קטגוריה: פרשת השבוע

יסוד המוסר לחפש ולחקור אחרי כל דבר אף הדברים שנראה לאדם שהוא מבין ויודע אותם. ומצינו באבות: איזהו חכם וכו' איזהו גבור וכו'. וזה גופא חידשו הוא, שהתנא חוקר בדבר פשוט כל כך כמו מושכל ראשון. ובכל זאת רואים אנו שאחר החקירה באים אנו למסקנה אחרת מהמושכל הראשון, וכמעט ההיפך. כי לפי מושכל ראשון החכם הוא מי שמלמד אחרים, והתנא אמר להיפך, כי החכם הוא הלומד מכל אדם. וכן גבור, לפי מושכל ראשון הוא זה שמתגבר על אחרים ולפי האמת הוא זה הכובש את יצרו, וכו'. נראה מזה כי יסוד בירור הדברים הוא רק הביקוש והחקירה ב"איזהו". לכן מתחיל התנא בסגנון של שאלה ותשובה שלכאורה הרי צריך לשנות בדרך קצרה, והיה לו לומר: חכם הוא כזה וגבור הוא כזה, אבל עורר לנו התנא הדרך להבנת והשגת הדבר, שזה בא רק לאחר השאלה והחקירה העצומה. וישמע חכם ויוסיף לקח בכל דבר להיות מבקש.

ועד כמה צריך האדם להיות מבקש ורוצה ללמוד, שזהו השלמת החכמה ולאו-דווקא ללמוד באמצעות ידיעה, אלא בכל עסק ובנין רוחני להכיר התועלת שתצא לו מכל אדם בעניין זה, ויתחבר עמו יחד לקדש שם שמים – אפשר ללמוד ממה שמצינו בתורה הקדושה: ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. ואמרו על זה במדרש רבה, לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל, שהרי בצלאל משבט יהודה חשוב שבשבטים, ואחיסמך משבט דן, בכל זאת לא יכול היה בצלאל לבדו לבנות המשכן אלא אם יהיה אתו אהליאב ושניהם ביחד יבנוהו. ולכאורה הדבר לפליאה יחשב: כי הרי גם תורה הקדושה מתחשבת בכמה מקומות בייחוס בסדר הדגלים מי לפני מי, וכל אחד ילך לפי מעלתו. ויותר יפלא, הרי יחוס הוא משום מעלה מסוימת: ראובן בכורי אתה – פחז כמים אל תותר, הרי איבד בכורתו ויחוסו בגלל הפחז. ואם כן למה לא יוכר השוע לפני דל?

ובמדרש רבה: ראה קראתי בשם בצלאל. ג' שמות לאדם, א. שקורין לה אביו ואמו. ב. מה שקורין לו בני אדם. ג. שהוא קורא לעצמו. ועל זה נאמר נבחר שם מהון רב טוב שם משמן טוב. ומובן שעניין "שם" הוא תוספת למעלת האדם. שם הראשון הוא מזה שנעשה יש מאין, גם הוא תופס מקום בבריאה, מפני שיש שכל נבדל שאין לו התגשמות, רק שכל בלי גוף, אבל הוא הנו גוף וממילא, תיכף בהיוולדו יש לו שם, זה שקורין לו אביו ואמו.

השם השני שקורין לו בני אדם, היינו התפתחות האדם בין בגוף ובין בשכל, שאנשים יכנוהו בשם "טוב". אילולא התפתח האדם בגופו, ויחסר לו כח הגידול – הריהו בעל-מום. וכן גם אי-התפתחות השכל – זהו מום. ומובן שאי התפתחות השכל אינה תלויה במה שיוכל להמציא בשכלו עניינים שהם לצורך גופו, כי אין לקרוא לזה שכל והתפתחות, הואיל וגם בעלי חיים מחוננים בשכל כזה ועוד יותר מאשר לאדם, כמאמר הכתוב: לך אל נמלה עצל וגו', וכי נאמר כי בעלי שכל הן, הוי אומר שאין זה שכל אלא כחות, וכל זמן שאין האדם חושב אודות שכלו אלא אודות מצבו בעולם הזה, עוד לא התפתח שכלו. ואף אם יפתח את שכלו לא לגופו אלא לשם אהבת הכבוד – גם זו איננה התפתחות, כי גם בחוקי המדינה יש ומכריחים ללמוד חכמה, וכי נאמר שיש להם אהבת חכמה? אין זה אלא שיש להיות איש בין האנשים, אולם הוא טרם חשב על שכלו – ומשום כך אין זה התפתחות השכל אלא פיתוח הגוף. ועל ידי פיתוח הגוף והשכל מושלם הסוג האנושי. וזהו השם שקורין לו בני אדם. וזהו שכתוב בקוהלת: סוף דבר הכל נשמע וגו'. היינו כל מה שיש תחת השמש, אף שיש בו תוספת השכל. "ופנותי אני" ונתתי לבי לדרוש שהיה בשכל, בכל זאת – הכל הבל, עדיין אין זה אדם, עוד לא נשתלמה אנושיותו. אך "את האלוקים ירא" יצא מכלל חשבון העולם, למעלה מן השמש, זה כל האדם.

אולם בכל זאת, האדם יראה לעיניים, מבין מהו טוב ורואה עליו טוב, אבל הוא עלול לטעות, כי אני ה' חוקר לב. והעיקר מה שהוא קורא לעצמו, והיינו אפילו כל העולם אומרים עליך כי צדיק אתה, היינו שעד כדי כך הגיע בשמו, עד שבני אדם קורים לו "צדיק", בכל זאת תהיה בעיניך כרשע, היינו שצריך אתה לראות לפניך רוחניות כזאת שתאמר שלפי רוחניותי הנני כרשע, עדיין לא השלמתי חוקי, בטח בני אדם טועים בי, ותכשיר עצמך להיות צדיק, זהו השם שקורא לעצמו. ועל זה נאמר: טוב שם משמן טוב – ראה קראתי בשם בצלאל, היינו שהגיע לשם העצמי והקב"ה הסכים לזה, ולא עוד אלא "וימלא אותו ברוח אלקים – בחכמה, בתבונה וגו'", אילו הזה אדם יודע על בוריה כל חכמת הברזל והעץ, היה אז חכם גדול, ובצלאל ידע הכל: בזהב, בכסף ובנחושת, בכל מלאכת מחשבת. אין חכם כמוהו. יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. יודע היה לבנות היכלי מלכים וידע סוד בריאת שמים וארץ .אולם בהגיעו לבניין המשכן אמר לו הקב"ה: לא תוכל עשהו לבדך, תיקח שותף שיהא פחות ממך, דל הוא, משבט דן, ושניכם תעשוהו, למרות שאתה חכם בכל וגם יש בך רוח אלוקים להורות, יודע אתה האותיות שבהן נבראו שמים וארץ, בכל זאת עדיין לא גמרת בחינתך האחרונה, לא השלמת את שלך שכבר תוכל לעשות את המשכן לבדך, אלא ביחד עם אהליאב ולא יוכר שוע, ביחד תעבדו! זוהי הבחינה האחרונה, לדעת להסתדר עם השני, ואז כל החכמות והידיעות יבואו במקומן ויוכשרו בכל אשר תפנה. וזהו שאמרו: ואתו אהליאב בן אחיסמך לקיים מה שנאמר לא ניכר שוע לפני דל.

והנה הגבור הוא זה הכובש את יצרו, מכיר תרמית היצר וכזביו כי הכל הבל שלא נתעה, ואין כאן אלא דמיון מעלמא. ועד כמה שזוהי ממשלת הדמיון שכעבור רגע כל אחד מכירה, נוכל לראות ממעשה העגל. אשר תמוה הוא לכל, מה ראו על ככה ומה הגיע להם מהמעשה הזה. ואם נתבונן בפרטיות הדבר, תהיה זו פליאה שאין פותר אותה: שבתוך ארבעים היום של מתן-תורה, עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, ומיד "הורד עדיך מעליך", שפשטו מעליהם את הכתרים אשר הלבישום במתן תורה, וכמאמר חז"ל: ששים רבוא מלאכי השרת ירדו והלבישו כל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד "נעשה" ואחד "נשמע", והרי מלאך אחד יכול היה להלביש לכולם את הכתרים? אלא מוכרחים אנו לומר שהיה בזה עניין נשגב עד שכל כתר היה שליחות בפני עצמו והיה צורך בשליח מיוחד לכל כתר. וכעת איבדו את המתנה הזאת. ומה גם שהימים הללו היו הימים הנבחרים שמשה רבינו עליו השלום נמצא בשמים לקבל הלוחות, וגם זה השליכו אחור. ולא עוד, אלא "ויבן מזבח", הבין מהזבוח שהרגו את חור והיה מתיירא שלא יקוים בהם "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", כל כך היה בוער בקרבם כיקוד אש, הם הרגל חור, ועמדו להרוג גם את אהרן, המובחר שבעם, "אוהב שלום", אם הוא לא יסכים אתם. הנה עד היכן הגיע הבולמוס!

וכל כך למה? מה הרוויחו בזה? "ויצא העגל הזה"! תופים ומחולות! השמחה הייתה במעונם שהשיגו את רצונם אשר בחרו בה. והרי פליאה גדולה היא איזו תאווה יש בזה? על מה ולמה אתם מחריבים עולמות והורגים נפשות? אין לנו על כך שום תירוץ. ואמנם נכון הדבר, כי לאחר שחז"ל בטלו יצר-הרע של עבודה זרה, ממילא רחוקים אנו מלהבין את הרצון המוזר הזה, אין כאן בית אחיזה שכלי אלא רצוני, וכשבטל הרצת לא נשאר מה להבין, ולכן נראה לנו הדבר כה מוזר, משום שכל רצונותיו של האדם אין להם מבוא בשכל אלא זה עניין של רצון בלבד.

ועתה נתבונן, אם כי מציאות היצר עדיין נמצאת בנו ובכל זאת על אותו חלק שבטל מאתנו מביטים אנו כעל שטות בעלמא. מעתה מה יהיה לעתיד לבוא, כשיבטל היצר הרע לגמרי, כמאמרם שהקב"ה יביא את יצר הרע וישחטו, איך אנו נביט על כל מהלך האדם אשר מקורו ברצון. ונשאל את עצמנו: למה תדאג ולשמחה מה זו עושה, אחרי מה תרדוף ותבלה ימיך, מה קרה כאן ובמה התעניינת כל ימיך? הרי יביט על כל זה כפי שאנו מביטים כעת על המחולות סביב העגל.

וזה כל האדם להכיר הדמיון ולעמוד חזק כסלע איתן בלב ים, לחיות רק חיי שכל.

