רק לאחר שהאדם מתאמץ למען קיום המצות ונלחם עם היצר הרע, מסייעים לו מן השמים ועושים לו נס / הרב משה דוד פרידמאן הי"ד

וכבר פירשתי מה שדקדק בספר הקדוש נועם אלימלך בפסוק 'נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם', דכמה פעמים מקדים ל'בית אבותם' ואחר כך 'למשפחותם', וכמה פעמים כתיב מקודם 'למשפחותם' ואחר כך 'לבית אבותם'. ופירשתי בהקדם מה ששמעתי מכבוד קודשת אאמו"ר זצ"ל בשם רבו הגאון הקדוש בעל קדושת יום טוב זי"ע לפרש הפסוק 'יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש', דהנה מה שרואים שהבנים יוצאים כל כך לתרבות רעה חס ושלום אף שאביהם הם יראי השם הוא נתהווה רק ממה שבעוונותינו הרבים הם רוצים להתדמות לעכו"ם בכתבם ובלשונם ובכל תהלוכותיהם ושולחים את בניהם בדרך בארץ ללמד בבתי הספר בחכמות החיצוניות ומחנך את בניו עוד מימי ילדותם לדבר בלשון לאומים כדי שיהיו לגמרי דומים להם, והסיבה המביא אותם לידי כך שחושבים שבאופן זה יהיו בניהם בטוחים למזונתיהם להביא טרף לביתם, ועל כן הוא מוכרח לשלחם בדרך העמים, וממילא בילדי נכרים ישפיקו ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ויוצאים על ידי זה לתרבות רעה. וברבות הימים האב יבוש מפני בנו, כי הלא זה אינו בנו ואינו בדומה לו ואינו נקרא על שם אביו כלל, וגם הבן יבוש עם אביו, לאשר הוא עוד רד עם ק-ל ולא טעם עוד מחמת תנינים ראש פתנים רוח החופש הדור החדש. וזאת תורת נגע הצרעת נצמח מחמת שהאדם הוא חוקר לכל תכלית העתיד, אבל האיש הירא את ה' באמת ובלב שלם ישים בטחונו אליו יתברך שמו ולא יחקור אחר העתידות, ויאמין בהשגחת יתברך שמו דיהיב חיי ויהיב מזוני, והוא הוא הנותן כח לעשות חיל, ויבטח בה' שגם את בניו לא יעזוב ויטריפם לחם חוקם, ברכות שמים מעל. וכמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', שלא תחקור אחרי העתידות כי אם חוקר אחר העתידות, אז אינו תמים בדרכי ה'. ואם עושה כן, אז ממילא לא יבוש, לא הבן מהאב ולא האב מהבן. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום 'יהי לבי תמים בחוקיך', דהיינו כמו שפירש רש"י שלא יחקור אחר העתידות, רק ילך בתום לבב עם ה', ואז 'לא אבוש', שלא יבוש הבן מהאב, ולא האב מהבן, כי מעשיהם שווים. עד כאן דבריו הקדושים.
וכשיהיה כך שיהיה לב האב והבן כולם שווים לטובה, שלא יהיה דבר חוצץ ביניהם, זה מקרב ומביא לביאת אליהו זכור לטוב. וזהו שאמר הכתוב 'הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא'. ואימתי יהיה זה. על זה ממשיך 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם', דהיינו כאשר יהיו האבות והבנים שווים ודורשים את ה' בכל עת, וממילא יוכל האב להתייחס עם בנו בפני כל קהל ועדה, וגם הבן יהיה עליו עטרת זקנים, שיהיה לו יחוס שהוא בן ירא שמים ונכד של ירא שמים, ולא יבושו זה מזה.
ועל כן בפרשת במדבר שמתוך חיבתן מונה אותן, וזה מראה על אהבת ה' יתברך לבני ישראל, כי הם עושים רצונו של מקום, וממילא אז יהיה פעם 'למשפחותם לבית אבותם', שהבן יתייחס עם אביו, וגם 'בית אבותם למשפחותם', שהאבות יהיה להם היחוס עם בני משפחתם, בניהם ובנותיהם שהולכים בדרך ה' ולומדים תורת ה' תמימה. ה' יתברך יעזור שנזכה להעמיד דורות ישרים ומבורכים על דרך ישראל סבא, שיהיו עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם, עדי נזכה בקרוב לביאת מבשר צדק משמיע ישועה באמור לציון מלך אלקיך, במהרה בימינו אמן.

(חמד שלמה, א, ברוקלין תש"ס, א, עמו' עו-עז)

ועיין בספר היקר 'פרי חמד' מכבוד קדושת אאמו"ר זלה"ה שפירש הפסוק בפרשת המן (בשלח) 'ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו' וגו', דכתיב (פרשת עקב) 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם', כי לא מזון הגוף הוא העיקר, כי יסודו מעפר וסופו לעפר, רק העיקר היא המזון הרוחני, להכין לו צדה לדרך, כי הוא נצחי. ואף אם יש לו פרנסה די סיפוקו בשפע רב, לא ילך אחר מותרות, רק ההכרח. וזה שאמר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים', שיבא בשפע רב בהשפעה יתירה, אף על פי כן 'ויצא העם ולקטו', אף אם יש לו בית מלא טוב, העם ילקטו כמלקט פירורין מעט מעט, 'דבר יום ביומו', רצה לומר רק מה שצריך לאותו יום, ולא ידאגו דאגת מחר. 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו'. יום הששי רמז לעולם הזה, כמו שאמרו חז"ל מי שלא טרח בערב שבת וכו', רצה לומר שצריך האדם להכין לו טרף צדה לנפשו לעולם הבא, ליום שכלו שבת. ואם יעשה כן שיסתפק עצמו במועט בענייני עולם הזה ויכין גם לנפשו לעולם הבא, אז 'והיה משנה על אשר ילקטו יום יום', כי ימצא כפלים לחושיה, כי גם מה שטרח בעולם הזה יחשב לנפשו לעולם הבא, כי גם ענייני גופו למצוה יחשב, כי הוא זה הכנה דרבה לעתיד. אמנם מי שאינו מכין בעולם הזה מה יאכל בשבת בעולם הבא, מה יענה ליום הפקידה, בעת אשר תצא רוחו ונשמתו ולא יתקן מה שפגם ויצטרך עוד הפעם לבא לגלגול. וזה פירוש הפסוק (תהלים קד) 'תתן להם ילקוטון' בעת אשר תתן להם בשפע, הם רק ילקטו מעט מעט, כאדם המלקט פירורין ההכרח דבר יום ביומו. אמנם אם 'תפתח ידך ישבעון טוב' ויבקשו מותרות במזון הגוף, ולנפשו לא יתן מאומה, אז 'תסתיר פניך יבהלון' ו'תוסף רוחם', כמו תאסף רוחם, מלשון רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב לד) 'ויגועון' ביום המיתה, אז 'ואל עפרם ישובון', בלי תיקון. רק 'תשלח רוחך יבראון', שתחזור להם עוד הפעם את רוחם, כי הנפשות האלו עתידין להתגלגל ויבראון מחדש, אבל אינם חוזרות אל החומר הראשון שהיה להם, רק 'ותחדש פני אדמה', כי הקב"ה יברא להם גוף חדש. עיין שם.

(שם, עמו' קיא)

'עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן' וגו'. הנה ידוע כי כל תיבה במגילה שייך לתוקף הנס, ואם כן יש לעיין מה הנס בזה שהבהילו להביא את המן בחפזון, ואם לא הבהילו אותו גם כן היה בא אל הסעודה והיה נעשה מה שנעשה.
ולפני שנים רבות שמעתי מכבוד אאמו"ר ז"ל הי"ד כי כאשר סיפר המן לזרש אשתו ולכל חכמיו את כל אשר קרהו, התחילו להתייעץ מה לעשות מעתה להינצל מחרון אף המלך ולעורר אהבתו הישנה, או לעשות איזה דבר עם מרדכי בבהלה, או אולי לברוח ולהימלט על נפשו על איזה זמן, עד שכעס המלך לא יהיה בגבורות. אבל לא היה זמן שכל אחד יחווה דעתו, עד שסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה, ממילא לא היה שום עצה להימלט על נפשו, ושפיר שייך לסיפור תוקף הנס. עוד יש לומר דכשבא לביתו וסיפר להם את כל הקורות אתו עם מרדכי, 'ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים' וגו' 'כי נפל תפול לפניו'. והם רצו לסיים את דבריהם, שבאם לא, אז מרדכי יפול לפני המן, כדי שלא לפתוח פה לשטן לרעת המן. אמנם הקב"ה רצה שתסיים דבריה במפלת המן, כי הכל הולך אחר החתום, על כן בעודם מדברים עמו, היינו באותו רגע שאמרו 'כי נפל תפול לפניו', ועדיין לא היה להם הזדמנות לסיים דבריהם, מיד באו סריסי המלך 'ויבהילו להביא את המן אל המשתה', כדי לסיים בדבר רע להמן.

(שם, עמו' קמה-קמו)

'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך' וגו' 'וידעתם כי אני ה". יש לפרש על פי מה דאיתא בגמרא (בבא מציעא דף פ"ה) כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר 'ואני זאת בריתי' וגו' 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם'. מאי אמר ה', אמר הקב"ה מכאן ואילך אני ערב לך בדבר זה. עיין שם. והנה תוספות (בבא בתרא דף נט) כתבו דדוקא אם השלשה דורות רואות זה את זה, עד כאן. ועל פי דברי חז"ל אלו הביא כבוד קדושת אאמו"ר בספרו 'פרי חמד' בשם ספר 'בית נפתלי', לפרש הפסוק (תהלים קכח) 'וראה בנים לבניך שלום על ישראל', דהנה לימוד התורה הוא סגולה לשלום, כמו שכתוב 'ה' עוז לעמו יתן', אין עוז אלא תורה, 'ה' יברך את עמו בשלום', כי לימוד התורה מסוגל להשכין השלום בין בני ישראל. וזה שאמר 'וראה בנים לבניך', היינו שתלמוד תורה גם עם בן בנך, אם יהי שלשה דורות רואים זה את זה, אז יהיה 'שלום על ישראל', בזכות התורה, שלא תהיה התורה נפסקת לעולם. ועל זה מיוסד גם מליצת הפייטן בנועם זמירות ליום שבת קודש 'הרחמן הוא יברך את עמו בשלום, ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות', שמבקשים שה' יתברך יברך אותנו בשלום, היינו בזכות התורה הקדושה כנ"ל. אבל כל זה באופן ש'יזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות', היינו שיהיו שלשה דורות עוסקים בתורה, אז יהיה על ישראל שלום, וכנ"ל. וזה שאמר הכתוב 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך', דהיינו שתראה שלשה דורות, וגם תלמוד עמהם ותשריש בקרבם האמונה בה' יתברך, ואז 'וידעתם כי אני ה", כי אז ישאר ידיעת הבורא אצליכם לעולם.

(שם, עמו' קצז)

'ויאמר ה אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך' וגו' 'ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה'. ויש להבין מה שאמר הקב"ה למשה 'מה תצעק אלי', הלא אין כוחנו אלא בפה, ומה נעשה אם לא לצעוק אל ה' יתברך. וכן הוא אומר 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה', כי ה' יתברך עונה לעמו ישראל בעת שועם אליו, ומה זה שאמר הקב"ה למשה 'מה תצעק אלי'.
אבל אפשר לומר על פי מעשה ששמעתי כמה פעמים מכבוד אאמו"ר ז"ל כי בעת שהיה בהלו נרו של החתם סופר זי"ע על ראש כל בני אונגארן אירע כי בקהל פעזינג גייר הרב דשם גר צדק אחד, ואחר המילה לא נפסק הדם מזובו, והיה להגר יסורים קשים ומרים, וגם היה בסכנה גדולה, ולא היה באפשרות לקרוא לרופא, כי שמה היה חק לכהניהם שאסור לגייר שום נכרי בלי רשות הממשלה, ולהרב דשם לא היה לו רשות מהממשלה, והיה פחד גדול לכל היהודים הסמוכים לישוב הנ"ל אם ימות הגר צדק ויתוודע הדבר, שלא יתהווה מזה סכנה לכל היהודים היושבים בערים הללו. ונסע הרב דפעזינג להחתם סופר ז"ל. ואמר הגאון ז"ל שאין שום עצה רק שהוא והגר ייקחו עגלה וייסעו לנהר דונא, ושניהם יפלו להנהר על קידוש השם. הרב והגר שמעו להעצה והסכימו לעצה זו. ובהיותם כבר באמצע הדרך סמוך להנהר, פגע בהם איש זקן אחד ושאל אותם היכן הם נוסעים כאן, והלא כאן הוא סכנה מחמת הנהר השוטף וסוער. ולרוב ההפצרות סיפרו לו עצת הגאון ז"ל, וענה להם הלה, כי בשביל זה אינם צריכים לעשות מעשה זו בעצמם, כי הוא מוהל מומחה ויש לו עפר שזורקים על מקום המילה ויפסוק הדם והיסורים שיש לו מחמת המילה. וכך עשה, ותיכף נתרפא הגר. ורצו לקחת את הזקן על העגלה, ונעלם מתחת ידיהם, והבינו כי הוא היה מלאך הברית, אליהו הנביא זכור לטוב. ובבואם לבית הגאון החתם סופר ז"ל לספר לו הנס, שאל ממנו הרב הנ"ל, למה היה צריך לצוות להם לילך ולהשליך עצמם לנהר דונא, והלא את אליהו זכור לטוב היה יכול לשלוח ישר לביתם. קפץ החתם סופר ז"ל ואמר, וכי בלי מסירת נפש אתה רוצה את אליהו הנביא. זה אי אפשר, רק אחרי שמסר נפשו על קידוש השם, אפשר להשפיע את אליהו הנביא זכור לטוב. עד כאן. והיא לכאורה גמרא מפורשת במסכת ברכות (כ) מאי שנא ראשונים דמתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אחרונים דלא מתרחיש להו ניסא, וכו'. ואילו אנן מצווח קא צווחינן ולית דמישגח בן. ומשני, קמאי הוו מסרו נפשייהו אקדושת השם. עיין שם. ופירש בעיון יעקב שם, כשם שמסרו נפשם על קידוש השם שלא כדרך הטבע, כי 'כל אשר לאיש יתן בעד נפשו', כן נעשה להם נס שלא כדרך הטבע. ודוגמא לזה יש במדרש רבה ריש קהלת מעשה באחד שרצה ליקח אבן ולישא אותו נדבה לירושלים, ונתן ידו אחת תחת האבן לנשאו, בא מלאך והעמידו עם האבן לירושלים. ולכאורה אם המלאך היה רוצה שיהיה האבן בירושלים, והוא נשא אותו, למה המתין עד שיניח האיש את ידו תחת האבן. אלא מכאן ראיה שאם האיש מטריח עצמו לעשות מה שביכולתו, ומניח ידו תחת האבן, אז בא מלאך להושיע לו. ולא זולת. וכך הוא הפירוש גם כן במסכת אבות (פרק ה) עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. ומדקדקים למה היו עומדים צפופים, ולמה לא היה נס שיעמדו גם כן רווחים. והכוונה כנ"ל, כי לעמוד בתחילה רווחים אי אפשר שיעשה להם נס, רק אם הם היו מרוצים לעמוד צפופים בדוחק רב, עד שאי אפשר לסבול יותר, אז נעשה להס נס להשתחוות בריווח. אבל מי שאינו רוצה לסבול למען קיום המצות, אין הקב"ה עושה לו נס. ודו"ק. וכן הוא גבי יראת שמים, שאין הקב"ה עוזר לאדם, אלא אם כן הוא גם כן יתגבר על היצר הרע וילחם עמו, ויהיה לו אתערותא דלתתא, אז יבא לו אתערותא דלעילא. וכמן שאמרו 'הבא לטהר מסייעין אותו', כי האדם צריך לבוא מקודם ולפתוח פתח כחודו של מחט, אז מסייעין אותו מן השמים. וזוהי כוונת הפסוק באיוב 'האנוש מאלוק יצדק', הכוונה מי שהוא רוצה שהקב"ה יעשה אותו לצדיק וינצח היצר הרע, אז אם 'מעושהו יטהר גבר', צריך גם כן לטהר עצמו ולהכין עצמו לכך.
ועיין גם כן בספרא דמרא טב עצי חיים לקדוש מורי מסיגעט זלה"ה בפרשת יתרו על הפסוק 'ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה", ודקדק ב'אור החיים' הקדוש דלמה הלך ועלה משה קודם שיקרא אותו, ותירץ ב'עצי חיים' על פי מה שכתב ה'טורי זהב' בפירוש דברי הטור, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי, דקשה סיפא למה לי. וכתב הטו"ז שיש ב' מיני התעוררות, מתחילה מעורר האדם את עצמו למטה, ואחר כך בא לו התעוררות עליון לסייע לו. ועל זה שיבח דוד המלך את עצמו, שהיה במעלה כל כך שההתעוררות שלו מלמטה, אין צריך להתעוררות של מעלה, ועל כן אמר 'אני מטורר את השחר', אבל 'אין השחר מעורר אותי', כי לא היה צריך לזה. עד כאן דברי הטו"ז. וזה כוונת הכתוב 'ומשה עלה אל האלקים', שהתעורר מקודם למטה מעצמו, ואחר כך 'ויקרא אליו ה", היינו שבא לו אחר זה התעוררות העליון שקרא אליו ה' לסייע לו. ואף כי משה בעצמו לא היה צריך להתעוררות העליון, עשה ה' יתברך לצורך בני ישראל. וזהו שכתוב לאמר 'כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל', שבני ישראל יעשו כן. וזהו שכתב רש"י בלשון הזה וכסדר הזה, רצה לומר שלא יחליפו הסדר להתעוררות עליון מקודם, רק מקודם יעשו אתערותא דלתתא, ועל ידי זה יזכו לאתערותא דלעילא. עד כאן תורף דבריהם הקדושים.
ורגיל אני לפרש מקראי קודש בפרשת שופטים 'אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם', כי ה' יתברך עושה נסים ונפלאות עם ישראל. אבל מקודם צריך להראות בטחונם בה' יתברך ולצאת למלחמה, ואז יבא הנס ממרום קדשו. וזהו שכתוב 'אל ירך לבבכם אל תיראו' וגו' מכח גודל הבטחון בה' יתברך, ואז ה' יתברך לא יעזבך ויבא להושיע אתכם. וזה שאמר ה' יתברך למשה רבינו עליו השלום 'מה תצעק אלי', כי בצעקה לבד אי אפשר לבא לידי נס, רק 'דבר אל בני ישראל ויסעו', שיהיה להם הבטחון הגדול ומסירת הנפש לילך אפילו לתוך הים, ובזכות זה 'ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו'. (שוב ראיתי בספר הקדוש 'עצי חיים' שפירש כן).

(שם, עמו' רכט-רל)

שמעתי מאאמו"ר ז"ל הי"ד לפרש המשנה (אבות א, ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ודקדק אמאי תורה ועבודה נכתב בה"א וגמילות חסדים נכתב בלא ה"א. ופירש על פי הידוע דאות ה"א בא לרמז על דבר ידוע, וכאן מרמז על לשמה, דתורה ועבודה שבעבורם העולם עומד צריך להיות לשמה. אבל אצל גמילות חסדים לא נכתב ה"א, לרמז דאפילו אינו בבחינת לשמה גם כן זכותו גדול, דעל כל פנים העני נתפרנס על ידו ומטרת הצדקה נעשה. עד כאן לשונו ז"ל.

(שם, עמו' רסז, ועיין שם עוד בעניין זה בעמו' שע-שעא)

והנראה בזה דהנה כל יסוד התורה היא האמונה להאמין בה' יתברך, כי כל מה שיארע לאדם הכל הוא מהשגחתו יתברך שמו. וכמו שכתב החתם סופר ז"ל על הפסוק 'וראית את אחורי ופני לא יראו', אחר שנעשה תכלית הדבר תראה שהצדק אתי, אבל 'ופני לא יראו', מה לפני שנעשה הדבר אי אפשר לראות תכליתו. והוא מה שדרש ר שמלאי (מכות כג.) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'. והקשה המהרש"א ועוד הרבה מפרשים, וכי בא חבקוק ידו לגרוע מכל המצוות שבתורה, שיש תרי"ג מצוות, והוא לא מנה אלא אחת, דהיינו האמונה. ותירצו דהנביאים עשו סייגים כוללים לכל המצוות שבתורה, וחבקוק עשה סייג היותר כללי, והיינו מצות אמונה ובטחון, כי כל המצוות תלויים ובנויים על מצות אמונה, שאם הוא מאמין בה' יתברך, אז הוא יכול לקיים כל המצוות בלי מפריע, כמו שכתוב 'כל מצותיך אמונה', שכל המצוות בנויים על אדני האמונה. וכמו שכתב אאמו"ר ז"ל בספרו 'פרי חמד' לפרש הפסוק 'להגיד בבוקר חסדך', בשעה שהוא כאור הבוקר יזרח שמש, דהיינו שהצלחתו מזריח לו, יוכל להגיד חסדך. אבל 'ואמונתך', בלילות. דהיינו שגם בלילות, בחשכות, גם כן צריך להאמין בה' ואל יתייאש עצמו מן הרחמים. וזה 'שמע ישראל', כי כל אחד מישראל צריך להאמין, 'הוי"ה', אם הוא חסד, 'אלקינו', או חס ושלום גבורה, 'ה' אחד', הכל הוא חסדים, וזה כולל יותר מכל המצוות.

(שם, עמו' רפה)

וכמו שמביא אאמו"ר בספרו 'פרי חמד' מאחי הרב הגאון הצדיק מוה"ר יצחק אייזיק פריעדמאן זצוק"ל שהיה אבדק"ק יאנושי, לפרש מה דאיתא במשנה באבות פרק ד' 'אל תעשם עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה, וכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף', דבאמת צריך אדם ללמוד תורה לשמה ולא להנות מהתורה בשום אופן. אבל לאו כל אדם זוכה לשתי שולחנות, ואם יעסוק בתורה יומם ולילה, מאין יבא עזרו ופרנסתו, ומהיכן ייקח על המחיה ועל הכלכלה להחיות בני ביתו המוטלים עליו לפרנסם. לזאת טוב הוא החבור שחשבה היוצר מתחלה, יששכר וזבולון, שנתחברו יחד עד שהיו כגוף ונפש אחד, אשר כל אחד משלים מה שחסר חברו. יששכר עוסק בתורה, והשלים את נפשו ונפש זבולון. וזבולון עוסק בקניינים ובמסחר, והשלים את גופו ואת גוף יששכר. זבולון מחזיק את יששכר די מחסורו אשר יחסר לו, ויששכר משפיע מתורתו לזבולון, ועושין חילוף כמו שני סוחרים, אחד מוכר קמח ואחד מוכר עצים, ומחליפין במסחרתם. וזה שאמר התנא 'אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה', שלא יעשה התורה למסחר, 'ודאשתמש בתגא', פירוש הרוצה דווקא להשתמש בכתרה של תורה, שרואה שזה השלמת נפשו, ואי אפשר לו ללמוד מדאגת פרנסתו, 'חלף', מותר לו לעשות תורת חליפין עם זבולון, דהיינו עם הסוחר. ודברי פי חכם חן.

(שם, עמו' שמז-שמח)


הרב משה דוד פרידמן הי"ד, מגדולי רבני רומניה, נולד בשנת תרל"ג, בעיר באיאם שבהונגריה. אביו, הרב יעקב פרץ פרידמן, היה אב"ד באיאם ואודווארי, מחבר הספר 'אהלי יעקב' על סוגיות הש"ס, תלמיד ה'כתב סופר' וחתנו של הרב מנחם גרשון גרינוואלד אב"ד קערעסטיר. אביו של הרב יעקב פרץ, הרב יצחק אייזיק פרידמן (אב"ד נירעדהאז, היה מגדולי תלמידי ה'חתם סופר' ומחבר הספר 'העמק משפט'), בנו של הרב משה יוסף מאיר פרידמן (אב"ד פאטיק), בנו של הגאון ר' אלכסנדר זיסקינד (אב"ד אפטא), חתן בעל 'כתר כהונה', נכד הש"ך.

הרב משה דוד למד בישיבת הגאון בעל 'ערוגת הבשם' בחוסט, ובישיבת בעל 'קדושת יום טוב' בסיגט. בשנת תרנ"ד הוא נשא לאשה את מרת חנה בת הרב המפורסם רבי יהושע בריסק, אב"ד טיסא דדא, אביהם של הגאון הרב מרדכי בריסק הי"ד, אב"ד טאשנאד, בעל שו"ת מהר"מ בריסק, והרב נתן צבי בריסק הי"ד, אב"ד סאלאנטא וטשעז, מחברם של הספרים 'נחלת שבעה', 'נחלת אבות' ו'נחלת צבי'.

לאחר נישואיו מונה לאב"ד נאדי-באראד הסמוכה לגרוסווארדיין. לאחר מספר שנים מונה לדומ"צ, מגיד מישרים ורב קהילת 'אהבת רעים' בעיר גרוסווארדיין, 

הרב היה מעמודי ההוראה ברומניה בדורו. הוא חיבר מספר חיבורים חשובים, ובהם את הספר 'פרי חמד' (סעאיני תרצ"ג).

בתקופה השואה נלכדו הרב ומשפחתו בגטו גרוסווראדיין. בתאריך ט"ו בסיון תש"ד גורש הרב, יחד עם רעייתו הרבנית ועם יותר משישים נפשות מבני משפחתם, מהגטו אל מחנה ההשמדה אושוויץ. הי"ד. בין צאצאיו שנרצחו באושוויץ היו:
א. בנו הרב יצחק אייזיק פרידמן, אב"ד יאנאשי, יחד עם רעייתו הרבנית רחל בת האדמו"ר רבי משה זילברמן מראצפערט, וילדם.
ב. בנו, הרב מאיר אברהם פרידמן מסיגט, יחד עם רעייתו הרבנית מלצה, בת הרב נחמיה כהנא, עם ילדם.
בתו, הרבנית מלכה, יחד עם בעלה הרב יוסף גוטליב, דרשן וראש ישיבה בגרוסווארדיין, עם ילדיהם.

שרד בנו של הרב משה דוד, הרב שלמה זלמן פרידמן, מחבר 'חמד שלמה', רבה של טענקא (הונגריה) ורב קהילת 'חנה דוד – טענקא' (ברוקלין, ניו יורק). בזיווג ראשון היה חתנו של הרב אשר אנשיל ווייס אב"ד סילאדי-מאדיפאלו, ובזיווג שני היה חתנו של משה אהרן פריד הי"ד, אב"ד טיסא-ליק.
בספרו 'חמד שלמה', כתב הרב שלמה זלמן על הוריו: 'אזכיר ברעדה אדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון הגדול גריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, צדיק תמים ומורה הוראה ה"ה מוהר"ר רבי משה דוד זצ"ל הי"ד, בן הגה"ק מוהר"ר יעקב פרץ פרידמאן מאודווארי זצ"ל, שהיה בן הגה"צ רבי יצחק אייזיק מניערעדהאז זצ"ל, מגזע הש"ך ולמעלה בקודש ז"ל. אאמו"ר זצ"ל הרביץ תורה לעדרים יותר מחמשים שנה בעיר ואם בישראל גראסווארדיין. גם היה שם מגיד מישרים ודרשן נפלא, פה מפיק מרגליות, ודבריו היוצאים מלבו הטהור נכנסו בלב השומעים ועשו פעולות בלבם, כנודע זה לכל אשר הכירו אותו. וגם אזכיר את אמי מורתי הצדיקת ע"ה שהיתה מפורסמת בכל העיר בצדקתה ובטוב לבבה, מרת חנה ז"ל בת אאזמו"ר הגה"צ המפורסם מוהר"ר יהושע בריסק זצ"ל אבדק"ק טיסא דאדא, מגזע הגה"ק בעל 'פרי צדיק' אבד"ק טשאבא זצלה"ה. נהרגו שניהם על קידוש השם על ידי הנאצים ימ"ש. ה' ינקום דמם במהרה'.

בשנת תש"ל ביקר הרב שלמה זלמן בארץ ישראל, ושמע עדויות מחברי קהילתו של אביו היו אתו ברגעיו האחרונים. הם סיפרו כי כשראה הרב משה דוד את בני קהילתו עצובים ובוכים מאימת המוות הנורא, אמר להם: 'אנחנו מברכים בכל יום לפני קריאת שמע, 'הבוחר בעמו ישראל באהבה', היינו שהקב"ה בחר בנו לרוב אהבתנו הנצחית אליו, שמתוך אהבתנו הרבה אליו, אנחנו מוכנים תמיד לקיים' ואהבת וגו' בכל נפשך', אפילו כשנוטלין את נפשינו. אנא אחים יקרים, התחזקו נא באהבת ד' הזו בשעה זו כשבאה לידינו לקיימה, ונמותה נא כולנו מתוך אהבת ד' וקידוש שמו יתברך'. דבריו עשו רושם אדיר על כל שומעיו, והם התכוננו למסור נפשם באהבה עזה. הי"ד.

דרשת בר מצווה מאת הרב יהודה סג"ל רוזנר הי"ד ובנו הרב שמואל חיים סג"ל רוזנר הי"ד

תמונת הרב שמואל חיים רוזנר הי"ד

'ויגד הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק' (בראשית כא,ח).

במדרש תנחומא (פרשת נח, מובא בילקוט אליעזר ערך בר מצוה סי' ד) חד אמר שנגמל מיצר הטוב וחד אמר אמר מיצר הרע. ונראה לי לפרש דיש לדייק בקרא, דמקודם כתיב 'ויגדל הילד' ולא הזכיר שם 'יצחק', ולבסוף נאמר 'ביום הגמל את יצחק'.

ואפשר לפרש על דרך שפירשתי דברי חכמינו ז"ל (ב"ק צז:) איזהו מטבע של אברהם אבינו עליו השלום זקן וזקנה מצד זה, ובחור ובתולה מצד זה. כי כל זמני האדם יש בהם מעלה וחסרון. בילדותו יש לו כח לעבוד את ד', אבל לעומת זה יצרו מתגבר עליו, וגם אינו כל כך בהשגה כמו בזקנותו. ולעומת זה, בזקנותו שיש לו השנה ותבונה, אבל כח הילדות אין לו. אבל אברהם אבינו עליו השלום לימד דעת את בני דורו. שבילדותו יהיה לו השגת זקנותו, ובזקנותו יתגבה לעבודת ד' כארי כאלו היה כח ילדותו בו, כי קווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. וזה 'זקן וזקנה מצד זה', אם כי מצד אחד זקנה כבר קופצת על האדם, עם כל זה מאידך גיסא, יהיה כמו בחור. וכן להיפך, אם הוא בחור מצד זה יהיה כזקן מצד השני. ויובן הכתוב 'ויגדל הילד ויגמל', כי גם כשגדל היה בו מעלת הילד, שהוא בלא חטא, היותו בר פטור. ומסיים המקרא 'ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק', כי ביום הגמל, שהיה עדיין רך בשנים, עם כל זה היה ראוי לשמו המיוחד 'יצחק'.

אכן יובן עוד ונפרש דברי המדרש הנ"ל על פי הנאמר במקרא בקהלת (א,ג) 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', ודרשו חכמינו ז"ל (שבת ל:) 'תחת השמש' אין לו יתרון, קודם השמש יש לו. ועיין שם בפירוש רש"י ז"ל. ולכאורה מה בעי להורות בזה. וכי צריך לאשמעינן שאם יעמול במילי דשמיא שיש לו יתרון, הלא כל התורה למדה לנו את זאת, 'ולעבדו בכל לבבכם' וגו'. אכן, האדם בימיו כשעולה ממדרגה למדרגה בהשגתו יראה שבהיותו תינוק היה יקר בעיניו משחקי תנוקת, והיה אצלו כמוצא שלל רב. וכשגדל קצת, רואה שתינוק היה מקודם, ושלא היה שווה כלום כל מה שיקר היה אז בעיניו. ואז מדמה בנפשו כי מה שכעת יקר אצלו, הוא דבר חשוב. ואחר כך רואה כי גם אז לא היה עוד בדעה שלימה, וכן מוסיף והולך. ומזה ישפוט ויראה כי גם בהיותו גדול, ולפי דעתו הוא דבר השווה באמת, גם כן כחלום יעוף, ו'התעיף עיניך בו ואיננו' (משלי כג,ה). ובכן יתבונן ויראה לעשות דבר המתקיים לנפשו במילי דשמיא. וזה 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', במה שעבר ובמה שהוא הוה ובמה שיהיה, רואה כי אין לו יתרון. אבל אך ורק אם אין מתבונן בזה לעלות אל המעלה שלמעלה וקודם מן השמש. כי אם ילמוד בדבר ויראה כי אינו דומה שמיעה לראייה שבעיניו יראה שאין לו יתרון מזה, ועל ידי כך יתבונן וילמוד להשיג למעלה וקודם מן השמש, אז לא היו בחנם כל טרחותיו.

