"ד עד י"א בסיון תש"ד (15.5.1944-2.6.1944) למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב דוד היילפרין הי"ד נפטר לאחר שחרורו מן המחנות, ביום ג' בתמוז תש"ה (1945). בניו ר' שמעון ור' שרגא שרדו את השואה. אחיהם, הרב אלחנן, היגר ללונדון בשנת תרצ"ט, כיהן כרבה של גולדס גרין בלונדון ושימש נשיא "התאחדות קהילות החרדים". הוא חיבר קינה על השואה המתחילה במילים "אש תוקד בקרבי, עת אעלה על זכרוני", ונפטר בכ"ט בשבט תשע"ה. אחיו של הרב דוד, הרב אשר ישעיה היילפרין, שרד את השואה ונפטר בכ"ב בתמוז תשנ"ה.

כתבי יד של מהר"ש ענגיל נשתמרו בתקופת השואה במרתף ביתו, ונמצאו לאחר המלחמה על ידי שנים מנכדיו.

"הנסתרות לה' א-להינו" (דברים כט,כח). בענין גודל החיוב לחנך בניו על פי התורה והיראה, שמעתי לומר על פי מה דאמרינן בש"ס (שבת קי"ט:) העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ושמעתי לבאר, שהנה יעקב אבינו עליו השלום אמר (בראשית מט,ג) "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני", הרי שבן נקרא "כח", וצריך כל אדם לראות שיהיו כל בניו יראים ושלמים. וזו הכוונה, העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, דהיינו שכל בניו המה יראי ה', אז קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה.

ובחתם סופר פירש את הפסוק "הנסתרות לה' א-להינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת". דהיינו, אין מופת חותם לאדם לדעת אם הוא ירא ה' באמת, רק אם מגדל בניו לתורה ועבודה. וזו הכוונה, "הנסתרות לה' א-להינו", דהיינו, שהקב"ה יודע מחשבות אדם וכל הנסתרות, והוא יודע מיהו ירא ה' באמת. "והנגלות לנו" שהוא ירא ה', "ולבנינו" לעשות את כל דברי התורה הזאת. דהיינו, כשמגדל בניו לתורה ועבודה זו ראיה נאמנה מוכחת שהוא ירא ה', שאם לא כן, לא היה מגדל את בניו לתורה ועבודה.

ובזה ביאר הרמב"ן את המקרא (בראשית יח,יז-יט) "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו'. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" וגו'. ובזה אמרתי לפרש את הפסוק (שם ו,ט) "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" וגו'. שהכוונה, שמתולדותיו של נח מוכח שנח איש צדיק תמים היה. ולפי זה שמעתי מגיסי, הרב הגאון מורינו ורבינו הרב זלמן ליב שפיץ ז"ל, לבאר מאמר חז"ל (ברכות כ"ח.) כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ש"תוכו כברו" היינו, שהתוך של האב הוא כברו, כבנו ("בר" בארמית הוא בן), שמכח הבן מוכחת מעלת האב, שכשהבן הולך בדרך טובים מחמת חינוך האב, אות היא לו שתוכו של האב הוא בשלימות הראויה.

וזה יש לרמז במאמר חז"ל (בבא מציעא צ"ז:) מטבע של אברהם אבינו עליו השלום היה זקן וזקנה בצד אחד ובחות ובתולה מצד השני. דהיינו, שהבחור והבתולה שבצד זה מעידים על הזקן והזקנה, ואז הוא תפארת לזקן ולזקנה.

(הובא בספרו של אחיו הרב משה סופר הי"ד "יד סופר", פרשת ואתחנן).

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשתה את הארץ" (דברים טז,יח-כ). יש לפרש, שאמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט.) כל הגזול את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו. ובעני כתיב (משלי כב,כב-כג) "אל תגזול דל כי דל הוא, כי ה' יריב" וגו', וממילא על ידי שופטים שמקיימים "צדק צדק תרדוף", ואין אחד עובר לא בגזל עשיר ולא בגזל עני, "למען תחיה", ומדה טובה מרובה בשכרו זוכים לאריכת ימים.

(יד סופר, פרשת שופטים).