(תורת המוסר, עמ' 151)

הרב אברהם זלמנס (זעלמאנס, ר' אברהם מירער), ראש ישיבת בית יוסף בוורשה, הגאון בתורה ובמוסר, נולד בסביבות שנת תרמ"ב (1882) בעיירה מיר שבמחוז וילנה, בה כיהן אביו, הרב נפתלי הערץ, כדיין ומורה הוראה. מצעירותו ניכרו כישרונותיו ויראת ה' הטהורה שלו, ועוד בימי נערותו ראו שהו מבני עליה המועטים והיו שקראו לו "דער מירער צדיק". הוא למד בישיבת סלובודקה מרבותיו, הרב יצחק בלזר והרב נפתלי אמסטרדם, שלמד אתו בקביעות את "קצות החושן".

בשנת תרס"ה (1905) עבר ללמוד בנובהרודוק והקדיש את חייו לתורה ולמוסר, על פי שיטתו המוסרית של רבו המובהק ה"סבא מנובהרודוק"ר' יוסף יזול הורוביץ זצ"ל. ה"סבא" אמר עליו פעם "היה כדאי לי כל העמל והיגיעה של עשרות השנים, הסבל והדחק שסבלתי בימי חלדי, ואם רק הצלחתי לגדל תלמיד אחד כזה היה כדאי כל עמלי". הוא היה כולו קודש, למד בהתמדה יומם ולילה והתפרסם כאחד מגדולי התורה בדורו, המלא וגדוש בתורה וביראה. כל ימיו הקפיד ללמוד שעה מוסר תיכף אחר התפילה. הוא עזר ל"סבא" לייסד ישיבות ברוסיה, ונדד ברחבי רוסיה עמו תוך שהוא מתמיד ללמוד וללמד שיעורים בהלכה ובמוסר בישיבות הרבות. הוא נשא לאשה את אחותו של הרב אברהם יפהן והיה גיסו של הרב יצחק הלפנד, ראש ישיבת 'בית יוסף' בפולטוסק, הרב זלמנס מונה לעמוד בראש הישיבה ברוסטוב ולא רצה לקבל משכורת מקופת הישיבה, עד שה"סבא" הכריחו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בקיץ תרפ"ב (1922), בשל התגברות הרדיפות נגד הדת מצד השלטון הרוסי  שעמד לסגור את הישיבות ולאסור את הרבנים ואת תלמידיהם, הוכרחו הישיבות לברוח מרוסיה, ולהבריח את הגבול, "אז בא הרה"ג מו"ר ר' אברהם זעלמאנס שליט"א (הי"ד) עם ישיבתו מעיר רוסטוב על נהר דן, שהוכרח לברוח משם מחמת המציק על דת קודשינו" (אור המוסר, י"א, עמ' פה). עם שובו לפולין, כיהן כראש ישיבת "בית יוסף" בוורשה, עד לחורבנה בימי השואה. גם כשסבל מעוני ומפגעי הזמן, המשיך בעבודתו ובדרכיו וקבל הכל באהבה.

לאחר פטירת ה"סבא" היה הרב זלמנס ה"אורים ותומים" של תנועת נובהרדוק בגולה, שנודע כאיש קדוש וטהור, החי בפרישות מופלאה ושקוע בעבודת ה' בכל הוויתו. בהיותו ראש ישיבה בוורשה היה יוצא בקיץ לפרברי וורשה, לצורכי התבודדות ובריאות הגוף, והשתכן תמיד בדירה רעועה. מלבד שיחותיו הקבועות בישיבה, ברבים ובחבורות, לא היה מרבה כל כך בדברים עם יחידים, כי היה עסוק ביותר בשלימות ותיקון נפשו ובהתעלות בתורה ויראה.

הרב אברהם היה מתבודד הרבה תוך שהוא לומד מוסר בהתלהבות עצומה. הוא קרא למלחמת חורמה ביצר הרע באמצעות לימוד תורה תוך התעמקות בהלכותיה ובכוונת מצוותיה, ותוך ביטחון מוחלט בקב"ה. בשנת תרפ"ה (1925) חתם עם חבריו על תקנות החבורה בביאליסטוק בה נקבע "שאין נקרא חבר החבורה אלא רק מי שמקבל על עצמו בלי נדר שיהיה לו ב' שעות בדידות בכל יום במקום מיוחד שיעסוק אז בענייני השלמות שנוגע לעצמו, כמו לימוד המוסר והלכות ותפילה וכדומה, ומכל משמר ישמור התקנה הזאת שיחשב למקור לכל פעולותיו וענייניו".

הרב אברהם שאף לעלות לארץ ישראל והיו לו געגועים חזקים אליה. למרות שהצליח פעמיים להשיג רישיונות עליה, לא התאפשר בידו לעלות בשל עיכובים שונים ובשל פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא הסתתר עם בני משפחתו ובהם חתנו, הרב אברהם שאול סקלסקי הי"ד וכל משפחתם הגדולה, עד שנהרגו כולם בהפצצות מן האוויר בידי הנאצים ימ”ש.

מתורותיו נשתמרו כמה מאמרים, ובהם: קבלת עול מלכות שמים (אור המוסר, ב, עמ' קיט. אור המוסר, יד, עמ' כא. וכן באוהל יוסף, שנה ז חוברת ב, עמ' 44), שבירת המדות (אור המוסר, ח, עמ' כא), חקר תכלית היצירה (אור המוסר, י, עמ' כ), רחמנא ליבא בעי (אור המוסר, יא, עמ' כח), חיי החכם תפלה ארוכה (אור המוסר, יב, עמ' כ), "ההתלמדות" (אור המוסר, טו, עמ' ח), דרך הבטחון (חיי המוסר, א, עמ' ג), יום הזכרון (חיי המוסר א, עמ' לד), חדשו מעשיכם (אור המוסר, טז, עמ' יח), דרך החכמה (דרך המוסר, תשי"ט, עמ' 151), אזיהו גבור הכובש את יצרו (מתוך מכתבו המובא באור ישראל, עמ' תג), דברי חיזוק לאחר חג מתן תורה (בית חיינו: לימוד התורה והמוסר, עמ' פו), ניסיון השמיטה (בית חיינו: עבודת התפלה, עמ' עב).

מקורות: תורת המוסר (תשי"ט) עמ' 151, צהר ליוסף דף ד, גילת מאיר עמ' ריט, דברי בינה ומוסר עמ' 16, דבריהם זכרונם עמ' 3, ועוד.

בפרשת בשלח על פסוק "כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק", דאמרו חז"ל מגילה דף י"ג כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. עיין שם. ובתוספות שם דלא קרא אותן בשביל שבאו משבט יהודה, אלא אף משאר שבטים. עיין שם.

ויש לומר הטעם דאמרו בברכות דף ז' עד לאה לא היה אדם שהודה להקב"ה, שאמרה הפעם אודה לה'. ופירש רש"י שם עיין שם. והנה כתיב בפרשת האזינו "צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך", ופירש האוהל יעקב במשל דהקב"ה נתן בטבע בני אדם השכחה, דאם לא כן לא יתנחם על מתו וכדומה ולא ישא אשה וחייו אינם חיים. אבל האדם חס ושלום שוכח להקב"ה כביכול. וזהו שאמר צור ילדך  תשי, זה לטובתו, אבל אתה ותשכח אל מחלליך. עיין שם הדבר, ודברי פי חכם חן.

וזה ממילא לתא דעבודה זרה ואבזרייהו, דמי ששוכח חס ושלום על בורא עולם, הוא בסכנה גדולה. אבל מהשם יהודה נלמוד, אדרבה, שלא יהיה כפוי טובה כהנ"ל, אלא צריך להודות להקב"ה על כל חסדיו שעושה עמנו, כמאמר חז"ל ברכות הנ"ל, דין נלמוד מלאה, ושפיר אמרו כל הכופר בעבודה זרה כהנ"ל דאינו כפוי טובה חס ושלום ואינו שוכח כי חסד אל כל היום, זה נקרא יהודה, על שם שנתנה לאה לבנה שם יהודה להודות לה' יתברך. ודו"ק.

נחזור להנ"ל דאם מצערין העבודה זרה את ישראל, הוא כביכול צער להקב"ה, דכל הכופר בעבודה זרה הוא בשביל יהודה, שנותן הודיה להקב"ה ולא לבשר ודם, כמו שכתוב "על עמך יערימו סוד" וכתיב "כי נועצו לב יחדיו, עליך ברית יכרותו", ו"למה יאמרו הגוים וכו'".

וזהו שאמר "כי יד", כי מה שעשיו רודף אחר יעקב בברכתו "הידים ידי עשיו", כפירוש רש"י על פסוק "פן בחרב אצא לקראתיך", שהמה מתגאין על מה שנתברכו מיצחק אבינו "ועל חרביך תחיה", הוא לא לנו החרפה, כי אם כביכול על מלך מלכי המלכים "על כס יה", ועל כן מלחמה לה' בעמלק צריך הוא ללחום עמהם שיתגדל ויתקדש  שמיה רבה. אמן כן יהי רצון.

(אהל משה, פרשת בשלח, עמ' 109-110)

'ואגדלה שמך', מ"י 'מרדכי יצא לו מוניטין שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה כי שמעתי מבני הנחמד ר' משה אליעזר נ"י לפרש דברי מ"י במגילה איש יהודי היה, חד אמר שהיה צדיק מתחילתו ועד סופו, וחד אמר כל מקום שנאמר 'היה' ראה עולם חדש. ופירש בני הנ"ל דלא פליגי, דכבר אמר שלמה המךף 'רש ועושר' וכו', שהם ב' נסיונות שקשה לעמוד בהם. והנה מרדכי כשראה שק ואפר היה צדיק וקבל הכל מאהבה, ואחר כך כשהלך בעטרת זהב וראה עולם חדש היה גם כן צדיק גמור ממילא, היה צדיק מתחילתו ועד סופו. וכן הכוונה כאן דזה היה מוניטין שלו שק ואפר מכאן, ועם כל זה היה צדיק. ועטרת זהב מכאן, ועמד בצדקו גם בנסיון העושר.

(מתוף ספרו של אביו, הרב שמואל דאנאטה, "חידושי שמואל הרמש"י" עמו' ז:-ח)

הרב משה אליעזר דאנאטה (דונאט), נולד לאביו הרב שמואל, בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרפ"ב כיהן כר"מ בטופולצ'ן, משנת תרפ"ו כיהן כאב"ד של עיר חדש ומשנת תרצ"ג היה רב החברא קדישא בפרסבורג. מחבר ספר "דבורי אמת – הלכות שמחות וש"ת" [תרצ"א] וספר "אהל משה" – ב"ח על מאמרי חז"ל [תרח"ץ]. בהסכמות ספריו הנלהבות כותבים עליו גדולי דורו "הרב הג' מעוז ומגדול חו"ב משנתו זך ונקי מוכתב בנימוסין וכו'", "ידידי הרב הגאון הגדול חו"ב טובא משנתו זך ונקי מחבר חבורא חכימא משיב מלחמתה של תורה בסברא יקירא ובפלפלא רבתא איש יקירא מפורסמא רבתא","ידידי הרב המאור הגדול לממשלת התורה אוצר בלום". הרב נספה בשואה עם משפחתו באושוויץ.

מקורות:  חכמי הונגריה עמ' 456-457, החתם סופר ותלמידיו עמ' תרנ"ב, דף עד במאגר השמות ב"יד ושם".