והנה ההתבוננות הזה צריך להאדם טרם שהשיג עצמיות הטוב בדרכי ד' ותורה ועבודה, או יתבונן מדרכיו שבעולם כי צריך לו לכנס אל מעשה המתקיים בעולם הבא. אכן מי שדעתו נשגבה, הלא יש לו השתוקקות עצמי אל הטוב והישר, על דרך שמספרים בשם האחים הקדושים הר"ר אלימלך והר"ר זישא זצוקללה"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, אשר בהיותם בדרך ולנו אצל נכרי, כי לא היה שם בר ישראל, והנכרי קם ממיטתו בחצות הלילה והיה כורע ומשתחווה לאלילים. אמר אחד מן האחים לאחיו: רואה אתה מה שזה עושה, השיב לו לפרש מה שאמר לו יעקב אבינו עליו השלום 'עם לבן גרתי' (בראשית לב,ה), ופירש רש"י ז"ל: ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. ולכאורה הוא שפת יתר, דכיוון ששמר התרי"ג מצות, בוודאי לא למד ממעשיו הרעים. אבל הפירוש הוא, כי לא היה צריך יעקב אבינו עליו השלום ליטול לו מוסר ממה שראה התלהבות והשתדלות לבן לענייניו, שיהיה הוא משתדל כן לטובה, כי מעצמו נתעורר והשתדל אל הטוב. לכן נאמר במקרא ומדרש הנ"ל, כי אם ששאר בני אדם יכולים וצריכים ללמוד מהשתדלות עניינים בעולם הזה להשתדל ככה ועוד יותר במילי דשמיא, אבל יצחק אבינו עליו השלום לא היה צריך לכך גם בנעוריו. וזה 'ויגדל הילד ויגמל' ממה שהיה מהילדות וממה שהיה אפשר ללמוד מילדותו. 'ויעש אברהם משתה גדול', שמחה גדולה היה לו 'ביום הגמל את יצחק', כי בעת הגמל, היה כבר 'יצחק', ולא ילד, ולא הוצרך ללמוד מנעורותיו ומהשתדלות דברים היקרים בעיני ילד.

ויובן המדרש חד אמר שנגמל מהיצר הטוב, כי לא הוצרך ללמוד עצת יצר הטוב, מה שיש ללמוד מימי הילדות על דרך הנ"ל. וחד אמר מיצר הרע, כי היצר הרע בטל לגמרי אצלו, כי תורה תבלין ליצר הרע.

ובני הרב הגאון מו"ה שמואל חיים נ"י [הי"ד] [ביאר] בפשטות, 'חד אמר שנגמל מיצר הטוב', על דרך שאמרו חכמינו ז"ל (קדושין לא. ב"ק לח. פז.) גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה. ופירשו התוספות כי מי שהוא מצוה ועושה, מתגבר עליו היצר הרע יתר למנעו, על כן כשהגדיל נגמל מיצר הטוב שהיה לו טרם שנעשה גדול, ונעשה מצוה ועושה. 'וחד אמר מיצר הרע', על דרך שנאמר בשם הגר"א ז"ל, מובא ב'עליות אליהו', שבעת שראו הקהל שצריך לעשות את הגר"א ז"ל בדיחי דעתא, בקשו את בעל 'אוהל יעקב' שיכנס אצלו. פעם אמר לו הבעל 'אוהל יעקב' להגר"א ז"ל: רבי, אעשה חילופין עם הרבי, אני נותן יצר הטוב שלי, בעד היצר הרע של הרבי. ושאל אותו הגר"א ז"ל: מה כוונתך בזה. השיב לו: רבי, היות ואני הולך לישן בשעה עשר או אחד עשר בלילה, ובאשמורת הבוקר בא היצר הטוב לעוררני לקום ללמוד קודם התפלה ולהתפלל כראוי, ובא היצר הרע וטוען 'הלא צריך לישן עוד קצת כדי בריאותך', והיצר הטוב טוען כנגדו, ועד שמתווכחים זה עם זה, אני שומע להיצר הטוב וקם לערך בשעה ארבע או ארבע וחצי, באופן שקמתי שעה או שתיים קודם עלות השמש ושמעתי להיצר הטוב. והרבי שוכב לערך שעה או חצי קודם חצות הלילה, ובבוא החצות מעורר היצר הטוב לקום לתיקון חצות וללמוד עד אור היום, בא היצר הרע וטוען 'הלא צריך להינפש קצת, כדי שיהיו החושים כראוי'. וראה הרבי כי טענתו אמת, ושוהה עוד קצת, וקם כחצי שעה לאחר חצות באופן ששמע לעצת היצר הרע, וקם כחצות הלילה ושכב סמוך לחצות. השיב לו הגר"א ז"ל שאפשר לפרש בזה מאמר חכמינו ז"ל (סוכה נב.) כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. כי מעלת היצר הרע גם כן גדול, ומובן שנגמל מיצר הרע הקדום, כי גם יצר הרע שלו נגדל במעלה.

(אמרי יהודה על התורה, תניינא, עמו' נא-נג)


הרב שמואל חיים סג"ל רוזנר, נולד בשנת תר"ע להוריו, הגאון הרב יהודה סג"ל רוזנר (אב"ד סקלהיד (סעקעליהיד / סאקקאי-היד) ומחבר ספרי 'אמרי יהודה') ורעייתו שרה, בת הרב הגאון משה יונגרייז (אב"ד קאשוי).

הרב שמואל חיים התחתנן בזיווג ראשון עם מרת זיסל בת הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד מבאטלאן. בניסן תרצ"ג הוא התחתן בזיווג שני עם בת מרת צפורה בת דודו, הרב הגאון ר' אשר אנשיל יונגרייז אב"ד מעזא-קיוויאשד.

הרב נודע כחריף עצום ופרסם חידושי תורה ב'לקט ששנ"ה', שנה ד' גליון ד', סוף סי' ל"ו. בספר שו"ת 'אמרי יהודה' ב, מהדורת ניו יורק תשנ"ו, סי' כא-כב, הובאו תשובות מאת בן המחבר, הרב שמואל חיים רוזנר (על השגות שכתב הרב נפתלי מנחם וואלדמאנן על דברי המחבר).

הרב שמואל חיים כיהן כרב צעיר בסקלהיד וסייע לאביו בענייני הרבנות ובניהול הישיבה המקומית. הוא גם מסר שיעורים בישיבה, סייע לאביו בטיפול בכל בעיות השעה, וכיהן בפוסק הלכה ומורה צדק במשחטת העופות בסקלהיד. יחד עם אביו חתם הרב שמואל חיים על כרוז לעזרת חבורת המשניות בסקלהיד במפקד הקהילות תש"ד מופיע הרב שמואל חיים כאב"ד סקלהיד. בהקדמת ספר 'אמרי יהודה' על סוגיות הש"ס, חלק א, כתב הרב יהודה סג"ל רוזנר תודה לכל התומכים והמסייעים לו ולתלמידיו, תודה לרעייתו הצדקת 'אשר תמיד ראתה בעין פקיחה למלאות מחסורי התלמידים', וכן תודה 'לבני היקר מוהר"ר שמואל חיים ני' המסייע לי בלימוד והשגחת התלמידים. זכות הרבים יעמוד לעד למחסה ולמגן לכלם ותיה' צדקתם עומדת לעד'.

באמצע חודש אייר תש"ד נשלחו הרב, משפחתו וקהילתו לגטו גרוסוורדיין, ושהו שם כשבועיים בתנאים תת-אנושיים. בתחילת סיון הם גורשו ברכבות משא לאושוויץ, והגיעו לשם בערב חג שבועות תש"ד. הרב שמואל חיים נהרג עקה"ש באושוויץ, ביחד עם רעייתו חמשת ילדיהם, וביחד עם אביו, ועם רבים מבני קהילתם, ביום הראשון של חג השבועות תש"ד. הי"ד.

יותר קל ללחום ולשרש 'חמץ גמור' שאין לו שום סימן טהרה כלל, מאשר 'תערובת חמץ' שיש לה סימן טהרה / הרב משה צבי פריינד הי"ד

תמונת חותמת הרב משה צבי פריינד הי"ד

אהובי רבותי, בעוונותינו הרבים כאן הוא היום השוק מקדמת דנא ביום שבת קדשינו, ואיתרע מילתא זה פעם השנית שיום השוק הגדול הוא בשבת שלפני פסח, שאנו קוראין אותו 'שבת הגדול', השבת אשר אנו עומדים בו כהיום הזה. ואם לא דברתי עד הנה ולא הרימותי קולי בעניין זה עד כה, טעמי ונמוקי עמי, כי אף שמוטל על מנהיג להוכיח את בני דורו ולא יפרוש עצמו מן הצבור להשלים רק את נפשו, כאשר אמר הקרא 'ואשימם בראשיכם', שאשמת העם תלה בראשיכם אם לא תוכיחו וכו', אבל אם רואה שלא יהיו דבריו נשמעים, ויהי דברי תוכחה לריק חלילה ולא ישמעו לתוכחתו, אז טוב יותר שילך ויפרוש מהם, ואין אשמת העם תלוי בו. וכשם שמצוה לומר דבר שנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע…

לכן דעו נא אהובי רבותי! שאין אני מדבר אל אותן אנשים ונשים אשר יושבים בשעה זו ביום השוק, כי אלולי חוששני, הייתי אומר עליהם הלעיטהו לרשע וכו'. אלא אני מדבר, וזה נותן לי כוח לדבר בעוונותינו הרבים, בראותי עוד אנשים ונשים באו הנה לבית הכנסת שלנו לפירקא דכלה לשמוע דרשה, ענין חג בחג, הלכות פסח בפסח, ולאנשים ונשים כאלו אשר אני רואה שניצוץ של יראת שמים בוערת עוד בקרבם, 'אליכם אשים אקרא', תזהרו מאוד 'מתערובת חמץ'. יודע אני היטב שכמעט אין בכם מי שיעבור על 'חמץ גמור', או לחלל חלילה שבת בפרהסיא, אבל לבי עלי דווי בעת זכור אזכור את אשר ספרו לי, שאשתקד הלכו אנשים 'ליום השוק הגדול', אשר היה בשבת גדול כמו היום, ושמעו שמדברים זה עם זה שיקנו כל צרכיהם לפסח (בצים עופות וכו'), ומשום זה צריך לזרז ביותר, כי כאן יש 'תערובת חמץ', שרוצה לעבור חלילה על אזהרת שבת קודש עם 'היתר', באמרו שיקנה על צרכי ליל התקדש חג, ולפסח עצמו. ובאמת עוד יגדל חטאו, כי איש או אשה אשר יש להם השגה ויודעים שצריך לקיים מצות חג הפסח ורוצים לכבדו במאכל ובמשתה כראוי, לאלו יגדל חטאם. ועליהם בוודאי כיוון הנביא 'למה לי רוב זבחיכם יאמר ד", אל תעשו מצוות הבאות בעבירות גדולות חלול שבת וכיוצא בו…

אהובי רבותי! יותר קל ללחום ולשרש דבר שאין לו שום סימן טהרה כלל, כי בכל דור ודור נמצאים בכל מקום אנשים יראים נאמנים לד' ולתורתו הקדושה אשר עומדים בפרץ לגדור גדר ולהעמיד הדת על תילה, וגם אינו דבר קשה להגיע באופן כזו אל תכלית הנרצה, כי נגד חלול ד' גלוי, בקל ללחום, כי ישראל קדושים הם ולא ימצאו אנשים אשר יעמדו כנגדם, דהיינו לעמוד חלילה בצד החלול ד'. אבל יותר קשה ללחום ולעקר דבר שיש לו סימן טהרה, כי חושבין כיון שאינו טמא לגמרי יכול לקיים גם להבא, כי קשה בעתים הללו לבקש חומרות גדולות. אבל דעו נא רבותי כי לא כן הוא, כי היצר הרע יודע ומכיר היטב הדרך אשר יכול ללכוד בני אדם, ועל כן עושה בכל כוחו התפעלות לערב 'חמץ עם מצה'. אבל אנו נקיים לבער 'תערובת חמץ', הן בעניין שבת אשר זכרתי לעיל. וכן בעניין האיטליז. כי עד עכשיו היה האיטליז אשר מכר בשר כשר סמוך לאיטליז אשר יש בו נבילות וטריפות! כי עלה בידי בקושי גדול לתקן תיקון גדול שיהיה איטליז כשר אפילו למהדרין מן המהדרין, ואי אפשר לי לומר חלילה שעד עכשיו היה שם שום חשש, אבל ישראל קדושים ומדקדקים על עצמם. וזה הטעם גם כן שהיה קשה מאוד לעשות סוף וקץ לזה, כי היה לו 'סימן טהרה'. ואף אם יהיה קשה קצת איזה ימים עד שיסודר הדבר לגמרי, אבל אצפה שבקרוב יבוא הכל על מקומו בשלום ו'יאכלו ענוים וישבעו'.

(דרשת הרב משה צבי פריינד הי"ד לקהילתו בשבת הגדול שנת תרצ"ח, הובא בדורות ישרים ב, עמו' קד)

'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' וגו'. ולהלן בפרשה (ז,א) כתיב, 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'. וכבר הקשה רש"י על השינוי, שלהלן לא נאמר עליו 'תמים' אלא 'צדיק' בלבד, וכאן אמר עליו 'צדיק תמים'.
ויש לומר על פי דברי ה'ישמח משה' (כאן) שכתב וזה לשונו: לכאורה היה די לומר 'נח צדיק תמיס היה', ותיבת 'איש' למה. והנראה לי דבערך גדולת וכבוד ה' יתברך איך ראוי לעובדו אין לו שיעור, ואם כן לא יתכן שם 'תמים' להעובד כשהוא בערך הנעבד [ה' יתברך], דאין לו סוף, רק בערך העובד [האדם] יצוייר שם 'תמים'. ואם כן לא יתכן לומר 'צדיק תמים', דמשמע שהעבדות בשלימות, רק 'איש צדיק תמים', שלפי אישיותו שהוא איש, היה צדיק תמים. עד כאן דבריו הקדושים.
ומה מאוד מיושב בזה מה שלהלן נאמר עליו רק 'אותך ראיתי צדיק לפני' וגו', ולא נאמר עליו 'צדיק תמים', דהן אמת שלפי אישיותו בערך העובד [האדם], היה צדיק תמים, ולכך נאמר 'איש צדיק תמים' שלפי אישיותו שהוא איש, היה צדיק תמים. אבל בערך הנעבד [כלפי הקב"ה] היה רק 'צדיק' ולא 'צדיק תמים'. ועל כן כשאמר לו 'כי אותך ראיתי צדיק לפני', דהיינו בערך הנעבד, נאמר רק 'צדיק' ולא 'צדיק תמים', כי לפני הקב"ה היה רק צדיק.

(הגהה בשולי גיליון 'ישמח משה', מאת הרב ישראל פריינד הי"ד או מאת בנו הרב משה צבי פריינד הי"ד, הובא בדורות ישרים א, עמו' יג)


הרב משה צבי פריינד הי"ד, אב"ד ס' מיקלאש (ג'רגיאו), היה בנם של הרב ישראל אב"ד ססרגן (תלמידו של הגאון הרב משה צבי פוקס) ומרת מרים רחל הי"ד, בתו היתומה של הרב משה דוד סופר ראב"ד ססרגן, נכדת הגאון הרב חיים סופר מחבר ספר 'מחנה חיים'. הרב משה צבי היה תלמיד אביו בישיבת ססרגן והיה תלמיד מובהק של מהר"ם בריסק הי"ד.

הרב התחתן עם מרת חוה הדסה בת הרב דוד לייב זילברשטיין הי"ד אב"ד וויצן מחבר 'יד דוד', בנו של הגאון הרב ישעיהו זילברשטיין זצ"ל מחבר 'מעשי למלך', בשנת תרצ"ז. הוא שקד על התורה יומם ולילה בסענט-מיקלאש, פעמים רבות מתוך הדחק, וחיבר חידושי תורה רבים. הרב היה תלמיד חכם מובהק, גאון, סיני ועוקר הרים, רב ומנהיג אהוב על קהילתו.

מחידושיו שרד קונטרס גדול בכתב ידו ובו דרשותיו שנאמרו בשנות הזעם בפלפול ובאגדה, וכן הגהות בצד גליונות ספריו. מעט מחידושיו יצאו לאור בכתבי עת תורניים (לקוטי שושנה, תרצ"ה, סי' ע"ד. הנשר, ת"ש, סי' כ"ג).

בשנת תש"ב גוייס הרב למחנה עבודה ונשלח לאוקרינה, שם סבל ועבד בתנאים קשים שסיכנו את חייו. מרוב דאגה לשלומו, קפצה זקנה על אביו הרב ישראל. גם במחנה העבודה דבק הרב משה צבי בלימוד תורה בעל פה, מתוך דוחק ובייסורים קשים, בכל רגע פנוי, והקפיד לאכול רק מאכלים כשרים.

בסוף חורף תש"ד הרב וקבוצתו שוחררה מעבודה, אך בדרכם חזרה להונגריה ירו עליהם חיילים הונגרים. רוב חברי הקבוצה נרצחו, הרב משה צבי נפצע ברגלו מירי, והמשיך לשכב בשלג ולהעמיד פני מת. לאחר שהרוצחים הלכו משם, קם הרב ונמלט, חבש את רגלו, והצליח לחזור לביתו לקראת פסח תש"ד. בעקבות אירועים אלו כתב הרב משה צבי בפנקס דרשותיו:

'אהובי רבותי, יודע אני שממתינים ממני בשעה זו דברים היוצאים מן הכלל, דאף שזכיתי הרבה פעמים לעמוד ולדרוש במקום קדוש זה, אבל דברי אלו של היום יצאו מגדר הרגיל, מחמת שזה קרוב לעשרים חדשים אשר היתה עלי יד ד', ויוציאנו משם בכוח זכות אבותי הקדושים זי"ע, ודין גרמא שאוכל היום לעמוד כאן בחסדי ה' יתברך. אבל אני בעצמי עומד כמשתאה ואיני יודע ממה אדבר, על מה אתוודה, על הכלל או על הפרט, ממה שנעשה ונתהוה עם הכלל כלו או ממה שנעשה לי לעצמי בפרט, על הנסתרות או על הנגלות, על החדשות או על הישנות וכו'. אמנם דעו נא כי חוט של זהב נמשך לנגד עיני תמיד'.

כמה ימים אחר כך, למחרת חג הפסח תש"ד הוקם גטו בססרגן, והזאנדרמין שתפו פעולה עם הנאצים וגירשו את הרב ומשפחתו, יחד עם עוד כששת אלפים יהודים, לגטו. לאחר מספר שבועות גורשו הרב משפחתו בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ. בהגיעם לאושוויץ, רגע לפני שנפרדו, ביקש ממנו אביו, ממש לפני מותו, לדאוג לכתביו הרבים. רוב כתבי האב אבדו בשואה ונותר רק פנקס אחד של דרשות בהלכה ובאגדה, וחידושים מפורזים בכתבי עת תורניים, שלימים יצאו לאור בקונטרס 'שארית ישראל'.

הרב משה צבי הוגלה בין מחנות עבודה, וגם שם הצליח במאמץ רב להימנע ממאכלי טריפות.

במספר מקורות צויין שהרב נספה באושוויץ, אך אחיו, הרב יעקב שלום, כתב שניצולים העידו כי בהיותו במחנה הריכוז אֶבֶּנְזֶה, נרצח הרב משה צבי, בו' באדר תש"ה, כאשר שומר במחנה ירה בו כשהלך לאורך גדרות המחנה. אחיו, אח זה אמר עליו באחד מדרשותיו 'חבל על האי שופרא דבלעי במבחר שנותיו, כי לאילנא רברבא הוי מתעביד – מה נאמר ומה נדבר, 'ומשה' על אל האלקים, בלי ספק, מרצונו וחפצו עלה השמימה מקום אבותינו הקדושים זי"ע, כאשר אמרו [משמו] בלי ספק אצלי'.

הורי הרב, רעייתו הרבנית, ושני ילדיהם , ישעיה והילד הלל, נספו באושוויץ, בט"ו בסיון תש"ד. הי"ד.

נספו גם הוריו, וכן בני משפחתו:

  • אחותו, הרבנית רחל, אשת הרב חיים סופר (חתנו של הגאון רבי הלל פאלק), נספתה בי"ז בתמוז תש"ד עם ילדיה אסתר לאה, רבקה, יעקב שלום ובריינדל פעסיל.
  • אחותו, הרבנית שרה לאה, בעלה הרב יעקב הלל ליכטנשטיין הרב מבטלען, ובתם פעסיל.
  • גיסתו, הרבנית חוה טילא (אשת אחיו, הרב דוד יהודה) ובתם אסתר לאה.
  • אחיו, הבחור המופלג חיים הי"ד, תלמיד מהר"ם בריסק הי"ד, נשאר במחנה אֶבֶּנְזֶה.

ניצלו אחיו, הרב יעקב שלום בעל 'דורות ישרים'. ואחיו הגדול, הרב דוד יהודה (בן רעייתו הראשונה של אביו, מרת אסתר לאה ע"ה, אחות אמו, מרת מרים רחל הי"ד).

תשובה אליו מופיעה בשו"ת מהר"ם בריסק (א, סי' קמ"ב).

צילום הגהותיו על ספר 'ערוך השלחן' מופיע באתר בית המכירות 'עתיק יומין'.

על האסורים במחנה אושוויץ להתרכז ולהקדיש את כל המאמץ לקיים מצוה אחת בלבד, והיא לשרוד! / הרב יעקב דוב ויינברגר הי"ד

תמונת הרב יעקב דוב וינברגר הי"ד

הרב יעקב דוב ויינברגר הי"ד, נולד בשנת תר"ן לאביו הרב שמואל זלמן ויינברגר אב"ד מארגרטן והגליל, בנו של הגאון בעל המהריא"ץ. מצעירותו נודע הרב יעקב דוב בפיקחותו ובכישרונותיו הברוכים, ולמד בישיבת הרה"ג הרב מרדכי וינקלר ה'לבושי מרדכי' במאד.

הרב יעקב דוב התחתן עם מרת אסתר הי"ד, בת הרב משה יוחנן שינפלד, אב"ד מיהאיפאלווא משנת תרנ"א ומחבר הספר 'נחלי מים' על סוגיות הש"ס, מתלמידי הכתב סופר. הרב משה יוחנן נפטר בכ' בסיון תרע"ג, עוד לפני חתונת בתו.

לאחר נישואיו, ובשל פטירת חותנו, עסק הרב יעקב דוב לפרנסתו במסחר סיטונאי של משקאות חריפים. הוא נשא ונתן באמונה, הצליח במסחרו, וסייע לפליטים יהודים רבים מפולין וגליציה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נבחר הרב להנהלת הלשכה האורטודוקסית בטרנסילבניה, ופעל שם רבות בצורכי הציבור, לצד נשיא הלשכה, הגאון הרב שלמה זלמן אולמן, רבה של ביסטריץ. בנוסף לעסקנות הציבורית, סייע הרב יעקב דוב לרבים בעצה והדרכה, ובעזרה כלכלית, במאור פנים, בלב חם ובחכמה עמוקה. אמרו עליו שמעולם לא בא לידי כעס.

לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ד (1933) מילא את מקומו אחיו, הרב מרדכי עזריאל הי"ד, כאב"ד ור"מ מרגרטין, אף שטרם הוסמך לרבנות וטרם נשא אשה. אחיו הרב יהושע פינחס הי"ד, היה כבר אב"ד סעפלאק, ומונה גם לרב מחוז מרגרטין.

בתחילת שנות הזעם, כנשאל הרב יעקב דוב על ידי גיסו, מדוע אינו עוזב את המדינה ונוסע לאמריקה באותם ימים קשים, ענה שאינו רוצה לעזוב בשל חינוך בנותיו 'שהרי איך תיראה שבת קודש שם?!'.

לאחר כיבוש טרנסילבניה בידי הגרמנים, בשנת ת"ש, יזם הרב יעקב דוב קרן גמילות חסדים במארגנטן, והצליח לגייס סכומים ניכרים לטובת הקרן מאגרון הג'וינט לסייע למשפחות רבות. בעקבות חוקים אנטישמיים שאסרו על יהודים לעסוק בתחומי מסחר שונים, נאלץ הרב לחפש גויים שישמשו כ'אנשי קש' שנרשמו כבעלי העסק, ואפשרו ליהודים להמשיך ולעסוק במסחרם.

בשנת תש"ב (1942) עצרו אנשי השלטון ההונגרי את הרב והעבירו אותו למחנות הריכוז קיש טארצ'א ובאנדי קינזשא. במאמצים רבים הצליחו לחלץ משם את הרב. יחד עם משפחתו ועם בני קהילתו גורש הרב לגטו גרוסווארדיין. ימים ספורים לפני חג השבועות תש"ד, הגיע הרב למחנה אושוויץ ונשלח לעבודה במחנה. בערב חג השבועות הועבר למחנה אחיינו הצעיר, ר' אהרן צבי וינברגר (אילון). האחיין העיד: "כשראיתיו נצמדתי אליו באמרי שכעת שאאמו"ר הי"ד הועבר לצד השני, אני לא זז ממנו. הוא חיבק אותי בבכי, ואמר 'יקירי אין זמן לבכות, כעת הזמן לפעול בהגיון. יש להתרכז ולהקדיש את כל המאמץ לקיים מצוה אחת בלבד, והיא לשרוד!. אין כל טעם להצמד להיות יחד בכל מחיר, אלא להיפך, יש לחלק את המחנה, ולהתפלל כפי שעשה יעקב אבינו ע"ה, שלכל הפחות חלק מאתנו ישאר לפליטה'. חיבק ונישק אותנו, וכך נפרדנו".

האחיין, אחיו מרדכי'לע הי"ד ובנו של הרב יעקב דוב הי"ד, אהרן צבי הי"ד, הועברו למחנה עבודה גינטר גרובע, בעוד שהרב יעקב דוב נשלח למחנה עבודה אחר. לפי עדויות שורדי המחנה, הרב נשלח להשמדה בסלקציה ונהרג עקה"ש בי"ז בתשרי תש"ה (1944).

רעייתו הרבנית אסתר הי"ד, נרצחה באושוויץ בג' בסיון תש"ד.

בתו, הרבנית רבקה טובא התחתנה עם הרב משה שפיץ, בנו של הרב מאיר שפיץ הי"ד.

חתנו, הרב משה שפיץ, ובנו של הרב יעקב דוב הי"ד, הרב משה יוחנן וינברגר, הסתתרו במשך חצי שנה בעליית גג של שכן גוי וניצלו מהשואה.

בתם של הרב משה והרבנית רבקה טובא, הילדה רויזא נעכא, נהרגה עקה"ש בג' בסיון תש"ד.

על ידי  תשובה שלימה יסתלקו כל הצרות ויסורין, ועלינו לשוב בתשובה בעוד מועד, כי מי יודע מה יולד יום / הרב מאיר שפיץ הי"ד

תמונת הרב מאיר שפיץ הי"ד

ראש השנה תרצ"ד

'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. בילקוט (תהלים פא) אי זהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. כי לכל מועדים טעמם גלוי בתורה, פסח שבועות וסוכות, אבל ראש השנה מכוסה. האמנם כי דוד המלך עליו השלום רימז כי 'חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. מלך יושב על כסא כבודו, והוא יום משפט. מכל מקום נקרא חג מכוסה, ובתורה לא נתגלה טעמו כשאר חגים ומועדים.

והענין בזה כי כל המועדים הם על העבר: פסח זכר ליציאת מצרים, סכות זכר לעננים, שבועות מתן תורה. אבל ראש השנה הוא על העתיד, על השנה הבאה. וכן כל המועדים זכר להנעשה עם אבותינו, אבל ראש השנה הוא על הנעשה עמנו. ולכן כל המועדים הם מגולה, וראש השנה מכוסה, כי בראש השנה יכתבון כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה וכו', ומי יודע מה כותבין וחותמין, הכל מכוסה מאתנו.

ומכל מקום עלינו לשים עין על השנה שעברה, ועל ידי זה נתעורר להתפלל על השנה הבאה. ועלינו לשום לב כי עוד שנה ניתוסף לגלותנו. שנה נתיישננו, ובכל פינות יש צרות וייסורים, כי היינו לעג וקלס בגוים נחשבנו כצאן לטבח יובל, במקום שהיינו בטוחים רם ונשא, נרגע ארץ תחתנו. כבודנו לעפר ישכן, ומי יודע העתיד, הן ה' ידעת כלה.

ומצינו כשברח יונה מציווי ה', 'והספינה חשבה להשבר', כולם פחדו ורעדו, 'ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם, ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד', והוא פלא. בשעה של סכנה ויונה ירד לשכב ולרדם. וביאר האלשיך הקדוש, דכשאדם בצרה גדולה רחמנא ליצלן, מלא יגון, לפעמים נתעטש ונרדם, ולפעמים יש אשר לא יתן שינה לעיניו, ופשר הדבר הוא, דכשרואה שאין מנוס ומלוט להפטר מצרתו, אז נכנע למזלו, ואינו מרגיש הצרה, אבל כשעדיין יש לו תקוה, אז לא ינוח ולא ישקוט. ובמחשבותיו ישוטט וינסה איך להמלט, ומשום הכי יונה שידע חטאו וראה שיד ה' פגעה בו, ולא ראה תקוה להינצל, לכן ירד ונרדם, אבל שאר אנשים שבספינה לא ידעו מכל זה והייתה להם תקוה להינצל על ידי תפלה, לכן פחדו ורעדו והתפללו. וגם אנחנו, אף ששנה קשה עברה עלינו, ואין אנו רואין שהשנה הבא תהיה טובה ממנה, אבל חס ושלום לא נאבד תקוותנו. ועל ידי תשובה ותפלה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה, ונשפוך לבבינו בתפלה באמת, ותהיה השנה שנת גאולה וישועה אמן.

לשבת שובה

'האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב'. בגמרא (תענית ז') תניא היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר 'עץ חיים הוא למחזיקים בה', ואומר וכו', וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', ואין ערופה אלא הריגה, שנאמר: 'וערפו שם את העגלה בנחל'. עד כאן. וקשה דאם כן האיך מדמהו למטר.

ויש לומר דהנה טבע הגשם להרטיב את השדה ולהצמיחו, והנה אם הוא מעובד כל צרכו וממורע במרע טוב, אז הגשם מדשנו, ומצמיח פירות וירקות יפות וטובות, אבל אם השדה אינו מעובד, אז לא די מה שאין המטר מועיל שיצמיח לטוב, אך גם צומחים ירקות וסמים רעים. כן 'ראשית חכמה יראת ה' ', כי על ידי יראת ה' ומידות טובות, ובעיקר מידת הענווה, בזה יעובד לבבו שיהא מוכן לקבל תורת ה', ונעשית לו סם חיים, וגם התורה אשר לומד מתקיים אצלו, כמו שאמרו ז"ל בפרקי אבות 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת', אבל מי שאין בו יראת שמים, ואין צריך לומר מי שקרא בספרים חיצונים ומלא בדעות כוזבות של אפיקורסות ומינות חס ושלום, ולומד תורה, כל שכן דפקר טפי, שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק לעולם הבא, ותורתו נעשית סם המוות. וזהו שהיה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', כמו המטר כשיורד על שדה שאינו מוכן לקבלו, המטר מאבדו, כמו כן בדברי תורה.

עוד יש לפרש הקרא על דרך זה, דהנה בתורה הקדושה יש משנה הלכה ואגדה ושבעים פנים לתורה, וכל אחד מוצא בהתורה מה שמבקש. וזה שאמר הכתוב 'יערוף כמטר לקחי', מה מטר אחד הוא ויורד על האילנות ונותן בהם טעם, לכל אחד לפי מה שהוא, לגפן לפי מה שהיא ולזית לפי מה שהוא, וכן לכולם, כך דברי תורה אחד הוא, וכל אחד מוצא בו טעם לפום דרגא דיליה. ומשום הכי הזכיר נמי כאן שמים וארץ, כי מורים על מדרגות שונות של בני אדם.

אמנם עיקר הכנה לקבל דברי תורה הוא הרצון באמת והקבלה, ולהיות מוכן ללמוד תורה גם מתוך הדחק ומצבים קשים חס ושלום, ובעיון וביגיעה, כמו שאמר משה רבינו עליו השלום בסוף פרשתנא 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם 'וגו', ופירש רש"י: צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (ביחזקאל מ, ד) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך' וגו', והרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה. עכ"ל. ועל פי דברי רש"י אלו יובן מה דאיתא בגמרא (שבת לא) שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתלמדני כלל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. ולכאורה קשה, וכי שמאי הזקן ויושב בישיבה בנאי היה, ומנין לו אמת הבניין, גם מה הייתה כוונתו בזה.

ונראה דמה שאמר הנכרי 'גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת', כוונתו הייתה שאינו רוצה לתת בעול צווארו לשום עינו ולבו ואזניו להגות בדברי תורה, רק על רגל אחת דרך עראי. ועל זה פתח ספר יחזקאל והראהו בקרא 'בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך' וגו', ומזה יוכל לעשות קל וחומר, מה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהא עיניו ולבו ואזניו מכוונים להבינם. דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה.

***

'שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך', יובן על  פי הגמרא (שבת נ"ה) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, והאדם צריך להאמין שכל היסורין אינם חלילה לרעה, ואם לפעמים בא על אדם צרות ויסורין רחנא ליצלן, המה כדי שיתעורר על ידיהם לשוב בתשובה ולתקן מעשיו, וכמאמרם ז"ל (ברכות ה) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' '.

והנה ה' מורה על רחמים, ואלקיך על מדת הדין, וזה שאמר הנביא: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך', דאם פגע בך מדת הדין, דע שהוא גם כן רחמים, כדי להחזיר אותך אליו יתברך שמו, 'כי כשלת בעונך', דהכשלון והיסורין שבאו לך, המה על ידי עונך, ולכן צריכין לסלק סיבת הדבר, ומאיליו תסתלק המסובב. ועל ידי  תשובה שלימה יסתלקו כל הצרות ויסורין.

ואיתא בגמרא (חגיגה ה') ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי 'והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות', עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות תקנה יש לו. וקשה מדוע לא יהיה לו תקנה, יבקש רחמים מרבו להפסיק הצרות.