"עשיתי ככל אשר ציויתני" (דברים כו,יד). ברש"י והוא ממתניתין (מעשר שני ח,יב) שמחתי ושימחתי בו. יש לפרש, כמה פעמים נותנין צדקה או מפני המצוה, או מפני ההכרח, או מפני היראה שלא יענש, ובפרט תרומה ומעשר שאם לא יתן חייב מיתה על הגזל באכלו אותו, וכדומה. אבל יש ששמח מאוד אם רואה שהמקבל ממנו שמח במתנתו ומקובל אצלו אז הוא הנותן שמח מאוד בזה. וזה יש לפרש הכוונה "שמחתי ושימחתי בו", שמחתי במה ששימחתי אחרים. והנה זה נגד טבע בני אדם כדרכם בחסרון ממונם עצבים והוא שמח בזה, לכן מתפללין "השקיפה" וכו', ובמדרש כל השקפה לרעה רק השקפה זו לטובה, בזכות המעשרות מהפך לטובה, בזכות שעשיתי נגד טבעי להיות עצב בזה ואני שמח כן תעשה שתהפוך השקפה מרעה לטוב לנו, אמן.

(יד סופר, פרשת כי תבוא)

הרב שמואל חיים סופר הי"ד, בנו של רבי שמעון סופר הי"ד אב"ד ערלוי (אגר, הונגריה) ושל הרבנית אסתר מלכה ע"ה, כיהן כרב בקהילת זאגרב-אגראם (יגוסלביה). הרב שמואל חיים ואחיו הרב משה הי"ד אב"ד ערלוי הוציאו לאור את מהדורא תליתאי של ספרו של החתם סופר "תורת משה" על התורה (תרע"ג-תרע"ד). דבריו ומכתבים אליו הובאו במספר ספרים (ובהם "התעוררות תשובה" מאת אביו, "יד סופר" מאת אחיו, שו"ת "דברי סופר" (סי' ז) מאת אחיינו, שו"ת "בית ישראל" (לנדא) א סי' קס"א, "רבי שמעון חסידא", ועוד).

לאחר פטירת אמו כתב את המכתב הבא, (המודפס בספר "הדרת קודש", מאת הרב יוסף הכהן שווארץ הי"ד, גרוסוורדיין תרצ"א, עמ' 70).:

ב"ה יום ג' תצא ה' אלול תרצ"א לפ"ק אגראם יצ"ו.

בימי הרחמים, יכתב לאורך ימים; ובחודש הסליחות יחתם לשובע שמחות; כובד אהובי מחו' וידיד נפשי הרה"ג וכו', נרו יאיר ויזרח, יציץ ופרח, נסי"ע. מאז אשר קרה לנו בעוונותינו הרבים האסון הנורא, כי לקח ה' מאתנו, את אמינו הצדקת מ' אסתר מלכה ע"ה (בת הגאון המפורסם מו"ה זלמן שפיטצער זלה"ה מוויען) וכו'. ואח"כ קמנו מהתפלש בעפר לא הייתי בקו הבריאות, ולכן איחרתי עד עתה, וכו' וכו'. ובעיקר הדברים מה לי להוסיף הלא הכל גלוי וידוע לפניו, הכי קרא שמו צפנת פענח, שכל מילי דטמרין ליה גלייה. ואזכיר רק מה ששמעתי זה כבר מכבוד אאמו"ר הגאון הצדיק מו"ה שמעון סופר שליט"א (האבדק"ק ערלויא יצ"ו) בהא דאמרו חז"ל (ברכות י"ח) כל הרואה את המת ואינו מלוהו חרף עושהו. ואם הלואהו עליו הכתוב אומר "מלוה ה' חונן דל" (ועיין פירוש רשי"י ובמהרש"א). והביאור, כי כל חסד שעושים אינו מלוה לה' כי מקוה לתשלום מאדם שישלם לו חטיבה מול חטיבה. אבל מה שעושים למתים הוא רק על בטחון כי ה' ישלם פעולתו ושכרו מאתו. וזהו שאמר "מלוה ה' חונן דל", שהמחונן את המת הנקרא "דל" הוא מלוה לה', כי החונן לי אפילו לעני שבעניים יוכל לצפות שיצטרך פעם אחת לטובתו. ונכון. ומצאתי אחר כך הדבר בכתב סופר (אמור). ומה נעמו דבריו שם למה דרשו חז"ל זה על מלוה המת, הלא הקוברו ומלבישו הוא טורח יותר מללוותו? אלא דהנה הש"ס סנהדרין מ"ו מסופק אם קבורה יקרא דחיי או דשיכבא, או משום דחיי שלא יראהו מוסרח (ועיין בפירוש רש"י וחידושי הר"ן שם ביאר הדבר). ומסיק הש"ס משום ביזיוני דחיי. עיין שם. ולפי זה קבורה והלבשת מתים אינו חסד של אמת, דהא ביזיון הוא לחיי אם לא יעשו לו ככה, אבל המלוה את המת לפי כבודו כדאמרו חז"ל במגלה שיעור המלווים לפי תורתו זה אינו משום כבוד החיים רק כבוד המת. ולכם אמרו חז"ל רק על המלווה את המת "מלוה ה'" כי אין לו לחי שום טובת עצמו רק לטובת המת. ודברי פי חכם חן (ועיין עוד בפרשת בהר מה שאמר על מאמר חז"ל מה הוא קובר מתים ומנחם אבלים אף אתה וכו'). ואסיים מעיין הפתיחה וכו'. הקב"ה ימהר לקבץ פזורינו, ומן הגלות המר יוציאנו, ויאמר "די" לצרתינו, ייחיש לגאלינו גאולת עולמים בקרב הימים. אמר כן יהי רצון, ידידו מחו' הדוש"ת בלונ"ח ומברכו בכתיבה וחתימה טובה,