עצה נכונה שלא תופסד המצוה מחמת גאוה וכדומה, באם יחשוב שאי אפשר לו לבוא לשום מצוה ומדרגה רק על ידי הצטרפות עם חברו, וכידוע בזה בספרים הקדושים, זאת יביאהו לידי זה שלא יתגאה, כיון שלא יוכל לעשות מאומה יחידי רק על ידי הצטרפות עם חברו, ואם כן במה נחשב הוא, ולא רק על ידי הצטרפות עם אנשים וגדולי ערך אפשר שעבודתו ותורתו יתקבלו, אדרבה גם לפחותי ערך יצטרך. וכמו שאומרים בשם הגאון הקדוש הרבי רבי אלימלך זי"ע, שאמר תשעה ר' ר' מלך עדיין אין מניין, ועשרה ריקים ופוחזים הם עדה, ואפשר לומר קדושה וברכו. ודברי פי חכם חן…

והוספתי עוד בשבת קדש פרשת תרומה, הפסקה בין שקלים לזכור, דהנה ההפסקות [הן הפסקות ממש בין] פרשה לפרשה, דהנה שקלים מרמז לשפלות, מחצית השקל מרמז שכל אחד ואחד הוא רק חצי [ויש בכך כדי] למחות גאות וגבהות. עמלק גימטריה ר"ם. מחה תמחה זכר עמלק, על ידי שלא תשכח, שלא [תשכח מאין] באת ולא תתגאה, בזה תמחה עמלק.

וראיתי בסידור ישועות ישראל דבר נחמד מהגאון הקדוש מאיסטראווצא [זצ"ל, במשל] בעל התל ובעל החריץ, ידעו שכל זמן שמרדכי נכנע ואינו מתגאה הוא מבטל [את הגזירה, ובא היצר הרע] לייעץ להמן שהגאות אשר יש בלבו יכניס במרדכי היהודי [קח] את הלבוש ואת הסוס [ועשה] כן למרדכי, דהיינו כמו שאתה מתגאה, הכנס בו גאווה, ואל תפל דבר מכל אשר דב[רת לקיים] חס ושלום עצתך מה שייעצת על ישראל, כיוון שמרדכי יפול חס ושלום ממדרגתו. אבל מרדכי לא [נפל בפח אלא שב לשקו ולתעניתו, ולא בא לידי גאווה, ואדרבה. ועל ידי זה נתרומם קרן ישראל. מצ[וות] שקלים וזכור הכל חד, לעורר בלבבנו מדת ענווה ושפלות, ופרשה זו הפסקה, עניין המשכן המרמז לזה תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, בא לרמז לזה לתקן מעשינו לפני אדון הכל יתברך שמו. הרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלמה מתוך נחת רוח דקדושה וטהרה וכל טוב סלה אמן כן יהי רצון.

(שמן למנחה, פרשת תרומה)

והיה בהניח ה' א' לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח. הנה ענין עמלק היה צריך לעורר את אות היהודים אשר שוכחים לגמרי שהם יהודים, ורוצים להתבולל בין האומות, וכדי להזכירם שהם יהודים מעמיד להם מלך קשה כהמן, כאשר הניסיון הוכיח. ועל ידי זה באים האובדים מארץ אשור והנדחים, לבל ידח ממנו נדח. וזהו מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ולכאורה לדור דור הוה ליה למימר. אבל העניין הוא שמדור דור עד עתה היו בעוונותינו הרבים תמיד מתבוללים כאלה אשר על ידיהם הוצרך לעמלק. אבל כאשר יעביר ה' רוח טומאה מן הארץ ויניח לך מכל אויביך, אז תמחה את זכר עמלק, כיון שלא תשכח, שאתה יהודי, וממילא לא יהיה צורך למלך קשה כהמן, אשר יזכירך על ידי עמלקים. ועיין חתם סופר על התורה פרשת תצוה דף ס"ד ע"א מדפי הספר ד"ה ואתה תצוה, זה שאמר הכתוב ואתה תאיר נרי, ה' א' יגיה חשכי, דכל זמן שיש קצת נר אין צריך להסרת הטבעת, כי הנביאים יחזירום למוטב, וזה דאל תשכח לגמרי וממילא לא יהיה צורך בעמלק, על כן תמחה את זכר עמלק, והבן.

(שמן  למנחה פרשת כי תצא)

הרב הגאון הצדיק המפורסם אשר אנשיל ווייס הי"ד ב"ר משה שלמה, היה תלמידו של בעל ערוגת הבושם, ושימש כאב"ד קהילת ס' נאדיפאלו והגליל בטרנסילבניה. שני התלמודים, בבלי וירושלמי, וארבעת חלקי השולחן ערוך היו שגורים על פיו בלשונם ממש. בעודו צעיר היה ריש מתיבתא באוהעל, שם הרביץ תורה, שקד עם תלמידים הגונים וחידש חידושים בפלפול ובסברא. כל ימיו המשיך לעסוק בענווה בהרבצת תורה בכתב ובעל פה, בדרשות ומוסר, בהוראת תלמידים ובתשובות לגדולי ישראל. חידושיו מימי זקנותו אבדו בימי השואה. שארית חידושיו התפרסו מתוך קונטרסים כרוכים בכריכה קשה ושמורים היטב, מתוך העתקי מכתבים ומתוך קרעי כתבי יד בלואים בספרים "שמן למנחה על סוגיות הש"ס" (תשכ"ט) ו"שמן למנחה – שרידי דרוש ורמזים על התורה" (תשמ"ט). בהסכמות לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל כי "הם פלפולים נחמדים האמורים בטוב טעם ודעת ומאוד נהניתי מהם". והרב חיים אלעזר פרידמן כתב בהסכמתו על מעלת פרסום תורות אלו: "בפרסמו ספרו זה שיש בהם דרושים ודברי מוסר, מובנים לכל ת"ח, וניתנים לאמירה ולמסירה, על ידי כך יתעורר זכרו הקדוש, ויהא בוודאי, לזכות גדולה, כמו שאמרו חז"ל כל האומר שמועה מפיו שפתותיו מדובבות בקבר, כמבואר ביבמות דף צ"ו. ועיין בהקדמת שו"ת העמק שאלה שכתב, הטובה הגדולה אם לומדים בספר של רבו שנפטר, שעל ידי זה נחשב הרב כאילו חי ממש…ועיין בבני יששכר כסלו מאמר ג'… ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, רצונו לומר שאז שבח על הנפטרים אם ישנם בחיים שלומדים את תורתם, וזה מן החיים אשר המה חייים עדנה… ואפשר שאם לומדים תורתם אז שפתותיהם דובבות, רצונו לומר שעל ידי זה שאומרים שמועה מפי צדיק נחשב שיש הדיבור המשפיע מהתלמיד חכם".

בהקדמת הספר כותב בנו:

"והנה באו אותם רשעים ארורים והשמידו את כל אוצרו יחד עם אנשי ביתו. אותו את בני ביתו ואת אנשי קהילתו, גדולים וקטנים, אנשים נשים וטף רצחו, ואת ספריו השחיתו. ואם כי אין להשוות את ערכה של יצירה ספרותית ותהיה חשובה ביותר, לערכן של נפשות זכות וטהורות, שנרצחו בתכנון מדויק, הרי מקור הרשע אחד הוא. האם יש מילים לתאר את עצמת הזוועה ואת גודלה של הרשעות? או האם יש מקום לניחומים? ברם על אלה ששרדו מן הגהינום ההוא, לקיים את אשר נותר ולהקים בהם מצבה במקום מצבת אבן, לזכר הקדושים, ולקיים עד כמה שאפשר את השרידים ששרדו מדבריהם, שנאמרו מתוך לב אוהב ורחום ומתוך שכנוע פנימי רב…

אינני יכול שלא להזכיר את תפילותיו האחרונות שהתפלל בדמעות שליש בדרכו האחרונה, למן הדרשה האחרונה לפני הגירוש עד שעתו האחרונה ממש, וביקש רחמים על הבנים והבנות והנכדים ועל בני עדתו שהיו באותה רכבת, ועל כל אלה שהיו מפוזרים ברומניה הסמוכה ובמחנות העבודה בתוך הונגריה, שיחוס ה' עליהם ויציל אותם מצפורני הרשעים, ואז לא ימחה גם שמו ושם זכרו מישראל. וגם כי ננעלו שערי שמים מעבור תפילה באותן שעות קשות ואכזריות, שמא עשתה תפילתו רושם לשליש ולרביע ובזכותה ניצלו אלה מאתנו שזכו להינצל".

בי' באייר תש"ד (03/05/1944) גורשו יהודי שאמלוי לגטו, ובהמשך גורשו לשם עוד ועוד מיהודי המחוז, ובהם יהודי נאדיפאלו, שם סבלו כ-8500 היהודים מתנאים חיים קשים וסדיסטיים. בערב חג השבועות תש"ד החל גירושם של  יהודי הגטו ברכבות אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך החודש בוצעו עוד שני משלוחי מוות, והגטו חוסל. בין הנספים היה הרב אשר אנשיל הי"ד עם רבים מבני משפחתו ומבני קהילתו. הי"ד.

ראה "מבוא לתולדות המחבר הי"ד" בספר שמן למנחה על סוגיות הש"ס.

נכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי"ד, סרן אבנר יהודה ב"ר אברהם יהושע אפרתי הי"ד, בוגר ישיבת הדרום, קצין שהשתחרר משירות סדיר בנחל המוצנח והחל את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, היה מפקד מעוז "מפרקת" בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא לחם בגבורה, במשך מספר שעות, לעצירת הסתערות המצרים ולמניעת כניסתם למוצב, תוך שהוא מחפה על חייליו. גם לאחר שנפצע קשה, הוא המשיך להילחם באומץ לב ובמסירות, וסירב לפינוי, עד שנהרג. על מעשה גבורתו ואומץ ליבו זכה ב"עיטור העוז". אבנר השאיר אחריו אישה, הורים, אח ושתי אחיות. בעת נפילתו הייתה אשתו בהריון, ולאחר ארבעה חודשים נולדה בתו אביגיל.

חסד שביראה

בשעה שברא הקב"ה את האדם, נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן, אמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי (קהלת רבה פרשה ז).

אמרו חז"ל, כשבא הקב"ה לבראות את האדם, נמלך אם לבראו מן הכחות העליונים או מן הכחות התחתונים, כדי שיהא שלום בבריאה. לבסוף ברא אותו מן העליונים ומן התחתונים. הדא הוא דכתיב וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה – מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים – מן העליונים (בראשית רבה י"ב). פירוש הדברים; האדם הוא מזיגה מכוחות העליונים והתחתונים. הוא כולל ומרכז בתוכו את ההוד וההדר שבאצילות העליונה, יחד עם הכיעור והשפלות שבכחות התחתונים. בשכנות עם נטיות, מדות, וכוחות הבעלי חיים דרי מטה שוכנים, כבוד באדם גם חכמה בינה והשכל, כחות המלאכים המוני מעלה.