ונראה דרצונו לומר, עבד שרבו ממציא לו צרות ויסורין, דהיינו שהם באים באופן שאינם מכירים שהם מן השמים להחזירם למוטב, ותולין אותו במקרה, כמו מציאה שבא בהיסח הדעת ובמקרה, עבד כזו כלום יש לו תקנה, דוודאי לא יבקש רחמים, כיון שאינו מתבונן שהם מן השמים.

והנה שנה קשה עברה עלינו, ואחינו בני ישראל במדינת "דייטשלאנד" מוכים ונרדפים, כל לב יהודי דוי על מעמד השפל של אחינו בית ישראל שם, על הרדיפות, על שברון פרנסות ועל השפלתם בנפש, וגם בשאר מדינות המעמד מכאיב מאד, ואנחנו מרגישים זאת, וחלילה לתלות כל זאת במקרה אשר על זה נאמר 'לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו', ועלינו לשוב בתשובה בעוד מועד, כי מי יודע מה יולד יום

והנביא (הושע ב) אומר 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי'. ואפשר לומר, דהנה כאשר האומות העולם מייסרים את ישראל, ואומרים להם 'לא עמי אתם', ועושין להם חוקים אכזריים, חוקים מיוחדים, על ידי זה מתעוררים ישראל לעשות תשובה ולהיות עושים רצונו של מקום בבחינת 'בנים למקום', אבל יותר טוב הוא שאין ממתינין על זה שיבואו חס ושלום צרות ויסורין ע"י האומות, רק עושין תשובה בעוד מועד, עד שלא יבאו ימי הרעה. וזה שאמר הנביא, 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם', היינו תחת אשר יבאו עליהם צרות ויסורין על ידי האומות, לאמר להם 'לא עמי אתם', במקום זה 'יאמר להם בני א-ל חי', היינו שנשוב אל ה' לעשות רצונו, עד שנאמר להם שאנחנו בני א־ל חי, ואז ודאי שלא יבאו צרות ויסורין, ויבא עלינו שנת מנוחה, שנת גאולה וישועה אמן.

לסוכות

'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל' וגו'. במדרש (ויקרא רבה פרשה ל) 'פרי עץ הדר' – זה הקב"ה, דכתיב ביה 'הוד והדר לבשת', 'כפות תמרים' – זה הקב"ה, שכתוב בו 'צדיק כתמר יפרח', 'וענף עץ עבות' – זה הקב"ה, דכתיב והוא 'עומד בין ההדסים', 'וערבי נחל' – זה הקב"ה, דכתיב ביה 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו', עכ"ל המדרש. והנה המדרש אינו מבאר לנו באיזה סגולות המינים הללו דומין להקב"ה.

עוד שם במדרש: דבר אחר 'פרי עץ הדר' – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, 'כפות תמרים' – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, 'וענף עץ עבות' – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, 'וערבי נחל' – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וכו'. עכ"ל המדרש. ובהשקפה ראשונה נראה דהנך שני דרשות סותרים זה את זה, ומאן דמתני הא לא מתני הא, דאחד סבירא ליה דקאי על הקב"ה וחד אמר דקאי על ישראל.

ויד לומר ביאור המדרשים, דהנה כל דבר ניכרת שלימותה לפי איכות התקרבותה אל הטבע אשר ממנה לוקחה, ועל כן הסכימו החכמים דהאדם היותר נעלה ושלם הוא, אם נתקיים בו יעוד הראשון של אדם הראשון להיות נברא בצלם אלקים ודמות תבניתו, דהיינו שמתדמה בכל מעשיו וענייניו אל הקב"ה, שהוא מקור טבע הנפש אשר בקרבנו, וכל המדות טובות שבנו הם ציור קל ממידותיו הנשגבים בלי קץ וגבול. והאדם צריך לאחוז בכל אורחותיו באורח ה', וכמו שדרשו (סוטה י"ד) על הפסוק 'לאהבה את ה' אלקיך לדבקה בו', וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק במידותיו, מה הוא חנון, אף אתה חנון, מה הוא רחום, אף אתה תהא רחום. וכאשר מתדמה האדם בכל יכולתו אל הקב"ה בכל עניינים, בזה נקרא 'אדם השלם'. ובזה יש לפרש הקרא 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך', פירוש על ידי שלומדים דרכי ה' ומידותיו, באים למדרגת 'ורב שלום בניך', היינו לתכלית שלימת האדם.

גם כאשר אנחנו אוחזים במידותיו הטובים של הקב"ה, אז באותו מדה גדולה או קטנה הוא משתמש במידותיו הטובים כנגדנו, כנודע הפירוש על הפסוק 'ה' צלך', כמו שבצל רואין כל מה שאדם עושה, כמו כן הקב"ה מתנהג עם בריותיו כפי מעשיהם. ויש להוסיף בסיום הקרא 'על יד ימינך', דכאשר פתוחה ידך ליתן צדקה לעניים, גם ידו פתוחה להשפיע פרנסה וברכות. ואם ידך קמוצה לעני, אז הקב"ה מתנהג גם כן באותו מדה, חס ושלום. ויד הקב"ה להשפיע, תלוי בידך בצדקה וחסד. וכן המקבל עליו תוספות שבת ומאריך בקדושת השבת, מאריכין לו מן השמים טובות וחסדים ומקצרין צרותיו, במדה כנגד מדה, כי שבת הוא יום מנוחה, ומדת הדין בטל בו. וכן בתוספות יום הכיפורים, יוסיפו לו כפרה לאלו עוונות שאין יום הכיפורים מכפר, כמו חייבי כריתות ומיתות בית דין. ועל כן צריך ליזהר בתוספות יום הכיפורים מאד, ולא כאותן אנשים אשר ממהרין לגמור התפלות תיכף בהזמן של מוצאי יום כיפור, ומה גם שתוספת יום הכיפורים דאורייתא (ביצה ל'), ועליהם רמז ישעיה באמרו 'ברגע קטן עזבתיך'. ובזה יש לומר גם כן נוסח התפלה של מנחה בשבת קודש 'יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה אהבה ונדבה', דכאשר עומדים קודם יציאת השבת, אומרים שהמנוחה היא 'אהבה ונדבה', בנדבת הלב לתוספות שבת.

ועל דרך זה יתיישב גם כן קושית התוספות (שבת פח) על הך דאמר שם ר' חמא ברבי חנינא מאי דכתיב 'כתפוח בעצי היער' וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה וכו' אף ישראל וכו'. וכן בתוספות תימה שמביא קרא 'כתפוח בעצי היער', דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה, כדכתיב 'כן דודי בין הבנים'. ועל פי דברינו הכוונה, 'כתפוח בעצי היער', דבאותן המידות שישראל נמשלו לתפוח, 'כן דודי בין הבנים', באלו המידות טובות יתנהג הקב"ה עם בניו בני ישראל.

ובזה יובן הך עובדא דרבינו הקדוש (בבבא מציעא פ"ה) דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה' בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה 'זיל לכך נוצרת'. אמרי הואיל ולא קא מרחם, ליתו עליה יסורין. ויש לדקדק הלא באמת הדין כן כמו שאמר רבי דלשחיטה קיימא. אך אפשר לומר דכבר היה נגזר עליו היסורין מאיזה טעם, אבל אם היה מתנהג לפנים משורות הדין לרחם על העגלא, אף שמן הדין אין צריך לרחם, אז גם מן השמים היו מתנהגים עמו לפנים משורת הדין להינצל מן היסורין.

וכן יש לפרש מאמרם ז"ל (בבא מציעא ל) לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין. ולכאורה הוא סתירה למה דמצינו בכמה מקומות דחורבן ירושלים היה משום עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ועל פי הנ"ל אתא שפיר, דאילו היו עושין לפנים משורת הדין, אז גם הקב"ה היה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין. ואף דמצד הדין ראויה הייתה ירושלים להיחרב מחמת הג' עבירות, מכל מקום לפנים משורת הדין לא הייתה נחרבת.

ובזה יש לפרש הפזמון שאנו אומרים בסליחות, 'מדת הרחמים עלים התגלגלי ולפני קונך תחנתנו הפילו', וכבר הקשר המפרשים (עיין קרבן נתנאל ר"ה כא) הלא אמרו ז"ל על הפסוק 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו', 'אליו' – ולא אל מידותיו, שאסור להתפלל לאחד מהי"ג מדות, ואיך אמרינן 'מדת הרחמים עלינו התגלגלי', גם יש להבין הלשון 'התגלגלי', מה הכוונה בזה. אמנם יש לומר דהכי קאמר, 'מדת הרחמים' שלנו, שאנו עושים רחמים לפנים משורת הדין, זה המידה 'עלינו התגלגלי' כגלגל החוזר, שגם מן השמים יושפע לנו מדת הרחמים, ויתעורר רחמי ה' עלינו.

וזהו הביאור בשני המדרשים שהתחלנו, דדימה את ארבעת המינים להקב"ה ולישראל, דבאותו מדה שישראל דומה להאתרוג, כפי המדרגות שמנו שם במדרש, כן הקב"ה דומה להאתרוג, להתנהג באותה מדה עם ישראל.

לפרשת בראשית

'בראשית ברא אלקים' וגו', בגמ' מגילה (דף ט' ע"א) מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסם בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחר ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעת אחת, וכתבו לו 'אלקים ברא בראשית' וכו'. ופירש בתוספות לפי שראוי להתחיל בשם, והיו אומרים 'בראשית' שם הוא, ושתי רשויית הן. ויש לדקדק דבאמת מדוע לא כתב כן בתורה, מאחר דראוי להתחיל בשם.

אך הענין הוא, דאחד מי"ג עיקרים הוא 'אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגיהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל', דבעצמותו יתברך אין שום השגה לנו, ואי אפשר להשיג. וכל השגותינו הם רק מצד פעולותיו וברואיו והשגחתו, על ידי זה יכולין להשיג מקצת מן המקצת, וכמו שאנו אומרים 'דימו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך'. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה 'והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדול לידע השם הגדול' וכו', והנה שם הוי"ה השם המפורש מורה על עצמותו יתברך והוייתו, היה הוה ויהי. אשר בזה אין לנו שום השגה, ושם 'אלקים' מורה על יכלתו ופעולותיו אשר הוא תקיף ובעל היכולת וכו' ושהוא משגיח בעליונים ובתחתונים וכו', אשר בזה השם יש לנו השגה, וצריכין להשיג, על ידי שנתבונן במעשיו הנפלאים, ועל כן טרם הבריאה היה נקרא רק בהוייתו, אבל אחר בריאת שמים וארץ נקרא על שם 'אלקים', המורה על מעשיו ובריאותיו. ומשום הכי אמר 'בראשית ברא אלקים', דדייקא אחר שהייתה כבר בריאה, אז נקרא בשם 'אלקים', אבל בעצמותו יתברך אין לנו שום השגה.

לפרשת וירא

'ואברהם זקן בא בימים' וגו', במדרש אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן 'עד אשר לא יבאו ימי הרעה', יש לפרש על פי מה שכתוב (שלהי מס' קנים) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, אבל זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן. וענין הוא כי בימי הבחרות אז הוא הזמן של מלחמת היצר, אבל לעת זקנה נחלש תאוה הטבעית. ולכן הצדיקים אשר בימי בחרותם עורכים מלחמה נגד היצר הרע והתאוות רעות, וכובשים את יצרם, הנה ימי זקנותם הן אצלם ימי שלוה. וכן הוא אומר 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וגו' עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו', דלעת זקנם כבר מגיע אליהם עבדות הבורא בלי יגיעה כל כך, וכל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, שאין צריכין אז למלחמה כבימי בחרותם. אבל הרשע אשר בימי בחרותו לא ערך מלחמה נגד היצר, ואדרבה רדף אז אחר תאוות רעות ומילא משאלות לבו בתאוות היצר הרע, הנה גם לעת זקנתו רשע מבקש לימודו, ואז כבר פסקה תאוה הטבעית, ואי אפשר לו למלאות תאוותו כימי בחרותו. ועל כן זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן. וזהו שאמר הכתוב (קהלת יב) 'וזכר את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ'. ופירש רש"י 'ימי הרעה' – ימי הזקנה והחלשות. והכוונה שצריכין לזכור את הבורא יתברך בימי הבחרות כל כך, עד שלא יבאו ימי הרעה, היינו שימי הזקנה והחלשות לא יהיו ימי הרעה בדעת מטורף אשר יאמר בהן האדם 'אין לי בהם חפץ'.

וזה כוונת המדרש 'ואברהם זקן בא בימים'. אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן 'עד אשר לא יבאו ימי הרעה', דאברהם אבינו על ידי שהיה מושל ביצרו כל ימיו, לכן כאשר הגיע לימי זקנה לא באו עליו ימי הרעה, ימים אשר אין בהם חפץ. אדרבה 'וד' ברך את אברהם בכל', שהיה עובד את בוראו בלי מלחמה כל כך ובדעת מיושבת.

(קונטרס המאיר, דרושים שנכתבו על סמך רשימות שכתב הרב מאיר שפיץ הי"ד)


הרב הגאון ר' מאיר שפיץ הי"ד, נולד בב' בטבת תשמ"ט (1888), להוריו, הרב טוביה שפיץ הי"ד, ומרת אידל סימא הי"ד, בת הרב חיים אריה כהן (נינו של הגאון רבי יהודה הכהן מסיגט מחבר 'קונטרס הספיקות', וחתנו של הרב משה לנדא, נכדו של ה'נודע ביהודה').

הרב מאיר שפיץ היה תלמידו של רבה של פהרדיארמאט, של הגאון הרב משה גרינוואלד בעל 'ערוגת הבושם' בחוסט, ושל הגאון הרב משה הירש פוקס בגרוסוורדיין (מתלמידי ה'כתב סופר'). הוא התפרסם כעילוי וכמתמיד, בעל מוח חריף ותפיסה מהירה. בהיותו תלמיד בישיבת גרוסוורדיין מונה הרב מאיר להיות ראש 'חברה חריפות' ולמסור שיעור בחריפות ופלפול.

עוד בצעירותו הוסמך להוראה על ידי גדולי דורו, ובהם הרב מרדכי ליב ווינקלר אב"ד מאדה, בעל 'לבושי מרדכי', ועל ידי רבני בית הדין בגרוסוורדיין בראשות הרב פנחס צימטבוים והרב ישעיה פולק.

הרב מאיר התחתן עם מרת רחל אסתר הגאון הרב שלמה זלמן אולמן אב"ד ביסטריץ (בירת מחוז נאסוד, רומניה), נשיא הראשון של לשכת קהילות היראים האורטודוקסים במדינת טרסילווניה, מתום מלחמת העולם הראשונה ולעד לפטירתו. הרב שלמה זלמן אולמן היה בנו של הרב משה אולמן מגרוסוורדיין, בן הגאון רבי שלמה זלמן אולמן אב"ד מאקאווא מחבר שו"ת 'יריעות שלמה', חתנו של הגאון הרב בונם איגר אב"ד מטרסדורף, בן הגאון הרב משה גינז, חתנו של הגאון רבי עקיבא איגר (הראשון) בעל 'משנת ר' עקיבא'.

לאחר נישואיו התגורר הרב מאיר בסמוך לחותנו וסייע לו בענייני הרבנות והעסקנות הציבורית: הוא עזר בניהול הישיבה ובפתרון האתגרים שעמדו לפני רבני הלשכה האורטודוקסית. בשנת תרע"ב מונה הרב מאיר לכהן כרב בעיר שפירמזה.

לאחר פטירת חותנו, בו' באלול תרצ"א, מונה הרב מאיר לממלא מקומו כרבה של ביסטריץ וכראש הישיבה שם. הרב דאג לפתח ולבסס את הישיבה, הפך אותה למרכז תורני וחינוכי גדול ומרכזי לכל יהודי הסביבה, והעמיד בה מאות תלמידי חכמים גדולים בתורה וביראת שמים. רבים מתלמידיו היו עניים, והרב דאג לכל מחסורם. שעוריו של הרב הצטיינו בהגיון בהיר בדרך הפשט, ורק סוגיות נבחרות בש"ס לימד בדרך הפלפול והחריפות. תכנית הלימודים השבועית בישיבה כללה: שלשה דפי גפ"ת, או"ח, יו"ד, וחומש עם פירוש רש"י. בנוסף פיתח את ה'תלמוד תורה' שהוחזק בידי הקהילה, ופיקח בעצמו על מוסדות החינוך הקהילתיים. הרב דאג גם לבנות מחדש ולתקן את המקווה הקהילתי.

הרב היה מראשי לשכת הקהילות האותודוקסיות, ותיקן תקנות בענייני כשרות, תלמוד תורה וצדקה. תלמידיו ובני קהילתו היו מתכוננים לדרשותיו במשך מספר שבועות לפני 'שבת הגדול' ו'שבת שובה', ושתו בצמא את דבריו. הרב היה הפוסק האחרון העל ענייני הקהילה, ודרש מבני קהילתו משמעת מוחלטת, להגדיל את כבוד התורה וכבוד שמים. למרות טרדותיו הרבות, התמיד הרב המסירת שיעור יומי בישיבה. כל ימיו רדף הרב אחר מעשי צדקה וחסד, ודאג לכל הנצרכים בעירו. לקראת הפסח היה הרב מחזר בעצמו על פתחי הגבירים, לקבל מהם סכומי כסף לטובת מעות חיטין.

הרב היה בקיא גם בענייני רפואה, אסטרונומיה ובהוויות העולם, ושימש בורר בדיני תורה מסובכים בכל רחמי המדינה.

במלחמת העולם השנייה חולקה טרנסילבניה בין הרומנים וההונגרים, ומשנת ת"ש הייתה ביסטריץ בחלק ההונגרי. הרב הצליח לבטל כמה גזירות קשות נגד היהודים, ולסייע לפרנסתם, לאחר שהסתכן וקבע פגישות עם המושל הצבאי ההונגרי.

לאחר שהונגריה הצטרפה לברית עם מדינות הציר, התגברו הגזירות והרדיפות נגד היהודים. הגברים היהודים גוייסו לעבודות כפייה ב'גדודי עבודה' ונשלחו לעבודת פרך הקרבת החזית, ורבים מהם מתו מרעב, ממחלות, מהפגזות, ממוקשים ומרדיפות הנאצים. הרב פעל להציל רבים מן הגיוס לעבודת הכפייה, ויחד עם רעייתו הם הכינו אוכל כשר לנערים שנלקחו למחנות עבודה, ודאגו לסייע להם.

לאחר הכיבוש הנאצי הורה הרב לכל מי שהתייעץ עמו, להסתתר ולעשות כל מה שביכולתם להציל את נפשם, מתוך הבנה שסופם של הנאצים קרוב. גם את ילדיו הורה לעזוב את הבית, ולברוח. בזכות עצותיו נצלו מספר משפחות מקהילתו, וכן ילדיו של הרב: הרב משה, ר' חיים אריה, וגיטל (אשת ר' יוסף פרקש).

לרב והרבנית היו כבר תעודות שיכלו לסייע בהצלתם, אך הרב לא רצה להפקיר את עדתו בשעת הצרה, ולא רצה לגלח את זקנו ופיאותיו. בשבת הגדול תש"ד, נשא הרב את דרשתו האחרונה. הוא קרא בבכי לרחמי שמים ומסר דברי התעוררות.

בראש חודש אייר תש"ד, רוכזו כל יהודי העיר, ובהם יותר משמונת אלפים נפשות, בכיכר העיר שהפכה ל'גטו'. הרב עונה קשות על ידי גרמנים והונגרים, הם גזזו את זקנו וחבלו בגופו, והשאירו אותו מוכה ופצוע שכולו שותת דם. משם נשלחו נשלחו יהודי העיר בשני משלוחים להשמדה באושוויץ בי"ג ובי"ז בסיון תש"ד. הרב מאיר נהרג עקה"ש באושויץ בי"ג בסיון תש"ד, יחד עם רעייתו הרבנית רחל אסתר, ובנותיהם ריינא-לאה ודבורה ביילה.  

הוריו של הרב מאיר נהרגו עקה"ש בט"ו בסיון תש"ד.

הרב חיבר חידושי תורה רבים, בסוגיות הש"ס ובהלכות, באגדה ובדרוש. רובם המחולט של כתביו אבדו בשואה. שרדו הערות קצרות שרשם בשולי גיליונות ספריו וציטוטי מכתביו בירחונים תורניים וכן בספרי שו"ת של חבריו. מכתביו הודפס ספר 'קונטרס המאיר' (ברוקלין, תשמ"ו), בענייני תקופת שמואל ותקופת רב אדא, דרושים חידושים ופלפולים.

בנו של הרב מאיר הי"ד, הרב משה שפיץ, התחבא יחד עם גיסו, הרב משה יוחנן וויינברגר, בעליית גג של שכן גוי במשך חצי שנה. לשניהם היה רק סידור 'בית יעקב' אחד, שהיה מלא בדמעותיהם. הרב משה שפיץ כיהן לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה, כאב"ד ביסטריץ וכרב קהילת 'אהלי שם' בברוקלין. עם הגעתו לארה"ב הוא התמסר להצלת יהודים מארצות המצוקה. הוא היה חבר בהתאגדות הרבנים ופוסק ידוע. בתו של הרב משה, הילדה רויזא נעכא, נהרגה עקה"ש בג' בסיון תש"ד.

בנו של הרב מאיר הי"ד, ר' חיים אריה שפיץ  סייע לרבי מבוהוש, בהבאת מים לבונקר בו הסתתרו בבוקרשט ובליווי האדמו"ר לטבילה במקווה, באלול תש"ד, בימים האחרונים לפני נסיגת הצבא הגרמני מהעיר. הרב חיים אריה ניצל מהשואה בהרפתקאות מופלאות.

דברי תורה ומעשי חסידים שהובאו בשם הרב יחזקאל שרגא ויינברגר הי"ד

תמונת חתימת הרב יחזקאל שרגא ויינברגר הי"ד

הרב הקדוש מקאלוב זי"ע היה מחותנו של הרב הקדוש ה'עטרת צבי' מזידיטשוב זי"ע, וגם היה לו בן להרב הקדוש מקאלוב שרחמנא ליצלן נטה מדרך ה' לדאבון כל רואיו. ופעם כשראו בני העיר שמתדרדר והולך, החליטו ביניהם שבלית ברירה יכנסו להרב הקדוש ולהודיעו שבנו רחמנא ליצלן אינו מתנהג כראוי ויספרו לו את כל הדברים האלה. והנה כשהגיעו מאחורי דלת חדרו של הרב הקדוש ועמדו בחיל ורעדה והרהרו איך להגיד לו ממעשי בנו, ובתוך כך שמעו איך שהרב הקדוש שופך צקון לחשו וטוען אל ה' יתברך ואומר 'ריבונו של עולם, הבט וראה, יש לי בן שממרה רצוני וסטה מדרך הישר והרבה עוגמת נפש נגרם לי מזה, ואף על פי כן איני מרחק אותו, על כן גם אם בניך אינם מתנהגים כשורה, כבוש כעסך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים'. והבינו תיכף שיודע צדיק ממעשיו של בנו, ובזה שהוא מרחם עליו הוא ממליץ טוב על כלל ישראל, וזה הוא לו כפתחון פה בינו לבית קונו.

(נפלאים מעשיך, עמו' תלא)

'השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו' (תהלים קמז,טו). יש לרמז בהאי קרא, 'השולח אמרתו', מי שמשלח ופושט הימנו את אמרתו, היינו גופו החומרי, הנרמז בלשון 'אימרא', אז 'במהרה ירוץ דברו', פירוש שיכול להתפלל במהירות מבלי שום מניעות ועיכובים, ועולה למעלה לרצון לפני אדון כל

(שם, עמו' תלה)

פעם אחת שלח הרב הקדוש רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע ב' תלמידים שיסעו אצל תלמידו הרב הקדוש זי"ע לעיר קאלוב לחזות בנועם עבודתו בקודש בליל הסדר. ואכן נסעו וישבו אצל הרב הקדוש בליל התקדש חג. וכשחזרו לרבם הקדוש דרש וחקר אצלם מה שראו אצל הרב הקדוש. ענו ואמרו שבאמצע עריכת הסדר נכנסו שני אורחים, והרב הקדוש קם מכסאו והתחיל לרקוד עמהם שעה ארוכה, ואחר כך הלכו כלעומת שבאו. וראו על הרב הקדוש מניקלעשבורג שנתרגש מאוד לשמוע הדברים מפיהם.

(שם, עמו' תלז)

הרב הקדוש מגארליץ זי"ע היה מוכיח ומגנה את אלו שמבלים את כל יום השבת בשינה במקום שיעסקו בתורה ובעבודת ה' יתברך. ופעם אחת אמר בדרך צחות, הנה בעל הבית הכפרי מתפלל קבלת שבת מוקדם, אוכל מוקדם ונשכב לישון מוקדם. קם מוקדם, מתפלל מהר ואוכל מהר. שוב נשכב לישון. בסעודה שלישית הוא ממהר באכילתו ונשכב שוב לישון. סיים הרב הקדוש, זה פלא אצלי כי העולם אומר ששינה אחת מביאה שינה נוספת, ואם כן איך הכפרי הזה אינו נופל מעייפות ביום ראשון.

(שם, ח"א, עמו' קסד)

הרב הקדוש מגארליץ זי"ע שחק ממחברי ספרים שאינם מכוונים לשמה.

(שם, ח"א, עמו' קסד)

פעם ערך הרב הקדוש משינאווא זי"ע סעודתו עם המסובין על שולחנו, וחילקו כרוב, והבחין באיש אחד מן המסובין שמושך ידיו ואינו רוצה לאכול מחמת חומרא (היות שהוא מן הדברים הצריכים בדיקה כדאיתא ביורה דעה), אז קם הרב הקדוש מכסאו ונגש לאותו יהודי ואחזו בערפו ואמר שאינו רוצה להסב עם מי שמחמיר יותר ממנו, ושלחו מן השלחן.

(שם, ח"א)

הרב הקדוש רבי ר' מרדכיל'ע מנדבורנה זי"ע היה מרבה באמירת תהלים בימי הפורים ושמחת תורה, ומרגלא בפומיה לומר שבימים אלו אפשר לפעול יותר מבשאר הימים, היות שאין לאנשים הרבה פנאי לומר תהלים באלו הימים.

(שם, ח"א)

פעם אחת שלח רב אחד שכיהן כאב"ד בעיר גדולה שאלה בכתב להגאון המהרש"ם מברעזאן זצ"ל האם מותר ליתן סמי רפואה לאשה בעת לדתה כדי להקל מעליה החבלי לידה, כי לכאורה על לקיחת הסמים אינו מתקיים קללת הפסוק לחוה (בראשית ג,טז) 'בעצב תלדי בנים'. השיב לו הגאון הנזכר אינני מבין כלל את שאלתכם, דאם אתם חוששים לזה, אם כן מה שאתם יושבים בתור רב דמתא בעיר גדולה ומקבלים קצבה מבני הקהילה מדי חודש בחודשו ויש לכם פרנסה בנקל, הרי על ידי זה אינו מתקיים סיפא דקרא 'בזיעת אפיך תאכל לחם'. ודברי פי חכם חן.

(שם, ח"ב, עמו' שלח)

אביו, הגאון הצדיק מבאגאד זצ"ל פירש מה שאנו אומרים בתפילת ראש השנה בפיוט 'לאל עורך דין וכו' ליודע מחשבות ביום דין לכובש כעסו בדין', שכיון שהקב"ה יודע מחשבות אדם ותחבולותיו, על כן מי כמוהו יודע שאדם להבל דמה, וזהו מליצה ישרה לאדם ביום הדין, ועל כן הוא כובש כעסו ביום דין. ודברי פי חכם חן.

(שם, ח"ב, עמו' תצה)


הרב יחזקאל שרגא ויינברגר הי"ד, נולד בשנת 1902 לאביו, הרב שלמה יהודה ליב ויינברגר אב"ד נ'יר-בוגאט (באגאד) ולמרת טויבא לבית טערקלטויב. הוא התחתן עם מרת חיה דרעזיל בת רבי יהושע העשל לנדא הי"ד אב"ד וויטקא ור"מ ואדמו"ר בנירדהאז.

משנת תרפ"ה (1925) כיהן כרב הקהילה בכפר פאי (או-פאי / פאיע, שבחלק ההונגרי של מחוז סאטמר). הוא כיהן שם כראש ישיבה, ולימד בה לפני הצהרים לימודי גפ"ת, ואחר הצהרים לימד שולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה. במהלך כל השיעור היה מלמד בעמידה ובהתלהבות. פעמים בשבוע העביר שיעור חומש ורש"י, בהם שילב לימודי מוסר על פי ה'מאור ושמש'. במוצאי שבת היה מלמד את תלמידיו הגדולים מתוך ספר 'תנא דבי אליהו'.

הישיבה התנהלה באווירה חסידית והתייחדה ביחס הלבבי החם בין הרב ותלמידיו, כאשר הרב עודד, באהבה ובסבלנות, כל אחד מתלמידיו לטפח את כישרונותיו, והתעניין במצבם הכלכלי ובשלום הוריהם. הלימוד התקיים בבית המדרש ברציפות במשך כל שעות היממה.

בשבתות ערך 'טיש' עם כל בחורי הישיבה. במהלך הסעודה, לאחר דברי תורה מנציגי התלמידים, היה ראש הישיבה נואם, ובתום הסעודה, כאשר הוגשו פירות, השמיע הרב שוב דברי תורה ובהם דברי חסידות, בפרט מאדמו"רי צאנז. את סעודת מלווה מלכה ערך בהשתתפות גדולי תלמידיו, עד אור הבוקר, ובמהלכה סיפור ספורי חסידים מרתקים.

הרב יחזקאל שרגא נסע לעתים קרובות לחצרות האדמו"רים בבעלז, בסאטמר ובקאליב.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נסגרו רוב הישיבות בהונגריה, ומספר התלמידים בישיבת פאי עלה על מאתיים, ובהם גם בחורים שהשתמטו מגיוס או ערקו מ'שירות העבודה'. בשנת תש"ד כבשו הגרמנים את הונגריה, והרב יחזקאל שרגא, עם תלמידיו ועם שאר יהודי פאי גורשו לגטו שהוקם בעיר הסמוכה, מטהסאלקה. הצוררים עינו את הרב בגטו בעינויים קשים. בכ"ח באייר הוא גורש לאושוויץ, שם נהרג עקה"ש. הי"ד.

מכל משפחתו שרד רק בנו הרב משה דוב ויינברגר, ראש ישיבת פאיא בניו-יורק.

שמועות רבות משמו הובאו בספרו של תלמידו, הרב פרץ הלוי לעפקאוויטש, 'נפלאים מעשיך'.

גלויה חתומה שכתב הרב יחזקאל שרגא ויינברגר הי"ד לרב משה בלוי, לימים רבה של פרדס כ"ץ, הוצגה באתר בית המכירות 'תאג' ארט'. חתימת הרב, נלקחה מאתר זה, ומוצגת כאן באדיבותם.

ליל שבת-קודש במשרפות באושוויץ / ר' זלמן גרדובסקי הי"ד

תמונת זלמן ושרה גרדובסקי הי"ד

הרבה מחברינו הסתכלו עלינו בביטול, התייחסו בלעג, כאשר התאספו כמה עשרות יהודים לשם עריכת 'קבלת שבת' ולתפילת 'מעריב'. יש בינינו הרבה ממורמרים המסתכלים על המציאות המחרידה, הטרגדיות האיומות המתגלות מול עינינו מדי יום. בוודאי שרגשות מעין אלה לא יכולות לעורר רגש של תודה להקב"ה ועוד להרעיף עליו שבחים, לבורא העולם שאיפשר לעם המרצחים להרוס ולרצוח מיליונים של אנשים חפים מפשע, גברים, נשים וילדים, שחטאם היחיד שנולדו יהודים; מכיון שהוא מכיר בשלטונו של אותו הבורא, לפניו הוא מתפלל כעת ושופך את לבו לפניו, הוא מכיר אותו בכך כיחיד בעולמו, הוא הביא בכך לעולם את האמונה וההכרה באל יחיד. ובשמו ובגללו כך הם נופלים כעת כקרבנות. האם עליהם עוד לומר לו שבחים? מדוע לומר שירה בים הדמים של עצמם, להתפלל למי שאינו רוצה לשמוע את זעקותיהם של העוללים הקטנים, לא! יהודי ממורמר כזה מתרחק – ממקום התפילה תוך רוגז על אלה שדעתם איננה כדעתו.

גם יהודים שבעבר היו דתיים, עומדים כעת קפואים, מרחוק. כבר מזמן אין להם שלום עם בוראם. הם מלאי מרירות על דרכיו, אינם מסוגלים להבין, איך יכול 'אבא' להסגיר את ילדיו לידי אכזרים צמאי דם, לידי אלה הלועגים ממנו ממש. יהודים שאינם רוצים יותר מידי להתפלסף ולחקור, הם מפחדים שהם עלולים, חלילה, לאבד את המשענת האחרונה, חלילה תיעלם נחמתם האחרונה. אותם יהודים יושבים בשקט, אין הם תובעים ממנו חשבון וגם אינם מוסרים לו חשבון. יש בהם כמיהה להתפלל פעם, לשפוך את הלב, אבל אינם יכולים. אין הם רוצים להיות צבועים. אינם רוצים לרמות אותו וגם את עצמם.