הק' שמואל חיים סופר

הרב שמואל חיים סופר נספה באושוויץ עם רבים מבני משפחתו הרחבה ובני קהילת ערלוי, בכ"א בסיוון תש"ד. הי"ד.

הקדמה,

לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. הנני כותב ספר זה ובו חידושים במקרא במשנה ובש"ס בהלכות ובאגדות. וחסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו וקיבצתים בילקוטי, והוצאתיו לאורה, יהגו בו יראי ה' וחושבי שמו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ויתרומם קרן התורה במהרה. ומה' אתפלל, יזכני לחדש חידושים אמיתיים ולעבדו באמת ואהיה ממזכי הרבים וכבוד שמים יתרבה.

הכותב למען כבוד התורה,

משה קנאהל, בן אדוני אבי הרב הגדול בתורה ויראה מו"ה דוד קנאהל שליט"א מסטניסלאב. סטרי, ניסן תרפ"ט.

אחרים – "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב), ואיתא בסנהדרין ק': ישיחנה לאחרים. ושמעתי בשם גדול אחד שאמר בדרך צחות, מאן אחרים רבי מאיר (הוריות י"ג:), ולכן מנהג ישראל על כל תפלה ובקשה נותנים צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס. וכעין זה איתא בספרים הקדושים, "ויירא יעקב מאד ויצר לו" שלא יהרוג את אחרים, מאן אחרים רבי מאיר שיצא מגזע אנטונינוס. (בית משה, עמ' ג).

איש – באבות פרק שני "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה הסיום הזה אינו מסוג אחד עם הדיבורים הקודמים דחושב והולך כל הדברים שאי אפשר להיות, ומה שייך דיבור זה לכאן. ונראה דהתנא השמיענו בזה, אף על פי שכל הדברים האלה לא יאותו רק לאיש שמסוגל לכך, אבל במקום שאין אנשים אל תאמר הואיל ואני איני ראוי לכל המדות האלה אמנע מהם. לזה אמר שלא כן הוא. אלא במקום שאין אנשים, אז תשתדל להיות חסיד למד מלמד ומחכים, כי אז במקום שאין אנשים אל תשגיח בזה שהמידות שלך אינן מסוגלות להמעלות האלו, רק תשתדל להיות איש. (בית משה, עמ' ד).