מה שהאדם הוא קטן לגבי הבריאה, הוא רק ביחס הכמותי, אבל ביחס האיכותי ושווי הערך – האדם הוא עולם גדול, וכל הבריאה כולה היא עולם קטן נגדו. "גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת" (סנהדרין צ"ג).

לא רק שגדול ערכו בין שאר הנבראים, אלא הוא העורק המרכזי בבריאה כולה. כל הנבראים ממעמקי תהום עד גבהי מרומים, צבא השמים וכל שוכני ארץ, מקושרים בשפע נימים באדם. עשה מצוה אחת, עולה ומעלה את כל העולם אתו. עשה עבירה אחת, נתקלקל, וקלקל את כל הבריאה אתו.

כל הנבראים כולם, התהוותם וקיומם הוא רק בשביל האדם. ממנו יניקתם. "אפילו בשביל צדיק אחד כל העולם קיים, שנאמר, וצדיק יסוד עולם" (יומא ל"ח). בשלמות האדם, שהוא יסוד העולם ממש, משתלמת כל הבריאה. בחרבנו גם היא נחרבת. כמו כל דבר ששלמותו וקיומו תלוי ביסודו ובמקור יניקתו, נתערער היסוד, נופל כל הבניין. נסתם מקור יניקתו, נצמק הוא ונפסד.

על ידי חטא האדם, לא רק שמשנה הוא את צביונה של הבריאה, לא רק שמקלקל הוא את צורתה, אלא כמה מאבריה נצמקים וחלקיה נפסדים ונאבדים. על ידי החטא הראשון בלבד נאבד גן-עדן מן האדם (עיין בפירוש המשניות להרמב"ם פרק חלק בסנהדרין, שגן עדן הוא מבחר הארץ שנטמן ועתיד הקב"ה לגלותו לעתיד לבוא). נגנז אור שבעת הימים, והארץ יורדת ושוקעת במעמקי הקללות. "ארורה האדמה קוץ ודרדר תצמיח".

ואם חטא של אדם הראשון כך, מה נורא הוא החורבן ההולך ונתווסף מיום ליום, משעה לשעה, על ידי רבבות חטאים של כל אחד מבניו, במשך הדורות הרבים מאז ועד עתה! האם דווקא באדם הראשון היה טבוע הכח והיכולת להביא בחטאיו חורבן וקלקול בבריאה כולה, ובחטאינו אנו לא? הלא בני בניו של אדם הראשון אנו, וכל הכחות שהיו בו נמסר לנו. "ברא כרעיה דאבוה". וכמו חטאו של אדם הראשון, כן חטא שלנו יש בכחו להחריב ולקלקל את כל העולם. את זה מצינו מפורש בחז"ל (ת"כ), הובא בפירוש רש"י ויקרא, זה לשונו: רבי יוסי אומר אם יש את נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטווה אלא על לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו! וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורעניות, הוי אומר מדה טובה. אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ועל דורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפיגולין והנותרות, והמתענה ביום כיפור, על אחת כמה וכמה, שיזכה לו ולדורותיו, ולדורי דורותיו, עד סוף כל הדורות. עד כאן לשונו. הרי רואים בעליל, מדברי רבי יוסי, שיש בכוח חטאינו להביא חורבן ומיתה לעולם, כמו בחטאו של אדם הראשון, שהרי מזה הוא עושה הקל-וחומר על מדה טובה המרובה שלנו.
הבריאה, גם אחד שנתקלקלה ונתקללה עבור חטא האדם, גן-עדן היתה, לגבי עולמנו אנו היום. אמרו ז"ל: ד' דברים נשתנו בימי אנוש, ההרים נעשו טרשים, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהם של בני אדם כקופין ונעשו חולין למזיקין (ילקוט שמעוני בראשית ל"ט).

בימי אנוש התחיל בשר המת להרחיש, אבל לפניו – אף לאחר חטא אדם הראשון וקלקול הבריאה – לא היה בשר המת מרחיש רמה ותולעה, כי קודם חטא אנוש היה בשר הגוף עדיין רוחני במדרגה כה גבוהה, שלא חל עליו שום סרחון, רק מימי אנוש והלאה, שנזדהם בשר האדם בחטאיו, נתגשם בהחלט, עד שרמה ותולעה שולטים בו.
אין לבו מושג מקלסתר פניו של האדם קודם חטא אנוש. חז"ל מעידים שפנינו לגבי הלז כקוף בפני אדם. עד כאן "בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות וכו'" (שם). כיון שאבדנו הצלם הקדוש, דמות דיוקנו של מעלה, המפיל יראתו על כל הנבראים, ערומים נשארנו ונעשינו חולין לגבי מזיקין.

אין לך דבר בעולם שתהא סיבת קיומו מצומצמת בעצמיותו הוא, ולא תהא תלויה בגורמי היצירה שלמעלה הימנו. "אין לך עשב בארץ שאין לו מזל ברקיע שמכהו ואומר לו גדול". כל הנמצאים בעולם משתלשלים מסיבות כל הסיבות על ידי דרכי התהוות ארוכים, עד שמתגלים לפנינו בעולם הגשמי. אם חטא מקלקל את הבריאה, אינו פוגע רק ישר בנמצאים התחתונים, אלא הוא מחריב קודם את כוחות היצירה הרוחניים, סותם את צינורות השפע של מעלה, וממילא נפסק מקור יניקתם של הנמצאים השפלים בעולם התחתון. אם על ידי חטא אנוש נשתנה בשר גוף האדם, וקלסתר פניו, הוי אומר – לא בשר האדם לבד נשתנה, אלא יחד עם זה ולפני זה נשתנו כוחות היצירה העליונים, והגורמים השמימיים המקושרים להתהוות גוף האדם. חטא של אנוש גרם לא רק שינוי וקלקול בגוף האדם, אלא חורבן וקלקול בכוחות ההשפעה העליונים.

איתא ברמב"ן פרשת בראשית שעד המבול היו בני אדם חזקים, והיו יכולים לחיות אלפי שנים, ואחר המבול נתקלקל אויר העולם ונתקצרו ימיו עד ד' מאות שנה. בדור הפלגה נתקצרו ימיו עד מחצה, ופלג לא חי כי אם שתי מאות שנה. כך נופלת הבריאה, ומתקלקלת יותר ויותר, ורמת החיים יורדת מדור לדור.

מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות (סוטה מ"ח). מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדים מאוצר הטוב (בבא בתרא כ"ה). הרמב"ן בחוקותי ז"ל: הגשמים בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב, והמעיינות והנהרות טובים. ויהיה זה סיבת בריאת הגופים, והפירות ירבו ויתברכו בהם, ולא יחלה האדם, ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם, וימלאו ימיהם. כי בהיות הגופים גדולים ובריאים, יתקיימו כימי האדם. עד כאן לשונו. ברכת כל תולדות הארץ, קיום ובריאות הנבראים, תלוי בגשמים. אם אין הגשמים יורדים מאוצר טוב, ולא ירד הטל לברכה, הרי נתקלקלו מקורות השפע, נשחתו כל תולדותיו, ונחרבה כל הבריאה כולה. הארץ אינה מוציאה פירות , האדם הולך ונתקטן, נתמעטו הלבבות וירדה חולשה לעולם. וכאז כן גם עתה. כל מה שיוסיף האדם לחטוא, וכל מה שירבו הדורות לפשוע, כן יורדת הבריאה מטה מטה. מחריב הוא למטה, ומקלקל למעלה. וכל אלו המלאכים נושאי וגורמי שפע ה', וכל צינורות ההשפעה על עולמנו מצטמקים ומתמעטים, והאדם אינו נהנה מן החיים.
אמרו חז"ל מיום שחרב בית המקדש נתמעטה פמליא של מעלה (חגיגה י"ג). מיום שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות (שם). רגילים אנו לעבור באדישות על מאמר זה. אבל הלא מתוך דבריהם אלו בוקעת ועולה אנחת הבריאה, שוועת העליונים ותחתונים הנמקים בחטאיו של האדם. אלו הן האנחות האיומות של הבריאה הנאנקה כשהיא נופלת לפי תהום. אנחות שאין אוזננו רגישה לקולטן, מתוך מהומת חיינו הארורים.

האדם אינו עומד תמיד על מדרגה אחת. או שהוא עולה או שהוא יורד. כל עליה וירידה פועלת את פעולתה המיוחדה בבריאה. כמו שאמרו חז"ל באבות, דבר בא לעולם על עינוי הדין ועל עוות הדין, חיה רעה באה לעולם על שבועות שווא. הרי שכל עבירה גורמת את פורענותה וענשה היא, באפן אחר מחברתה. הנה פעולות העליות והירידות סותרות זו את זו, וגם את עצמן. כל אחת משונה פעולתה מחברתה. וכשהאדם מתחלף כל רגע מטוב לרע, ומרע אחד לשני, הוא מטריח את קונו לסדר את העולם בצורה המתאימה ועולה מכל התמורות הללו. וכמה אנשים בעולם! וכל אחד יש לו חליפותיו המיוחדות על פי פרטי הנהגתו, בין לטוב בין לרע, הפותחים ונועלים רבבות שערי שפע בעולם. אין זה אלא בכוח חכמתו העליונה, שאין חקר לתבונתו לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכאמור בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים.

אדם שוכב לישון. כשמשכים בבקר סובר הוא שמצא לפניו אותה התבל שהשאיר תמול בשכבו. אינו מכיד שהעולם אחר הוא לגמרי היום. "אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו". כשאדם מושלך בבור שחודר לתוכו אור היום, מכיר הוא כשמעמיקים את הבור, שהרי מקודם ראה קרני השמש ועכשיו נעלמו מעיניו. אבל כשאדם מושלך בבור שמעולם לא חדרו לתוכו קרני השמש, אינו מכיר כשמעמיקים את בורו, שהרי מקודם היה חושך ועכשיו חושך. בין חושך לחושך אין עינו יכולה להבחין. כשגרשו את אדם הראשון מגן עדן הכיר נפילתו הנוראה, מפני שמקודם ראה את האור הנפלא, שהסתכל בו מסוף העולם ועד סופו ואחר כך חשך העולם בעדו. גם דור אנוש, שעמד במדרגה רוחנית מסוימת, הכיר את ירידתו בשעה שנתגשם על ידי חטאו. אבל אנו שלא זכינו לראות טובה מימינו, אין אנו מכירים בירידתנו. בין אפלה לאפלה אין בכח לבנו המטומטם להבחין. אבותינו אמרו נשינו טובה, ואנו בעינינו לא ראינו (נדרים נ').