למרות האווירה הכללית, בכל זאת נמצאה קבוצה של דתיים עקשנים, שבכוחם להחריש כל גל של מרירות, מחניקים כל קול של מחאה, מחאה המרעישה כל יום את הלב והנשמה ודורשת חשבון – ושואלת: מדוע? לא! אותם יהודים תמימים ממשיכים לשבות את עצמם ברשתה של אמונה תמימה, בלי חשבון ובלי חקירות. הם מאמינים, הם גם משוכנעים באמונתם אותה הם מפגינים מדי יום ביומו, כי כל מה שנעשה אתנו, נעשה בידי כח עליון, גם אם אנו איננו מסוגלים לתפוס זאת בשכלנו האנושי הפשוט. עד עצם היום הם דבקים באמונתם בבוראם. הם חדורים באמונה עמוקה, גם בשעה שהם מרגישים ורואים שהם טובעים בים של אמונתם-הם. אולי, אפשר שעמוק בתוך לבם מכרסם 'משהו' בתוכם ואינו נותן להם מנוחה, ברם הם מחזיקים את עצמם חזק, אינם רוצים להפסיד נחמתם האחרונה, משענת האמונה.

ומתוך המשפחה של חמש מאות ראשים, דתיים ושאינם דתיים, ממורמרים ואדישים התגבשה קבוצה, בהתחלה קטנה מאוד, אבל לאט-לאט גדלה קבוצת המתפללים, שנהגו לערוך את התפילות במניין מדי יום.

קרה לא פעם שחבר שלא נהג בעבר להתפלל, גם הוא נסחב מזמרת-התפילה. הצליל בא לאוזניו, ניגון התפילה של ליל-שבת, וזה ניתק אותו לשעה קלה מהמציאות הטראגית והאיומה. הוא התנתק מהגלים הזדונים הסוערים ושקע במחשבותיו על עולם שהיה בעבר. הוא ריחף בתוך השנים שעברו, וראה עצמו בתוך ביתו.

ליל שבת קודש בבית-המדרש הגדול אורה ושמחה, כאילו שתי שמשות היו מאירות. יהודים נחפזים מלובשים בבגדי-שבת. עומדים יהודים חגיגיים, שהתנערו מכל דבר-חול, השתחררו מהלבוש הגשמי, עם סגירת עסקיהם הם ניתקו עצמם מעולם העבדות שהנשמה משועבדת אל הגוף. השתחררו מדאגות הכלל וצרת היחיד שבחול. הם מרוצים וחסרי דאגות. ניתנה להם דריסת רגל לעולם שאין לך צורך להביא אתך את המטען של חול.

יהודי כזה רואה עצמו בדמיון בתוך משפחתו רווית הנחת. אוכלים ושותים ושרים. כולם מרגישים כל כך טוב, שלווים וחסרי דאגות, מלאי בטחון ותקוה. עולם אידיאלי שבו אתה 'בעל הבית' על עצמך. לא נשקפת לך כל סכנה, בן אדם מתהלך בדרכו בביטחה.

ולפתע, כאילו גל סוער ניתק אותו באכזריות, מתוך עולמו המדומה. נעלם הבית, נעלמו השבתות, נעלם עולמו, אושרו שקע. אבא, אמא, אחיות ואחים, האשה האהובה – איש מהם לא נותר בעולם.

'שבת שלום!' – אומר אחד לשני. כאילו קרעו לך קרע בנשמתך: 'שבת שלום!' – בשביל מי? היכן הפנים החייכניות? היכן אבא אמא, היקרים? היכן אתם אחים ואחיות? היכן את, אשתי האהובה? -'שבת שלום!' למי ובשביל מי? ראיתי לפני את התהום המחריד של עולמי החרב, משם נישא הקול של משפחתי השרופה באש. אני בורח, בורח מבלהות. אני רוצה להשתחרר במהירות מאותו חלום-בלהות – להחריש את זעקת-דמי שהתקלח בתוכי, בתוך ה'אני' שלי.

ברם, ישנם גם רגעים כשמתחשק לך לחוות התעוררות רוחנית מסויימת. ברצונך לחמם את הקפיאות. ברצונך להיזכר פעם, להיזכר כדי לחיות מחדש, לסבול ולכאוב, לדמם את האסון אותו לא הצלחנו עד היום להרגיש, כי ההסתכלות העבודה [של] במותם האכזרי של מיליונים אנשים, שעברו לפני עיניך באותו ים של דם, בו אנו טובעים יום-יום, אותם גלים סוערים שטפו והקהו את סבלו של צרת היחיד.

רוצה אתה לפעמים ב'הנאה', שתינתן לך היכולת לחדור לתוך עולמך אתה, לחיות מחדש את העבר ואת ההווה, לשחות בים של העבר, ולהחזיק מעמד כמה שיותר זמן מעל פני השטח, ולאחר מכן לרדת לתהום של שאול-התחתית, לעולם-הגיהנום שלי. לחטוף קרן אור משמש העבר ולרדת אתה לגיהנום האפל, כדי לראות את הזוועה, את מוראות האסון בלי גבול בו אנו שוקעים…

אז, נהגתי לרוץ לשם, לאותו חוף, לאותה פינה, שם עומדים 'מנינים' אחדים של יהודים ומתפללים בקדושה עילאית, שם שאבתי את האור, שם נטלתי לי ניצוץ וברחתי אתו אל דרגשי. בתוך חמימותו הפשיר לבי. היה לי אז ליל שבת שמח. נישאתי על גלים סוערים מימים עברו שנעלמו, וכשהגעתי אל חופי, אל השבת של היום, לבי יצא תוך הזלת דמעות. הייתי מאושר, היה לי שבת מלא-דמעות. הרבה זמן התגעגעתי אליה, התגעגעתי ששוב אראה בדמיוני את אמי האהובה, את אבי הזורח מלא שמחת-החג, את אחיותי ואחי האוהבים, לראות את אשתי האהובה המזמרת, לחיות אתם יחד את השבתות מלאי-האושר וחסרי-הדאגות ולאחר מכן, לבכות אותם. להתאבל על משפחתי, להזיל דמעה על יקירתי אהובתי שלא אראנה עוד לעולם. לבכות את שבתותי שלא תחזורנה לעולם, לעולם. לבכות את אסוני שרק כעת התחלתי להרגיש בו.

אני מתגעגע אחרי אחי, כי הם אחי, אני מתגעגע אחריהם, כי חלק מחיי-הגיהנום שלי קשור בהם. אני מביט בכל פינה, שם היו רגילים לעמוד ולהתפלל. מוות קפוא נושב משם. אף אחד לא נמצא שם, נעלמו החיים, השתתק הצליל. עוד געגועים. עוד עצב התווסף לי באסוני הגדול.

אנו מתגעגעים אחרי אחינו, כי הם אחינו. אנו גם מתגעגעים אחריהם, כי חסר לנו האור, חסרה החמימות, חסרה לנו האמונה, חסרה לנו התקוה, שקרנה מתוכם. עם היעלמם אבדה לנו נחמתנו האחרונה.

(מתוך יומן שהתגלה מתחת למשרפות במחנה אושוויץ-בירקנאו, זכור, א, עמו' 55)

בלב הגיהנום -הקדמה

קורא יקר, כאשר תקרא שורות אלה תמצא בהן ביטוי לסבל ולצרות, אשר אנו הילדים האומללים ביותר בעולם סבלנו בתקופת 'חיינו' בתוך הגיהנום עלי-אדמות ששמו בירקנוי-אושוויץ. אני מאמין שהשם הזה הוא ידוע ומוכר לכל העולם. אבל בכל זאת איש בוודאי לא יאמין מה שהתרחש כאן באמת. כאשר כלי התקשורת מוסרים שאי שם מתרחשים מעשים ברבריים, מעשים של אכזריות וברוטליות, נוטים אנשים לחשוב שזוהי רק 'תעמולת זוועה' – משום כך יש ברצוני להוכיח שכל מה ששמעת, וגם מה שאני מתאר כאן, הוא רק חלק מזערי ממה שהתרחש במציאות. כאן הוא המקום, שנועד ע"י שלטון-השודדים בתור פינת-השמדה מיוחד בשביל עמנו, ובאופן חלקי גם בשביל עמים אחרים. בירקנוי-אושוויץ הוא אחד ממקמות ההשמדה בו השמידו את עמנו בסוגי מיתות שונים.

מטרת כתיבתי היא, שלפחות מעט מן המציאות יגיע לידיעת העולם אשר ינקום, בעד הכל. זוהי המטרה היחידה, זהו היעוד היחידי שלמענו אני חי. אני חי עם הרעיון, עם התקוה, כי אולי יגיעו כתבי אליך, ויתגשם לפחות באופן חלקי הדבר שלמענו כולנו כאן חיים ושואפים. זהו רצוננו האחרון, של אחיכם ואחיותיכם הנרצחים, זאת אנו מבקשים מאחינו, מעמנו.

אל מוצא הכתבים!
יש לי בקשה אליך, יקירי, מוצא הכתבים. זהו רצונו של אדם היודע ומרגיש, כי מגיע הרגע המכריע בחייו. אני יודע כי אני וכל היהודים הנמצאים כאן כבר מזמן נידונו למוות, רק היום בו יבוצע גזר-הדין טרם נקבע. לכן ידידי, אנא מלא את בקשתי משאלתי האחרונה לפני הביצוע הסופי! אתה ידידי תפנה אל קרובי לפי הכתובת הר.ב. מהם ייוודע לך מי אני ומיהי משפחתי. קח מהם תמונה-משפחתית, ואת התמונה בה אני מצולם יחד עם אשתי תדפיס יחד עם כתבי. הקוראים שיעיינו בכתבים ויסתכלו בתמונתנו, אולי יזילו דמעה וישמיעו אנחה. זה יהיה בשבילי נחמה גדולה, לאחר שאמי, אבי, אחיותי, אשתי, וכל משפחתי, ואולי גם אחי נעלמו סתם ככה, בלי שמאן- דהו הוזיל עליהם דמעה.

אל יימחק שמם וזיכרונם כל כך מהר, אהה! אני בנם, אינני מסוגל אפילו עכשיו לבכות אותם בגיהנום שלי, כי אני טובע בכל יום בתוך ים של דם. גל אחרי גל, אין רגע בו תוכל להתייחד בפינתך ולבכות על החורבן. תהליך המוות הרצוף והשיטתי, שהנו כאן סימן-ההיכר היחיד של החיים, מחריש, מבלבל ומהמם את הרגשותיך. אינך מסוגל לחוש גם את הכאבים החזקים ביותר. חורבן היחיד נבלע בתוך חורבן הכלל.

לעתים נחתך הלב, הנשמה נקרעת – מדוע אני כה 'שקט', ואינני בוכה, אינני מזיל דמעות על אסוני. קפוא, קהה ואדיש אני, רגשותי משותקים. לעתים ציפיתי, התנחמתי כי עוד יגיע יום בו אזכה לבכות – אולם מי יודע… הקרקע אינו יציב, הכל מתנועע ומתגעש מתחת לרגלינו.

אני מביע כעת את משאלתי היחידה, אם אני לא יכול לבכות אותם, לפחות שיבכה אותם אדם זר ויטיל עליהם דמעה.

משפחתי נשרפה ביום 12.8.42, ביום שלישי בבוקר: 1. אמי, שרה. 2. אשתי, סוניה (שרה). 3. אחותי, ליבה. 4. אחותי, אסתר רחל. 5. חמי, רפאל. 6. גיסי, וולף.

אבי נמצא, במקרה, בעת שפרצה מלחמת גרמניה-רוסיה בווילנא והוא נשאר שם. אולם מפיה של אשה אחת, בת-עירי, שבאה לכאן עם טרנספורט מווילנא ונמצאת בקרמטוריום, מפיה נודע לי, כי בליל יום-הכיפורים 1942 (תש"ג) נחטף אבי יחד עם קבוצה גדולה של יהודים, ומה שקרה עם אותם היהודים, היא לא רצתה לספר לי. יש לי עוד אחות, פייגלה, וכן גיסה בשם זיסל באוטבוצק. הן נשלחו עם הטרנספורטים של יהודי וארשה לטרבלינקה, ומן הסתם הורעלו בתאי-הגאזים. מפיה של האשה הנ"ל, קשקובסקי מווילנא, קיבלתי דרישת שלום גם על שני אחי, משה"ל ואברהם-בער. מפיה נודע לי כי הם מזמן נחטפו למחנות. מה קרה איתם, אני לא יודע. מי יודע אם הם לא עברו מזמן תחת ידי כ'מוזלמאנים' חיים או מתים, בתוך הטרנספורטים שהובאו לכאן. זהו הסך הכל של משפחתי – ואני נאלץ להמשיך לחיות כאן, עדיין, בעומדי על סף הקבר.

(מתוך יומן שהתגלה מתחת למשרפות במחנה אושוויץ-בירקנאו, זכור, ב, עמו' 55)


 

ר' חיים זלמן גרדובסקי הי"ד, מפקד מחתרת ה'זונדר קומנדו' במשרפות אושוויץ-בירקנאו, נולד בסובאלקי בסביבות שנת 1910, כבן בכור לאביו ר' שמואל גרדובסקי ולאימו שרה. משפחתם התייחסה לרב המפורסם של קהילת לאזדיי, הגאון ר' אברהם בער, מחבר הספרים 'מחזה אברהם' ו'אבן לב'.

ר' שמואל העביר מידי ערב שיעור בגמרא, ושימש בשבתות ובחגים כ'בעל קריאה' בבית המדרש הגדול בסובאלק, תפילתו הנלהבת הייתה סוחפת את הציבור בימים הנוראים ומעוררת אותו לתשובה. ר' שמואל נמנה על חשובי הקהילה. הוא נודע כסוחר בגדים ישר ונאמן, בעל מידות טוב, המקפיד על שמירת הלשון ומוכן תמיד לסייע לכל נזקק. רעייתו שרה הייתה אשה צנועה וטובת לב שהצטיינה בהכנסת אורחים. הם שלחו את ילדיהם ללמוד תורה בישיבות.

ר' זלמן היה בן תורה, ממקורבי רב הקהילה, הרב דוד ליפשיץ. הוא היה פעיל מאוד בעבודה ציבורית, בפרט כמנהיג בארגוני הנוער. הוא נמנה על מייסדי 'תפארת בחורים' והיה פעיל שם יחד עם אחיו, ר' אברהם בער ור' משה, שהיו תלמידי ישיבת לומז'ה והצטיינו בתורה וביראת שמים. ר' זלמן היה פעיל בוועד הציבורי, בראשותו של הרב דוד ליפשיץ, שסיפק אוכל כשר למאות חיילים יהודים ששירתו בצבא הפולני ודאג לארח אותם בשבתות ובמועדים. לקראת פסח היה ר' זלמן עורך את כל הסידורים הנדרשים לקיומו של סדר ציבורי בהשתתפות חמש מאות חיילים, בניהולו של הרב ליפשיץ. יתכן ובתקופה מסויימת עמד ר' זלמן בראש התנועה הריוויזיוניסטית בעירו. גיסו , ד"ר דוד ספרד, כתב שר' זלמן היה בעל עמדות מוצקות באשר להכרחיותה של הפעילות הציונית, השואפת לחלץ את עם ישראל מתנאי דיכוי והשפלה, ובאשר לאמונה הדתית. הוא ייחל לעלות לארץ ישראל עם כל משפחתו ומשפחת אשתו.

בספר סובאלק מובאת עדותה של גברת חנה לויתן-ריבאלד שהגיעה לאושוויץ, ניצלה והחזיקה מעמד בעזרת סיוע מיהודי סובאלק שסיכנו את חייהם לספק לה מוצרי מזון. בין המסייעים לה היה ר' זלמן גרדובסקי, שהודיע לה 'כי כאן חייב כל אדם להתחזק בעצמו, וכי על אוכל אין לי מה לדאוג, הם כבר ידאגו לספק לי אוכל'. יעקב פריימארק העיד כי ר' זלמן שלח אותו לאתר אנשים יוצאי סובאלק, וסיפק לו אוכל להעביר להם.

ר' זלמן שכל את אשתו סוניה (שרה) ואת כל משפחתו בשואה. רובם נספו באושוויץ. בהיותו במחנה ההשמדה, נאלץ ר' זלמן לעבוד במשך 16 חודשים ב'זונדר-קומנדו' ('פלוגת עבודה מיוחדת' שעסקה בשריפת גופות הנרצחים ובטיפול ברכוש שהותירו אחריהם), במשרפה מס' 4. הוא כתב בסתר יומן על מנת לספר לדורו 'רק מעט מן המעט ממה שהתרחש בגיהנום זה בירקנוי-אושוויץ'. היומן נכתב באופן אנונימי. בהקדמת היומן ביקש מחברו שכל מי שימצא את כתביו, יברר בתחילה את זהותו אצל קרוב-משפחתו שהתגורר בניו יורק, ולבקש ממנו שישלח תמונתו שלו ושל אשתו, על מנת לפרסמה בייחד עם כתביו.

היומן, שנכתב בכתב צפוף ביידיש במספר פנקסים, הוסתר בתוך קופסה שהוטמנה מתחת למשרפות. הקופסה אותרה כחודשיים לאחר שחרור מחנה אושוויץ. רק קטעים מהיומן של ר' זלמן נתגלו. המוצא מכר את הפנקסים לר' חיים וולנרמן, אשר הקדיש חודשים רבים בשכתוב והעתקת הדפים, שחלקם היה רקוב ומפורר. אחרי שנים של התרוצצויות וניסיונות למצוא גורם רשמי שיעזור בפרסום כתב היד הנדיר ולאחר מאמצים מרובים, הצליח חיים וולרנמן להדפיס את היומן על חשבונו, על מנת למלא את צוואת המחבר הקדוש למסור לציבור דין וחשבון מקורי ומלא על מה שהתרחש באושוויץ-בירקנאו, כדי שעם ישראל יזכור לנצח – ולעולם לא ישכח. היומן יצא לאור בירושלים, בשפת המקור (יידיש), בשם 'אין הארץ פון גיהנום'.

ביומנו הוא מבטא את ייסוריו האיומים לנוכח המחזות המזוויעים, הרציחות הנוראות והעינויים האכזריים, להם היה עד ראיה. הוא נסער לקול בכיים של ילד ואשה ולנוכח אין האונים של הזקן החלש. בכתיבתו, מתאמץ ר' זלמן, למרות התנאים הנוראיים בהם חי, לתאר באופן ברור ומקיף ככל האפשר, את מה שהתרחש במקום הכיליון. הכתיבה הינה ביידיש ספרותית עסיסית, בסגנון אמוציונאלי. המחבר פונה אל הקורא ומלווה אותו על פני מסע הייסורים של היהודים במהלך השואה, משלבי הגירוש, המשלוח בקרונות הרכבת, הכניסה לאושוויץ והסלקציה. בעמוד הראשון של פנקס הרשימות הדגיש המחבר כי לחיבורו יש ערך רב חשיבות להיסטוריונים. מתוך היומן ניתן לעמוד על אהבתו הגדולה של ר' זלמן לעמו, על זעקת השבר על השמדת העם, ועל הצורך שיהדות העולם תנקום את דמם של מיליוני הקדושים.

היומן מסתיים עם תיאור היומנים הקבורים וההכנה למרד. חיילים סובייטים שבויים, המחתרת הפולנית והמחתרת הקומוניסטית, לא סייעו למרד, ואף ניסו למנוע מהיהודים לצאת אז למרד. ביומן הודגיש כי התכנון החל זמן רב לפני הקרב, אך הביצוע התעכב שם קשיים שהערימו חלק מחבריו למחנה.

אחרי כל משלוח יהודים שנשרפו, היה ר' זלמן מתפלל בבכי בבלוק, באומץ רב, כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין, ואומר קדיש על הנרצחים. הוא התאבל על חילול ספרי הקודש, הטליתות והתפילין שנשרפו, והיה צועק בלי הרף שהוא חוטא בגלל תפקידו ב'זונדר', והוא מבקש שיכפר במותו על חטאו וחטאי חבריו אנשי ה'זונדר'.

הוא הצליח לשכנע את חבריו המיואשים ב'זונדר', ובהם הרב יהודה לייב לנגפוס ור' זלמן לוונטאל הי"ד, למרוד ולהתנגד לנאצים, ביציאה לקרב של התאבדות, על מנת לפוצץ את המשרפות בערב יום הושענא רבה תש"ד (07.10.1944) ולעצור בכך את פעולות הרצח ההמוני. החברים המחתרת יצרו קשר עם קבוצת נשים שעבדה במפעל לייצור חומר נפץ, והן החלו להעביר מידי יום כמויות קטנות של חומרי נפץ למחתרת. על פי התוכנית היה על חברי המחתרת להשתלט על החיילים הגרמנים בשעת מסדר הערב, לפוצץ ארבע משרפות, לחתוך את הגדר ולברוח.

ר' זלמן גרדובסקי הוא שייזם את מרד אנשי ה'זונדר', עמד במרכז כל ההכנות למרד והתייצב בראש המרד. במהלך המרד נהרג ר' זלמן בפיצוץ קרמטורים מס' 3, בעת שפיקד על הקרבות. שמו, כמנהיג המרד, מוזכר בכתב היד של זלמן לדונטאל ובספרם של אוטו קראוס ואריך קולקא.

לדעת יהושע אייבשיץ, העובדה שראשי המרד היו יהודים דתיים יראי שמים, גם בהיותם ליד כבשני אושוויץ, תרמה לכך שספרות השואה ה'ממסדית' התעלמה מפועלם, כך שרק מעט נכתב על מרד ה'זונדר קומנדו'.

חלקים מיומנו של ר' זלמן גרדובסקי פורסמו בתרגום עברי בקובץ 'זכור' ובספר הזיכרון לקהילת סובאלק ובנותיה. בשנת 2012 הצליח ד"ר יוסי וולנרמן מירושלים, בנו של חיים וולנרמן, להוציא לאור את היומן התרגום עברי מקצועי, עם מבוא נרחב על זלמן גדובסקי, פועלו ומשפחתו.

פעולת המרד שובשה לאחר שהגרמנים הגיעו בהפתעה למשרפות, ארבע שעות לפני השעה שנקבעה לפעולה, והחלו לעצור את קבוצת אסירים ולגרשם. האסירים גילו התנגדות, והגרמנים החלו יורים עליהם ללא אבחנה. עשרות אסירים הצליחו לפרוץ את הגדרות ולברוח מהמחנה, אך לא ברור האם יש בקרבם ניצולים, או שכולם נרצחו במהלך המצוד שנערך אחריהם. במהלך הפעולה נרצחו בתוך המחנה כ-450 אסירים יהודים, לאחר שהצליחו למוטט את אחד מהמשרפות ולגרום נזק למשרפה נוספת. בעקבות כך, הושבתו המשרפות ולא שבו לפעול.

רק כאשר תלמידי החכמים עושים שלום ואחדות עם בני דורם, יוכלו לזכות את הרבים, ללמדם דרך ה' ולעורר בליבם מחשבות קדושות לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה באהבה / הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד

תמונה לזכר הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד

הלילה הזה כלנו מסובין המדרש מביא על הפסוק ויסב אלקים' וכו', מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. והוא תמוה. ואולי יש לומר בסייעתא דשמיא כי איתא בספר 'כלי יקר' פרשת זו שהאריך שם לפרש שמפני זה הסיבם ה' דרך ים סוף, כדי שיבואו ויגיעו למעלת האמונה, וכמו שהיה באמת שעל ידי זה זכו לאמונה, כדכתיב 'ויאמינו בה' ' וכו', עיין שם. וזהו שאמר 'מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל על שיסב', וישוב ויסב את לנו בהסיבה זו, כי אף שהוא לעת עתה עני מכל מקום ישים בטחונו בה' יתברך ויבטח שבוודאי יעזרהו ה' ויצלח ויעלה מעלה מעלה. ולכן הביא פסוק זה, שכאן אנו רואים שבצאת ישראל ממצרים עשה הקב"ה עילות וסבות לבוא למדת האמונה, על כן צריך להראות בלילה הזה גודל האמונה ובטחון באלקינו יתברך שמו.

(הגדה של פסח נאות דשא,  בשם הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד, דף לד)

כתיב 'נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך'. ונראה לפי עניות דעתי לפרש בעזרת ה' יתברך כי באמת מעין מכת חשך היה כבר במכת ארבה, כי כתוב שם 'וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ'. ועוד כתוב שם לאמר 'ויכס את עין הארץ ותחשך הארץ'. ובמכת חשך אמר ה' למשה 'ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך', ויאמש ויאפיל עוד יותר, שיהיה חושך יותר גדול מאשר היה עד עתה.
ולפי זה יש ליישב מה שהקשו המפרשים למה במכת חושך לא שמשה המכה שבעה ימים, רק ששה ימים, כי יום אחד נחשב החושך במכת ארבה, כי שם היה מעורב מכת חשך מעין זה החשך, ונחשב זה המעט בכל שבעה ימים לחשך גדול ולאפלה גדולה שהיה במכת חושך,
ואפשר יש גם בזה ליישב מה שהקשו, שהאיך ידע משה רבינו עליו השלום שכוונת ה' יתברך שי"ת באמרו בתחילת פרשת בא 'למען שיתי' וכו', על מכת ארבה. אבל לפי הנ"ל יש לומר שכיוון שאמר ה' יתברך 'למען שיתי אותותי' בלשון רבים, משמע שיהיה מכה אחת, שהן שתים, שיהיה נכלל במכה זו כעין שני הכאות וזה היה במכת ארבה, וכמו שכתוב 'וכסה את עין הארץ' וכו', כנ"ל.

(שם,  בשם הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד, דף ס)

'פסח שאנו אוכלים על שום מה', כתוב בתורה לגבי מצות קרבן פסח במצרים 'משכו וקחו לכם צאן', וכתב רש"י ז"ל משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה. אפשר לפרש כי כבר כתבו טעם למצוה שציווה ה' יתברך ליקח לקרבן פסח דווקא צאן, כי טלה היה עבודה זרה של מצרים, וגם זה היה בחדש ניסן ובו שימש מזל טלה והמצריים עבדו לזה המזל. ולמען הראות שאנו אין אנו מסורים למזל, רק ביד הקב"ה, ולכן ציווה ה' שיתברך לשחוט צאן.
ואפשר יש עוד לומר כי הובא בשם הקדושת לוי זי"ע על מה שכתוב 'ולקחתם לכם ביום הראשון', ראשון לחשבון עוונות, כי העושה תשובה מיראה, זדונות נעשו כשגגות. והעושה מאהבה, נעשו לו הזדונות זכיות. על כן בראש השנה וביום הכיפורים עשו תשובה מיראה, מיראת הדין, ונעשו עוונותיהם כשגגות. ועל כל פנים הם שגגות. ובסוכות עושים תשובה מאהבה, נעשו זדונות כזכיות. על כן עתה חפצים למפרע בעונותיהם, כי על ידי זה רבו גם זכיותיהם. וזהו שאמר ראשון לחשבון עוונות, שאז מתחילין לחשוב עוונותיהם ולספרם, כי על ידי זה רבו זכיותיהם. עד כאן תורף דבריו.
ונמצא שעתה שמשכו ישראל ידיהם מעבודה זרה ועשו תשובה בוודאי עשו מאהבה בראותם נסים ונפלאות שעשה הקב"ה עמם, וראו חביבותם בעיני ה' יתברך והם חטאו בעבדם לעבודה זרה לצאן שהיה עבודה זרה של מצריים. ואם כן מזה גופא נעשה מצוה בשובם מאהבה. ולזה הקריבו שה טלה, לרמז שבמה שחטאו נעשה מצוה. וזהו שאמרו 'משכו ידיכם מעבודה זרה', ועל ידי זה 'וקחו לכם צאן' של מצוה, כי מזה עצמו יהיה נעשה מצוה.

(שם,  בשם הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד, דף סח-סט)

ב'על הנסים' יש שינוי בלשונות בין חנוכה לפורים, דבחנוכה אמר 'כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל', ובפורים אמר 'כשעמד עליהם המן הרשע'. ודקדק בספר הקדוש 'בני יששכר' על שינוי נוסחאות אלו בין חנוכה לפורים.
וכתב אחי הצדיק הקדוש מוה"ר חיים ידידיה זצ"ל הי"ד בכתב יד שלו על חנוכה שקראו 'אור תורה', כי ידוע דכוונת המן צורר היהודים היה לאבד הגופים, כי היה שונא היהודים בעצם ולא רק על דת התורה הקדושה שם פניו, כי אם על כל ישראל להומם ולאבדם, חס ושלום. מה שאין כן בימי מתתיהו לא היה כוונת היוונים על הגופות, כי אם רק על התורה הקדושה אשר בה נהגה לעולם ועד. ולכן אומרים בהודאתינו על נס חנוכה 'כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל', דהיה כוונת הרשעים הללו לאבדם רק מפני שהם 'עמך ישראל' ואילו היו עוזבים דת התורה הקדושה, חס ושלום, היו מניחים אותם. מה שאין כן בהמן אמר כשעמד 'עליהם' דייקא, שהיה שנאתו על עם ישראל בעצם, ושילם להם הקב"ה גמולם בראשם. 'כן יאבדו כל אויבך ה' '. עד כאן לשונו.

(משאת משה א, עמו' תיב, חנוכה, טו)

'לא קם בישראל כמשה עוד וכו' תורת אמת נתן לעמו אל'. יש לפרש הסמיכות דלכאורה קשה איך אמר ד'לא קם בישראל כמשה', הלא הבחירה ניתנת להאדם, וזה תלוי רק בדעת וברצון האדם, אם רוצה להתעלות כמו משה רבינו, וגם הרמב"ם פסק דכל אדם יכול להגיע למעלת משה רבינו. וחכמינו ז"ל אמרו שקול שמואל כמשה, ואיך אמר ד'לא קם כמשה'. אלא העניין הוא דאמרינן דהמזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ואם כן הלא משה רבינו רבן של כל ישראל הוא הוריד ולימד אותנו את התורה, אם כן אם לומדים תורה ומקיימים מצוותיה אז נתווסף זכות למשה רבינו, כי הוא זיכה אותנו בזה,  ואם כן שפיר קאמר ד'לא קם כמשה', כי בכל פעם נתווסף זכותא דמשה רעיא מהימנא, וזה שאמר 'לא קם בישראל כמשה עוד'. ועל זה קשה כנ"ל, הלא קם, ואמר על זה 'תורת אמת נתן לעמו וכו' על יד נביאו נאמן ביתו', ואם כן על ידי זה נתווסף זכותו בכל פעם כנ"ל.