אמנה – במדרש רבה בשלח כג ה, "תשורי מראש אמנה", אמר רבי יוסטא הר הוא ושמו "אמנה", עד אותו הר ארץ ישראל, ממנו ולהלם חוץ לארץ. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי כשיגיעו הגלויות לשם יהיו אומרים שירה, לכך נאמר "תשורי מראש אמנה". שמעתי בשם הגאון הצדיק רבי ישכר דוב זצ"ל מבעלזא, ידוע דבארץ ישראל היתה התגלות אלקות בכל מקום, וכמה נסים היו שם באתגליא, כדאיתא באבות עשרה נסים וכו', אבל בגלות הכל באיתכסיא, וישראל קדושים עובדים את ה' יתברך באמונה. ולכן ההר הזה נקרא "אמנה", כי ממנו ולהלן הכל באמונה. ולכן כשיתכנסו הגלויות יהיו עומדים על ההר הזה, בטרם יכנסו לארץ אשר שם הכל בהתגלות, ירצו לומר עוד על כל פנים שירה אחת באמונה, כי מאוד יהיה להם געגועים על העבודה הקדושה שעבדו לה' יתברך באמונה. ולכן בטרם יבואו למקום אשר בו כבוד שמים בהתגלות, יאמרו שירה אחת בחוץ לארץ משום חשיבות עבודת הבורא באמונה. והבן הדברים כי קדושים, ופי צדיק מקור חיים. (בית משה, עמ' ה).

ביטחון – בפרשת משפטים "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא". רמוז בכאן על דרך המוסר רמז נכון, ונקדים הקדמות קטנות: אם האדם אינו שם ה' מבטחו ואומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אזי יש כוח ורשות להמשחית לחבל בו, כמו שכתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז,ה). איתא בזוהר הקדוש כל ברכאן דלעילא ותתא ביוצא שביעאה תליין. במסכת שבת דף יב: איתא, שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. נמצא דמי שאינו בוטח בה', רק תולה כל העניינים בכוח ידו, וברפואת החולה תולה בכוחו ובממונו שנתן לרופאים לרפאותו, ואינו מאמין כי מאת ה' היתה זאת, אזי יש רשות למשחית לחבל בו ואין בו כל עוון במלאך המשחית. וזה רמוז בכאן "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו", בכחו ובעוצם ידו, "ונקה המכה", אז ינקה המלאך המכה בו, כי צריך האדם לידע כי "רק שבתו יתן" שהשבת קודש משפיע, כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, "ורפא ירפא" כדאיתא שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ולא בכוח זרועו, רק בכח השבת הגדול והקדוש. (בית משה, עמ' ח)

בעבורו, בצדקו – בתפלת גשם לשמיני עצרת, "בעברו אל תמנע מים", "בצדקו חון חשרת מים". יש להבין למה נקט אחר אברהם, יעקב, אהרן "העבורו", ואחר יצחק, משה ושבטים נקט לשון "בצדקו". גם למה בזה נכתב "אל תמנע מים" דמשמע ברכה קטנה, שהמים אל ימנעו אבל לא בשפע, ובזה נכתב "חון חשרת מים" שפירושו בשפע. ונראה לעניות דעתי לפרש ברמז על פי מה שנקדים הקדמות קטנות. א) צדק הוא דין. עיין זוהר הקדוש פרשת בחקותי, ועיין רש"י תענית חץ ד"ה שנאמר אמת. ב) אברהם מידתו חסד, ויצחק מדתו גבורה, ויעקב מדתו תפארת, שהוא ממזג חסד וגבורה. משה ואהרן, הוא לוי וכהן. ידוע דלוי מדתו גבורה, וכהן מדתו חסד. כל זה ידוע בדברי הזוהר הקדוש ובמקובלים. ג) על ידי מסירת נפש יש כח לצדיק לגזור גזירה ותתקיים, כדאיתא בברכות כ. רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא וכו' קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. ד) הבא להתפלל ולעורר מדת החסד, יוכל לפעול שלא ימנעו צינורות השפע, אבל לא שישפיעו במדה גדושה. אבל הבא בטענת דין יוכל לפעול שישולם כל מה שמגיע חלף עבודתו. עיין בתוספות ברכות י"ז: ד"ה והן נזונין בזרוע. ועתה יבוארו הדברים בס"ד, דאברהם, יעקב ואהרן, דמדתם חסד, והגם דביעקב ממוזג גם כן גבורה, עם כל זה במקום שיש חסד וגבורה מצינו שהקדים הקב"ה רחמים לדין, ולכן בחרוז אברהם, יעקב, אהרן, שמעורר מדת החסד נקט לשון "בעבורו", דאי אפשר לומר "בצדקו" דצדק הוא דין, והם מדתם חסד. ולא יכול לומר "חשרת מים", כי כשמעורר מדת חסד לחון אף אותם שאינם כדאים, די בזה שאל ימנע מים. אבל ביצחק ומשה שהם מדתם גבורה, ובחרוז השבטים נכתב "תולדותם נשפך דמם עליך כמים" דהוא מסירת נפש על קידוש השם, בהם נקט "בצדקו", והכוונה, אם במשפט נעמוד ונהיה כדאים, אז תתן שכר שלם "חון חשרת מים". (בית משה, עמ' יב)