ובכן, מה עלובים אנו, כשאנחנו ממשמשים בעצמיותנו, ומוצאים בנו אדם קטנטן, צל מאדם נורמלי, ודעתנו נוחה מזה.
כל הבריאה כולה מתנהגת על פי חוק הטבע הקבוע לה. חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ולא רק הארץ וכל תולדותיה, השמים וכל צבאם, אלא גם שכר ועונש, גן-עדן וגיהנם, חוק טבעי להם. נשמת הצדיק זוכה מטבעה לעולם הבא, ונפש החוטאת מקומה הטבעי בגיהנום. כשיכניסו את נפש הרשע לגן עדן הכרח הטבע הוא שתצא משם, מפני שהעוונות והפשעים פוגמים ומעבדים את נשמתו עד שנעשית לבריאה אחרת, שמקום חיותה הטבעי הוא בגיהנום. כמו דג שמקום חיותו הטבעי הוא במים. כמו שאם זורקים אבן לשמים יורדת בטבעה לארץ, כן נפש החוטאת, אפילו אם יגביהו אותה למעלה, תרד בטבעה לשאול מטה (שערי תשובה לרבנו יונה שער ב'). מרן הסבא זצ"ל היה אומר, שכמו "ונתתי גשמיכם בעתם" ועל ידי כך "ונתנה הארץ יבולה", הוא טבע, כן טבעי הוא "אם בחוקותי תלכו", אז "ונתתי גשמיכם בעתם", מפני שכן סדר היוצר את הנהגת העולם, שתהא מקושרת עם מעשי בני אדם. וכן כתב בספר "נפש החיים" שער א' על המאמר כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי. וזה לשונו הקדוש, שלכאורא יפלא, הלא אפילו אדם חסיד מתנהג במידת ותרנות? אך המנה היא שאינה על דרך העונש והנקמה, חס ושלום, רק "חטאים תרדף רעה", שהחטא עצמו הוא עונשו. כי מעת הבריאה קבע הוא יתברך כל סדרי הנהגת העולמות, שיהיו תלויים כפי התעוררות מעשי בני אדם, הטובים אם רעים חס ושלום, שכל מעשיו וענייניו נרשמים מאליהם, כל אחד במקומו ושרשו. והוא מוכרח לקבל דינו על ידי אותם כוחות הטומאה שהגביר במעשיו. כפי ערך וענין הפגם. ובזה ממילא יתוקן הפגם של העולמות ושל נפשו וכו', לזאת אין שייך ותרנות בזה. עד כאן. לפי זה אין האדם רק גרמא על ידי חטאיו בחורבן העולם, אלא הוא מזיק בידיים ממש. מעשיו הרעים פוגעים ישר באופן טבעי בבריאה, ומקלקלים ומחריבים אותה.

דברי אלו אמורים כלפי מה שאנו משתלמים במידת החסד. עלינו לשים לב לדרישה הכי ראשונה של תורת החסד, לבלי להזיק ולעשוק את מי שהוא. אם האדם מקלקל את העולם בחטאיו, ועל ידי זה חומס מאלפי בני אדם את שלוות ונועם חייהם והופכם לגיהנום, איזה ערך אז לפרוסת החסד שמעניק לאחד או לאחדים בתורת נדבה עלובה? החזר להם את עולמם המאושר שגזלת מהם, ולא יהיו זקוקים לחסדך המגוחך.

מי בקש ממך האדם שתגזול מאלפי אלפים את אור השמש, ותיתן לאחד מהם נר חלב קטן בתורת צדקה. מי בקש זאת מידך בן אדם?!

החסד הכי נשגב הוא שמירת התורה וקיום המצוות. מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ובכל מצווה קלה הוא בונה עולמות ומחדש בטובו את מעשה בראשית, משיב לבריאה את זיוה ועדנה, ומהנה את העולם כולו. "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני". בהעלאת חיינו למרומי התורה והמוסר, כל חיינו יעשו מאליהם למעין המפכה חסד לבריאה הכמהה, והיא תעלה ממעמקי קללותיה לפסגת האושר הנצחי.

(כנסת ישראל)

הרב שמעון צבי דוביאנסקי, מגדולי התורה והמוסר בליטא, נולד בסבות שנת תרמ"ד (1884} בעיר קופישאק לאביו הרב יהושע. בילדותו עבר לקריצוב ונודע כעילוי ר' שמעון קריצובער. הוא למד אצל "הסבא", רבי נתן צבי פינקל, בישיבת סלובודקה, בעמקות בהתמדה ובטהרת לבב. רבו בחר בו להיות בקבוצת מקורביו שיסעו לטלז להנהיג את לימוד המוסר בישיבה שם. בשנת תרע"ד (1914) נשא לאשה את מרת אלטא צירל בת ר' משה יהודה קיר מהעיר פאגיר. באותה שנה, בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גלה עם ישיבת סלובודקה לקרימנצוג, ומשם לקריצוב. אחרי המלחמה התיישב בקיידאן שבליטא  ונודע שמו בעולם כר' שמעון קיידאנער. שם כיהן הרב שמעון צבי כראש הישיבה שייסד אב"ד קיידאן ויו"ר אגודת הרבנים בליטא הרב פיינזילבר הי"ד. בעקבות פניית רבו, שב לסלודבודקה, השתלב בהנהגת הישיבה ושימש כראש כולל קובנה.

בימי הטבח הנורא בקיידאן שהה מחוץ לעיר, הועבר לגטו קובנה, והשתתף באפיית מצות במסירות נפש עם שמחת מצווה שלא נשכחה במשך שנים רבות מזיכרונם של השרידים שנכחו באירוע. עם חיסול הגטו נשלח מגטו קובנה, הר בזלמן פערמוט, הרב ישעיה [לוינסון] (נכדו של החפץ חיים) והרב שמעון צבי דוביאנסקי מגטו קובנה, יחד עם בנו הרב בנימין ועם עוד כמאה ועשרים נערים למחנה עבודה לנדסברג שהוקם ב-1944 על יד דכאו לצורכי מפעל תת-קרקעי לבניית מטוסים. רוב הנערים הועברו אח"כ לאושוויץ ורק מיעוטם נותרו בחיים. לאחר מספר שבועות נערכה אקצייה, במהלכה נשלחו הזקנים והחולים לאושוויץ. בין הנרצחים היה הרב שמעון צבי. בנו, הרב בנימין, נפטר זמן קצר לאחר השחרור, ביום י"ב באייר תש"ה. הרבנית אלטא צירל, נספתה ביום י"ז באדר תש"ה. חתנם, הרב חיים שמשון מרקבוביץ, מחבר ספר "אמרי חיים", נרצח במבצר השביעי זמן קצר לאחר כניסת הצורר הגרמני לליטא. הי"ד.

בשנת תשנ"ו יצא לאור לקט שרידי תורתו בספר "דברי שמעון" ובהם מאמרו "חסד שביראה" שפורסם ב"כנסת ישראל" (תרצ"ח), מאמר "קידושי חוץ מפלוני" שפורסם ב"כנסת ישראל" (תרצ"ט) ומאמר בעניין ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. כן הובא שם קונטרס אחרון מאת בנו הרב בנימין הי"ד.

מקורות: הקדמת דברי שמעון, חורבן ליטע עמ' 157, הקדמת אמרי חיים, יסור יסרני ח"א עמ' 124, דער גייסטיקער ווידערשטאנד פון יידן אין געטאס און לאגערן עמ' 10, קיידאן ספר זכרון עמ' 113.

ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.

יש לחקור, מדוע במלחמת עוג עם ישראל היה משה העיקר, והוא הוא אשר בעצמו הרגו לעוג הענק, כמו שאמרו חז"ל (בברכות נ"ד ע"ב) ומובא ברש"י במקומו סוף פרשת חוקת, ובזה מתפרש מה שכתוב שם שאמר לו הקב"ה למשה רבינו עליו השלום אל תירא אותו כי בידך – ביד שלך – נתתי אותו, וכאן מסר משה רבינו עליו השלום המלחמה ליהושע.

ונראה לי דהנה מנהיג ישראל אשר על מי מנוחות, מבועי התורה הקדושה והיראה, ינהלם, צריך הוא לזה תמיכת העם, גדוליהם ופרנסיהם. ואחריהם כל איש ישראל ימשוך להחזיק במעוז המנהיג שיוכל להוציא לפועל ידיים לטובת הדת והעם.

והנה אם מדינה אחת נלחמת בחברתה, אחת משתי הסיבות מביאה אותה לידי כך. או החפץ להרחיב את גבולה בארץ השונא, או כדי להראות כוחה וגבורתה שגברה ידה על עם חזק וגדול, וייראו ממנה אפסי ארץ. וגם אם העם העושה מלחמה אומר טעמים שונים, שהוא נלחם בעבור אחרים ולא ליקח לעצמו שעל עפר, פיהם דבר שווא ידבר, כי מטרת חנצם היא כאמור, או להרבות ארץ או להטיל אימה, להראות כי זרוע ידו מושלה לו, וכי יגזור על ימין ועל שמאל ואין מידו מציל, כי גם את המלוכה החזקה ביותר הוא יכול להכניע.

אמנם על עמלק העיר הכתוב כי לא לאחת משתי אלה היתה כוונתו, אך ללחום בכביכול. וזהו שאמר הכתוב בפרשת תצא, זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך, בעוד לא היה לך גם כברת ארץ, כי יצאתם ממצרים ואל ארץ נושבת עוד לא באתם, אך הייתם בדרך במדבר, ולא היתה איפוא מחשבתו לכבוש מאתכם ארץ. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך – החלשים, ואתה עיף ויגע – עיף עוד מעבודת הפרך שעבדתם עד כה במצרים, ויגע מהדרך של עתה. ואם כן לא היה לו לחשוב שינחול בזה זר נצחון, כי גבר על עם גבור. רק השנאה היתה בעכרו וכל חפצו היה ללחום נגד כביכול, ולא ירא אלהים, על כן נלחם בעם נושא דגל הרעיון של הכרת הבורא ברוך הוא.

אם כן היתה המלחמה נגד עמלק מלחמה בעד ה' יתברך ותורתו הקדושה. ולכאורה יכולים לחשוב שזהו תפקידו של המנהיג התורני בלבד, ורק עליו מוטל החוב ללחום מלחמת ה'. ולפי זה אם היה משה רבינו עליו השלום נלחם בעצמו עם עמלק וגובר עליו, כמו שעשה במלחמתו עם עוג שהוא לבדו גבר עליו והרגו, היה מזה הוכחה שהמנהיג הרוחני יכול בעצמו להוציא לפעולות ידים התפקידים התורניים שלו, כי אך עניינו הוא בדברים הנוגעים לדת ואין לו צורך למשענת העם. לכן הראה משה משל לדורות כי גם לענייניו התורניים צריך המנהיג למשוך אליו את העם וגדוליו, וכי נצרך הוא לעזרתם גם בדברים השייכים לרוח. על כן אמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. וידי משה כבדים, קשה היה לו להילחם בעצמו עם עמלק כאשר בידו הרג לעוג, משום שכאן יש מקום לטעות כי בענייני הדת יכולים לסמוך על בא כח הדתי. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. האמונה היא נכס של כל האומה והכל צריכים להקריב עצמם עליה. ועיין ילקוט פרשת מטות, שבדיבור א' היה יכול משה לשרוף את כל העולם, שנאמר משרתיו אש לוהט, אלא כדי שיהיו כל ישראל שותפין בנקמתן של מדין, אמר החלצו מאתכם אלף למטה

ואם כי נלחם יהושע והעם עם עמלק, הנה משה היה רוח החיה באופני ההתגברות על עמלק, כדכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ישראל תלו הגדולה במשה, שעל ידי הרמת ידו הם גוברים. ומשה תלה הגדולה ביהושע והאנשים הגיבורים ויראי חטא שבחר, כפירוש רש"י על בחר לנו אנשים. במלחמת ה' יתברך צריך מורה הדרך לעזרת גדולי האומה והאומה שמוציאים לפעולות ידם מה שהוא, המנהיג, מראה להם בהרמת ידו.