(נאות דשא, ג, חדושי אגדה דברי מוסר ודרשות, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' יב)

'והסר שטן מלפנינו', אפשר לומר בס"ד, כי אמרו חכמינו ז"ל הוא השטן הוא היצר הרע הוא המלאך המוות, שבתחילה בא אל האדם להסיתו ולהדיחו מדרך הישר לילך באורחות עקלקלות, ואחר כך הוא עולה ומשטינו לפני הקב"ה ומקטרג עליו ומבקש רשות להרגו וליטול נשמתו. וזהו שאומרים 'והסר שטן מלפנינו', היינו בעת שבא אלינו להסיתנו לעשות עבירות, 'ומלאחרינו' אחר שנתפתונו ממנו ובא לשמים לקטרג, בכל אלו יסור ה' ברחמיו מעלינו ויסעיינו לעבדו באמת ובלב שלם.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' כה)

'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' כי אם בתורת ה' חפצו וכו' והיה כעץ שתול וכו' לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח וכו' (תהלים א). אפשר לומר בעזרת ה יתברך על פי המובא בספרים, כי נסיון העושר גדול מאוד, שיש לו מחשבות על עסקים הרבים, כמו שכתו ברע"ב במסכתב אבות בפרק ב משנה ז 'מרבה נכסים מרבה דאגה', שחסיד אמר והתפלל הצילני מפיזור וכו'. עיין שם. אבל האדם צריך להיות כל כך חזק באמונתו וצריך לעמוד בנסיון, כי האיך יאמר אין לי פנאי לעבוד את ה', הלא הכל ברא לכבודו. אמנם הרשעים אין יכולים לעמוד בנסיון, רק אם ידבקם הרעה חלילה, אז מתעוררים לשוב אל ה' ולהחזיק בדרך הטובה והישרה. ושהו שכתוב 'אשרי האיש אשר לא הלך וכו' כי אם בתורת ה' תפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול', אף אם יהיה 'כעץ שתול על פלגי מים וכו' וכל אשר יעשה יצליח', מכל מקום עומד בצדקו ובתומו, 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'. אמנם 'לא כן הרשעים', כי הם רק אז הולכים  בדרך הישר, 'אם כמוץ אשר תדפנו רוח', אם אין להם רק רעה, אז מתעוררים לשוב לה' יתברך. ודו"ק.
ועל פי הנ"ל יש לומר גם הפירוש לקמן קי"ז, 'הללו ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה', רצה לומר אתם הגוים והאומים על כל פנים שבחוהו והללוהו אם 'גבר עלינו חסדו', והיינו בהגיע אתכם הרעה, כי ידוע שהא בהא תליא, שאם גבר חסד ה' עלינו, אז העוני והצרה עם האומות, וכמו שכתוב 'ולאום מלאום יאמץ' 'ואת אחיך תעבוד'. אמנם 'ואמת', רצה לומר, האמת היא ש'ה' לעולם הללויה', שצריכים להלל ולשבח לה' לעולם, בין על הרעה ובין על הטובה.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' לב)

'למה רגשו גוים וכו' ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו' (תהלים ב). יש לדקדק הלשון 'אז ידבר' וכו', כי נראה לכאורה כמיותר. ואפשר יש לפרש בעזרת ה' יתברך על פי מה שכתב רש"י ז"ל בפרשת נח בפרשת דור הפלגה על הפסוק 'ומשם הפיצם', וכי איזו הוא קשה של דור המבול או דור הפלגה, הלא של דור הפלגה היא קשה, שאלו פשטו יד בעיקר ואלו לא, ולמה נתחייבו במבול כליה ובהפלגה נתפלגו, אלא משום שבדור המבול הייתה מריבה ביניהם בגזל, ולא כן בדור הפלגה ששם כתיב 'ודברים אחדים'. עד כאן. (והיינו דאמרו דלא נחתם דינם של דור המבול אלא על הגזל, והבן). ואם כן כאן שיתקבצו כל העכו"ם בלב אחד ובעצה אחת, כמו שנאמר 'ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו', מה יעשה ה' יתברך ובית דינו, יפיצם תחלה וינתק מוסרותימו, כי ראה שנתחייבו כליה, ואם כן כבר לא יהיה אחדות ושלום בינם, ואז ה' יבהלם ויכלם.
וזהו שנאמר 'למה רגשו וכו' נוסדו יחד על ה' ועל משיחו', אומר ה' יתברך 'ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו', כי ידוע שאם רוצה ה' יתברך לדון את בני אדם, אז נמלך כביכול בענוותנותו עם בי"ד של מעלה, וכמו שנאמר 'נעשה אדם' כמו שכתוב במדרש, והיינו 'ננתקה את מוסרותימו', שלא יהיה אחדות ביניהם, 'ונשליכה ממנו עבותימו', שיתפרדו זה מזה. 'יושב בשמים ישחק וכו' אז', רצה לומר כשיהיה פירוד ביניהם, ותזנח משלום נפשם, 'ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלימו', והבן.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' לה)

'בדבר ה' שמים נעשו' (תהלים לג,ו). כתב בסידור 'דרך החיים', 'בדבר' נוטריקון 'במדת דין במדת רחמים'. 'שמים נעשו', וכמו שכתוב 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים'. ואפשר להוסיף נופך כי 'בדבר' הוא דברי קשות, כמו שפירש רש"י ז"ל על 'אלה הדברים', וה' הוא מדת הרחמים, והיינו במידת הדין והרחמים.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' נ)

'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם' (תהלים לג,טו). הנה זה קאי על ראש השנה, כמו דאיתא בריש מסכת ראש השנה במשנה. ויש לומר בסייעתא דשמיא גם סוף הפסוק בענין ראש השנה, על פי מה דאיתא בשולחן ערוך דבראש השנה ילבש בגדים נקיים ויאכל וישתה לכבוד יום טוב ויבטח בה', כי הוא יוציא לאור דיננו, על כן אמר 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם' זהו ראש השנה. ואז 'אין המלך נושע ברב חיל', הכוונה פשוטה כי לא ינצל בדין על ידי רוב חיל או כוח או שאר מיני שוחד, רק עיקר הכוח להינצל מאימת הדין 'הנה עיני ה' אל יראיו למיחלים לחסדו', ועל ידי זה יזכה ביום הדין 'להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב', כי על אלו הדברים האדם נידון בראש השנה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל. ועיקר הוא הבטחון.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' נא)

'נצור לשונך מרע' (תהלים לד,יד), דהנה איתא בספרים הקדושים שחס ושלום בעוון מז"ל נבראים משחיתים, והם צרת נפשו. וזה שאמר שלמה המלך עליו השלום 'שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו', שברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור. ויש לרמז זה במלת 'אות', שהוא אות ברית קדש, וגם אות הוא מלשון אותיות, והיינו דבור פה, כי הם תלויים בהדדי. זה שרמז הפסוק 'נצור לשונך מרע', דידוע ד'רע' נקרא מי שמוציא ז"ל חלילה, רחמנא ליצלן, כמו שמצינו בער ואונן. ועל ידי שמירת הלשון נצולין מזה. וזהו שכתוב 'נצור לשונך מרע'. ואפשר בזה לפרש מדרש הידוע בפרשת מצורע בעזרת ה' יתברך, האי רוכלא דהוי מחזר על הפתחים ומכריז 'מאן בעי למיזבן סמא דחיי' וכו', אמר ליה ר' ינאי 'תא סליק הכא'. אמר ליה 'לא אנת צריכית, ולא דכוותיך', אטרח עליה והוציא לו ספר תהלים, והראה לו הפסוק 'מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע' וכו'. 'סמא דחיי', רצה לומר להישמר עצמו שלא יחטא חס ושלום בחטא הנ"ל, וכלפי שאמרו חז"ל על עוון הנ"ל חייב מיתה, ושהוא שופך דמים. ואמרו חז"ל 'על דאטפת אטפוך', לכן קראו 'סמא דחיי'. ועל זה אמר ליה כנ"ל 'נצור לשונך מרע', כי הוא הסמא דחיי לעוון הנ"ל.
ויש לרמז עוד כי 'הפה' או 'פי' בגמטריה 'צדיק', רמז גדול יש כאן שמי ששומר פיו ולשונו נקרא 'צדיק יסוד עולם', שברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור, וכן 'מילה' בגמטריה 'פה' לרמז דבר הנ"ל, וכן 'יסוד' בגמטריה פ' והוא 'פה', ויסוד עם הכולל אותיות התיבה בגמטריה 'פה', לרמז להנ"ל ד'שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו'

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' נב)

'לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה' (תהלים קא,א). נראה לי לפרש בעזרת ה' יתברך על פי מה שראיתי בספר הקדוש 'קדושת יום טוב' בפרשת בשלח על הפסוק 'אז ישיר משה ובני ישראל' וכו' (אות ב) ודקדק שתיבת 'לאמר' מיותר, וגם קשה ברש"י ז"ל שם שכתב אז כשראה הנם עלה בליבו לומר שירה. וקשה, כיון שעלה בליבם מדוע לא אמרו תיכף ומיד דברי השירה לה'. וגם איתא במדרש על זה הפסוק הדא הוא דכתיב 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה'. (ואעתיק דבריו ז"ל מקצתו ולא כולו, עיין שם). וזה לשונו הקדוש: ונראה לי דהנה ישראל אז בעת שעלה על דעתם לומר שירה ותשבחה להקב"ה התחילו לחשוב בעצמם, מי אנכי שאזכה לומר שירה לפני מלך מלכי המלכים יתברך, ואיך יזכה איש בשר ודם עפר ואפר להזכיר ולשבח שמו הגדול ויתעלה, והאיך יעוז לעמוד ולפתוח פיו לדבר דברי השירה הזאת, על כן עלה על דעתם דבר חכמה, היינו לקבל עליהם בפיהם לומר שירה, וקבלו עליהם ואמרו הנני מוכן ומזומן להלל ולשבח ולפאר לשמו יתברך. ולאחר שקבלו עליהם במו פיהם, אם כן היו מצווים לקיים מצות עשה של 'מוצא שפתיך תשמור', ואצל קיום מצות תורה הקדושה לא יוכל לחשוב בדעתו ולמנוע מעשיית המצוה מחמת שאינו כדאי לזה, כי המצות לכל אחד ואחד נתנו, ולא יוכל למנוע מעשייתם. והיא שעמדה להם אשר על ידי זה היו מחויבים לפתוח פיהם ולשיר ולקיים המצוה של 'מוצא שפתיך תשמור'. וזהו שאמר הכתוב 'אז ישיר משה ובני ישראל' עלה בליבם לומר שירה, וכדי שלא יתרשלו מאמירת השירה בחשבם בדעתם שאינם כדאי וראוי לומר שירה לפני הבורא יתברך, על כן פצו פה ויאמרו 'לאמר אשירה לה' ', שיאמרו שמכינים המה לומר שירה וקבלו עליהם במו פיהם, וכיוון שכן מחויבים אנחנו מדין תורה הקדושה לומר שירה לקיים מצות 'מוצא שפתיך' כנ"ל, וזה שעמדה להם לומר שירה. וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב 'פיה פתחה בחכמה', שבני ישראל פתחו פיהם בחכמה לומר שירת הים, ומה הייתה חכמתם, 'ותורת חסד על לשונה', שקבלו עליהם במו פיהם לאמרו ולקיים תורת ה' שמצווים לקיים מצות 'מוצא שפתיך', ואף שזה היה רק חסד שלא היו מחויבים בדבר, אכן על ידי הקבלה בפיהם נעשה תורת ה' מצות הקב"ה שהיו מצווים לקיים מצות של קיום דבורם. וזהו 'ותורת חסד על לשונה', והבן. עד כאן לשונו.

ובזה אתי שפיר מאוד בעזרת ה' יתברך פסוק הנ"ל 'חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה', כי דוד המלך עליו השלום חשב גם כן כמחשבת דור דעה הנ"ל, והאיך יהין בנפשו לגשת לזמר לבורא יתברך. ועשה גם כן כאשר עשו הם ודבר במו פיו לומר שירה ושבחה לבורא יתברך, ועל ידי זה היה מחויב לשיר ולזמר לבורא יתברך. וזהו 'חסד ומשפט אשירה', כמו שכתב בספר הקדוש הנ"ל על 'תורת חסד', ומזה נעשה אחר כך משפט, שהיה מחויב בדבר, ועל כן 'לך ה' אזמרה', אוכל לזמר לך ה'. והבן.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' סט)

'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ' (תהלים קכא, א-ב), אפשר יש לומר בעזרת ה' יתברך על פי מה שאמרה הגמרא במסכת שבת פרק רבי עקיבא דף פ"ט: דרש רבא מאי דכתיב 'לכו נא ונוכחה' וכו', לעתיד לבא אמר להם הקב"ה לישראל וכו' אצל מי נלך אצל אברהם, שאמרת לו 'ידוע תדע', ולא בקש רחמים עלינו. אצל יצחק שברך את עשו 'והיה כאשר תריד', ולא בקש רחמים עלינו. אצל יעקב שאמרת לו 'אנכי ארד עמך מצרימה', ולא בקש רחמים. אצל מי נלך וכו', אמר להם הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי, 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו' עיין שם. וזהו שכתוב 'אשא עיני אל ההרים', הם האבות הקדושים כידוע, אבל 'מאין יבא עזרי', כמאמר הגמרא הנ"ל, 'עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ', כנ"ל.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' עט)

'כי כל פה לך יודה וכו' וכל הלבבות יראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך'. יש לדקדק מה שאמר 'כל פה' בלשון יחיד, וכן כולם, ורק בלבבות ובכליות אמר לשון רבים. ויש לומר בפשטות, כי דיבר אל כל יחיד ויחיד, 'כי כל פה', רצה לומר, שכולו ולא חציו יתמלא מהשבח והודאה להבורא יתברך שמו, כמו שכתוב 'ימלא פי תהלתך', וכן כולם. אבל בלבבות, יש לו שני לבבות, כמו שכתב רש"י על 'וסעדו לבכם', וכמו שידוע מפי ספרים הקדושים. וכן כליות, על כורחך אמר בלשון רבים, כי כל האיברים כולם יתמלאו מנתינת שבח והודיה לבוראנו יתברך שמו

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' קב)

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך', אלא 'בוניך. אפשר יש לומר בעזרת ה' יתברך הכוונה שהתלמידי חכמים צריכים לעשות שלום ולהיות באחדות עם יושבי תבל, כי לא די לצדיקים מה שעושים מצות ומעשים טובים בעצמם ועוסקים בתורה, כי צריכים גם כן לזכות את הרבים ולהוציא הרבים ידי חובתם, ללמד להם דרך ה' ולהורות להם את הדרך ילכו בה את המעשה אשר יעשון ולעורר בליבם מחשבות קדושות לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה באהבה. וזה אי אפשר להיות רק אם יהיה שלום ושלווה ואחדות עם בני דורו כמובן. וזהו שאמרו 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', רצה לומר החיוב מוטל עליהם לעשות שלום, שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ', הכוונה 'שכל בניך' (היינו כל ישראל) צריכים להיות למודי ה', וזה יהיה על ידי 'ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך', הכוונה ש'בניך' השני קאי על תלמידי חכמים שהם הבוניך, ועל ידי ש'רב שלום בניך', על ידי זה יהיו 'כל בניך למודי ה' ', כנ"ל.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' קנב)


הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד, בנו של הרב שמואל דוד אונגר ומרת מרים לאה אונגר הי"ד, למד תורה בהתמדה יום ולילה, בחריפות ובקיאות נפלאים, בקדושה ובטהרה. עוד בהיותו בן ארבע, הפסיק לשחק עם שאר הילידם והקדיש את עצמו ללימוד התורה והיה דבק בה' בכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו. בגיל שבע התחיל לכתוב בחשאי חיבור בהלכה, חיבור באגדה ופיוטים לכל מועדי השנה ולשבתות.
במשך כשנה למד בישיבת הרב יוסף צבי דושינסקי בירושלים, שהעיד עליו כי לא ראה בחור כזה גדול בתורה וביראה. הרב חיים ידידיה היה תלמידו של אביו,  ממנו למד ללמוד את השולחן ערוך, ולחיות במסירות נפש כל סעיף בשולחן ערוך.

הוא התחתן עם בתו של הגאון הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד, מהכפר טשירטש.

בסביבות פסח תש"ב, נרצחו כחמישים נפשות מצאצאי הרב ליכטנשטיין. הרב חיים ידידיה הצליח לברוח לנייטרא ביחד עם חותנו, הרב ליכטנשטיין, שם הסתתרו בבית מדרשו של אביו, הרב שמואל דוד אונגר הי"ד. הרב ליכטנשטיין נתפס, גורש לאושוויץ ונהרג על קידוש השם בחול המועד סוכות תש"ה.

הרב חיים ידידיה העתיק חלק מחידושי סבו, ושלח אותם לאביו בשם 'אמירה נעימה' – ראשי תיבות 'רבנו יוסף משה הלוי אונגר'. חידושים אלו נצלו עם כתבי הקודש של אביו, על ידי אחיו הרב בן ציון יוסף הלוי אונגר הי"ד אב"ד פישטיאן. חידושים משמו יצאו לאור בספרי 'נאות דשא' (כגון בספר 'נאות דשא' על הש"ס, א, דף נא).
בנוסף חיבר כרכים רבים וגדולים של חידושי תורה, בהלכה ובאגדה, ובינהם חיבור שלם על מסכת נדרים ופירוש על הפרי מגדים. רוב חידושים אלו אבדו, ושרדו רק מספר דפים שכתב בגיל שש עשרה, ונצלו יחד עם כתבי אביו.
מכתבים שכתב לרבו, מוהר"ץ דושינסקי, הובאו באתר בית המכירות RARITY ובאתר בית המכירות KESHER.

בסוכות תש"ה (1944) היה הרב חיים ידידיה במחנה הריכוז סרד שם בנה סוכה, יחד עם האברך ר' גרשון משה שטרן הי"ד, על ידי הנחת סכך על גבי בור שחפרו.

בדרכו למחנה ההשמדה אושוויץ, אמר כי מצוות השעה היא לעשות חשבון נפש כפי שבן ישראל צריך לעשות לפני יציאת נשמתו, והתפלל ערבית במשך כשעתיים, ברוגע ובכוונה, כפי שהיה בהיותו רגיל להתפלל בימים טובים. בכ"ה בתשרי תש"ה, בהיותו בן עשרים ושמונה, נהרג באושוויץ על קידוש ה'.

בשואה נספו גם הוריו, הרב שמואל דוד (ט' באדר תש"ה) והרבנית מרים לאה (כ"ה בתשרי תש"ה), אחיו הרב בן ציון יוסף הלוי אונגר אב"ד פישטיאן (הוא נורה ונרצח בז' בתשרי תש"ה, לאחר שניסו להוציא ממנו היכן נמצא גיסו ר' מיכאל דוב ווייסמנדל, והובא לקבר ישראל בבית העלמין בסרד על ידי אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד ועל ידי ר' גרשון משה שטרן, הנ"ל, גיסו של ר' מיכאל דוב. אשתו של הרב בן ציון יוסף, הרבנית פיגלא, וילדיהם סרח יהודית וקלמן משה, נספו בט"ו בתשרי תש"ה), אחותו מרת ברכה רחל ווייסמאנדל (וילדיה: יהודית בילא, מרגלית נחמה, יוסף יעקב, רבקה שולמית ואסתר הינדל. כ"ה בתשרי תש"ה), אחיו הבחור אברהם יהושע הלוי, אחיו הבחור ישראל אהרן הלוי (לא נודע יום מיתתם), אחיו הבחור יששכר מרדכי הלוי (י' בשבט תש"ה) ואחותו רבקה חנה (ט"ו בתשרי תש"ה). וכן גיסתו שרה (אשת אחיו הרב שלמה אונגר) וילדיה  אברהם יוסף, יהודית רבקה ותינוקת בת ימים אחדים שלא נודע שמה (כ"ה בתשרי תש"ה). הי"ד.

'ונפשי בשאלתי' – זעקת הרב דוד יהודה הלוי פולק הי"ד לסייע לו ולמשפחתו

תמונת הרב דוד יהודה פולק הי"ד

לכבוד רום מנהלי ומנהגי החברת 'עזרת תורה' בעיר ניו יארק יצ"ו הי"ו, שלום וברכה!

אחרי אשר אביע ברכתי העמוקה מני לב ביותרת הכבו"ד לרום מעלתם איש איש לפי […] ארהיב עוז בנפשי לגשת בבקשתי את פני כבודם לשחר, היותי נודע השתדלותם להיות [לעזר לו]מדי תורה אשר תורתם אומנתם ומוכרחים לנדוד למרחקים מפני כובד הגלות  – לאח"יעזר למו […] ולמחזיק בידם  לבוא לידי פרנסה הגונה לסבב לתת משרת הרבנות על שכמם, והיותי גם [אני] כאחד מהם יושב בחבל הדאגות מסוכן, מבלי נטות ימין ושמאל מרוע מצב הפוליטי, ובאפס כל […] וטוב, בדרך הטבע, בראותנו, בעוונותינו הרבים, כל יום ויום קללתו מרובה משל חבירו, אמרתי אני אפנה בבקשתי אל רום מעלתם הי"ו אולי יש שם איזה קהלה נאה וחסודה מן היראים וחרדים […] ד' באמת, אשר בקשו למו רב ומורה ויתנו עיניהם בי!
והנה אערוך פה הדברים בקיצור, אשר ראויים לידע ממני וממהותי. בן אני לאבי הרב [הגא]ון החסיד המפורסם מוה"ר ישעי' פאללאק שליט"א אב"ד דק"ק וונדבערט ולזוגתו הרבנית החשובה תחי', [בת] הגאון הגדול המפורסם רבן של ישראל מוה"ר יודא גרינפעלד זצ"ל אב"ד דק"ק סעמיהל יצ"ו, וחתן הגאון המפורסם בצדקתו מוה"ר בן ציון סנידערס שליט"א אב"ד דק"ק פה עירנו יצ"ו.
מבחר ימי נעורי למדתי [ביש]יבות גדולות והוסמכתי להוראה מפי גדולי דורנו. זה שלושים שנה אנכי היום וזה ארבעה שנים [אני] משמש לטובה בתור רב ומגיד ומורה הוראה לקהל חרדים פה עירנו בביהכ"נ הנקרא 'ביהכ"נ גראס' [ואני] מבורך לפי עדות מכיריי – בכשרונות רבות ונעלות הנוגעים לעסק הרבנות, כי שאבתי ממעיני [ח]כמה בתורת ד' והשיגה ידי ומצאתי יותר מכדי מדתי לפי ערך שנותי, נוסף על זה הנני דרשן מצוין [באו]פן יוצא מן הכלל, בעל תפלה הגון, בעל קורא מדקדק, בעל תוקע מסוים ומוהל מומחה. שלשה בנים קטנים [ט[ובים ונעימים יש לי ב"ה מזוגתי הרבנית הצנועה והמפורסמת בכשרון מעשיה תחי'.
אחרי כל זה הנני חותם מעין הפתיחה ונפשי בשאלתי לתת עינם עלי לטובה!

דברי הדורש שלומם הטוב ברגשי כבוד גדול.
פה ק"ק ראאב יצ"ו אשר בהונגריא המדינה י"ב בשבט תרצ"ט לפ"ק,
דוד יהודא פאללאק


הרב דוד יהודה פולק, היה תלמיד וחסיד הרבי מסטמאר, ובנו של הרב ישעיה פולק אב"ד וואדקערט. הוא נשא לאשה את מרת לאה בת הרב בנציון סנידרס הי"ד אב"ד ראאב ומרת פערל רבקה הי"ד בת הרב יהודה גרינפלד אב"ד סעמיהיי (אבי הגאון מהרש"ג).

הרבנית לאה הייתה מלומדת וציירת מוכשרת. הם גרו בראאב (דיאר \ ג'ור), משנת תרצ"ה כיהן כרב בית המדרש של ר' דניאל גרוס בעיר, שם ייסד הרב ישיבה של כעשרים בחורים מהעיר ומעיירות אחרות והעביר להם מידי יום שיעור.

תשובה אליו הובאה בספרו של הרב שמעון קרויס 'שתלי זתים', סי' ו.

בשנת תרצ"ט (1939) חיפש משרה רבנית בארה"ב, אך לא עלה הדבר בידו.
הרב ומשפחתו נהרגו על קידוש השם באושוויץ בי"ט בשבט תש"ד.

אחותה של הרבנית לאה, הרבנית פעסל, בעלה הרב יונתן הכהן שטרסר הי"ד, ושבעה מילדיהם נהרגו עקה"ש בכ"ג בסיון תש"ד.

כן נהרגו על קידוש השם קרובי הרב דוד יהודה פולק:

– אמו, מרת פערל רבקה נרצחה באושוויץ בי' בתמוז תש"ד.
– אחותו, מרת שרה ובעלה הרבני החסיד ר' משה קראניק ראש הקהל בקהילת זאנטא, וילדיהם: אסתר, לאה, שמעון, מרדכי יהודה, שמואל וחנניה יו"ט ליפא (נהרגה בז' סיון תש"ד).
– אחותו, מרת טויבא, ובעלה הרב חנניה יו"ט ליפא קאהן מסעמיהאלי (נהרגה בכ"ה בניסן תש"ד)
– אחותו, מרת אסתר חוה (נהרגה בי' בתמוז תש"ד).

אשת אחיו, הרב שלמה יו"ט ליפא פולק אב"ד לאנדסברג (מזיווג ראשון), מרת זעלדא בת הרב צבי הכהן אב"ד דערעטשקא, נספתה עם ילדיהם יהונתן בנימין וחיים ישעיהו בח' בתמוז תש"ד.
הי"ד.

ע"י צוק העתים והצרות, האמונה בהשגחתו יתברך שמו פוחתת והולכת, וע"י אמונת צדיקים באים לאמונה בו יתברך / הרב גרשון מענדל קאהן הי"ד

'אעשה לו עזר כנגדו', ודרשו חז"ל "זכה עזר, לא זכה כנגדו", ויש לומר על דרך הצחות, דהנה 'זכה' הוא ראשי תיבות 'זיוגא (היינו מלבוש, כדאיתא בעירובין ק' זבינא לך זוגא), כבוד, הון', היינו שאם הבעל נותן לאשתו מלבושים כחפצה וגם מעות כרצונה ומכבדה יותר מגופו, אז היא לו לעזר, אבל אם לא 'זכה', שאם שלש אלה לא יעשה לה, היא כנגדו בכל העניינים, כנ"ל.
או יש לומר על פי מה שאמרו לפרש 'לא טוב היות אדם לבדו', היינו שלפעמים האדם רוצה בזיווג כזה שאבותיו אינם מסכימים לזה, אז צריך לבטל רצונו מפני רצון אבותיו, ולדעת שהם דורשים בוודאי טובתו, דאם לא ישמע להם חס ושלום לא יהיה לטובתו. וזה כוונת 'לא טוב היות אדם לבד', שיעשה הזיווג לפי דעתו. רק 'אעשה לו עזר כנגדו', אף שהוא כנגדו צריך לבטל דעתו מפני רצון אבותיו, ודברי פי חכם חן. וזה שדרשו חז"ל "זכה", היינו שמקיים כיבוד אב ואם בעניין הזיווג, אז היא לו לעזר, אבל אם לא 'זכה', שאינו שומע דעת אבותיו, אז חס ושלום היא כנגדו, כנ"ל, וקל להבין.

במסורה 'ואתם פרו ורבו', 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים', 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום'. ויש לומר דהנה בעניין הזיווג צריך ליזהר מאוד בשני דברים. האחד שיהיה תמיד שלום ביניהם, והשני שיקבלו עליהם מהיום להתנהג בדרך התורה, ואם נזהרים בזה בוודאי יצליחו ויתענגו זה מזה כמו ביום החתונה. וזהו כוונת המסורה, 'ואתם פרו ורבו', היינו בעת הנישואין כי הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה וכו', אז הראשית 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים' שיהיו בבחינת כהנים, ואביהון דכלהון אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, כה יהיה תמיד שלום ביניהם. שנית 'וגוי קדוש', שיקבלו עליהם להתנהג בקדושה ובטהרה בתורה ויראת שמים, ואז 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', שידבקו במידות הנ"ל, אז 'חיים כולכם היום', היינו יהיו תמיד ביניהם חיים והצלחה, כמו היום של החתונה, כנ"ל.

ובעת נישואין של יתומים אמרתי שאם יתנהגו בשלום, וילכו בדרך התורה ויראת שמים, אז 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', היינו הנשמות של אבותיהם אשר כבר הלכו ודבקו עצמם בצל כנפיו יתברך שמו, 'חיים כולכם היום'. בעת הנישואין גם הם לוקחים חבל בשמחת בניהם, היינו נשמתם גם כן משתתף בשמחת בניהם, וכנ"ל.
או יש לומר על דרך זה, דהנה אצל היתומים ה' יתברך הוא המחותן. שהוא אבי היתומים, והדרך הוא כשהמלך עושה נישואין הוא נותן (אמטניסטיא) הנחה, וזהו שכתוב 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', היינו אצל היתומים, אז 'חיים כולכם היום', כי הנחה למדינות עושה ומשפיע להם כל טוב, כנ"ל.

'ויברך את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה' וגו', 'ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו. ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס', יש לומר על דרך הצחות והמוסרי, דהנה הנהוג בעוונותינו הרבים שמי שהוא עשיר, בושה הוא לו שיתנהג הוא ובניו בדרך התורה ויראת שמים כנודע. על כן אמר להן אל רבקה כי בבואה אל בית אברהם לא תתנהג כמותם, רק תמיד יהיה לנגד עיניה כי 'אחותינו את', על כן תתנהג כמו בבית אבותיה בענייני מלבושי פריצות, ובל תכסה שער ראשה וכדומה, והטעם 'את את היי לאלפי רבבה'. הלא תהיה שם לך עשירות, ואם כן לא נאה לך להתנהג בדרך הצניעות, כדרך העשירים שמענה בפיהם שאינם יכולים לשמור התורה הקדושה, כי שרים ורוזני ארץ נכנסים ויוצאין בביתם, וצריך להתנהג כמותן. אבל באמת שקר בפיהם כי גם העשירים יכולין לשמור התורה הקדושה כשרוצים. והראיה מהאבות הקדושים, שאף שהיו עשירים ועפרות זהב להם, עם כל זה התנהגו בדרך התורה. וזהו שאמרה רבקה מי 'האיש', ראשי תיבות 'איש ירא שמים' ההולך… היינו אף שיש לו נחלאות ועשירות, ועם כל זה יראת ד' על פניו. וראיה נכונה דאף מי שהוא עשיר יכול להתנהג בדרך התורה, אשר על כן 'ותקח הצעיף ותתכס', היינו שהלכה בצניעות, כי בעניה ראתה ולבבה הבין שאין זה מזיק עשירות, וכנ"ל, וקל להבין.

בזמירות לליל שבת, 'יום קדוש הוא וכו', כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו, לנוח בו ולשמוח בתענוג אכול ושתו, כל עדת ישראל יעשו אותו'. ויש לומר על פי מה שכתב בספר שב"ר פרשת ויקהל לפרש הפסוק 'ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם', דהגם הרשעים המחללים את השבץ קודש, מכל מקום בעניין מאכל ומשתה הם מקיימים השבת, והוא כתרתי דסתרי, דלענין הנוגע לגוף הם מקיימים השבת, ועל מה שנוגע לנשמה אינם משגיחים כלל. וזהו שאמר 'ושמרתם את השבת', מחויבים אתם לשמור השבת 'כי קודש הוא לכם', בעניין מה שנוגע לצרכם לאכילה ושתיה אתם מקיימיםף אם כן קל וחומר כי מחויבים אתם לשמור קדושת השבת לנפש שהוא העיקר, ודברי פי חכם חן.
וזה כוונת הפייטן הנ"ל, 'כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו לנוח בו', היינו כי מחויבים לשמור השבת קודש כראוי למיהוי, והטעם כי 'ולשמוח בתענוג אכול ושתו כל עדת ישראל יעשו אותו', ואם כן מקל וחומר כבוד שבת קודש לנוח בו כדת, וכנ"ל.

בפיוט לראש השנה ויום כיפור, 'באין מליץ יושר מול מגיד פשע', יש לפרש על דרך הלצה, דהנה ידוע דעל ידי שהבנים אומרים קדיש הם מליצים יושר לאבותם שיעלו מעלה מעלה בעולם העליון. אמנם אם הבנים אינם הולכין חס ושלום בדרך התורה, אז אדרבה נהפוך הוא, שעל ידי שאומרים קדיש מזכירים את אבותם לרע, והיינו לאמור 'ראו מה שגדלתם'. הנה 'יושר' הוא ראשי תיבות 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא', וזהו שאמרו 'באין מליץ יושר', שהקדיש אינו מליץ, והטעם כי 'מול מגיד פשע', שמעורר עוונות אבותם אתם, ודו"ק.

טעם על מה שנוהגין כששותין איזה משקה תוקעין כף זה לזה ואומרים 'לחיים', על פי מה שכתב בספר 'כנסת ישראל' בשם הרב הקדוש מרוזין זלל"ה, שהיה אומר בעניין תענית שובבי"ם ת"ת, ידוע מספרים הקדושים שהוא לתיקון הברית, ואמר הוא ז"ל שתיקון זה יכול להיות בשבת אחים יחד, בדרך החסידים ששותין י"ש ותוקעין כפיהם זה לזה, כי ב' פעמים 'כף' בגימטריא מאתים, ומדינא 'ערלה בטלה במאתים', כידוע מספרים הקדושים כי הפוגם בברית חס ושלום, מושך ערלתו עליו, ודברי פי חכם כן.
והנה תיבת 'לחיים' בגימטריא צח, ועם הכולל צט, ובמה שאומרים אותו בפיו הוי מאה, ועל ידי זה שכל אחד אומר 'לחיים' הוא מאתים, וממילא הוי תיקון לפגם ברית, כי ערלה בטילה במאתים, כנ"ל.
ובזה יש לומר טעם מה שנתינת צדקה הוא תיקון על חטא הידוע, משום דבעת שנותן בעל הבית הצדקה ליד העני והוא מקבל, אז הב' כפות בגימטריא מאתים כנ"ל, וערלה בטילה במאתים. כנ"ל.
ובעניין זה יש לפרש המדרש המובא בספר 'ברכה לחיים' [מאת הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין הי"ד] אות א, כשישראל שותין ואומרים 'לחיים', הקב"ה מוחל להם עוונותיהם, דאיתא בשם הרב הקדוש מקאסוב ז"ל, שהראשי תיבות 'כוס' הוא 'ויאמר סלחתי כדבריך', ומה שחסר השם, כי שני יודין ששותים הם שם מלא, עיין שם. ועל כן כשאומרים 'לחיים' הב' ישראלים, ונתמלא הכתוב של 'ויאמר ד' סלחתי כדבריך', ממילא מוחל עוונותיהם, כנ"ל.
ויש לפרש בזה הפסוק 'יד ליד לא ינקה רע', היינו שאם נותנים זה לזה לחיים יד אחד לתוך ידו של חברו, 'לא ינקה רע', אין שום יניקה לרע חס ושלום, כי הקב"ה מוחל עוונותיהם, ואז אך טוב וחסד… כנ"ל.

(חידושי אגדות ב'אגם מים' שיצאו לאור ב'גינת ורדים')

בע"ה
אנכי בדרך ד' נחני להיות משובתי שבת דק"ק מ' וואשארהעלי יע"א, והנה הראה לפני ידידי היקר הרבני החו"ב החסיד אדם וכו' כש"ת מו"ה אפרים איש שלום (פריעדמאנן) נ"י, סופר ומזכיר דק"ק הנ"ל, את מחברתו אשר פיו יקבנו בשם הדרת קודש אשר בו כתוב לאמר לדורות פעולת צדיק, ה"ה ש"ב הרב הגה"ק המפורסם יחיד בדורו בתורתו ובצדקתו וחסידותו, משירי כנסת הגדולה, כש"ת מו"ה אברהם יהושע פריינד זי"ע אבדק"ק נאסאד יע"א, אשר פעל ועשה כל ימי חייו, וכמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מיניה למען ידעו דור אחרון, יקימו ויספרו לבניהם לנטוע בלב הקורא אמונת צדיקים, אשר הוא יסוד גדול בימים ההם ובזמן הזה, כי בעוונותינו הרבים על ידי צוק העתים והצרות רחמנא ליצלן, האמונה בהשגחתו יתברך שמו פוחתת והולכת, ועל ידי אמונת צדיקים באים לאמונת יתברך שמו, כנודע מספרן של צדיקים. אי לזאת גם אנכי הצעיר כיודא ועוד, הנני להסכים כי טוב עשה בעמיו ובחבורו הנ"ל, ואמור אל הקונים והעם העומדים בעזרה שיקחו מאתו ספר הנ"ל להגדיל תורה ולהאדירה, ובזכות זה שמבררין מקחו של צדיק ז"ל, יגן עלינו להיות לנו למליץ יושר להפקד בדבר ישועה ורחמים כללית בקרוב, אמן סלה.