ברא – "בראשית ברא", שמעתי רמז נכון בשם הרב הקדוש רבי ירחמיאל בנו של היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ"ל, שאמר דאיש ישראל צריך שה' יתברך ישפיע לו קודם כול בני, חיי, מזוני. ורמוז בתורה "בראשית ברא". "בר" הוא לשון בן, כמו שכתוב "מה ברי" (משלי לא). וגם הוא מלשון בריאת הגוף, שהוא חיים. וגם הוא מלשון מזוני, כמו שכתוב "ויצבר יוסף בר" (בראשית מא,מט). ובנו הרב הקדוש רבי נתן דוד זצ"ל משידלאווצע מילא את דבריו, דמילת "ברא" עולה מספרו בגימטריא "בני חיי מזוני". (בית משה, עמ' יג)

גאולה – איזהו בן העולם הבא, זהו הסומך גאולה לתפלה (ברכות ד:). רעיון קדוש צפון בזה, דהתורה הקדושה מלמדת אותנו שלא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, ולא כמו בעוונותינו הרבים בזמנינו שקמו חדשים מקרוב, וקנו שדות וכרמים בארץ ישראל, והרבה מעמי הארץ מתפארים שהוא הגאולה האמיתית, והרבה מהם מתייאשים מן הגאולה חס ושלום. לא כן אמרה התורה הקדושה ולא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא יגאלנו. ועל זה אנו מתפללים בבוקר ובערב שהוא יגאלנו בקרוב, והגאולה שלימה תלויה בתשובה ותפלה. איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה לתפלה, שלא יאמר כי הגאולה תלויה בכחו ועוצם ידו, אלא יבין וישכיל כי הגאולה תלויה בתפלה לה' יתברך ובתשובה שלימה, עד אשר ישקיף וירא ה' משמים. (בית משה, עמ' טו).

גבורה – ברכת "אוזר ישראל בגבורה" (אורח חיים מו), יש לדעת מה עניין גבורה אצל לבישת האבנט. ושמעתי מהרב הגאון רבי פינחס כ"ץ שליט"א דומו"ץ בסטניסלאב, על מי מאי דאיתא דלא נבראו רעמים אלא עקמומית שבלב (ברכות נ"ט.) ואבנט מכפר על הרהור הלב (זבחים פ"ח:) נמצינו למדים שהרעמים והאבנט שניהם באים לתקן הלב, אלא שהרעמים מתקנים אלהבא לפשט העקמומית כדי שלא יחטא, והאבנט מתקן את העבר ומכפרו. וכמו שברעמים אמרינן "שכחו וגבורתו מלא עולם", כמו כן אמרינן באבנט לשון "גבורה", שהגבורות שבזה ושזה מתקנים הלב לעבודת הבורא. (בית משה, עמ' טו).

גיהנם – רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין (עירובין י"ט.). לכאורה פליאה גדולה הוא, היתכן הרשע הזה בראותו כי כבר עומד על פתחו של גהינם ותפתה ערוך לפניו ולא איכפת ליה. אתמהה. ואמרתי בדרך צחות, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים דלפעמים מכניסים את הצדיק שיעבור דרך הגיהנם, למען יהיה על ידו תיקון לרשעים הנדונים שם. והרשע הזה זדון לבו השיאו לחשוב כי צדיק הוא, ומה שהוא עומד על פתחו של גהינם הוא כדי שעל ידו יהיה תיקון להרשעים הנדונים שם ויעלו עמו. (בית משה, עמ' טז).