(ברכת חיים, עמ' 234)

הרב חיים יצחק ירוחם, שר התורה וצדיק יסוד עולם, מגדולי פוסקי וגאוני גליציה ואוסטריה, נולד במעליץ בשנת תרכ"ד. חתן רבי נתן גולדברג אב"ד לימנוב ומגדולי מקורבי ה"דברי חיים". מגיל 18 כיהן כרבה של טימבורג שליד לימנוב. בשנת תרמ"ח מונה לרב בלימנוב. מתרס"ז היה רב באלטשטאט (סמבור ישן) ופתח שם ישיבה שהעמידה תלמידים רבים. היה מגיע לעיתים תכופות לבכר את האדמו"רים מבעלז, שיניווא ובובוב..

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה, שנעשתה למרכז רוחני גדול של תורה וחסידות לאחר שהתקבצו בה רבים מגולי גליציה ובוקובינה, עם רבניהם גדולי התורה, חסידים ואנשי מעשה. הרב ירוחם היה נחשב לסמכות ההלכתית הגבוהה ביותר בווינה. שם הוא חתם עם רבנים רבים נוספים על כרוז "קריאה לעבודה למען ארץ ישראל", במטרה "לדאוג לכל האפשרויות ולדאוג לכל הצרכים הנצרכים לבניית ארצינו הקדושה ברוח התורה והדת.

מחבר שו"ת ברכת יצחק (שהדפסתו החלה בשנת תרפ"ג). לאחר המלחמה הוציא לאור בנו, הרב אהרן ירוחם, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו של אביו, והוציאם לאור בספר "ברכת חיים" ב' חלקים (ניו יורק, תשט"ז-תשכ"ו). דבריו הובאו גם בשו"ת מקדשי השם (ח"ב), וצוטטו בספרי הלכה רבים. יותר ממאה חיבורים שהשאיר הרב חיים יצחק ירוחם בכתב יד, אבדו בשואה.

הרב אהרן ירוחם, בנו של הרב חיים יצחק, מוציא לאור את ספרו "אהל רחל" בשנת תש"ב ומקדים לספר הקדמה בשם "פתח האהל", מיום א' דר"ח אדר שני שנת ת"ש (10.03.1940) ובו הסבר מדוע ראה לנכון להוציא את הספר ולעסוק בלימוד בימים קשים אלו. בהמשך הוא מוסיף וכותב שם תובנות חשובות לגבי רדיפת היהודים בתקופתו והתנהלות העמים שעמדו מנגד וסגרו את שעריהם בפני היהודים:

יזכור אלקים גם את נשמות כל קדושי עמנו בפולין שנהרגו בלי חנינה. חם לבי בקרבי בזכרי כי רבים הם החללים אשר הפיל הער המציר לישראל ונעשה ראש כל הלסטים המזויינים. הוא השטן, הס"א, האכזר המנובל בלי רגש אנושי, שהמשיך אחריו ריקים ופוחזים וכלם מרצחים ושודדים, הוא הצורר הארור, המלא שקר ומרמה והמומים שבו הוא אומר לנו. מסביב לאהלינו הוא עומד ובחרבו השלופה הוא הורג וחומס ולא חמל. רשע הוא וטוב לו, ובכל אשר פנה הרשיע. לעיני העמים הנאורים הוא משכיר חציו בדם בני ציון היקרים, ואין איש שם אל לב קול דמי אחינו צועק עד לב השמים, ובאזני עמי הארץ לא נשמע. הם עמדו מרחוק ויראו להפריע מנוחתם. ראו איך הפרא הטמא צד אותנו כציד בראש כל חוצות, איך הוא מעבד ומענה בנות ישראל העדנות ועושה עם זקני וילדי ישראל מה שלבו האכזרי חפץ, והם, העמים המוסריים, בחקם העמל אחזו והשבו שאינם רשאים להתערב בענייניו הפנימיים. אין מי מהם דורש ואין מבקש את הנרדפים, ואם דרשו, רק לגנאי דרשו, עד שכל העולם ניזון ונזדעזע משאלת היהודים (ולא משאלת הרוצחים). כחות הטומאה גברו וגדלו, וכל הרשע מחבירו נצחונו גדול הימנו. כה גבר הרשע בכל פנות האדמה, עד שאי אפשר לנו להשתמש בדברי רבנו שאם מלך אחד גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, מלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים. כי את דלתי ארצותיהם נעלו לפנינו ועומדים אנחנו באם הדרך, בין המצרים, מפוזרים ומפורדים בין הנבולים בלי מצא מרגוע. בנים נגלו משלחן אביהם ונשים נפרדו מאישיהן.

שקועים היו עמי העולם בדמיונם שאך אותנו, את האומה הישראלית, רוצה הטמא לאבד, והחרישו. ובמה שלא נסו להתערב ולהשתדל בעדנו, הכיר הרשע כי חלשים ואפסי כח הם. אמר הנבל בלבו, לולי העיז עם קטן לעשות נבלות כאלו בישראל, אזי היו מתערבים, רק אותי הם יראים, לרגלי גבורתי, ואם כן הוא, אוכל להתנפל גם על ממלכות אחרות.

ובזה נעשה ישראל לאבן בוחן לגבורת, זאת אומרת חלושת העמים. משעה שישראל נעשה הפקר, היו כלם כחגבים בעיניו וחשב לעשות בהם כרצונו. ישראל נכנסין תחלה לדין, בקטן העמים החל, בתולעת יעקב פתח, ושדר גורא בישראל מטעם היותו המעט מכל העמים, ובידעו שאם ישראל נושא דגל החרות והתרבות יפול, בקל יוכל להכניע גם את השאר. אם מפיצי האור יתמו, אזי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים כולם.

בשעה האחרונה פתחו המוכים בסנורים את עיניהם ובאו לידי ההכרה כי אין הצר שוה בנזק כל העמים וכי צמא הוא לדם כל אדם אשר לחלש יחשבהו. וכיון שראו אותם הם בסכנה וכי סבור הוא להרוג את עצמם, עשו אתו מלחמה. ברם הכרתם זו הכה מאוחרת לא הביאה הטבה להמצב הנורא שאנו נמצאים בו. אדרבה אנחנו הבאנו הקרבנות הראשונים, רוב מנין ורוב בנין של מיטב עמנו נסגר ביד זר, דם אחינו בפולין נשפך כמים, ילדי ישראל עטופים ברעב בראש כל חוצות.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה חזר הרב חיים יצחק ירוחם לעירו אלטשטאט, ונפטר שם בגטו סאמבור בסוכות שנת תש"ג (09.1942).

מקורות: אביר המלכות ח"א עמ' רסד, ושם ח"ב עמ' רז-רי, אוצר הרבנים 6435, אידישע וועלט פארומס, אתר בית המכירות קדם, תולדות אנשי שם עמ' 65, ספר סאמבור סאטרי-סאמבור פרקי עדות וזכרון עמ' 187–188.

על שואת יהודי סמבור ראה באתר אנציקלופדיה של גטאות.

אל עלינו להתייאש חלילה, ואדרבה עלינו להתעודד, להתחזק ולקוות לחסדי ד' המרובים, כמו שכתוב, קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'. הביטה וראה, מה שאמרו (בסוטה דף י"ג), וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו, אמרו אחד של מת ואחד של שכינה, וכי מה דרכו של מת להלך עם השכינה, אמרו קיים זה מה שכתוב בזה. עד כאן.

ויש לפרש הענין, דהנה יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, הוא יוסף שהשליכו אותו הבורה, הוא יוסף שנמכר לעבד למצרים, הוא יוסף שהושם בבית הכלא, והוא יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, ובכל זאת עמוד בצדקתו, והוא שאמר לאחיו פקוד יפקוד אלקים אתכם, פקוד מלשון חסרון, אם יפקד ויחסר אלקים אתכם, זו מלכות שמים, אתכם, ותשכחו לצור מחוללכם, האל הגדול הגבור והנורא, בשל הגלות המרה, "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", שורו אל עצמותי והתבוננו בי, מאשר עצמותי יעמדו אתכם, עצמותי תאמרנה בצר לכם לבל תתייאשו, ועוד פקוד יפקוד אלקים אתכם לטובה בדבר ישועה ורחמים, וגם עצמות היבשות של הגולים יקומו לתחיה, ויצאו מגולה לגאולה ומאפילה לאור גדול. וימת יוסף, אבל עצמותיו נשארו אתנו, ויחנטו אותו הכח לדורות, ויושם בארון במצרים, ובארונו נסתיים ספר בראשית ותיכף מתחיל ספר שמות, ספר של גלות וגאולה גם יחד, ותיכף, בשימנו עצמות יוסף לארונו, קוראים אנו "חזק חזק ונתחזק", אל תפול ברוחך ואל תרדם, אל תתמה על החפץ ועל תהרהר אחר מדותיו, כי הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, ממית ומחיה, מוחץ וגם רופא, ומקיים הוא אותנו בי זאבים טורפים ובין שני אריות, הן גם כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר שממה, בין הפטיש והסדן, בין נחשים ועקרבים שאבו לטרוף אותנו, היו שני ארונות, אחד של מת ואחד של שכינה, מהלכין זה עם זה. והעוברים ושבים ראו כן תמהו, וכי דרכו של מת להלוך עם השכינה, ואיך ישראל בגולה יעצור כח להחזיק מעמד, קוטפים ורומסים, טורפים ותומכים אותם מכל עברים, חללי חרב וחללי רעב וחשובים כמתים, ואיך מהלך המת עם השכינה, איך יקיימו מצוותיו יתברך ולא המתים יהללויה. ומתוך שאלה זו יש עוברין ושבין, מצד האחד העניות מעבירם על דעתם, ואף על פי כן הם שבים ולא יעזבו את ד', והאלה מנסרת את מוכל ולא תתן להם מנוח, לאמר איך יוכלון שאת את עול הגלות, לעבור את הספינה המטורפת בזעף ים הגלות, אבל היה ראה וינוס, ארונו של יוסף ראה, הא קיים זה מה שכתוב בזה, ארונו של יוסף הטיל אימה על שרו של ים, מפאת ויהי ד' את יוסף בעניו, ויהי ד' את יוסף באשרו והצלחתו, כל העתים היו שוות אצלו להשאר בקדושתו וצדקתו עומדת לעד. ארונו של יוסף מעודדנו ומנחמנו לאמור, אל לכם להתיאש, וגזירה עבידא דבטלי, ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ולמה באה הגזירה, אך ורק למען, ויקרא מרדכי את בגדיו, כל הגזירה היא לקרוע את הבגדים הצואים ולהסירם מעלינו, ולהלביש מחלצות תשובה שלמה בצום קול וממון, לסגף את הגוף על ידי הצום, כדי שיוכל להניפו באמצעות הקול של תורה ותפלה, למחצית השקל, הרומז להנשמה. ובאמצעות הצדקה וחסד נמצא חיים, גזירה עבידא דבטלי ובידינו <ניתן> לבטלה, כי אך מנסה ד' אותנו, שובו אלי ואשובה אליכם.