היום יום שני בשבת פרשת פינחס דהאי שת"א לפ"ק, פה מ' וואשארהעלי יע"א.
הק' גרשון מענדל קאהן אבדק"ק ע' סענזשארץ והגליל יע"א

(הסכמת רבי גרשון מנדל קאהן לספר 'הדרת קודש', שיצא לאור בסטמאר תש"ב)


הרב גרשון מנדל קאהן, נולד בסביבות שנת תר"מ (1880), לאביו, דומ"ץ איהעל ואב"ד ערדה-סענזשארץ (ארדו'-סאנט-ג'ורג',שבטרנסילבניה), מחבר ספר 'בינת יששכר' ו'קיצור יערות דבש', הרב יששכר בער קאהן, ולאימו הרבנית מרת טיילא בת הרב אשר זעליג לעוו מאהרישאר

 הרב גרשון מנדל למד בבחרותו בישיבת אביו, ואחר כך למד בחוסט בישיבת בעל 'ערוגת הבשם', שנעשה רבו המובהק. במהלך לימודיו בישיבה היה גבאי של חברת קנין ספרים. בהמשך למד אצל הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סטמאר מחבר ספר 'זכרון יהודה'.

הרב גרשון מנדל התחתן עם מרת פרומט בת הרב יצחק מאיר ווידמאן, אב"ד מאסיעף ומחשובי רבני מארמרוש, ונולדו להם שלש בנות. לאחר חתונתו התגורר הרב גרשון מנדל תקופה מסוימת במאסיעף, בסמוך לחותנו, והמשיך לשקוד על התורה.
הרב גרשון מנדל סייע בניהול ענייני רבנות העיר ערדה-סענזשארץ. בשנת תרע"ז (1917), לאחר שאביו עבר בזקנותו לעיר מ' וואשערהעל, שימש הרב גרשון מנדל כרב הצעיר של העיר ערדה-סענזשארץ. בג' באייר תרפ"ג (1923), נפטר אביו הרב יששכר בער, ובנו, הרב גרשון מנדל, מילא את מקומו כאב"ד העיר ערדה-סענזשארץ וסביבתה, וניהל שם את הישיבה שייסד אביו.

בשנת תרפ"ב חתם יחד עם רבנים נוספים ממדינת 'זיבענבערגען' (שהיו חלק מהונגריה על למלחמת העולם הראשונה ואחר כך סופחו לרומניה) למנוע את התקרבות קהילות שאינן רשומות בלשכת היראים אל הקהילות האורתודוקסיות.
בשנת תרפ"ד ערך הרב גרשון מנדל את ספרו של אביו 'ליקוטי מוסר מספר יערות דבש' והוציאו לאור, והוסיף וכתב עם אחיו הקדמה לספר.
בשנת תרצ"ג העביר הרב גרשון מנדל את רבנות ערדה-סענזשארץ וכמה ישובים מסביבתה, לרשות חתנו, הרב אברהם פרנקל, שנבחר לרב הקהילה.
במהלך סעודת שבת שערך בביתו עם תלמידיו, נפטרה אשתו, והרב הורה לכסות אותה, בירך את ברכת 'דיין האמת', והמשיך לערוך את סעודתו, מגודל מסירותו לשמירת קדושת השבת.

הרב נודע כנואם בחסד עליון וכדרשן נפלא. הוא רשם את דרשותיו בספרו 'אגם מים' (ראשי תיבות: 'אנכי גרשון מענדל), שהתגלה ככתב יד לאחר שבעים שנה וחלקים ממנו יצאו לאור בקובץ גינת ורדים, יג – תשרי תשע"ב, עמו' טז-יז. הדרשות בספר כוללות חידושי אגדה על התורה ומועדים, לנישואין, לסעודת ברית מילה, הספדים, פרקי אבות, ועוד.
הרב נודע גם כפוסק, היורד לעומקה של הלכה, והרבה גדולי תורה פנו אליו בשאלות הלכתיות. גדולי דורו הזכירו אותו רבות בכתבי עת ובספרים, כגון: 'אוצרות ירושלים' (שנת תשכ"ט, חלק לו, סי' תק); 'וילקט יוסף' (מחברת ה, ס' קמח); 'לקט ששנ"ה', (ח, סוף סימן כז); שו"ת 'עצי חיים' (אה"ע סי ל), שו"ת מהרש"ג (ג, סי' עג); 'בני שמעיה' (סי' כה); 'תורת יקותיאל' (מהדורה קמא: סי' צט-ק, צהדורה תנינא: כד, לח-לט); 'מכתם לדוד' (סי' ד); 'תורת יקותיאל' (סי' צט וסי' ק); שו"ת אפרקסתא דעניא (סי' ה, יב, סה, פז, קמד, קעב, וחלק ג יו"ד סוף סימן קמט); 'בינת יששכר' מאת אביו (או"ח סי' ו, יו"ד סי' ג ו-ה, וחלק ב סי' ה). בנוסף סידר את כתבי אביו לדפוס והוסיף להם הגהות והערות רבות, המופיעות תחת הכותרת אב"ה (= אמר בן המחבר).

הרב גרשון מנדל קאהן נספה באושוויץ בשנת תש"ד. בשואה נספו כל בנותיו, חתניו וצאצאיהם:
א. בתו, ריזל, ובעלה, הרב אברהם פרנקל (נספה בחג שבועות תש"ד), ממלא מקום חותנו ברבנות ערדה-סענזשארץ, וארבעת ילדיהם.
ב. בתו שרה רבקה ובעלה הרב דוד יהודה פאלק, אב"ד ק"ק סאוואטא, וילדיהם.
הרב דוד יהודה הלוי פולק (פאלאק /פאללאק) הי"ד הנ"ל, נולד בסביבות תר"ע (1910) לאביו, הרב משה (מצאצאי הגאון ר' זעקל פולק, מגדולי תלמידי החתם סופר), עוד בעודו ילד קטן התייתם הרב דוד יהודה מאביו, שנפטר בגיל צעיר. היה מחשובי הרבנים הצעירים ברומניה. שימש ברבנות בקיראי-שארוץ. ביום ב' באדר א' תרצ"ה נשא לאשה את מרת שרה רבקה בת הרב גרשון מנדל קאהן הי"ד אב"ד סענזשארץ. בשנת תרצ"ז מונה לרב ואב"ד קהילת סאוואטא (עיירת הקייט והנופש סובאטה).
יש מי שכתב שהרב דוד יהודה נהרג בכניסת הגרמנים לעירו. יש שכתב שנרצח במכות מוט ברזל בראשו באוקראינה, יש שכתב שהוכה למוות במהלך הגירוש, ויש מי שכתב שנרצח באושוויץ 1944.
דברי תורה ממנו הובאו בספר דופקי תשובה (סי' יז ס"ק סז) מאת גיסו הרב אברהם פרנקל הי"ד; ילקוט המאירי (חלק א, עמו' שי, וחלק ב, עמו' רפט); בכתב יד שחיבר חותנו 'אגם מים' (פרשת אמור, על הפסוק 'שור או כבש')  הוא הוזכר גם בשו"ת בית ישראל (חלק ב סי' א, כט, מט); שו"ת מהר"ם בריסק (א, סי' יד, נט), שו"ת מנחם משיב מאת הרב מנחם סופר הי"ד (או"ח סי' יג, פא, יו"ד סי' פג, אבה"ע סי' כז), דופקי תשובה (חלק חקר הלכה סי' כא-כד, כו, כח).
ג. בתו, מאשע שבע, ובעלה (ובן דודה), הרב יהושע ברוך קרויז, הרב הצעיר בערדה-סענזשארץ (נספה בכ' באדר תש"ה).

ראה מאמר על תולדותיו וצאצאיו בעלי זכרון 41, כסלו תשע"ח, עמו' נב.

המתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים / הרב אברהם פרנקל הי"ד

יתברך הבורא ואודה החונן אדם דעת ששם חלקי מיושבי בית המדרש והביאני עד הלום לחבר ספר לתועלת רבים ושלמים, אף כי יודע אני מך ערכי מה אני ומה חיי, חכמה אין כאן זקנה אין כאן, ובפרט ליכנס בעובי הקורה לדון בדברים חמורים ענייני אישות וכיוצא בזה, אבל הרחבתי בנפשי עוז, כי ראיתי ונתון אל לבי נחיצות אסיפות דברי הפוסקים האחרונים אל מקום אחד בחלק אבן העזר אשר לא משמשו בה ידים כל כך כמו בחלק אורח חיים ויו"ד שנתחברו מכבר ספרים ארחות חיים, דרכי תשובה, ושאר ספרים. (וכאשר העירני לזה שכן טוב מר ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מהר"ם סופר שליט"א אב"ד קהילת היראים מ' וואשארהעלי יצ"ו).

ובעזר ה' יתברך אחרי יגיעות עלתה בידי לקבץ נדחים ולפענח נעלמים מהרבה ספרים יקרי ערך אשר לא נמצאו אצל כל רב וצורב ולפתוח שערים המצויינים בהלכה בהרבה סימנים השייכים לשו"ע אבן העזר. והכי קראתיו בשמו דופקי תשובה, כי פותח שער לדופקי בתשובות ראשונים ואחרונים למצוא דבר דבור על אופנו ומקומו בנקל. (ומה גם כי שמו ושם אבותי בקרבו עם שם כינוי המשפחה "אברהם פרענקיל מב"ח בן זאב, חיה", חושבנא דדין מכוון כחושבנא דדין "דופקי תשובה").

ומדי עוסקי בו בסוניות הש"ס ופוסקים חנני ה' הטוב לחדש בה כמה דברים חדשים וחקירות להלכה, ולפי קט שכלי בררתי ממנו בקיצור נמרץ בלי פלפולים כדי לעורר לב המעיין. ולא כתבתיו להלכה פסוקה רק הנחתיו כ"ד בצ"ע שלא לסמוך עלי להלכה מחמת חומר הענינים, ועל כן קראתיו בשם חקר הלכות, כשמו כן הוא.

ומחמת שעל ידי המלחמות ורדיפות וצוק העיתים האלה הוא תקנת העגונות דבר בעתו, וגם כתבו הפוסקים דהמתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים (עיין דופקי תשובה ס"ק כ"ו). כל שכן לברר מקחן של מאות ואלפים עגונות בעוונותינו הרבים, אמרתי לבוא עם הספר לתת לו קדימה בהדפסתה, כי דפסת מרובה לא דפסתי מחמת הוצאת הדפוס כי גדלה. והדפסתי גם השו"ע והרמ"א כסדרן מצויין בס"ק להקל על המעיין. ואקוה שבעזרת ה' יתברך יהיה לתועלת גדולה לכל מורי הוראה, כאשר יעידון ויגידו גדולי דורינו בהסכמותיהם. ואשען בחסדי ה' וטובו ובזכות אבותי הקדושים שלא תצא תקלה מתחת ידי חס ושלום, ולא יאמר פי דבר שלא כרצונו יתברך שמו.

ואני תפלה לאבינו שבשמים שיאיר עיני במאור תורתינו הקדושה לכוין לאמיתה של תורה. ובמה ששגיתי יעמידני על האמת ואזכה לתקן את אשר עוויתי שלא אעול בכיסופא קמיה, ונזכה כולנו במהרה לראות בנחמת ציון וירושלים ובישועות כל ישראל ושמחתן עם בנין ציון במהרה בימינו אמן.

כה דברי עבד לעבדי ה' ולחושבי שמו ני' סערעדא יע"א
הק' אברהם פרענקל מב"ח אבדפ"ה והגליל

ותעלה ברכתי לפני אדון הכל בעד אהובי אבותי היקרים ה"ה כבוד אא"מ החסיד המפורסם לשבח ולתחלה מופלג בתורה ויראת שמים מרבים כש"ת מו"ה זאב וואלף נ"י, מחצבתו מגאונים וקדושים ארזי לבנון, נכד להגאון הקדוש צדיק יסוד עולם וכו' מורינו הרב שמואל פרענקל זצללה"ה מדאראג, ולמעלה בקודש בעהמ"ח שו"ת דת אש ושו"ת צמח צדק, ובעל עבודת הגרשוני וקקיון דיונה. וכבוד אמי מורתי החשובה וצנועה מנשים באהל תבורך מרת חיה תחיה נ"ב ממשפחה נאה וחסידה, יאריכו ימיהם בטוב ונעימים ורוב נחת וחדוה מכל יוצאי חלציהם, וכל משאלות לבם לטובה יתמלאו אמן נצח סלה ועד.

והברכה אחת היא גם לכ"ק מורי חמי ההגאון הצדיק וכו' כקש"ת מ' גרשון מענדל קאהן שליט"א אבדק"ק ע' סענזשארץ יצ"ו, ונות ביתו חמותי הרבנית הצ' מרת פרומט תחיה, עוד ינובון בשיבה טובה דשנים ורעננים ברוב נחת וכל טוב סלה.

תכון נא תפלתי קטורת לפניך בעד האשה אשר נתת עמדי הרבנית אשת חיל מרת ריזל תחיה, ושנזכה לגדל ביחד לאריכות ימים ושנים הילדים אשר חנן אלקים אותנו, ה"ה יניק וחכים אליעזר נ"י, והילדה פיגא תחיה, והילד שמואל נ"י, והילד יצחק מאיר נ"י, לתורה ולחופה למעשים טובים וליראי ה' באמת מתוך נחת והרחבת הדעת דקדושה וטהרה ולראות מהם דור ישרים יבורך עד ביאת ינון.

ובצאתי השער, אשא רינה ותפלה בעד קהל עדתי נ' סערעדא והגליל, אשר אנכי יושב בתוכם קרוב לעשר שנים ומחזיקים אותי ובני ביתי בכבוד. אנא ה' הרם קרנם בכבוד והרכיבם על במתי האושר והעושר יאריכו ימיהם בטוב ונעימים עד עמוד הכהן לאורים ותומים.

(דופקי תשובה, הקדמת המחבר)


הרב אברהם (ארנולד) פרנקל (פרענקל), רב גאון, חריף ובקי, מיוחס, 'המאור הגדול לממשלת התורה ויראת שמים'. הוא נולד בשנת תרס"ט (1909) להוריו, חיה (בת ר' יעקב קליין) והרב זאב וואלף (שו"ב בהוידו-בעסערמין שבהונגריה, חתנו של ראש השוחטים בבודפסט הרב מרדכי קאהן, ונינו של רבי שמואל מקאמאדער אב"ד דאראג מחבר הספר 'אמרי שפר' מבחירי תלמידי ה'דברי חיים' ומצאצאי הגאוני מחברי שו"ת 'דת אש', 'צמח צדק', 'עבודת הגרשוני' ו'קקיון דיונה').

הוא היה תלמידו הגאון הרב משה פארהאנד אב"ד מאקאווא, ובגיל עשרים ושתים מונה לרב ואב"ד של קהילת ניאראד-סערעדא שברומניה, וניהל את קהילתו בדרכי התורה והיראה.

הוא התחתן עם מרת ריזל (בת הרב גרשון מענדל קאהן אב"ד סענזשארץ ומרת פרימט), ונולדו להם ארבעה ילדים: אליעזר, פיגא, שמואל ויצחק מאיר. בספרו בירך את ילדיו שיגדלו 'לתורה ולחופה ולמעשים טובים וליראי ה' באמת מתוך נחת והרחבת הדעת דקדושה וטהרה, ולראות מהם דור ישרים יבורך'.

בעקבות ריבוי העגונות שהגיעו להונגריה עם הפליטים מפולין ואוסטריה בתחילת מלחמת העולם השנייה, עסק הרב בשאלות של התרת עגונות, שקד על ספרי הפוסקים והעלה חידושים יקרים. בשנת תש"ב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוא הוציא לאור את חיבורו 'חקר הלכות' בענייני תקנת עגונות 'שהוא בעוונותינו הרבים כעת דבר בעתו על ידי המלחמות שבעולם שהרבה עגונות נשארו לברר מקחן להתירן'. חיבור זה צורף לספרו 'דופקי תשובה', על שלחן ערוך אבן העזר סימן יז, הכולל לקט מספרי נושאי הכלים של השולחן ערוך, עם הערות.

הספר להסכמות נלהבות רבות מאת רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מצאנז, הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד, הרב משה פארהאנד הי"ד, הרב מנחם סופר הי"ד ממאראש וואשארהעלי, הרב גרשון מענדל קאהן הי"ד והרב מרדכי אפרים סופר זוסמן ראב"ד בודאפעסט. לבקשת רבי יואל טייטלבוים מסטמאר לא הודפסה ההסכמה לנתן לספר.

הרב פרנקל, כמעט כל בני משפחתו וכמעט כל בני קהילתו, נרצחו באושוויץ. על פי עדות נכד אחיו, הייתה לו הזדמנות לברוח ולהציל את חייו, אבל הוא העדיף להשאר ולמות על קידוש השם ביחד עם בני קהילתו. ביום גירושם למחנה ההשמדה טבלו הרב  והשוחט הרב פרקש במקווה, כהכנה למתתם על קידוש השם בטהרה. ביום השני של חג השבועות, ז' בסיון תש"ד, בו נרצח הרב, נרצחו גם אשתו וארבעת ילדיהם, אחיו דוד אשתו וילדיהם, אחותו שרה בעלה וילדיהם, אחיותיו לאה ומלכה, והוריהם ר' זאב וולף וחיה. (ע"פ ספר 'קהילות הונגריה' הרב נרצח ביום ראשון של שבועות, ו' בסיון תש"ד).

מבני משפחת הרב אברהם פרנקל הי"ד, שרדו  אחיו, ר' שמואל יהודה מבודפסט ור' יעקב.

שרידים מתורתם של האדמו"ר רבי יהושע השל הורוביץ שטרנפלד הי"ד וחתנו הרב יהושע גליקמן הי"ד

תמונת רבי יהושע השל הורוביץ שטרנפלד הי"ד וחתנו הרב יהושע גליקמן הי"ד

מה ראו ישראל קדושים להקפיד על אתרוג של מצוה יותר מכל ארבעת המינים? רמז גדול רמזו כאן, כי 'אתרג' נוטריקון: אמונה תשובה רפואה גאולה, ובכל ארבעה עניינים הללו צריך לשאוף לשלימות. יהודי צרך להיות שלם באמונתו להאמין אמונה שלימה, ואנו מבקשים החזירנו בתשובה שלימה לפניך, והעלה רפואה שלמה, וגאלנו גאולה שלמה. מכיוון שיש ויש. יש רפואה ויש רפואה לחצאין. וכן בגאולה, כך בתשובה ובאמונה. והכל מרומז באתרוג שמהדרים להיותו כלול בהדרו.

(רבי חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל מנארול – בני ברק, העיד ששמע זאת מפי איש חסיד שחזר מאלקוש אחרי ימים נוראים, בשם רבי יהושע העשל הורוביץ שטרנפלד הי"ד, ואפשר שאמרם משמו של אביו רבי חיים שמואל. בלבת אש, א, עמו' רצד)

ביום בר המצוה של ר' אברהם שחורי, בירך אותו רבי יהושע העשל ואמר 'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? לב טוב! משל לשעון המורכב מגלגלים וברגים רבים. הכל תלוי בקפיץ הנמתח ומתכוץ, אם הקפיץ כשורה, השעון כולו יפעל ללא דופי. כך באדם מישראל, רחמנא ליבא בעי! כיוון שקנה לעצמו לב טוב, אזי יהיה טוב גם בתורתו, גם בתפילתו, גם בעל שאר הענינים'

(בלבת אש, א, עמו' רצד)

בעזרת ה' יתברך יום וא"ו ערב שבת קודש אמור כ"ז למב"י תרפ"ד עלקוש יצ"ו.

החיים והשלום וכל טוב סלה לכל אנשי שלומינו ה' עליהם יחיו ויצ"ו.

גם אנכי באתי לעורר את לבב אחינו אנשי שלומינו יצ"ו בכל מקומות מושבותם להקהל ולעמוד על נפשם ליתן יד ולהתאחד עם כל מפלגות היראים והחרדים לדבר ה יתברך ולתורתו הקדושה בעת בחירות ראשי העדה לבחור רק אנשים יראי ה' יתברך ואוהבי תורתו הקדושה, ולא ליתן יד לפושעים ההולכים אחרי עצתם הנבערה. וה' יתברך ברוב רחמיו יגמור בעדנו לטובה ויט עלינו חסד לפני השרים והיועצים שנזכה לבצע את מעשינו על דבר כבוד שמו יתברך ולתורתו הקדושה ויוליכנו קוממיות לארצינו במהרה בימינו אמן.

דברי ידידם המברך אותם בשפע ברכה והצלחה וחיים ועושר וכבוד וכל טוב סלה,
יהושע העשיל הלוי הורוויץ בהה"צ אאמו"ר מהרח"ש זצ"ל זי"ע מחענטשין

(בלבת אש, א, עמו' רצה ורצז).

'ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה' (במדבר ח,ג). איתא בספרי: להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. מהו שבחו של אהרן שלא שינה, הרי הוא קיבל את הדברים מפי הקב"ה ואיזה אדם לא ישמע בקול אלוקיו וישנה מן הדברים? ביאר רבי יהושע גליקמן מססנוביץ': חז"ל אמרו במסכת יבמות (דף ס"ה) שמותר לאדם לשנות מפני דרכי שלום. יוצא, לכאורה, כי אהרן שהיה רודף שלום היה צריך לשנות בדיבורו לא אחת בהיותו מקרב לבבות ומשכין שלום בין איש לאשתו, אולם הכתוב משבחו 'שלא שינה', שלא היה צריך לשנות, כי 'בהעלותו את הנרות' המשיך אורה ללב כל איש בישראל ומיד נעלם כל פירוד מבניהם, מבלי שיזדקק לשנות מן האמת.

(ממעיינות הנצח, הובא בפניני אש – תורה ומועדים, ב, עמו' כג)


רבי יהושע העשל הלוי הורוביץ שטרנפלד הי"ד, מזקני אדמו"רי פולין, נולד בניישטאט בסביבות שנת תרט"ז, כבנו הבכור של האדמו"ר רבי חיים שמואל מחנטשין (חנצין), ב"ר אליעזר מניישטאט (חתן ה'יהודי הטוב' בן רבי קלונימוס קלמן מקראקא, בעל ה'מאור ושמש'), ב"ר צבי, בנו של 'החוזה מלובלין'. אמו הייתה מרת שרת, בת רבי יהושע העשל פרנקל-תאומים מקאמארנר, בנו של בעל 'ברוך טעם' מלייפציק. בילדותו גדל במחיצת 'היהודי הטוב'.

בעודו ילד בירך אותו רבי חיים מצאז, בעל ה'דברי חיים', שיהיה מתמיד בתורה. והוסיף 'הרי תהיה לאדמו"ר. ובכן דע לך כי אי אפשר לקרוא קוויטליך אלא בכח לימוד התורה… גם עכשיו בימי זקנותי כאשר אזלו כוחותי בכל זאת הנני מתאמץ ומדבק עצמי בתורתנו הקדושה על ידי הלימוד בפועל… אפילו בכמה משניות'. מנעוריו הצטיין רבי יהושע העשל בלימוד תורה בהתמדה בלתי רגילה. עוד בעודו ילד נהג להתפלל בהתלהבות, בכל כוחותיו, עד שפיאותיו נטפו אגלי-זיעה.

הרבי התחתן עם מרת מלכה פייגא בת רבי פינחס רבינוביץ מקינצק, נינו של היהודי הקדוש מפשיסחא.

משנת תר"ע כיהן כרב בחנטשין, ומשנת תרע"ו מילא את מקום אביו באדמו"רות. הוא התיישב באלקוש, התפטר מתפקיד הרבנות והתמסר כולו לחסידיו. הוא ייסד שם בית מדרש וניהל את עדתו. אלפי חסידים רבים היו נוסעים אליו מכל עיירות הסביבה, בבקשת עצה והדרכה.

הנהגותיו היו מקוריות, ושונות מהנהגות אביו. בעוד שאביו נהג להתפלל בשעה מאוחרת ולדקדק עם החסידים, קבע רבי יהושע העשל זמנים קבועים וסדורים לתפילות ולקבלת הקהל, והתהלך עם החסידים בדרכי אהבה ונועם. כשנשאל על כך ענה:: 'הריני נוהג בדיוק כמו שאבי נהג, כמוני – כמוהו. גם אבא ז"ל לא חיקה בהליכותיו את אבותיו'. הרבי מיעט בהשמעת דברי תורה, ורק לעתים רחוקות העלה על הכתב את חידושיו. חתנו העיד שבכל פעם שהרבי מדבר אתו, הוא רואה בבירור שכל ארבעת חלקי השולחן ערוך שגורים על פיו.

האדמו"ר מלעלוב העיד כי ראה את רבי יהושע העשיל בזקנותו המופלגת מגיע לטבול במקווה בעיר קראקא, שמימיו הגיעו ממעיינות והיו קרים כקרח, וראה אותו יורד למקווה במתינות, כמי שאינו חש בקור העז, טובל בניחותא ויוצא לאיטו.

הרבי היה קשור באהבה רבה לישוב ארץ ישראל. בשבתות וחגים היה שולחנו מעוטר בפירות ארץ ישראל, ובמוצאי שבת הידר לברך את ברכת הבשמים על גבעולי אזוב שנשלחו לו מארץ ישראל. הוא ביקש מחסיד שעלה לארץ, לשלוח לו חיטים מארץ ישראל לצורך מצה שמורה. על שולחנו עמדה קופה גדולה 'לצדקת רבי מאיר בעל הנס', והחסידים שבאו אליו היו נדרשים לפעמים לתת סך מסוים, על פי צירופים וייחודים להמתקת הדינים, וזוכים לברכות הרבי ולישועות. לעתים היה מספר מקבל 'פתקא' ומספר סיפור מעשה, הרומז לעצה או לישועה לעניין הנדון. חסידים רבים היו מספרים על מופתים שראו אצל הרבי.

בחנוכה שנת תרצ"ח נפטר בנו, הרב יוסף ברוך, שמילא את מקומו כאב"ד חנצ'ין. למרות שהמשפחה והחסידים ביקשו הסתירו זאת מהרבי, הוא מיד ידע על כך וביקש ממשמשו שרפרף נמוך, על מנת להתחיל לנהוג מנהגי אבילות.

עם כיבוש פולין בידי הנאצים, ברחו לאלקוש מאות חסידים שביקשו להיו במחיצת האדמו"ר. חסידים שלא הצליחו להגיע, ניסו לשמור עם הרבי קשר במכתבים. כמו  בעיירות אחרות, החלו הגרמנים לענות את היהודים עם כניסתם למקום. בתחילה עודד הרבי את חסידיו, והורה להם להתחזק בלימוד התורה, ולא לפחד משום דבר בעולם מלבד פחד ומורא מה' יתברך.

לאחר שהרדיפות הלכו וגברו, והרבי חדל לענות על שאלות ולתת עצות, באומרו שגדולה מאוד הסתרת הפנים ואי אפשר לענות.

בחנוכה ת"ש עוד ערך הרבי 'שולחן' לכבוד חנוכה, ביחד עם יותר מעשרים יהודים, בשירה ובזמרה. הנאצים פרצו לחדר בנשקים שלופים, והכל היו בטוחים שגורלם נחרץ. אך משום מה הם עזבו כלעומת שבאו, והרבי הסביר שהיה זה 'כי נפל פחד היהודים עליהם'.

בערב ראש השנה תש"א, כתב מכתב לבן אחותו, האדמו"ר מפיאסצ'נה הי"ד, שהיה בגטו ורשה. בראש המכתב הוא התנצל על האיחור בכתיבתו והוסיף 'אבל מי כמוך יודע שמי שעוסק בקריאת קוויטלעך מצרות של יהודים, כמה שזה קשה, וכמה שטרודים ופרט בזמנים כאלו'.

הרבי נהג להתפלל ביחידות בחדרו, לאחר שהנאצים אסרו על התפילה בגטו. הוא המשיך בתפילתו הטהורה כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, גם כשהזהירו אותו שהגרמנים עורכים חיפוש ובאים. כשהגיעו הגרמנים וראו את הרבי, הם עמדו לירות בו. באותו רגע, פנתה אליהם אשת בנו רבי נתן דוד, הרבנית לאה יהודית, והציעה להם לירות בה, כשראו את פני ושל הרבי, הם נבהלו ומיהרו לעזוב את המקום. מרוב דביקותו בתפילה, לא הרגיש הרבי בהמולה סביבו, ושאל לאחר התפילה למה הפריעו לו להתפלל.

לחסידים באולקוש נודע כי אנשי הס.ס. מחפשים אחרי הרבי הזקן רוצים לשלוח אותו למחנה ההשמדה. הם נכנסו אל הרבי והתחננו לפניו כי יוריד את זקנו, אולי על ידי כך לא יכירו אותו. אך הרבי, שהיה כבר קרוב לגיל התשעים, אחז בזקנו הלבן ואמר 'כל ימי שמרתי על כל שערה שנשרה מתוך זקני וגנזתי אותה בתוך ספר. ועכשיו אתם רוצים שאני במו ידי אוריד את זקני. היה לא תהיה! דבר זה לא יקום! ואם נגזר עלי מן השמים למות בידי הרוצחים הגרמנים, רוצה אני להסתלק מזה העולם כיהודי עם צורה יהודית עם זקן ופיאות'.

בקיץ תש"ב גורשו כל יהודי אולקוש, ובהם משפחת הרבי. ראש היודנרט המרכזי בשלזיה העלית המזרחית, משה (מוניק) מרין, הוציא את הרבי והעביר אותו במכונית של הגיסטאפו לסוסנוביץ. הרבי התגורר שם כשנה בבית חתנו, הרב יהושע גליקמן, ובתו, דבורה פרל.

באחד הימים אמר לחתנו, הרב יהושע, שהוא מעוניין לנוח והסתגר בחדרו. החתן שמע שהרבי מתהלך בחדר בחוסר מנוחה, נקש בדלת ושאל מדוע אינו הולך לנוח. הרבי השיב: 'איך יכולני לנוח בזמן שיש במרום רעש כזה מצרות ישראל'.

בן אחותו, רבי ישעיה שפירא, 'האדמו"ר החלוץ', מייסד הפועל המזרחי, השתדל אצל הרב יצחק אייזיק הרצוג לפעול להשיג סרטיפיקט עבור הרבי, על מנת לאפשר את בואו לארץ ישראל ולהציל אותו. אך הרבי סירב להיפרד מצאן מרעיתו ואמר שמה שיהיה עם כולם יהיה אתו.

כשעלתה אפשרות להציל את הרבי ולהעביר אותו לשוויץ, הוא סירב לעזוב ללא בני משפחתו וללא חסידיו.

בא' בתמוז נודע לו על כך שבנו, רבי נתן דוד, נרצח עם רעייתו ומשפחתו. ניצלה רק בתם פרידה, שכבר עלתה לארץ ישראל.

החסידים התאמצו להחביא את הרבי בהיות בגטו סוסנוביץ, וסידרו לו ולשרידי משפחתו מסתור בבונקר תת קרקעי. בקיץ תש"ג, באחד מהאקציות האחרונות בגטו, התגלה מקום מחבואם והם נצטוו לצאת. הרבי, שהיה חלש מלקום, לא יצא, ונכדתו פרידה (שחורי) נשארה אתו וסירבה להשאיר אותו לבד.

מסופר כי חייל גרמני שנשלח לתוך הבונקר על מנת לירות ברבי, אך נבהל ממראה פניו ויצא מבלי שיירה בו. הגרמנים הורו לשני יהודים להיכנס לבונקר ולהוציא את הרבי. לפני צאתו על גבי אלונקה, לבש הרבי את הקפוטה של משי, חגר אבנט ולקח אתו טלית ותפילין. הנכדה ביקשה להצטרף אל הרבי, אך הוא אמר לה: 'הסתלקי מפה, את עוד צריכה לחיות'.

כשיצאו מהבונקר הביא הרבי לנכדתו ארנק, והיא תלתה את הארנק בצווארה בלא שבדקה כמה כסף יש בו. לאחר זמן קצר נדרשה לכסף על מנת לנסות לשחד את הנאצים לשחרר את אחותה שנשלחה לבית החולים, והיא מצאה בארנק בדיוק את הסכום שדרשו ממנה.

יש שגרסו שהרבי עלה לקרון הרכבת הנוסעת למחנה ההשמדה כשהוא מחזיק בידיו את זקנו הלבן הארוך. חייל גרמני הבחין בו והחל לתלוש את שערות זקנו. הרבי צעק בכל כוחו 'אל תעז לנגוח בידך הטמאות בזקני!'. בתקופה, ירה בו החייל והרבי נפל מתבוסס בדמו, בעודו זועק 'שמע ישראל'.

אך על פי המובא עדות הנכדה, פרידה שחורי, המובאת בספר 'בלב אש', (ובדומה לכך כתב בנה ב'דף עד') הרבי הועבר אל בית החולים היהודי בסוסנוביץ, ששימש מקום ריכוז ליהודים שנלכדו, ומשם הם נשלחו להשמדה במחנה אושוויץ. הרבי נהרג שם עקה"ש בסביבות ד' באב תש"ג.

גם בת הרבי, הרבנית דבורה פרל ובעלה הרב יהושע גליקמן, וחלק מילדיהם, וגם בת הרבי, מרת חנה גיטל ובעלה רבי חיים יחיאל טאוב הי"ד, שהתגוררו בחנצ'ין ובאלקוש, נספו בשואה.

תולדותיו הובאו בספר בלבת אש, א, תל-אביב תשמ"ה, עמו' רפט-שי, בספר ימי זכרון, ט, חודש מנחם אב, בני ברק תשנ"ב, עמו' כא-כג; מפרוזדור לטרקלין – הסתלקותם של צדיקים, תל אביב [תש"מ], עמו' 149-148; ספר אולקוש, עמו' 30; מאורות בחסידות, ירושלים תשס"ה, עמו' 106-101; אדמו"רים שנספו בשואה, עמו' 104-102.