הרב משה קנול, נולד בסטניסלב להוריו, הדיין רבי דוד (צבי) ורחל לבית רוטפלד, היה תלמידו של רבי דוד הורביץ אב"ד סטניסלב. גר בסטרי. כיהן כאב"ד מיקוליטשין, שבנפת נדבורנה, בגליציה המזרחית (כיום אוקראינה).

מחבר קובץ חידושים ומאמרים על סדר א"ב "בית משה" (פיוטרקוב, תרפ"ט), חלק א', על אותיות א-ג. דברי תורה ממנו פורסם גם בכתבי העת "משכנות יעקב" ו"הבאר", ודברים משמו הובאו ב"פרדס יוסף" מאת רבי יוסף פאצאנובסקי הי"ד (פרשת בהר) ובספר "אהבת יהונתן" מאת רבי בנימין שמרלר (פרשת משפטים). בעיתון נייער מארגען⁩⁩, 3.6.1937 עמ' 3 מוזכר הרב משה קנאהל ממיקוליטשין, כאחד מתשעת הרבנים שהתעסקו ברב המנוח מטרנופול, רבי מנחם מוניש באב"ד.

ככל הנראה הוא נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו בשואה גם שלשת ילדיו בגילאים 4, 6 ו- 8. 

על קורות יהודי מיקוליצ'ין בשואה, ראה אתר מורשת יהדות פולין.

הערה: חלק מהמידע כאן מבוסס על דף עד שמילאה בת דודתו. בדפי עד שמילאה היא כתבה שהרב משה קנול נולד בשנת 1910, שאביו נולד בשנת 1882, שאמו נולדה בשנת 1888, ושאחותו רבקה נולדה בשנת 1917.. במקורות אחרים היה מי שהעריך שנולד בסביבות 1890, והיה מי שכתב שהיה אב"ד מיקוליצשין בשנים 1915-1940.

במדרש רבה "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. והוא פלא, וצריך עיון.

ונראה לעניות דעתי לבארו דהנה ראיתי בספר הקדוש "אפסי ארץ" לאדמו"ר זי"ע בפרשת מקץ שכתב שם לפרש המדרש ילקוט פרשת בשלח על הפסוק "ויסע משה", אמר רבי סימן לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו ונעשה בריה חרשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה, נמחלו עוונותיהם, שנאמר "ויסע משה", שהסיען מעוונותיהם. עד כאן דברי המדרש. וכתב לפרש כוונת המדרש דהנה הקב"ה אם ייסר את האדם באיזהו יסורין או יפחיד אותו באיזהו פחד וינצל מזה הוא צריך להודות. אמנם לא בלבד שצריך להודות על הישועה שבאה, אלא שצריך גם כן לראות ולהבין כי מה שהיה נראה לו כמידת הדין, היה גם כן טוב וחסד. וכמו שאמר הכתוב "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הכוונה כי צריך להבין ולהשכיל כי גם ה"יום רעה" ימלט אותו. וכמו שכתוב בפסחים דף נ' ע"א לא כהעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה על שמועות טובות וכו', ובעולם הבא כולו הטוב והמטיב. ופירש הצל"ח כי בעולם הבא יראו עין בעין כי הכל היה אך טוב, ומה שהיה נראה כרע הוא גם כן טוב. וזה גם כן כוונת הגמרא שהמתפלל צריך לסמוך גאולה לתפילה, היינו כי כאשר יתפלל על הצרה יראה בה גם כן הגאולה, ולא לבד מה שתהיה אחר כך. וזה סמיכת גאולה לתפילה. והנה הישועה רוצה האדם לקבל, אכן העונש ומידת הדין בזה איננו מרוצה. אמנם השירה שאומר על הישועה לבדה ולא על כל מה שעבר עליו, הוא איננו השירה האמיתית. אכן השירה האמיתית הוא שיאמר שירה בין על מה שעבר הטוב הנרצה ובין על מה שהוא מוכרח לקבל, וכמו שאמר הכתוב "חסד ומשפט לך אשירה", היינו בין על החסד ובין על המשפט. וזהו שאמר המדרש "לא כל הרוצה", היינו על מה שהוא רוצה לומר שירה, דהיינו על השכר הטוב לבד. אלא "כל מי שנעשה לו נס", היינו שכל מה שנעשה ועבר עליו הוא הנס והוא הטוב לו הכל, ועל דבר זה יאמר שירה. עד כאן דברי זקיני זי"ע ודברי פי חכם חן.