(שפתי כהנים, דרוש ואגדה סימן י)

הרב שבתי הכהן רפפורט הי"ד, נולד בשנת תרמ"ח (1888) בביליץ שבגליציה המערבית, כבן לגביר הרב אברהם אבלי (יחוס משפחתו, כשושלת רבנית מפורסמת שהתייחסה על לרבינו הש"ך, הובא בפתיחת ספרו), היה חסיד ולמדן מופלג, עשיר, נדבן ובעל בית מפעלי אריגה, שעסק גם במסחר מסועף. בנוסף לעיקר השכלתו התורנית העמוקה רכש הרב שבתי בילדותו גם השכלה כללית. בזיווג ראשון, נשא לאשה את יוטא אידל בת רבי אברהם חיים ראובן יחיזקיהו רוטנברג, רבה של וודיסלב, אחיינו ותלמידו של האדמו"ר החידושי הרי"ם מגור. הרב רפופורט השתלם אצל חותנו כמו"ץ.

היה מחשובי חסידי גור ומפעילי "אגודת ישראל" והשתתף בועידות הארציות של המפלגה ובקונגרסים העולמיים שלה. בתרע"ה (1915), לאחר ששימש כמורה הוראה ודיין בווידיסלב, נבחר הרב רפופורט למלא את מקום דודו בהנהגת הרבנות, ובנוסף לכך בהנהגת הקהילה ובדאגה לכלל צרכיה. באותם ימים, התנהלה מלחמת העולם הראשונה והעיר תחת כיבוש גרמני. מכיוון שידע היטב פולנית וגרמנית שימש הרב כמתרגם רשמי בין שלטונות הכיבוש הגרמנים לבין התושבים היהודים והלא יהודים, שהיו נתונים במצוקה מחמת הכובשים הגרמנים. בתרצ"ה (1935), התמנה כרבה של פינטשוב, שבאזור קרקוב, כממלא מקום חותנו. הרב נודע כחריף ושקדן, כתלמיד חכם עצום בעל זכרון נפלא, כדרשן נפלא ומנהיג מוכשר, מסור ואהוב על קהילתו. הוא יסוד מוסדות ציבוריים בעירו, ודאג להתפתחות המוסדות הקיימים, ובייחוד דאג לחינוך הדור הצעיר.

בערב ראש חודש אדר תרצ"ו (1936), דרש בבית הכנסת בעירו דרשה שעיקרה הדרכים להתמודדות עם גזירת השחיטה שנגזרה באותה העת בסיים הפולני (ראה דיון על משמעות דרשה זו, ב"חסידות פולין", מאת מנדל פייקאז' עמ' 302-310). באותה שנה הוציא לאור את ספרו "שפתי כהנים" ובו שו"ת ודרושים בפלפול, הלכה על שבת הגדול, ודרושים ואגדה בענייני ם נוספים, קונטרס בסוגיא דכבתה ומאמרים במקצועות שונים. הספר התקבל באהדה רבה בחוגי הרבנים והלומדים בפולין. הרב לא התפרנס מעסקי אביו ואחיו ולא מרבנותו. לאחר פטירת אשתו, גידל לבדו את שבעת יתומיו. הרב יצחק מאיר אלטר, בן אחיו של הרבי מגור, היה גיסו של הרב רפופורט, בזיווג שני.

בשנת תש"ב, נשא דרשה ליום א' של ראש השנה – שהובאה בזכרון עיונים בתעניות, כרך א (תש"ע).

עם התחלת הגירושים למחנות עלה בידי בן אחותו, הרב ד"ר שאול ויינגורט שגר בשווייץ, להשיג לו ולבני משפחתו דרכונים של אזרחי פרגוואי. הם נשלחו לוויטל שבצרפת ושם שהו כשנה וחצי, יחד עם ששת אלפים עצורים בעלי אזרחות זרה ובהם 173 יהודים. אחרי שנה וחצי הצהירו מדינות אמריקה הלטינית שאין הם מכירות באזרחות של יהודי פולין בעלי הדרכונים שלהם. בעקבות כך שלחו הגרמנים את היהודים מוויטל למחנה דראנסי ליד פאריז באיסרו חג הפסח תש"ד (1944), ומשם גורשו כולם לאושוויץ בחג השבועות. בין הנספים היו הרב ואשתו (לבית איבשיץ). מכל משפחתו שהיו בפולין לא היה ולוא ניצול אחד. יחד איתו נספו בתו אלטה ובעלה הרב חיים לייבוש ברגלס, בתו מאטה עם בעלה ר' שאול וולף, בתו אסתר, בנו ישראל עם אשתו ובנם בן השנה וחצי. הניה, בתו של הרב רפופורט שהיתה בווילנא, גם כן נספתה בשואה, וכן שני אחיו ושתי אחיותיו של הרב רפופורט נספו עם משפחותיהם.

מצאצאיו של הרב רפופורט שרדו רייזל ובעלה ר' שמואל זלמנוב מראשי חסידי חב"ד בברוקלין, ובנו שאול, חתן ה"שם משמואל" מסוכוטשוב.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ספר זכרון עיונים בתעניות עמ' קס"ו, אלה אזכרה חלק ב עמ' 217-210, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד 1016-1019.

כתוב בתורה הקדושה, “ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה. וממתנה נחליאל ונחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון (במדבר כא,טז-כ). ונראה לבאר כוונת הפסוקים הללו שאין להם לכאורה הבנה, דהנה רש”י ז”ל הביא (בפרשת וירא יט,יז) על הפסוק “מהר המלט אל תביט אחריך”, דניצל בזכות עצמו יכול לראות בפורענות שונאיו. ולכאורה יפלא דהרי מצינו בישראל דכאשר נגאלו מיד מצרים, והיו באותה שעה ערום ועריה עובדי עבודה זרה בלי מצוות, ואם כן על כורחך לא נצולו רק בזכות האבות, ואף על פי כן זכו לראות עין בעין מפלת ופורענות שונאיהם בעשר מכות, וכי משוא פנים יש בדבר להטיב לישראל שלא ביושר.

אמנם יש לומר כי אז היו בתכלית עמוק וגבוה מכל, שיראו ישראל הנסים ונפלאות עין בעין, כדי שיבואו וישיגו אמונתו יתברך, כמו שכתוב (שמות ד, א,ה) “והן לא יאמינו לי וגו’ למען יאמינו” וגו’. ועל כן זכו לראות במפלת שונאים לפנים משורת הדין. ובזה יש לפרש סמיכות התורה “ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל”, הא לא נגאלו בזכות עצמן ואם כן איך נעשו הנסים לעיני כל ישראל. והתשובה היא כי “בראשית ברא”, כלומר תכלית הבריאה היא בשביל התורה שנקראת “ראשית”, ושיקבלו ישראל אותה. ולכן נשתעבדו כל חוקי הטבע לתכלית התורה, ומכוח זה נעשו כל הנסים, ומהאי טעמא נתבטלה גם שורת הדין והיושר לצורך זה, וראו כל ישראל בעיניהם מפלת שונאיהם, הגם שהיה זה נגד חוק היושר.

והנה יש לומר תירוץ אחר, דוודאי נגד אומות העולם שהם כפויי טובה ואין מכירין חסדי ה’ יתברך אין הקב”ה מתנהג אלא במדת שורת הדין, ואינו נושא להם פנים, אך כלפי ישראל אשר מודים בחסדי ה’ יתברך, ובאם עושה עמהם הקב”ה נסים לפנים משורת הדין, אזי גם הם מתרוממים ומתנשאים למדרגה רמה בעבודתו יתברך על דרך “אני לדודי ודודי לי”, ועל דרך “השיבנו ה’ אליך ונשובה”, עליהם אין לשאול כיצד ראו מפלת שונאיהם ביציאת מצרים דהלא הוא נגד שורת הדין והמשפט, דוודאי ידע הקב”ה שע”י שיראה להם נשיאת פנים לפנים משורת הדין, אז גם הם לעומתו ינשאו עצמם ויתרוממו למעלה. ובזה יש לפרש הפסוק (שם יד,ל) “ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים”, וזה אינו מהווה פליאה שנצולו על אף שהיו ערומים ממצוות, דבוודאי נצולו בזכות אבות, אך
“וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים” תמוה, דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו רואה במפלת שונאיו, ועל זה משיב הכתוב כי חוק זה אינו אמור אלא באומות העולם אבל לא בישראל, כי על ידי “וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים” – היינו החסד הגדול שהיה לפני משורת הדין, הגיעו למדרגה רמה ונשגבה באמונת ה’ יתברך, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” – דהיינו שהתנשאו בעבודת ה’ יתברך ביתר שאת, והשיגו אמונת ויראת ה’ יתברך בתכלית השלימות, על כן שפיר היו ראויים לראות במפלת שונאיהם כיוון שהיה זה לתכלית של אמונה וקדושה.