הרב יהושע גליקמן הי"ד, נולד בשנת תרנ"ד (1893) בוואלברום להוריו, רבי יצחק רובין-גליקמן אב"ד ורב קהילת סוסנוביץ והרבנית שפרה חנה הענא בת רבי אלתר מאיר דוד מוואלברום. (תולדות רבי יצחק רובין גליקמן הובאו בהרחבה באור הצפון, לו, אב תשע"א, עמו' עב-צא). הרב יהושע נקרא על שם דוד, האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, שנפטר באותה שנה. מילדותו בלט בחריפותו הגדולה ובהתמדה יתירה, ונעשה תלמידו של הלמדן רבי אלעזר רייס, ואחר כך תלמידו של אביו, שהחזיק ישיבה בביתו.

בהיותו כבן חמש עשרה השתדך עם מרת דבורה פרל בת האדמו"ר מאלקוש רבי יהושע העשל הורביץ שטרנפלד הי"ד, רבה של חנטשין. בשל מלחמת העולם הראשונה נדחתה החתונה עד לשנת תרע"ו (1916). לאחר נישואיו המשיך בלימודו כשהוא סמוך על שלחן חותנו ולומד מהנהגותיו.

לקראת בר המצוה הביאו אביו לרבי מבעלז, שהדריך אותו שלא יסתובב בעת התפילה. הרב יהושע היה מקורב לאדמו"ר רבי יששכר דוב רוקח מבעלז, וזכה להגיע אליו פעמים רבות וללמוד מהנהגותיו הקדושות. לאחר פטירת האדמו"ר רבי יששכר דוב, המשיך לנסוע לבנו ממלא מקומו רבי אהרן. בנוסף עמד הרב יהושע בקשר עם האדמו"רים מאלכסנדר, סוכטשוב וטריסק. האדמו"ר רבי שלמה חנוך מראדומסק הי"ד התייחס אליו בכבוד ובהערצה, והגאון מטשעבין היה שולח אליו בחורים לשאול שאלות. הרב מבילגורייא העיר שלא ראה בבעלז חסיד חשוב ומושלם כרב יהושע 'בגדלות התורה ובהפלגת החסידות'.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נאלץ לברוח לגרמניה, ושם קלט את השפה הגרמנית.

עוד כשהתגורר בחנטשין נהג הרב יהושע ליסוע לסוסנוביץ ולסייע שם לאביו בענייני הרבנות. בהוראת הרבי מגור דחה הרב יהושע הצעה ליסוע לכהן כרב בקהילה בארה"ב, ולאחר פטירת אביו בשנת תר"צ (1929), מילא את מקומו, והיה רב, דיין, חבר ועד הרבנות בסוסנוביץ וממונה על הכשרות. ביתו נעשה בית ועד לחכמים ומקום תפילה. הוא עסק בקירוב רחוקים, במתן מענה לשאלות, בישוב סכסוכים בין בעלי דינים, ובעידוד סוחרים לסגור את עסקיהם לקראת שבת. בעקבות מחלוקת חריפה שפרצה על שאלת המינוי לתפקיד אב"ד סוסנוביץ, נפגעה פרנסת הרב יהושע והוא סבל מזה רבות, אך הוא סילק את עצמו מהמחלוקת והתמקד בלימוד התורה ובהוראתה.

גם בתקופת מלחמת העולם השנייה המשיך הרב יהושע לסייע בכל כוחו לתושבי העיר ולחזקם באמונה ובביטחון בהקב"ה. בתקופה זו היה מספר לבני משפחתו על תולדות מסירות הנפש של עם ישראל.

כאמור לעיל, הגיע חותנו, רבי יהושע העשל הורוביץ שטרנפלד הי"ד, בשנת תש"ב להתגורר איתם בסוסנוביץ, וגר איתם במשך שנה. בשנת תש"ג נלכדו הרב יהושע ורעייתו באקציה וגורש לאושוויץ, שם נהרגו עקה"ש בז' באלול תש"ג. חמישה משבעת ילדיהם נספו בשואה, ביחד עם בני משפחה נוספים. לפני שנרצחו אמר הרב לאשתו כי יש להם 'שני קדיש זאגעס בחוץ'. ואכן, שני בניהם, הרב יוסף ברוך ור' מאיר דוד, שרדו בדרך נס.

תולדותיו הובאו בפרק ב בספר 'זכרון ברכת יוסף' (תשע"ח), באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, עמודה 705, ובספר סוסנוביץ והסביבה בזגלמביה, א, תל אביב תשל"ג, עמו' 469-467.

כשישראל נרדפים מכל אומות העולם, אל יאבדו חס ושלום את הביטחון והאמונה, כי ישועת ד' כהרף עין / הרב יהושע גינז הי"ד

תמונת הרב יהושע גינז הי"ד

יתברך הבורא וישתברך היוצר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן את תורתו תורת אמת פקודי ישרי משמחי לב דברי אלקים חיים נצחיים לדור דורים ולכל עתות וזמנים והוא לנו לשעשעון יום יום משגב לדך משגב לעתות בצרה והיא נותנת לנו תמיד מרפא חיים ומרפא נפש וכח ועצמה לעמוד לקבל זרם שטף הרוחות הרעות הרוצים לעקור ולשרש הנקודה האמיתית מקרבינו ולהעבירנו ח"ו מהאמונה והבטחון ולנתק את מותרות האהבה אהבת ד' לישראל עמו, ורק בשיור התורה הזאת מצאנו ידינו ורגלינו לעמוד נגד פגעי הזמן והתלאות והעניקות הנוראות והגזירות הקשות אשר מקיפה את חיי אומה הישראלית במשך זמן הגלות, וכמו שכתב המלך החסיד 'לולי תורתך שעשועי' וכו'. ויען כי ראה ראיתי את עוני עמי ישראל סבא אשר נבוכים הם על מצבם וגורלם, ד' ירחם, ודורשים ומבקשים אחרי דברי חפץ בדברי חז"ל ובספרים הקדושים להשיב נפש בדברי נחמות המדברים מענייני גאולה וישועה. לזאת נתתי אל לבי דברי הרשב"ם בפרשת וישב מה שכתב בשם רש"י ז"ל שכתב שרש"י ז"ל אמר לו שאם היה לו פנאי היה עושה פירוש לפי הפשטות שמתחדשים בכל יום, וכמו שרמז על זה שלמה המלך עליו השלום דבר בעתו מה טוב, ואמרתי לקיים דבריהם ז"ל ולעשות טובה עם אוהבי תורה ושוחרי תושיה להביא לפניהם אומר מן החדש ספר שלם על התורה ממדרשי חז"ל, ועליהם פירושים שונים מגדולי ישראל המדברים מענייני גאולה וישועה להשיב נפשם היפה ויהיה לתועלת להתחזקות האמונה ובטחות לקוות על הגאולה והישועה (וגם אני עני אני בתוך הכתובים זעיר שם זעיר שם באיזה הרהורים ורעיונות וחומר לדרוש, ועל פי רבו כדרכו של עני בפרוסה מטעם הכמוס עמדי) והתקווה תעודדנו שעל המעיינים בהספר הזה לא ידונו אותי חס ושלום שלאיזה תפארת או לכבוד המדומה חברתי הספר הזה, כי באמת הוא מלאכה ואינה חכמה, רק את טובת אחי ראיתי אותן אוהבי תורה שהם מחוסרי ספרים, וגם לרבות הרבנים והמגידים להקל מעליהם עול החיפוש למצוא מבוקשם לעת מצוא שיבקשו לדרוש מענייני גאולה וישועה יהיה לפניהם ספר שלם ממדרשי חז"ל וחומר לדרוש ויהיה להם זה לקשר תשמושי. ואודה ד' על הטוב שגמלני שאחרי רוב עמל ויגיעות וטרחות הרבה עלתה בידי להוציא ח"ר ועין בעין ראיתי כי שליחא דרחמנא אנא בזה, ובמה אקדם אכן לאלקי מרום על רוב רחמיו וחסדיו שהמה עלי עד הנה. ואני אתן תודה על העבר ואתפלל על העתיד שאל יעזבינו ואל תטשנו ד' לנצח. ויהיה חלקי מיושבי בית המדרש ואזכה לישב על התורה ועבודה בלי מפריע, בלי שום טרדה ודאגה, מתוך עושר וכבוד וקדושה וטהרה וחיי נחת ועונג ושובע שמחות מכל יוצאי חלצי, ויקיים בנו מקרא שכתוב ולא ימושו מפיך ומפי זרעך עד עולם. אמן כן יהי רצון.

וראשית ביכורי תודתי אקריב לבני קהלתי המפוארה והכי נכבדה קהילת קודש אפץ יצ"ו כולם אהובים וכולם ברורים אנשים יקרים אנשי אמת אשר זה י"ג שנים בתוך עמי אנכי יושבת בכבוד, ומחזיקים אותי כפי כחם, ובכן כוס ישועות אשא בעדם ובשם ד' אקרא לברכם בברכת התנא אלקי רבי עקיבא המחייה חיים יתן להם חיים ארוכים ומתוקים ושפע וברכה והצלחה ופרנסה ויתענגו על רוב שלום בחיי נחת ועונג נצח סלה ועד. כן יהי רצון.

וברכתי עלה לראש כבודת אימי מורתי הרבנית הצדקת אשת חיל מי ימצא מרת שרה טויבנא שתחיה עד מאה ועשרים לאורך ימים טובים וכבוד קדושת אדוני מורי וחמי הגאון הצדיק חו"פ פטיש החזק עמוד הימיני וכו' כבוד קדושת מו"ה שמואל בנימין הלוי יונגרייז שליט"א האבדק"ק פילעק יצ"ו ולנוות ביתו חמותי הצדקת מרת רבקה שתחיה עד מאה ועשרים לאורך ימים טובים. אנא ד' תאריך ימיהם בטוב ובנעימים בשיבה טובה דשנים ורעננים עד מאה ועשרים שנים בחיי נחת ועונג ושובע שמחות מכל יוצאי צאצאיהם נצח סלה ועד. כן יהי רצון.

וטרם אכלה לדבר עוד אחת אבקש בתפלה מא-ל הטוב בעדי ובעד ביתי זו אשתי הצדקת מרת חנה יוטל שתחיה עד מאה ועשרים לאורך ימים טובים, ובעד יוצאי חלצינו הבתולה המהוללה והמפוארת פיגא יהודית שתחיה והבחור המו"מ מלא פלג וברכת ד' יניק וחכים טובא כמר יעקב יוסף נ"י והבחור המופלא חכם ונבון שושן פרח כמר משה אהרן נ"י והבחור ילד שעשועים אברהם אלטר חיים נ"י והילדה פרומט שתחיה והילדה דבורה סלאווע שתחיה, שיזכינו ד' לגדלם בחיי נחת ועונג ושובע שמחות מתוך עושר וכבוד ורוב נחת לתורה, ולבעלי תורה, ולחופה, ולמעשים טובים ולעובד ד' באמת. ויהי רצון שלא ייבש המעיין ולא יקוץ האלון ויראו עיניינו וישמח לבנו ותגל נפשינו בפרי בטנינו דור ישרים דור דורים בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצות ומעשים טובים, כן יהי רצון. וזכות רבותינו ז"ל והגאונים והצדיקים נשמתם עדן אשר נזכרו בספר זה, יגן בעדינו ובעד על אחינו בני ישראל בכל מקום שהם, ונזכה במהרה דידן לביאת בן דוד ברוב רחמיו וחסדיו ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון.

דבר המחבר אשר בלב נשבר ונדכה מדבר עומד על שדה צופים לקראת ישועות אלקינו ולהרמת קרן התורה וישראל במהרה בימינו אמן.

ה' לסדר ונא אל תעזוב אותנו תש"ג פה קהילת קודש אפץ יצ"ו.
יהושע גינז, בן לאדוני מורי ורבי הגאון הצדיק מוהרר"ג זצללה"ה, האב"ד דקהילת קודש הנ"ל.

(הקדמת ספר 'גאולה וישועה')

'ויחלום וסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', אמר ר' שמואל בר נחמן מלמד שהראה לו הקב"ה לאבינו יעקב שרה של בבל עולה שבעים שליבות ויורד, ושל מדי חמישים ושנים ויורד, ושל יון מאה ויורד, ושל אדום עולה ולא ידע כמה (רומז על קץ גלות אחרונה שלא נודע לו). באותה שעה נתיירא יעקב אבינו עליו השלום, אמר לו הקב"ה 'ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל' (ירמיה ל).

פירוש על המדרשים הנ"ל

א. יובן על פי מה שפירש המדרש רבה פרשת אמור, והוא בתנחומא פ"ז עיין אות ט"ו שהקב"ה הראה ליעקב שרים של ד' מלכויות עולים ויורדים, אמר לו הקב"ה עלה אף אתה וכו', ויעקב לא האמין ולא עלה. ופלא על יעקב אבינו עליו השלום מובחר שבאבות לא יאמין חס ושלום בדבריו של הקב"ה. ואפשר לומר הכוונה למשל מי שנתחייב תפיס[ה] על פי חורי המדינה על שעבר על אחת מדתות המדינה, ויתנו אותו במאסר על איזה זמן קצוב. לזה אין שום תקווה שיצא משם עד כלות הזמן שגבלו לו להיות יושב בכלא ובמאסורן. ובפרט אם הזמן הקצוב הוא נתן לרבות שנים, אזי מתייאש מלצאת לחופשי באומרו מי יודע אם יהיה באפשרי לסבול הצער והיגון אשר יקרה לו פה וכו' וכו'. לא כן מי שנתנו אותו במשמר על זמן בלתי מוגבל, הוא מחכה בכל יום ויום שהיום יבוא ישועתו לצאת לחופשי מבית האסורים והתקווה נותנת לו חיות ושארית לסבול צרת נפשו. וזו הייתה כוונת יעקב אבינו עליו השלום שלא רצה לעלות אחרי שראה מה שהראה לו הקב"ה שרק אחרי ירידת ד' מלכויות יעלה הוא על אושר הצלחה, ורק אז יזרח לו שמשו, והיה חושש בעד בניו שפן חס ושלום לא יוכלו לעמוד בגלות לסבול עול הצרות וחס ושלום יתייאשו מן הגאולה, כי בכל עת שיעלה אחד מאומות העולם יש ירידה ליעקב. לכן חשב שמוטב יותר לסתום הקץ מבניו, כי על ידי זה ישארו באמונתם כי יחכו לו בכל יום שיבוא, כמאמר הכתוב 'כי קרובה ישועתי לבוא' וישועת ד' כהרף עין. וזה כוונת יעקב אבינו עליו השלום, יעקב לא האמין שהיה חושש שלא יתנו בניו אומן לגאולתם, על כן לא עלה, ועל ידי זה יהיו מחכים לביאת גואל צדק בכל עת ובכל שעה, כי הקב"ה משנה עתים ומחליף הזמנים בעתה ובאחשנה, וכמו שכתוב במדרש 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ'. 'אל תירא יעקב' וכו', 'ויצא יעקב מבאר שבע' מבית אביו, שהיה נרדף מעשו וביקש להרגו. 'וילך חרנה' לבית לבן הרשע שביקש לעקור את הכל. 'ויפגע במקום', לכל מקום שהלך, לכל מקום שבא, פגעים פגעו בו. 'וילן שם', כל מקום בואו היתה לו חשכת הגלות. 'כי בא השמש', שמש הצלחה. עם כל זה לא אבד סברו מד', 'ויקח מאבני המקום', מאבני נגף אשר זרקו עליו אבנים שונות זה מזה. וישם מראשותיו, שם על לבו ועל מחשבתו קורותיו הנוראים והאיומים למה ועל מה הגיע לו כל אלה יותר משאר בני אדם, ובוודאי לא על חינם הוא, רק הקב"ה חפץ בטובתו והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד, ובזה הרעיון מצא מרגוע לנפשו, עד כי 'וישכב במקום ההוא', שנתן מנוחה גם לגופו כאיש אשר לא דואג עבור שום דבר. כי איש אשר יש לו דאגה, דאגתו אינו מניח לו לישן, והוא בביטחונו שהכל לטובתו וקבלו באהבה, להורות נתן גם לבניו אחריו מעשה אבות סימן לבנים, כשיהיו נרדפים מכל אומות העולם ופגעים רעים יפגעו בהם בכל מקום בואם, חס ושלום לאבד הביטחון והאמונה מהבורא יתברך שמו כי ישועת ד' כהרף עין. 'והנה ד' נצב עליו' לשומרו. 'אשא עיני אל ההרים', הר הוא היצר הרע, שורש נחש הקדמוני הוא היצר הרע, שרו של עשו ולבן. 'אל ההרים' שנים, מלפני לבן הרשע ההר הגבוה שאני צריך לעבור עליו, ומאחורי אחי עשו הרשע עוד חמתו בערה בו. 'מאין יבוא עזרי', אשר נרדף אני מהם ורוצים לבלעות אותי מחיים על חינם על דבר 'מאין יבוא עזרי', אשר אין בידי מאומה כי לקחו ממנו הכל החומרי והרוחני במה אוכל להילחם נגדו, באיזה כלי זיין אוכל לנצחם, ואני נשארתי לבדי, 'ויוותר יעקב לבנו', אין מי יעמוד לעזרתו. 'קראתי למאהבי' ואינם , והם בחילות גדולים חמושים בכלי זיינם על חרבם תחיה. חזר ואמר מה אני מיבד סבריה מבריה, כי ישועת ד' כהרף עין, 'חבי כמעט רגע יעבור זעם והנה ישועת ה' באה. וזה שאמר 'אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק', ירצה אם ישועתך תהיה נראית מרחוק, אז יבוא ישועתך וזרעך מאותן שביים, כמו מי שנשבה בשבי עיניו ולבו ומחשבותיו תמיד הוא לבוא אל ביתו, לצאת חופשי מהשבי, ומקווה בכל יום ויום שהיום יהיה האות הזה שיוצא לחפשי ממסגר אסור, כן אתם תוכלו לקוות על זה שקרובה ישועתך וצדקתי להגלות. וזהו שאמר המדרש 'ויצא יעקב' לגולה, ויהיה בבחינת שוכב על מטתו שינתן חס ושלום בידי לא אוכל קום. לא תפחד מעשו ולבן, אף 'ושכבת' עם כל זה 'ערבה שנתך' בתקווה שתקום משנתך ותקח לך לסמל את אבינו יעקב הזקן אשר כתוב בו 'וישכב במקום ההוא' כאיש בטוח ולבו נאמן בד' ובצור ישועתו כי יקום בעזרתו. והבוטח בד' חסד יסובבנו. כן יהי רצון…

י. ומקום אתי פה להעתיק מספרא דאבא מארא 'הרי בשמים' מה שפירש בחרוז רבון עלם 'פרוק ית ענך מפום אריותא ואפיק ית עמך מגו גלותא'. ולכאורה קשה למה הכפיל הדברים 'פרוק ית ענך… ואפיק ית עמך'. ופירש אאמו"ר זי"ע דהנה אנו מתפללים בתפלת 'רבון כל העולמים וכו' שתרחמינו עוד בגלותי לגאלנו לעורר לבי לאהבתך'. דלכאורה אינו מובן, דאם יגאלנו אז לא נהיה בגלות, ובוודאי רק עוד בגלותנו יבוא משיח צדקנו וגאלנו. אבל אמיתת העניין הוא דהנה מבואר באשל אברהם בשלחן ערוך אורח חיים סימן קי"ב סעיף א' דמה שאנו מתפללין שמונה עשרה 'וגאלנו מהרה למען שמך', אינו קאי על הגאולה העתידה, ועל הגאולה שלימה אנו מתפללין אחר כך 'את צמח דוד עבדך וכו' 'ו[ל]ירושלים עירך', 'ותחזנה עינינו' וכו', עיין שם. אם כן לפי זה מלבד הגאולה העתידה במהרה בימינו אמן צריכין אנו להגאל ולהפדות מכל צרה וצוקה אשר עוברים על ראשינו עוד בגלותינו, וזה הוא הפירוש 'שתרחמנו עוד בגלותי לגאלנו', רצה לומר אנו מבקשים מתחלה גאולה שהוא עוד כל זמן היותנו בגלות המר שיושיענו מכל המעיקים לגאלנו. וזוהי הכוונה גם כאן, 'פרוק ית ענך מפום אריותא', דהיינו מכל צרינו אשר גזירות 'אריה' עומדת עלינו חס ושלום לכלותינו בגלות המר הזה. ואחר כך 'ואפק ית עמך מגו גלותא' גאולה אמיתית, גאולה שלימה, ודו"ק.

(גאולה וישועה, דף נה:-נח:)


הרב יהושע גינז, נולד בסביבות 1902 לאביו הרב יעקב יוסף גינז אב"ד בסרמין ומחבר הספר 'הרי בשמים' (בודפסט תרפ"ז, ופיוטרקוב תרצ"א) ולאימו שרה טויבא.

הרב יהושע קיבל היתר הוראה מאת הרב מנחם מנדל טננבוים הי"ד, מהרב שלום אברהם אטלאס אב"ד יאלשאווא, מהרב חיים מרדכי יעקב גוטליב מחבר שו"ת 'יגל יעקב' ומהרב יונתן שטייף.

הרב נשא לאשה את מרת חנה יוטל בת הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב"ד פולעק, ונולדו להם ששה ילדים: פייגא יהודית, יעקב יוסף, משה אהרן, אברהם אלטר, פרומט ודבורה סלאווע. לאחר נישואי התגורר הרב יהושע בפילעק ליד חותנו, ומשנת תר"צ עבר לכהן בתפקיד אב"ד אפץ (אבץ Apc, מחוז העוועש). הוא הוציא לאור את ספרו של אביו, והוסיף לו הקדמה גדולה על תולדות אביו והנהגותיו.

וחיבר את הספר 'גאולה וישועה' על ספר בראשית והמדרשים (מישקאלץ, תש"ג). הספר הודפס בעיצומה של מלחמה העולם השנייה, והוא מאחרוני הספרים העבריים שהודפסו בהונגריה. בספר מופיע לקט מדברי חז"ל במדרשים 'אשר מסוגלים להבעיר לב אחינו בני ישראל לתורה הקדושה וליראתו יתברך שמו והמאור שבהם החזיר למוטב כל שיקרא בו'. מטרת הספר היא לעודד את העם היהודי ולחזק אותו באמונה ובביטחון, מתוך דברי תורת חיים, באותה תקופה אפילה של רדיפות, גזירות והשמדה.

הספר זכה להסכמות של הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז הי"ד אב"ד פילעק (חותנו של המחבר), הרב מנחם מנדל טננבוים הי"ד אב"ד קארנא, הרב אשר אנשל הלוי יונגרייז רבה של קהילת מעזעקעוועשד, הרב יונתן סטייף דומ"ץ קהל יראים בבודפסט מחבר הספר 'למודי השם', הרב יעקב שרגא יונגרייז הי"ד אב"ד נאגראדבערצעל והרב יהושע ציטרון (גיסו של המחבר) אב"ד בסרמין.

הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד נשא (בזיווג ראשון) לאשה את מרת פראדל, אחותו של הרב יהושע גינז.

הרב יהושע גינז, הרבנית וחמישה מילדיהם נספו באושוויץ בכ"ד בסיון תש"ד (1944). בתם פייגא יהודית שרדה.

כתבים ממנו מופיע בספר 'דרכי משה החדש' עמו' כג-כו אות נה-נז, מו' נו (ובמהדורה החדשה, ירושלים תשע"ב, בעמו' צג, צט, רד, רמח, רמט), עלי זכרון לג עמו' נב, ובאתר בית המכירות תאג' ארט. חידושיו הודפסו בכתב העת 'הנשר' (שנה יב, סי' ה), תפארת שמואל עמו' פב אות מד, תפארת שמואל (תשמ"ט) עמו' לג).

הוא מוזכר בשו"ת יגל יעקב יורה דעה סי' יב וסג, בשו"ת חקל יצחק מאת האדמו"ר מספינקא רבי יצחק אייזיק וייס הי"ד סי' מט, ובשו"ת מהר"י שטייף.

מחיית עמלק היא הכנה להיות השם הקדוש שלם ולהתגלות מלכות שמים במהרה בימינו / הרב אשר אנשיל הלוי יונגרייז הי"ד אב"ד שאיא-קאזינץ

בנוסח הרחמן שאומרים בברית מילה 'האיש הירא ורך הלבב עבודתו כשירה אם שלש אלה יעשה לה', כן הוא נוסח המוגה ומדוייק על פי מרן הקדוש זי"ע ממונקאטש. יש לומר על פי מה שכתב הוא זי"ע 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים', שאותיות 'תחת השמים' בגמטריה 'כשר', ועל רן אמרה אסתר במחיית עמלק המן 'וכשר הדבר בעיני המלך'. על כן  ע"כ מברכין זה את זה 'כשרין פסח' שעל פי תיקונים הוא מחית עמלק בערב פסח. זה תורף דברי קודשו. והנה ברית מילה הוא נגד עמלק, שהוא זרק מילות ישראל כלפי מעלה וכו', על כן מדויק הנוסח לומר דייקא 'עבודתו כשירה', לעורר בזה מחיית עמלק במהרה בימינו אמן, ובזה יש לומר 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב', שדרשו חז"ל על המילה, ראשי תיבות 'כשר'. והבן.

והעניין שמחיית עמלק מרומז בתיבת 'כשר' יש לומר שפירושו הוא הזמנה, כמו שכתוב 'מוכשר לקבל' טהרה וכדומה, ומאחר שאמרו חז"ל שאין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק, אם כן אין ענין מחיית עמלק תכלית העצמי, אלא הכשר והכנה לתכלית האמיתי להיות השם הקדוש שלם והתגלות מלכות שמים במהרה בימינו, על כן מרומז ענין מחיית עמלק 'וכשר הדבר',  ואתי שפיר.

אמנם יש לומר עוד בהאי רמיזא 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב' (תהלים קי"ט) שהוא קאי על פי פשטות על התורה הקדושה, וראשי תיבות 'כשר' יש לומר על פי מה דראיתי בחתם סופר ז"ל בדרשותיו בזה הלשון, 'קערת כסף' הקערה היא רומזת על הים, כמו שכתוב הרמב"ן בשם מדרש רבה, והוא פלפול התורה לעומקה, ו'כסף' מלשון כוסף וחושק. ו'שלשים ומאה משקלה', ק"ל וזריז יהיה, כדברי יודא בן תימא. 'מזרק אחד' הוא היבשה, כמבואר שם, שהם שטחיות עשיית המצוות הרמוזים ביבשה. 'שבעים שקל', עי"ן כי צריך עינ"א פקיחא והשגחה יתירה בכל דרכיו שלא יכשל בדרך אחרת חס ושלום. מכל מקום עי"ן גם כן בגמטריה 'קל', לרמז על הזריזות בעשיית המצוות גם כן. וכן 'קל' גבי קערה גמטריה עי"ן, לרמז על ההשגחה. סוף דבר הווא ליה ב' פעמים 'עין', אחת גבי תורה ואחת גבי מצות, לרמז 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון'. וב' פעמים 'קל' הנ"ל, מרמז לרמז על קרא כדכתיב (קהלת י) 'והוא לא פנים קלקל', וסיפא דקרא 'ויתרון הכשר חכמה', כי ב' פעמים 'עין' וב' פעמים 'קל' בגמטריה 'כש'ר. וזה 'ויתרון הכשר חכמה'. עד כאן לשון קודשו לענינינו. הנה כוונתו הקדושה דהתורה מרמז 'קל' היא במה שכתב המדרש בפרשת נשא דכ"ד ספרי קודש ו'מ' שמתחיל תורה שבעל פה ו'מ' שמסיים בה, או הראשי תיבות של התורה של בעל פה, היינו מסדר זרעים – מ'אמתי, מועד – י'ציאת השבת, נשים – ח'מש עשרה נשים, נזיקין – א'בות נזיקין, קדשים – כ'ל הזבחים, טהרות – א'בות וכו', סך הכל בגמטריה פ', הרי ק"ד, וכ"ו דורות שנתנה תורה הרי ק"ל. עד כאן במדרש. ומעתה יש להסביר דברי קדשו, כי התורה יש לה ד' פנים והוא פרד"ס, אם כן ד' פעמים ק"ל בגמטריה 'כשר' כהנ"ל. ומעתה יובן דברי מרן הקדוש בשער יששכר הנ"ל, כי עיקר מחיית עמלק על ידי התורה, ואם כן שפיר 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים', הוא 'כשר' כנ"ל ד פני התורה הקדושה, ושפיר הרמז כאן 'שש אנכי על אמרתך' הוא התורה, 'כמוצא שלל רב', ראשי תיבות 'כשר' כנ"ל, ד' פעמים ק"ל. וזה יש לומר 'סרו מהר מן הדרך' (שמות לב), היינו 'סר' ב' פעמים ק"ל, 'סרו' לשון רבים של 'סר', מיעוט רבים שנים. ב' פעמים 'סר' תק"כ, הוא ד' פעמים ק"ל, כי כל העובד עבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה, בכל הפנים שבה. והנה המלאכים לא רצו להסכים בתחילה לנתינת התורה לישראל, ואמרו 'תנה הודך על השמים', ואחר כך הודו 'מה אדיר שמך בכל הארץ', וביארו בספרים הקדושים כי הם לא הסכימו רק על דרך הסוד אצל על פשטי התורה מעיקרא לא פליגו. ויש לומר ג' פעים ק"ל, היינו על ג' אופני פירוש [פשט,] רמז, דרוש, זולת הסוד כנ"ל, בגמטריה ש"צ, כמניין 'שמים', ורמז יש בה כי גם אלו מעלתם לשמים ברוב גובהם, ועל כן יש לומר שאמרו המלאכים 'תנה הודך על השמים', וכוונתם הייתה באופן שהוא על [מספר] 'שמים', הוא אופן רביעי, והוא דרך סוד. ואחר כך הודו ואמרו 'מה אדיר שמך בכל הארץ'. ועיין בדברינו אות של"ד שהבאתי משמי דהגר"א ז"ל ברמז אותיות א"ת ב"ש וכו' י"ם כ"ל, כי אותיות 'כל' מרמז על הארץ, כל מה שבארץ טמאה ונטהר ב'ים'. יעויין שם נפלאות דברי פי חכם חן. והנה קילוסו של הקב"ה עולה מהארץ המזוהם העלול לחטא, זהו רבותא, וזהו שאמרו 'מה אדיר שמך בכל הארץ', זהו הרבותא 'בכל הארץ'. יעיין שם ותבין. והנה אולי יש לומר על דרך הנ"ל בדברי הגמרא  פסחים (נ:) רבא רמי כתיב (תהלים נז) 'כי גדול עד שמים חסדך', וכתיב (תהלים קח) גדול מעל שמים חסדך'. ותירץ, כאן בעושין לשמה וכאן באין עושין לשמה. ויש לומר דאם עוסק לשמה ועוסק בסוד, אשרי חלקו מי שזכה לזה, ואף אם לא זכה, אם עוסק לשמה, נחשב כאלו עסק, היינו על דרך שאומרים לשם יחוד קוב"ה וכו' כאילו כוונו כל הכוונות שכוונו בה אנשי כנסת הגדולה. וזהו כשהוא לשמה, אז 'מעל שמים', נחשב גם אופן שהוא למעלה מן המספר 'שמים' כנ"ל, והוא אופן הרביעי, ואתי שפיר.

ועל פי זה יש להמתיק מה שכתב מרן בשער יששכר שעל כן אמרה אסתר 'וכשר הדבר לפני המלך' שהוא אותיות שתחת השמים, בגמטריה 'כשר', ועל כן אמרה במחיית עמלק המן 'וכשר' כהנ"ל, יש לומר בצירוף דברי החתם סופר ז"ל הנ"ל, כי ב' פעמים בגמטריה ק"ל וד' פעמים בגמטריה 'כשר' כהנ"ל. וזהו 'עיניו', הוא לשון רבים, היינו ב' פעמים 'עין', ו'בעיניו' הוא ב' פעמים 'עיניו', ב' פעמים חשבון הנ"ל, הוא מספר 'כשר'. והוא הענין 'וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו', והבן. והנה כשישראל כדאים אז רואים הנסים ומפלת השונאים, ובימי מרדכי ואסתר הייתה תשובה שלימה כנודע, ושפיר זכו לראות הנסים בעין. וזהו 'וכשר הדבר', [היינו מחיית עמלק המן כנזכר] 'לפני המלך', דאותיות שהוא לפני 'מלך', 'לכי', ראשי תיבות 'לעיני כל ישראל', שמסיים בה התורה הקדושה, היינו שיזכו לעיניהם, ושפיר ההמשך 'וכשר הדבר לפני המלך'.

והנה לפי זה דהתורה הוא ק"ל כנזכר, יש לומר רמז מתוק כי 'סיני' בגמטריה ק"ל, והבן. וגם יש לומר לפי זה לפי מה שכתוב בספרי רבינו החיד"א זי"ע כי 'תלמוד' בגמטריה ת"פ, וגם עולה 'לילית' [הנקבה של ה]ס"מ, גמטריה תורה [צ"ל 'תלמוד'] זה לעומת זה. יעיין שם. כן יש לומר ק"ל הנ"ל עם הכולל שתכלול יחד רמז תורה שבכתב ושבעל פה וכ"ו דורות שאמר המדרש בגימטריה ס"מ [אולי צ"ל: סיני], זה לעומת זה.