וביותר מבואר זאת בשל"ה הקדוש וזה לשונו שם, העניין הטובות והרעות כולם באות בכוונה מאת ה' יתברך, הכל בכוונה מכוונת מאתו יתברך. כי הוא יתברך "עושה שלום ובורא רע", ושכר מצווה בעצם מצד המצווה ושכר עבירה בעצם מצד העבירה. אך הטובות מכוונות לעצמם והרעות לזולתם. וכאשר נדקדק נמצא כי תכלית הרעות ותכלית הטובות שווה בשווה. כי כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, ואלמלא הרעות לא היה ירא מה' יתברך, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. וכבר אמרו חז"ל אין לו להקב"ה אלא יראת שמים בלבד. עיין שם.

ובזה אמרתי לפרש מה שאיתא בגמרא ברכות דף ט' ע"ב, אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאל בשלמא דרבי ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. והקשו בתוס' והא כל העולם סומכין גאולה לתפילה, ומה רבותא דרבי ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. אמנם לפי האמור אתי שפיר, דהתם דרבי ברונא בא למדרגה זאת שכבר השיג אשר "מפי עליון לא תצא הרעות", וגם מה שנראה כאלו רעה הוא גם כן לטובתו. על כן לא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא, דהיינו שכל היום היה שמח וטוב לב, שאף שעבר עליו רגע אחד ביום ביסורין, בכל זאת היה שמח, כי ידע והאמין שלטובתו הוא. וכמו שהיה נחום איש גם זו, שעל הכל היה אומר "גם זו לטובה", וכן היה, כמו שאיתא בגמרא.

ובזה אמרתי לפרש המדרש כששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה, אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור (מובא בספר קדושת יו"ט). והוא פלא דאם לא נאמרו הנגעים אלא לאומות העולם למה נכתבו בתורה לישראל. אמנם לפי האמור יובן, דהנה כבר כתבו הקדמונים דאצל אומות העולם הנגעים באים מצד הטבע בהתגבר הלחות. אמנם אצל ישראל אשר הם למעלה מן הטבע, גם הנגעים באים שלא מצד הטבע, רק בעונש על החטאים לכפר על עוונותיהם. ועל כן לא ציותה התורה הקדושה לרפאות את המצורע בסמי רפואה לרפאותו כדרך הטבע, רק ציווה הקב"ה להמצורע שישב בדד מחוץ למחנה. וכמו שכתב בספר בית שמואל אחרון, כי מדרך הטבע נגע בא מתגבורת המרה שחורה, אם כן רפואתו הוא שילך בין אנשים, שבזה יוכל להסיר מאתו המרה השחורה, כאשר הרופאים מגידים על זה. ועל זה ציווה ה' למצורע שישב דווקא בדד מחוץ למחנה, להראות כי רפואת ה' הוא שלא כדרך הטבע, רק שישב בדד ויעשה תשובה שלימה לפני ה' יתברך, וישב ורפא לו, וייהפך לו מ"נגע" ל"עונג", כי העוונות מעכבים השפע ועל ידי שיעשה תשובה יעשה עצמו כלי מוכן לקבל השפעות טובות. ואם כן גם הנגעים הם לטובתו לעוררו לתשובה. וזה ביאור המדרש, "כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו", כי הם דימו כי גם אצל ישראל באים מצד הטבע ונתיראו, ועל זה "אמר להם משה, אלו לאומות העולם", דהיינו לאומות העולם הנגעים הם באמת מצד הטבע. "אבל אתם", לישראל, באים הנגעים שלא כדרך הטבע, רק בעונש על החטאים לעוררו לתשובה, וכשיעשה תשובה יהפך לו מנגע לעונג "לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור". והבן זאת.

וכן כתב בספר שער המלך לפרש הפסוק "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" כו'. "אני ה' א-להיכם" דייקא במידת הרחמים ובמידת הדין, דהיינו המידת הדין עשה פעולה לרחמים, שהוצאתי אתכם קודם הזמן, מחמת שהשלים קושי השעבוד, שעל ידי קושי השעבוד היה לבם לשמים. עד כאן.