ולפי ההקדמה הנ”ל, יש לפרש הפסוקים הנ”ל, דהנה לעיל בפרשה מבואר שחטאו בני ישראל בזה שדיברו בה’ ובמשה עבדו, ולכן נענשו בנחשים השרפים ומיד לאחר מכן נעשה להם נס שניצולו מיד האמוריים אשר נחבאו במערות שהיו בתוך ההרים. ואין לתמוה על זה שניצולו הגם שחטאו כלפי ה’ יתברך, כי יש לומר שזכו לכך בזכות האבות הקדושים, אל על “אשד הנחלים”, דרשו חז”ל שאמר הקב”ה מי מודיע לבניי הנסים הללו, על כן לאחר שעברו חזרו ההרים למקומן, והבאר העלתה משם דן ההרוגים זרועות ואברים, כמו שאמרו רש”י ז”ל, על זה שפיר יש לתמוה דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו זוכה לראות במפלת שונאיו. ועל זה מבאר הכתוב “ומשם בארה”, כלומר שאני בני ישראל דעל ידי שהם רואים חסדים ורחמים מאת הבורא יתברך לפנים משורת הדין חוזרים הם בתשובה, וכן היה באותה שעה שהלכו משם בארה, ומפרש הכתוב ש”היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים”, והיא התורה שנמשלה למים (תענית ז ע”א), והיינו שעל ידי החסדים שראו בני ישראל שנעשו עמהם אף על פי שידעו שאינם ראויים, נשאו עצמם אל התורה הקדושה ונתדבקו בה לעסוק בחשק רב בלימודה. ומרוב ההתלהבות וההשתוקקות שרו את השירה הזאת, ואמרו “עלי באר”, היינו התורה, “ענו לה”. ואמרו “באר חפרוה שרים”, דהתורה הקדושה קבלו משה ואהרן והזקנים מהקב”ה, והם חפרוה ותקנוה. והנה לא היה חס ושלום קיום לתורה הקדושה אם רק משה אהרן והזקנים היו עוסקים בה, ברם “כרוה נדיבי העם”, גם יתר הבריות צריכים להחזיק בה, “במחוקק” או “במשענותם”, כלומר על ידי הלימוד בפועל – דהיינו “מחוקק”, או “במשענותם” – היינו על ידי תמיכה בכסף, ועל כן על ידי הנס שראו גמרו בלבם שיקיימו “כרוה נדיבי העם, במחוקק” או לכל הפחות “במשענותם”. אחר כך סיפרו בשירה כיצד הגיע משה רבינו עליו השלום למדרגה הרמה והנשגבה שקבל התורה הקדושה ונעשה “איש אלקים”. ואמרו על זה “וממדבר מתנה”, דהיינו תחלה נגלה הקב”ה למשה רבינו עליו השלום במדבר סיני בסנה, ואחר כך בהר סיני בשעת מתן תורה. ורצה לומר כי על ידי שהפקיר עצמו כמדבר זכה למתנה, היינו למתן תורה שניתנה על ידו לבני ישראל.

אמנם משה רבינו עליו השלום לא נסתפק בזה שניתנה לו התורה הקדושה במתנה, רק נוסף לכך יגע עצמו בעסק התורה, “וממתנה” נעשה “נחליאל”, שניתנה לו בתורת נחלה כאילו הייתה קניין עצמו, ועל כן נקראה “תורת משה”, כמו שאמרו חז”ל (עבודה זרה י”ט, ע”א) תחלה נקראת “תורת ה’ “, ובתר הכי “תורתו”. “ומנחליאל” – כיוון שקנה קניין תורה, עלה במות למדרגת איש אלקים שלא קם נביא כמותו. “ומבמות” – כיוון שהגיע למדרגה העליונה אשר יכול ילוד אשה להגיע, “הגיא אשר בשדה מואב” כי שם מת משה, כי אז פסקה ממנו הגשמיות לגמרי, ואם כי יש דורשים שעל ידי כך מת משה רבינו עליו השלום כיוון שכבר השלים עצמו, ולא יכול לצאת ולבוא עם אנשים גשמיים, אף על פי כן “ונשקפה על פני הישימון”, הרגישו בני ישראל מיתתו כרעה, דכל השקפה שבמקרא היא לרעה חוץ וכו’, כי “מפני הרעה נאסף הצדיק”, וחזרו על ידי זה בתשובה. וקל להבין.

כן אני אומר על אדוני מורי וחמי מרן זצוק”ל “ממדבר מתנה וממתנה נחליאל”, כי גם הוא יגע בתורה מנעוריו ונתעלה לבמות לגדול הדור, ויען כי השלים עצמו בדמי ימיו מהרה “ומבמות הגיא” ונסתלק. עם כל זאת “ונשקפה על פני הישימון”, כי אולי מת בחטא הדור. על כן כל י”ב חודש שמדת הדין מתוחה, היינו דואגים מאוד כי אולי “מפני הרעה נאסף הצדיק”. אבל תודה לה’ יתברך עברה עלינו השנה לשלום בלי פגעים רעים רחמנא ליצלן, עם כל זה לא נוכל לומר “צדיקים אנחנו ולא חטאנו”, כי בעוונותינו הרבים אם נחפשה דרכינו, אז נמצא בעצמינו כי הוספנו חטא על חטא ופשע על פשע, ורק “חסדי ה’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו”, כי אם אומנם שמדת הדין הייתה מתוחה עליו לא פגע בנו ו”ברוגז רחם תזכור”, על כן אנחנו בני ישראל אם אנו רואים חסדי ה’ יתברך עלינו להגביה עצמינו לפנים משורת הדין. “ומשם בארה” אל התורה הקדושה, שנקבל עלינו שנעסוק בה יותר ביתר שאר מאשר בתחילה, ועל כן נקבל נא עלינו שנקבע יותר עתים לתורה בלימודין השיעורין כסדרן בחברה ש”ס שלנו.

ויען כי למדנו סוגיה דרוב וקרוב, אמרתי לפרש גם הפסוקים שבפרשת עגלה ערופה כתיב “וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ ואל תתן דם נקי בקרב ישראל ונכפר להם הדם – ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה’ (דברים כא, ז-ט), כי הנה הנביא אומר: “הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק” (ישעיהו נז,א). דהנה לפי המפרשים טעם חלל הנמצא באדמה שמביאה העיר הקרובה עגלה ערופה, הוא מפני שבני העיר הקרובה חטאו ועבירה גוררת עבירה, ולכן יבואו זקני העיר ויפשפשו במעשי בני עירם, “וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”, כי לא גרמו בפועל הריגת הנהרג, ובוודאי על ידי חטא בני העיר או הדור בא מכשול ועונש גדול כזה, על כן התפללו על העתיד יען כי הקב”ה נוטל נפשות הצדיקים לכפרת הדור, הם מתפללים “כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ “, כי הלא הקב”ה מתנהג עם ישראל לפני משורת הדין וברחמים ומדת החסד, כי הלא הקב”ה פדה את ישראל כשהיו במדרגה שפלה, כאשר היו ערום ועריה, על כן יכפר הקב”ה לעמו ישראל בלי נטילת קרבן, היינו הצדיקים, כלל. “ואל תתן דם נקי” – דהיינו שיסתלקו הצדיקים “בקרב עמך ישראל”, ובאופן זה “ונכפר להם הדם, ואתה תבער דם הנקי מקרבך” – אם אף על פי כן יארע רחמנא ליצלן שיסתלקו הצדיקים, ובלי ספק הוא על ידי עוון הדור, ואם כן גרמת בעוונך שפיכות דמים, “כי תעשה הישר בעיני ה’ “, שתתעורר לשוב בתשובה שלימה – לתקן כל זאת, כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לשו"ת "חיים ברצונו")

הרב משה חיים ב”ר יהושע זעליג ורבקה גרינפלד (כ”ה בתמוז תרמ”ח-תש”ד, 1888-1944) עילוי, שקדן וגאון מופלג. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי חיים פריד אב”ד סנפטר (שאיא-סענפעטער, הונגריה), חתן הגאון רבי יצחק גליק בעל בית יצחק. לאחר פטירת חותנו בשנת תרפ”ג מילא הרב משה חיים את מקומו כאב"ד וכראש ישיבה בסנפטר עד לחורבן הקהילה..

הוא היה תלמיד אביו, ותלמידם של רבי מנחם מנדל גליק אב”ד קעמעטשע (תלמיד החת"ס), של הרב מרדכי ליב וינקלר ה”לבושי מרדכי” אב”ד מאד, של הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב”ד פילעק ושל רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר” מפרשבורג שסמכו להוראה. כיהן כראש ישיבה בסנפטר. הרב התפרסם בגדלותו בתורה, בענוותנותו ובצדקתו ותלמידים רבים נהרו לבקש תורה מפיהו. בכל יום העביר שיעור עיון במשך שעה וחצי, ושיעור ב”אורח חיים” במשך חצי שעה כל בוקר לפני התפילה עם בקיאות מפליאה בכל הראשונים והאחרונים. פעמים בשבוע בחן את תלמידיו. מסר בקביעות שיעורים רבים ודרשות לפני בעלי בתים. שמעו יצא בכל הונגריה, והרב משה סופר ראב”ד ערלוי, בעל שו”ת “יד סופר”, הורה לבנו להציע את כל ספקותיו בהלכה לפני אב”ד סנפטר. כל תפילותיו היו בהתלהבות נפלאה ובדמעות. חי בצניעות, והרבה במעשי צדקה וחסד ביד נדיבה.

בתקופת השואה דאג במסירות לענייני הכלל ועודד את בני עדתו בשעתם הקשה. הוא קרא למסירות נפש ולקידוש השם. לאחר חג השבועות תש”ד נאסר יחד עם בני קהילתו והובל לגיטו מישקולץ. גיסו הציע להבריח אותו מהגטו לבודפסט, אך הרב סירב ואמר שהוא מוכן לדרך “ובדרך שה’ ינחנו שם נלך, וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע, כי זהו רצונו יתברך שמו”. הוא המשיך לכתוב את חידושיו על מסכת זבחים בהיותו בגטו, ובאמצע כתיבתו גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, יחד עם בניו רעייתו ואביו, ויחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, שם נהרגו בכ”ב בסיון תש”ד (1944), הי”ד.

הרבה חידושי תורה ושו”ת ממנו נשרפו ואבדו בשואה, אך כמה קונטרסים של כתבי יד על סוגיות הש”ס, שאלות ותשובות וליקוטים על התורה ודרשות, שרדו ויצאו לאור בירושלים בשנת תשמ”ב ע”י תלמידיו וקרובי משפחתו בספר “חיים ברצונו”, יחד עם קונטרס “מקור חיים” על תולדות חייו. בנוסף יצא לאור ספר “חיים ברצונו” על מסכת זבחים. מספר מכתבים ממנו יצאו לאור בספרי “שבולת הנהר” (תשנ”ד ותשנ”ז). תולדותיו הובאו גם ב”אלה אזכרה”, ה, עמ’ 58-61.

חתנו, הרב אשר אנשל יונגרייז הי”ד, היה אב”ד קאזניץ, הסמוכה למישקולץ.

* שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט"א בפסוק "יש לנו אב", אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז"ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או"ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מזאריק שליט"א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו', הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע"י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע"י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה"לכם", היינו צרכי הגופניות, שנקרא "לכם", ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד', שתוכלו על ידי זה לעובדו ית' עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו"ר מזאריק שליט"א, ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל"ה. חז"ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי"ח אלא תפלה. והנה עצ"ב שמח"ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד' יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז"ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו"ר מזאריק שליט"א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי דוד אהרן, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, "גן ישראל")

רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נולד בשנת תרמ"ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס"ו [1906] נעשה אדמו"ר בז'אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ'נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו"ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע"פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ'נסטוחוב בכ"א תשרי תש"ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי"א במנחם אב תש"א (4.8.1941).

בספר "מקדשי השם" מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו"רים, ביניהם, את האדמו"ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: "כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו". הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: "אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד". הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב"יד ושם". באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע"י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי"ד. בני משפחת האדמו"ר אשר נשארו בז'אריק שבפולין, גורשו לגטו צ'נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש"ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ"א בתשרי תש"ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו"ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו"ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ"ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ' 335, החסידות מדור לדור א עמ' 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ'נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז'רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.