ובדברי המדרש הנ"ל יש לומר שהתורה שבכתב ושבע"פ בגימטריה ק"ד, יש להבין מה שכתב בשולחן ערוך אורח חיים סימן תכ"ח בחלות המועדות כשיהיה ד' פסח אז יהיה קריאת התורה שמחת תורה סיום התורה, והסימן א"ת ב"ש ג"ר ד"ק.  יעיין שם. ובמאמרינו לפסח כתבנו הרבה מזה בס"ד ויעיין שם. ולפי הנ"ל יומתק למה הוא בסימן ק"ד [ולא לחנם הוא מודע שלכל יש טעמים לאין שיעור], כי ק"ד מרמז מריש חורה שבכתב עד סוף תורה שבעל פה, ובשמחת תורה סיום התורה, ושפיר מרומז בה. וכיון לאתינא להכא אימר בה עוד רמז בס"ד, כי ד' מרמז על ד' ד'אחד', וכמו שכתב בח"מ למרן ז"ל בביאור הגמרא שמא ישב זבוב על קוצו של ד' ונראה ר', וביאור שהוא ד' דאחד, וזבוב הוא עמלק הרוצה להטיל ספיקות באמונת אחדות הבורא יתברך שמו, יעויין שם. והנה ק' אמרו חז"ל הוא קדוש [יעיין שבת ק"ד] ולפי זה כיון שאמרו חז"ל כל התורה כולו שמותיו של הקב"ה, וקוב"ה ואורייתא חד, אם כן שפיר התורה מרומז בק"ד, והבן.

ובמה דדרש המדרש שהתורה שבעל פה בגמרא פ' שמתחיל מ' ומסיים מ', 'את עמו בשלום', יש לומר הענין על פי דברי המדרש דדוד המלך עליו השלום התחיל 'אשרי האיש' בא' ועבד עיקר הראש כמו א' ראש הא"ב, ושלמה המלך התחיל מ', הוא רמז על הלב. יש לומר מ' פתוחה, מרמז לב פתוחה, ומ"ם סתימה מרמז לב סתומה. והעניין וההמשך לכאן יש לומר על דרך דאיתא בילקוט פעם אחת  הלכתי בדרך ושאלתי לאדם אחד מה תשיב ליום הדין שלא למדת, והשיב שלא נתנו לו לב ובינה להבין. ושאלו מה עסקך, והשיב שהוא צייד. שאלו ומי נתן לך בינה על זה. יעיין שם. הרי דקודם לימוד צריך לומר ולחשוב עצמו שהוא ראוי ללמוד והקב"ה יאיר עיניו, ואחר שלמד ראוי לחשוב שלא הבין מאומה ולא ידע כלום, על דרך שאיתא בספרים הקדושים 'לב חכם לימינו', שהתורה מסיימת בל' ומתחלת בב', והב' לימין והל' לשמאל. והחכם מבין שלא למד כלום, ומתחיל מחדש מימין, מה שאין כן הכסיל סובר שהוא יודע כבר כל התורה ועומד בשמאל, וזהו 'לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאל'. דהו תורף דבריו. ועל כן בסיום מ"ם סתומה, לרמז על מ' סתומה להורות שהיה לו עד כאן מ"ם סתומה ולא ידע ולא הבין כלל, וצריך להתחיל מחדש בלב פתוח.

ובאופן ב' שדרש המדרש רמז בראשי תיבות של הששה סדרים שהוא גמטריה פ', יש לומר דריש כל סדר, דהיינו אות שעליה דרש המדרש כל תורה שבעל פה והוא אות ראשון, מרמז על ענין כל הסדר. ועל כן שפיר נקטו באות א' לדרוש מיניה על כל העניין. והנה זרעים הוא 'אמונת', וכתבו התוספות בשבת ל"א משם הירושלמי שנקרא כן משום שמאמין חי עולמים וזורע, והוא בלב, ועל כן מתחיל מ', כדברי המדרש הקדוש, כי מ' מרמז על הלב. 'יציאות השבת', כי שבת ומועדים מעין עולם הבא, וי' מרמז על עולם הבא כנודע, כי בי' נברא העולם הבא. ח' מרמז על 'חסן' שהוא סדר נשים. ועיין שו"ת מהרי"א ח"ב סי קנ"ה טעמים על שמסכת יבמות מתחיל באות ח', וביאר שם שמרמז על מיתה, על דרך 'כי יהיה באיש חטא משפט מות', כיון שרוב המסכת מיידי מענייני מיתה. ועל כן מסיים באות י', הוא אות חיים, כמו שכתוב במדרש על דרך 'אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה', זהו תורף דברי פי חכם חן ושפתי ישק. ועיין בדברינו מאמר ספה"ע אות י"ד מה שכתבנו על פי זה. ועל פי דברי קדשו יש לומר שסוף סדר נשים גמרא מסכת קדושין, גם כן מסיים באות ו' פסוק 'דשנים ורעננים יהיו'. ויש לרמז על דרך הנ"ל כיון שהתחיל

הסדר בזה מסיים כל הסדר באות חיים ואתי שפיר. אמנם לעניות דעתי גם בריש המאמר בעצמו מרומז החיים כדי להמתיק המיתה מיד, דהנה מתחיל 'חמש עשרה', והוא י"ה, עיין במהרי"א הנ"ל מה שדרש על פי זה וכעת אין תחת ידי. שיש לומר דאיש ואשה י"ה שרוי ביניהם כנודע, ואז 'וראה בנים לבניך', שלא יצטרכו ליבום וחליצה כמו שדרשו רז"ל.

ויש עוד להסביר העניין על פי דברי בעלי תוספות בפרשת בשלח כי מחיית עמלק בי"ה, ולכך אין המתים משמשים בשם י"ה, כי אין יכולים ללחום בעמלק. וכמו שכתוב 'לא המתים יהללו י"ה'. יעיין שם עוד מה שכתב. ועל פי זה במדרש רבה פרשת נשא למה כתוב 'הקהתי',לפי שמניינם היה לשם טעינת הארון, צירף הקב"ה שמו עמהם כדי שלא יכלו, ה"א בראשו וי' בסופו, הרי י"ה, לומר י"ה יצילם ממיתה, לקיים מה שנאמר 'להציל ממות נפשם', דהיינו כנזכר די"ה הוא להחיים, כי 'לא המתים יהללו י"ה' על כן הטיל י"ה עליהם שיחיו ואש"מ. ועל פי זה שפיר מובלע 'חמש עשרה', החק מרמז על המיתה, בחמש עשרה של כלות המות, ואז 'וראה בנים לבניך' וכו'.

סדך נזיקין מתחיל בא' כי הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות. וראיתי באהבת יהונתן כי אות א' בגמטריה בצורה כזה א ל"ב בגימטריה, היינו י"ו י"ו, כי צורה אמצעי של האל"ף כמו שני ווי"ן ובגימטריה ל"ב, עד כאן דבריו. ועל כן מתחיל באות אד, שעל ידי זה יהי לו ל"ב פתוח לחכמה. וכן סדר טהרות על דרך 'ומלאה הארץ דעה את ה" והוא פתיחת הלב להבין התורה הקדושה נתרבה הדעת. וגם יש לומר שכיון שאמרו חז"ל שעל ידי התורה יפקון מן גלותא, והרוצה להחכים בתורה יעסוק בדיני ממונות. ואמרו חז"ל אין ישע אלא ימות המשיח, על כן יש לומר שנזיקין נקרא 'ישועות', ומתחיל באבות להורות כי צריכין אנו לזכות אבות, ועל כן זוכר חסדי אבות ומביא גואל במהרה בימינו אמן.
וקדשים בכ' הוא נכון על דרך דאיתא בספרים הקדושים כי עיקר הקרבן שיראה כאילו הקריבו אותו בעבור עונותיו, וכנודע על פסוק 'אדם כי יקריב מכם קרבן'. ואי בספרים הקדושים כי כ"ף מרמז על מסירות נפש, והבן הדברים בסיעתא דשמיא.

והנה אמרו חז"ל במסכת שבת דף ל"א בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו 'נשאת ונתת באמונה'. וראיתי בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל שמביא דבר נפלא מהגר"א ז"ל דתוספות הקשו דכאן אמר דשואלין אם נשא ונתן באמונה, ובמקום אחר אמרינן דתחלת דינו של אדם אינו אלא על התורה. וכתב משמיה דהגר"א זי"ע דלעיל מיניה דרשינן 'והיה אמונת עתיך חוסן ישועת חכמת ודעת'. אמונת –  זרעים, עתיך – מועד, חוסן – נשים, ישועת – נזיקין, חכמת – קדשים, ודעת – טהרות. וגם נבא כאן לזה שעל זה שואלים 'נשאת ונתת באמונה', זה סדר זרעים. 'קבעת עתים לתורה', זה סדר מועד. עסקת בפריה ורביה, זה סדר נשים. ותבין פירוש רש"י שכתב היינו 'חוסן'. ציפית לישועה היינו 'ישועות'. הבנת דבר מתוך דבר פירש רש"י, היינו דיעות ודבריו נסמכים עד כאן. רצה לומר בדרשת הקרא 'והיה אמונת עתיך', וכל אלו הדברים שואלים, וזה אמת עד כאן דברי פי חכם חן ושפתים ישק. ויש לומר קצת דרש"י פירש זרעים זה 'אמונת', שעל האמונה האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי. עד כאן לשונו. והעניין יש לומר פשוט דאיתא בספרים דנתינת צדקה וכדו' תליה באמונה, דאל יחשוב שכיון שהוא עמל בה למה יתננו, ואם יתננו מה יהיה לו, על כן תליה זה באמונה שלימה. זה תורף דברי הספרים הקדושים. ואם כן יובן דברי רש"י ז"ל שזה תליה באמונה, ואם כן זה יש לפרש כדברי הגר"א ז"ל, 'נשאת ונתת באמונה' היינו זרעים, שכתוב שם אם נתת באמת כן והכל באמת ובאמונה.  'קבעת עתים לתורה', זה מועד, על פי מה שכתב הרמ"א בהלכות שבת דהבעלי בית הטרודים על המחיה ועל המזון ודרך ארץ כל השבוע צריך העיקר לענג השבת בלימוד תורה, וכן המועדים. וזהו 'קבעת עתים', פירוש מועדים לתורה. ותבין כדברי רש"י ז"ל. פריה ורביה, זה נשים. צפית לישועה, זה ישועות. הנה עיין בדברי תורה למרן הקדוש זי"ע שביאר דברי רש"י 'צפית לישועה', לדברי נביאים, על פי דרך התנא דבי אליהו אין ישע אלא ימות המשיח, כי אינו נופל שם ישועה אלא על זה. וזה היה קשה לרש"י ז"ל 'צפית לישועה', הא זה טובת עצמו שיצפה ויקווה לישועת עצמו, על כן פירש רש"י ז"ל 'לדברי הנביאים', היינו נבואות הניבאות בדברי הנביאים על הגאולה שלימה. עד כאן דבריו הקדושים.
ויש לומר שהכל חד עם דברי הגר"א ז"ל דלעיל פירוש רש"י 'ישועות' זה סדר נזיקין, מושיען מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון. עד כאן לשונו. וזה נופל שפיר בלשון הקרא שכתב 'ישועות' לשון רבים, שקאי על ישועות פרטיות של אדם. ואם כן למה כתב כאן 'ישועה' בלשון יחיד, אלא ודאי כנ"ל בדברי מרן ז"ל. ויונעם עם דברי הגר"א ז"ל שקאי על ישועות נזיקין הנ"ל, וכמו שכתבו הספרים הקדושים ד'נזיקין' מרמז על אבות הנזיקין השולטין בגלות בעוונותינו הרבים. וגם ידוע מסמיכת חכמים דג' בבות, נגד ג' פעמים ב' אלפי שנין של העולם, וכמו שכתוב מזה במקום אחר, ואין כאן מקום להאריך. ובמאמרינו למשניות כתבנו על פי זה המשך סנהדרין לבבא בתרא, כי אחר בבא בתרא המרמז על ימות המשיח כנ"ל, בסמיכות חכמים יוחזר סנהדרין במהרה בימינו, וכל דיני דיינות, ואין כאן מקום להאריך. 'פלפלת בחכמה', לא ראיתי במהר"ץ חיות הנ"ל בשם הגר"א, ומסתמא הוא קאי על סדר קדשים, כדברי הקרא הנ"ל, 'חכמת' זה סדר קדשים, והענין כי קדשים הוא במקום הקדושה אשר שם האויר מחכים, כנודע. ואמנם כאן צריך ביאור קצת, למה נקרא 'פלפלת בחכמה' על קדשים, הא אדרבה נזיקין הוא יותר מקום פלפול, כמו שכתבו חז"ל, הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות. אמנם יש לומר שקאי על זמן הגלות, כשאין כאן עניין קדשים בפועל, אלא הפלפול בחכמה. וזה מורה גם כן עניין אמונה, שאף שאין קרבן, עם כל זה עוסק ולומד חכמה זו בתקוה שמהרה יבנה הבית. וזה גם כן סמיכות 'עסקת בפריה ורביה', שאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ועל ידי זה 'צפית לישועה' וגם 'פלפלת בחכמה', שהכל שייך לזה כנ"ל. ושוב אמר 'הבנת דבר מתוך דבר' וביאר הגר"א ז"ל שקאי על טהרות. יש לומר ברמז ביאור העניין על פי מה שכתב באגרא דפרקא שאם אינו מבין איזה דבר, אז יתעורר בתשובה, ואז יבין העניין הקשה. והנה הגאון הקדוש שם שלמה כתב כי ב' מורה על תשובה, כי קל וחומר למעלה וק"ו למטה, ואדם המקשר באמצע. אמנם הרמב"ם כתב שבעל תשובה צריך להיות מצד ימין, על כי הוא קל וחומר המקשר באות ב' לצד ימין, שמורה על בעל תשובה, זה תורף דברי פי חכם חן.

וזה יש לומר הבנת דבר מתוך דבר, דתוך ופנימי של 'דבר' הוא ב', כי אז בוודאי הוא מבין אם היה לפני הב' כנ"ל. וזהו שכתוב ב' מרמז על התשובה, וגם מרמז על התורה שמתחלת בב'. ומהתורה יש להבין הכל, וכמו שכתבו בספרים הקדושים. וזה הבנת דבר מתוך דבר. ונזכה למלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, במהרה בימינו אמן.

ובדברי רש"י צפית לישועה לדברי נביאים, יש לומר דהנה בספר הקדוש ספר החיים פירש שנזיקין נקרא 'ישועות' שלא רק שלא להזיק את חברו צריך אדם להיזהר, אלא בקום ועשה אף להושיעו. זה תורף דברי פי חכם חן וכל זה מונח על המושיע, אבל הנצרך לישועה אין רשאי לצפות לישועת אדם, ו'אל תבטחו… בבן אדם'. וכיון שהגר"א ז"ל מרמז שצפית לישועה בדרך רמז מרמז על סדר ישועות, ואם נפרש כפשוטו ששואלים אותו לעתיד אם צפית לישועת אדם וכי הוא מצוה לצפות לישועת אדם, ען כן אמר צפית לישועה – לדברי הנביאים.

(שפתי אשר, אות כב)

ידוע הסתירה דפעם אחת מצינו בדברי חז"ל דקשה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו, ופעם אחת דגדול יותר משריפת בית אלקינו. ויש לומר על פי מה שפירשו בבעלי התוספות פרשת בשלח דקשיא בפרשת בשלח כתיב 'מחה אמחה' ובפרשת תצא כתיב 'תמחה את זכר עמלק'. ולא קשיא, הא כשפושט ידו על ישראל, 'תמחה', הא כשפושט ידו על בית המקדש, 'אמחה' אני, דכתיב 'מלחמה לה' ' בעצמו ובכבודו 'בעמלק'. וירושלים נקרא כסאו של הקב"ה, ואין כסאו שלם עד שיכרית זרעו של עמלק. יעויין שם לדרכו בקדש. על כל פנים נשמע מזה דכשפושט ידו על ישראל, אז 'תמחה'. וכשפושט ידו על בית המקדש, אז 'אמחה'. ולפי זה יש לומר כי ערך מיתת צדיקים הוא כשריפת בית אלקינו, עם כל זה יש בו צד שהוא גדול, דהנה כתיב 'אלקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך' ו'ערו ערו על היסוד בה', עם כל זה לא נמחו. ובסוף יומיא ינקום הקב"ה דם עבדיו השפוך, ועמך כולם צדיקים, ובפרט אותן שנהרגו בעבור שם 'ישראל' קדוש יאמר לו. עיין חתם סופר חלק יורה דעה סימן של"ג. ובעבור זה ימחה זרעו של עמלק, ואם כן זה גדול עוד משריפת בית אלקינו. והבן.

(שפתי אשר, אות שנד)


הרב אשר אנשיל הלוי יונגרייז הי"ד, אב"ד שאיא-קאזינץ (קזינצברציקה), נולד בשנת תרס"ח (1908) היה בן הזקונים של אביו, הרב החסיד ר' אברהם יחיאל הלוי יונגרייז הי"ד, רב בסענפעטר (שאיו-סאנט-פטר, משאיא-סענפעטער) (בנו של הרב משה נתן נטע הלוי, אב"ד דיארמאטה ואב"ד טיסא פירעד מחבר הספר 'מנוחת משה', בנו של הגאון הרב אשר אנשיל אב"ד טשענגער מחבר הספר 'מנוחת אשר') ושל אמו, הרבנית פערל הי"ד בת הפרנס הרב החסיד ר' זאב ברוין, ממקורביו הרב בעל 'קדושת יום טוב'.

בהיותו הרב אשר אנשיל ילד צעיר שהה עם אביו ועם האדמו"ר ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש בעיירת המרחץ סליאטש בסלובקיה, הביע הרבי ממונקאטש לפני האב את הערכתו הרבה לילד כשאמר: 'ר' אברהם יחיאל, איר ווייסט נישט וואס איר פערמאגט'. הרבי ממונקאטש היה משתעשע עם ר' אשר אנשיל בפלפולים ובחסידות, והתייחס אליו כבן חביב.

אשתו הראשונה, הרבנית סערל בת הרב משה חיים גרינפלד, נפטרה בצעירותה, בהיותה כבת עשרים, והשאירה אחריה שלשה יתומים קטנים. במשך כשנה היה הרב שלמה אפרים פריד נאמן ביתו, ופעם אחת עקב אחר רבו בשעות הלילה המאוחרות וראה שהוא עושה גלגול שלג בחצר הבית. בהמשך נשא הרב אשר אנשיל בזיווג שני את הרבנית אסתר בת הרב חיים פריעד, אב"ד סענפעטער.

הרב אשר אנשיל הלוי היה רב מובהק ומופלא ומתמיד בתורה, ביראה ובחסידות. הוא היה תלמידו של הרב שמעון גרינפלד מחבר שו"ת מהרש"ג, תלמיד בישיבת הרב יוסף צבי דושינסקי בחוסט ומקורב לאדמו"ר בעל 'מנחת אלעזר' ממונקאטש. לאחר פטירת ה'מנחת אלעזר', סייע הרב אשר אנשיל להוצאת ההגדת האדמו"ר ממונקאטש, 'שער יששכר'.

הרב אשר אנשיל ואחיו הגדול הרב משה נתן נטע מקהילת סנפעטער, נשלחו לעבודה באושוויץ, ונזהרו שם מאכילת מאכלים אסורים. פעמים בחודש היה הרב אשר אנשיל דורש לפני האסירים באושוויץ דברי תורה והתחזקות באמונת ה', ואמר בציבור תהלים, סליחות ואבינו מלכנו, להעביר את רוע הגזירה.

יחד צעדו האחים בצעדת המוות מאושוויץ לכיוון גרמניה, וכשעמדו רגע לנוח מטורח הדרך והניחו ראשם איש על צווארי אחיו, רצחו אותם הנאצים, ביום י' אייר תש"ה, בשלהי המלחמה, ימים ספורים לפני הגעת הכוחות האמריקאיים. הי"ד.

נספתה גם הרבנית אסתר, רעייתו של הרב אשר אנשיל מזיווגו השני. נספו גם ילדיו מזיווגו הראשון: מרים, קילא, אלעזר נתן זאב, וכן הוריו של הרב אשר אנשיל, בכ"ב בסיון תש"ד. הי"ד.

הרב אשר אנשיל כתב חידושים רבים בהלכה ועל סודיות התלמוד, אך רובן אבדו בשואה. שרד רק קונטרס אחד, בענייני אגדה רמיזות ורשמיות, שיצא לאור בספר 'שפתי אשר' (בני ברק, תשל"ד). (בספר תנובות ברוך – נר ברוך, עמו' קלא, כתב כי נשארו ממנו עוד הרבה כתבי יד, והרבה הערות שרשם בגיליונות ספרי רבותיו, ובספר 'דברי חיים ושלום'). הספר 'שפתי אשר' יצא לאור על ידי אחיו, הרב שלמה הלוי יונגרייז, שהיה שבוי במחנות של הרוסים במשך כשנה וחצי, ונותר לבדו בסוף המלחמה, בה נהרגו עשרים ושמונה מקרובי משפחתו: הוריו, אחיו ואחיותיו, אשתו וילדיו.

אודות חשיבות הוצאה לאור של הספר 'שפתי אשר' כתב הרב בצלאל שטערן, אב"ד קהל יראים בווינה: בודאי יש בהדפסת הספר הנוכחי מצוה רבה כי תביא תועלת רב לכל ההוגים בו להרבות יראת שמים ואהבת ה' ותורה הקדושה, ויהיה גם לעילוי נשמתו אחי[ו] הרב הגאון המחבר זצ"ל שתהינה שפתותיו דובבות בקבר. נוסף על כל רצון מעלת כבודו נר"ו גם להקים של עולם להקהלה המפוארה בעבר בעיר מולדתו קהלת סעמפעטער שנמנתה לפני השואה הנוראה על הקהלות החרדיות המפורסמות במדינת הונגריה לרבנים הגאונים והצדיקים המפורסמים זי"ע שכיהנו בו משך שנים רבות. כן בדעתו להנציח גם זכר הבעלי הבתים של הקהלה, החרדים על דבר ד' רודפי צדק וישרי לב שפעלו הרבה למען חיזוק היהדות וביסוס מוסדות התורה והחסד בקהלתם ונספו בעוונותינו הרבים בשנות הזעם הי"ד. בודאי יש בפעולה זו משום גמילות חסדים של אמת וצדקה עם החיים דורות יבואו שידעו מצדקת אבותיהם זי"ע וילכו באורחתיהם אורח חיים למעלה למשכיל, וצדקה עם המתים להציל זכרם מתהום הנשיה. ומעלת כבודו נ"י זכות הרבים תהיה תלויה בו והנה פעולתו לפניו ושכרו אתו כפול מן השמים.  

תשובה אליו מופיע בספר 'תנובות ברוך' – 'נר ברוך', עמו' קלא. גלויה משנת תרע"ד בכתב ידו ובכתב ידי אשתו, הרבנית אסתר, מופיעה באתר בית המכירות מורשת, ומכתב ממנו משנת ת"ש מופיע באתר בית המכירות תפארת.

ראה להחזיק לבך תמיד באמונה ושמחה / האחים ר' פנחס ור' יואל ויינברגר הי"ד

ב"ה

אור ליום ב' לס' מקץ כלנו בני איש אחד נחנו שנת קול מבשר טוב [תרצ"ה] לפ"ק פה סאקמאר יצ"ו.

שלום וכל טוב סלה ובריאות גוף ונפש וישוב הדעת דקדושה וכל מילי דמיטב, בכל העניינים ברוחניות ובגשמיות, לאורך ימים ושנים טובים והארת חנוכה אור המאיר, ומתחדש בכל שנה בעת ובזמן הזה, וה' יתברך יעזור לך ברוב רחמיו שתהיה תמיד בכל עת ובכל שעה ממש בלב מלא שמחה, והצלחה בלימוד התורה הקדושה פקודי ה' ישרים משמחי לב, ויקוים כך מה שברכו תלמידי ר' אמי או ר' חנינא עולמך תראה בחייך וכו' לכבוד אחינו היקר והחביב עלינו הב' הח'… ויזרח כשמש בצהרים.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה, אחי היקר טייערער ברידער זאת אני כותב לך מקודם שתתחזק ותתאמץ מאוד להיות בשמחה, ועל ידי זה בוודאי ה' יתברך ישמור לך בכל העניינים, ובטח על ה' יתברך שבוודאי ישמור לך בכל העניניים, ותחיה רגיל על לשונך בכל עת על דבר קטן וגדול ה' יתברך זאל מיר העלפן אויף דעם אין דעם ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים בכלל כל ישראל הקדושים. הנה איתא בספרים שבימים אלו מסוגל מאד נתינת הצדקה לתקן בהם פגמי נפשו, צלח רכב על דבר אמת ותתן צדקה. ותרגיל את עצמך מעט מעט בשפלות רוח, ותאמר בכל יום על כל פנים חמישה קפיטלאך תהלים בכוונה עצומה. ותרגיל את עצמך להתפלל עם פי' המלות, כי בלא זה הוא ממש כגוף בלא נשמה חס ושלום. ותתמיד בלימודך בכל האפשר, ולבקש מה' יתברך להדבק בתורה. ותראה ללמוד שולחן ערוך אורח חיים בכל יום, ותראה לקבוע לכל שיעור זמן מיוחד ועל ידי זה תהיה לך הכל בנקל ותעשה הכל בשמחה. ה' יתברך ברוב רחמיו ירחם עלינו בכל עת, לכל אחד לפי מצבו, בישועה פרטית ובישועה כללית, ונעלה במהרה לציון ברינה במהרה בימינו אמן.

כן דברי  אוהבו

יואל בן דבורה

(תולדות אהרן, ג, עמו' של"ט-ש"מ)

ב"ה

יום ב' פ' תצוה [ח' באדר] תרצ"ו לפ"ק.

חיים ושלום ובריות גופא בשלימות והרחבת הדעת לעבודת ה' יתברך לכבוד אהובי…

אחי אהובי מה אני יכול לכתוב לך חזק ונתחזק בעבודת ה' יתברך בכל מאמצי כוחינו, ולחטוף מה שיכולים "הכל ריוח" נישט ווארטען נאר ארבעטן פלייסיג לערנען, אין דאווענען מיט שמחה מיט בטחון ואמונה, נישט זארגען חלילה נאר ארבייטען, נישט ליידיג גיין חלילה, דענסמאל מוז גוט זיין. ואכתוב לך אחי אהובי מהתורה דשלוש סעודות דשבת קודש בקיצור, בתוך הדברים דיבר הרבה ממעלות העונה אמן ובפרט אמן יהא שמיה רבה, ולכוון בו הפירוש של המחזור וויטרי [מתוך פירוש מס' ברכות דף ע"ו], ואמר שזה תועלת גדול לאידישקייט ומביא להרבה טובות.

אחי אהובי העיקר הוא שתחזק עצמך בכל עת ואל תתרשל חלילה, ולא תתחבר עם לצים מדברי לשון הרע ורכילות. הגם כי אני נאה דורש ואין נאה מקיים בעוונותי הרבים, על כל פנים תקבל האמת ממי שאמרו, דער עיקר איז נישט ליידין גיין נאר טאן וואס מען קען, אני פורס בשלומך הטוב ומאוה לך כל טוב ומשתוקק לראותך מתוך שמחה.

ידידך אוהבך הקטן
פנחס בן דבורה וויינבערגער

(תולדות אהרן, ג, עמו' שמ"א)

ב"ה

יום ד' לס' השקיפה ממעון קדשך וכו' [ט"ו באלול] תרצ"ו פה סאטמאר יע"א.

שלום וכל טוב סלה ובריאות גוף ונפש ושמחת הלב, וכתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים, לכבוד אהובי ידיד נפשי חמדת לבבי דבוק כאח לי באהבה רבה אשר בעזרת ה' יתברך לא תכבה עולמית, הבחור החכם מוכתב במומד"ט… נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה, הנה אודיעך שאני ברוך ה' בקו הבריאות וכה יוסיף ה' יתברך לשמוע ולהשמיע אך טוב, נצח סלה ועד אמן.

הנה אחי אהובי זיסער ברידער ראה להחזיק לבך תמיד באמונה ושמחה, ותקיים מה שאמרו חז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר וכמובא בספרים הקדושים דאמרו הלשון לעולם, שמשמע שתמיד לא יחשה ולא ישקוט מלפקח על עצמו, ולהסתכל ולהתבונן על תחבולות היצר, שהוא ער ותמיד עומד על המשמר האיך להפיל את האדם, ועל כן העצה היעוצה שנתחזק תמיד באמונה במלכינו יתברך שמו, אף על פי שהיצר עומד עלינו בכמה מיני צער ורדיפות מכל צד ופנה, בבית ובחוץ בשבתו ובלכתו בשכבו ובקומו, ואינו מניח אותנו אפילו רגע ממש בכל מיני נסיונות, כפי שיודע ומרגיש כל אחד כמאמר חכ' לב יודע מרת נפשו, והוא בשביל אהבת ידידות עריבות מלכינו יתברך שמו ויתעלה לא שת לבו אל כל זה, ולוחם מלחמת מצוה באהבה ובשמחה, ועושה כל מה שבכוחו ויותר מזה, אז ה' יתברך מרחם עליו שיכול להוציא מחשבתו מכח אל הפועל ויוכל לנצחו, ויוכל לעבדו בלב שלם באהבה ושמחה.

על כן אחי אהובי הנה נכמרו רחמי עליך בשביל גודל צער ורדיפות אשר עברו עליך, והנה אתה צעיר לימים אבל אחי הנעים הארציגער ברידער, נא ונא אל תירא ותפחד משום דבר, רק אדרבה תתחזק ותתאמץ ביותר, ובטח בד' שבוודאי יעזור לך. רק תקבע זה האמונה בלבך כיתד שלא תמוט, וכן תבקש תמיד מה' יתברך שיעזור לך, וכן אנו נבקש, ובוודאי שירחם עלינו וישמע את תפלתינו, ובפרט בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה תבקש בדמעות שליש על זה, ותראה להתדבק בתורה הקדושה כפי יכלתך, וגם הוא יצילך מכל רע ברוחניות ובגשמיות, וגם תתן צדקה ולכל הפחות פרוטה אחת בכל יום קודם התפילה, כי הוא דבר גדול מאוד. והכל באמונה והכנעה ושמחה, ועל ידי זה יקוים הפסוק השקיפה וכו' ויאר ד' פניו אליך. אמן.

כן דברי  אחיך המצפה לראותך מתוך נחת אוהבך בלב ונפש,

יואל בן דבורה

(תולדות אהרן, ג, עמו' של"ח-של"ט)

ב"ה

יום ג' לסדר כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט [כ"ח באלול] שנת תרצ"ו לפ"ק.

שלום וכל טוב סלה ובריאות וכל מילי דמיטב בכל העניינים ברוחניות ובגשמיות וחתימה טובה בתוך ספרן של צדיקים לכבוד ידידינו אהובנו מחמד לבבינו הב' הח'… נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה, אודיעך שאנו ברוך ה' בקו הבריאות, כה יוסיף ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים לשמוע ממך ומכל ישראל הקדושים בכלל ובפרט, נצח סלה ועד אמן.

הנה כתיב עבדו את ה' בשמחה, שאם רוצים לעבוד את ד' כראוי וכיאות לפני מלכינו יוצרנו יתברך שמו, אי אפשר כי אם בשמחה, באם לבו מלא שמחה אז יכול לעשות הכל ובכוונה לעשות נחת רוח לה' יתברך באהבה. הלא אין ה' יתברך שורה אלא מתוך שמחה, ובלעדו כמעט אי אפשר לעשות שום דבר בשלימות. וידוע שאמר האר"י הקדוש זי"ע שזכה לכל המדרגות מפני שעשה כל מצוה בשמחה ובחשק, ואמר שזה הפי' תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל, דהיינו שצריך לעבוד את ה' יתברך בשמחה יותר מאילו היה לו רוב כל, ואז ה' יתברך שורה והיה לך בעזרך, תדע אחי הנעים שאתה צריך להכין את עצמך לתפלה, לדורן, ולמלחמה, לתפלה היינו שבכל התפלות תכווין מעמקי דלבך שה' יתברך יהא בעזרך, וכך תחשוב בדעתך יוצרי ובוראי תעזור לי ברוב רחמים וחסדך הגדולים כך וכך על כל דבר פרטי, ואפילו באמצע היום תאמר כך בפה מלא מעומקי דלבא, ואפילו כמה פעמים ביום תאמר כך על כל דבר פרטי, ובוודאי ה' יתברך בעזרך, ולדורן היינו שתתן צדקה כפי היכולת בכל יום, וזה סגולה נפלאה לכל העניינים אבל תתן רק לעשות נחת רוח לה' יתברך.

אחי הנעים הפוך בה ותראה לקיים את כל הכתוב בה ולא תפיל דבר ארצה בעזרת ה', וברוב רחמיו מהרה תצא מאפילה לאורה, ומשעבוד לגאולה.

כן דברי אחיך אוהבך יואל בן דבורה

(תולדות אהרן, ג, עמו' ש"מ-שמ"א)


האחים הרב פנחס והרב יואל ווינברגר הי"ד, בני דבורה, היו מחשובי תלמידיו של האדמו"ר רבי אהרן ראטה בחברת 'שומרי אמונים' בסטמאר. אביהם היה הגבאי הראשי של בית המדרש הגדול בעיר. שניהם האחים 'היו שני לפידי אש בעבודת ה' יתברך. במוחם ולבם היו רק השתוקקות וגעגועין האיך ובמה יכולים לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו'. הם נהרגו על קידוש ה' [באושוויץ] עם חורבנה של קהילת סטמאר בחודש סיון תש"ד. הי"ד.

לא מצאתי כל מקור אודותם מלבד הספר 'תולדות אהרן', ג (בית שמש, תשנ"ז), עמו' שלו-שמא.

1 2 3 13