זאת תורת העולה מדברי אלו אשר "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", וגם הרעות הם טובות כאשר הארכנו. ומשם בארה ביאור המדרש שהתחלנו בו. "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. דהנה לכאורה, בשלמא איש אשר ברכו ה' בעושר וכבוד והון ועושר בביתו ושלחן ערוך לפניו בכל מילי דמיטב ויין ישן ומיני מעדנים, יוכל להסב את עצמו דרך חירות ולשמוח, אבל אחד עני אשר מייגע את עצמו קודם עד שמכין צורכי הפסח, וגם את מה שהכין אינו כיאות, וגם בביתו חסר כל, האיך יכול להסיב את עצמו ולשמוח. אמנם כפי מה שאמרנו אתי שפיר, דגם אם יש לאדם יסורין או צרות צריך להאמין כי "מפי עליון לא תצא הרעות" ולטובתו הוא, אם כן שפיר יכול אף עני להסב עצמו דרך חרות ולשמוח. וזהו שאמר המדרש "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", אשר לכאורה היה נראה כי לרעתם הוא אשר הקב"ה מנהיגם בדרך רחוק ולא בדרך קצרה. אמנם באמת היה זאת לטובתם, כמו שכתב רש"י ז"ל, ומזה נראה בעליל כי אף שנראה כי רעה מאת ה' יתברך גם זה לטוב הוא. וזהו שאמר המדרש מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, כהנ"ל, ודו"ק.

(זכרון חיים, סימן א)

הרב חיים סופר שרייבר נולד בשנת תרמ"ז לאביו הרב שלום אב"ד קהילת ברעזנא, בן הרב אפרים ישראל פישל סופר אב"ד נאנש מחבר הספר "אפסי ארץ" ומגדולי תלמידי החתם סופר. הרב חיים למד בצעירותו בישיבת הגאון רבי שמואל רוזנברג באונסדורף, בעל "באר שמואל", והיה מבחירי תלמידיו. הוא נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב דב צבי קליין מראשי קהילת מונקאטש ונולדו להם חמישה ילדים. לאחר נישואיו עבר לגור בבית חותנו במונקאטש, והמשיך לשקוד על התורה. לאחר כמה שנים מונה לראש הישיבה הגדולה במונקאטש, "הישיבה רבתי דרכי תשובה", לצידם של האדמו"ר ממונקאטש ושל ראב"ד מונקאטש, הרב דוד שליסל בעל "אמרי דוד". הוא העביר שיעורים בישיבה ב"יורה דעה", וכן העביר שיעורי הלכה אגדה ומוסר בקרב בעלי הבתים בעיר. בשנת תרפ"ז מונה לכהן כדיין ומורה צדק בבית דינו של האדמו"ר במונקאטש, ובהמשך כיהן גם כראב"ד. בנוסף כיהן כרב בית הכנסת הגדול בעיר. למרות טרדותיו הרבות, הוא ניצל כל רגע פנוי ללימוד תורה ולעבודת ה', ונודע בגדולתו בתורה, בחריפות ובבקיאות, ובגדולתו ביראה. הרב חיים נרצח באושוויץ, עם רוב בני משפחתו ובני קהילתו. הי"ד. קובץ עם מקצת מחידושי תורתו יצאו לאור בספר "זכרון חיים" (ירושלים, תשמ"ה).

לנכדתו שרה, לבית מנדלוביץ, ובעלה השופט פרופ' ר' יעקב בזק, נולדו ארבעה ילדים: הרב חיים בזק אב"ד צפת, הרב אליהו בזק ר"מ בישיבות מצפה רמון והר המור ומחבר הספר "מדבר בצדקה" על השואה, הרב מאיר בזק ר"מ בישיבת מעלות והשופטת תמר בזק-רפפורט.

תודה לצאצאי הרב חיים שרייבר הי"ד ששלחו לי את תמונתו.

הערה: בספר 'זכרון חיים' נכתב שהדיין הרב חיים שרייבר נהרג בחודש סיוון, אך לא ציינו תאריך מדוייק. ואילו בספר "קהילות הונגריה" עמו' 225 כתב שהרב חיים כהן נספה ביום כ"ח אייר תש"ד.