שמחה במקום עצב, תקווה תחת ייאוש. אין דרך אחרת / רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד, האדמו"ר מראדושיץ בפיוטרקוב
את ליל הסדר [תש"ד] ערך רבי יצחק'ל בצנעה. רק שתי בנותיו היו עמו. גם בימים כתיקנם, לפני המלחמה, היה מיסב לסדר רק עם בני ביתו ועם משמשו. במקרים יוצאים מן הכלל היו נוכחים גם אנשי שלומו ממקומות אחרים, שבגין נסיבות כלשהן לא יכלו להגיע לחג לביתם שלהם.
עתה היתה כבר המשפחה גדועה בחלקה. הרבנית, אשת רבי יצחק'ל לא היתה עוד בחיים. הלכה לעולמה בגיטו וארשה. אמו של הרבי, סבתא שבע'לה, נפטרה במחנה סקרזיסקו ממחלת טיפוס. רבי יהושע אייכנשטיין, בעלה של בתו הבכורה, אף הוא נפטר במחנה לאחר שחלה בטיפוס. ואילו הבן היחיד, הלל, הצעיר וירא שמים גדול, נותר בגיטו פיוטרקוב. הקשר עמו מנותק, אין יודעים אם עודנו בחיים, אם הוגלה לאיזה מחנה, או אולי מצא מיסתור במקום כלשהו.
בשבתן מול אביהן לא הסירו שתי בנותיו את מבטן ממנו. במשך כל תקופת היותן עמו במחנה חרדו לו, לקיומו, לחייו. המלחמה עמדה כבר בשנתה הרביעית. לרבים לא עמד עוד הכוח הפיסי להתמודד עם הקשיים הבלתי רגילים, עם הרעב, עם העבודה המפרכת, ומה יהא עם אביהן המסתגף, המסתכן בעצם אורחות חייו?
'הוא חייב להישאר', 'הוא חייב לחיות' – היו חוזרות ואומרות יום יום זו לזו…
'מה נשתנה הלילה הזה…', 'עבדים היינו לפרעה במצרים…', 'אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברור הוא מצילנו מידם…', 'וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה…', הבנות החרו החזיקו אחרי אביהן, אך המלים השתבשו בגרונן לא יצאו בקלות. צריך היה להתגבר על הרגשות, על הכאב, וגם לדכא, למגר זכרונות על סדרי פסח בימים ההם, לפני…
האחיות ניסו להסתיר מאביהן את המתחולל אצל כל אחת מהן בנפרד, ולא הצליחו. דמעות מילאו את עיניהן, עלו על גדותן, ונשרו על ה"שולחן" – השרפרף, שעליו נפרסה מפית לבנה, קטנה, שלא היתה אלא מטפחת שכובסה במיוחד לכבוד החג.
טיפות זיעה כאגלי טל זכות זוהרות, ביצבצו על מצחו הגבוה של רבי יצחק'ל. הוא ניגבן מדי פעם, והן חזרו והופיעו. רבי יצחקל הרים את כוס היין מצימוקים, עמד על רגליו, ובקול צהלה אמר: 'לפיכר אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר להדר לברר לעלה ולקלס למי שעשה נסים לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה…'.
הוא חש שהרהורים נוגים וזיכרונות מימים עברו מרחיקים את בנותיו מתחושת החג, וניסה להרים את רוחן, להפיח בהן תקווה וציפייה לטוב, וכשעודנו עומד על רגליו פנה אליהן ואמר: 'שמחה במקום עצב, תקווה תחת ייאוש, אין דרך אחרת'. אמר ולא יסף.
על ליל סדר זה בשנת תש"ד, במחנה סקרזיסקו, אמרה בשעתה בתו הצעירה של הרבי:
' לא קל לבת לדבר על קדושת אבא, או לתארה כפי שהיא ראתה זאת בו מצעירותה עד הימים הטרופים ההם, והיא הרי אינה גם ברת סמכא בענין שכזה. מאידך, אפשר גם אפשר שראייתה סובייקטיבית. לכן היא תתייחס לעובדה אחרת: ליל סדר זה היה לאחותה ז"ל ולה עצמה, הפעם היחידה במחנה סקרזיסקו שהסבו, במשך כל תקופת שהותן שם – שנה ומחצית השנה – יחד עם אביהן. וככל שגדולה היתה אז המועקה בלב, וגדול דכדוך הנפש בגין הזברונות על לילות סדר לפני המלחמה, הרי עצם הישיבה במחיצתו, באותו צריך עלוב, חשוך, ולהביט בפניו הקורנות, לחוש את ההתנתקות שלו מן הסובב אותו, לראותו דבק בהשם, ולשמוע גם מפעם בפעם את הסבריו, פירושיו לפסוקים מן ההגדה – כל החוויות הללו שימשו להן משום זריקת דירבון, הנשמת כוח ורצון להיאבק על הקיום, על החיים. בליל סדר זה נפעם הלב מהתקווה שיחד עם אבא יגיעו ליום בו יגאלו מן המיצר, ויזכו לראותו שוב בזוהרו, בהדרו המלא, השלם. מה הפלא, אם הלב אינו חדל מלכאוב כל הימים על שתקווה זאת לא התגשמה…'
(הוד וגבורה 111-115)
רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד, רבי יצחק'ל, האדמו"ר מראדושיץ בפיוטרקוב, נולד בשנת 1892 לאביו האדמו"ר רבי מאיר מנחם פינקלר מראדושיץ (בנו של הצדיק רבי הלל מראדושיץ, נכדו של ה'סבא קדישא' רבי יששכר בער מראדושיץ) ולאימו הרבנית בת שבע, שבע'לה, בתו של הצדיק רבי שמואל אליהו מזוואלין, בנו של הצדיק רבי יחזקאל'ה מקוזמיר. רבי יצחק'לה היה תלמידם של רבי מנחם זמבה הי"ד ורבי נתן שפיגלגלס הי"ד.
בהיותו כבן עשרים מונה לממלא מקום אביו, כאדמו"ר מראדושיץ, בפיוטרקוב.
הרבי התחתן עם מרת רייזל, בתו של האדמו"ר מקוזמיר, הצדיק רבי [מנחם] דוד טויב מפראגה-ורשה (בנו של האדמו"ר רבי אפרים, בנו של הצדיק הנודע רבי יחזקאל מקוזמיר] והרבנית מרים בריינה (בת רבי יעקב משה תאומים, אב"ד נובידבור, בנם שם רבי אהרן פנחס והרבנית רייצה, אחות האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור).
הרבי היה צנוע בהליכותיו ונמנה מלהתערב בעניינים ציבוריים מקומיים.
ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נשאה בתו של הרבי, מרת שרה דינה, עם ר' [אברהם] יהושע [השיל] אייכנשטיין, בנו של הרב אליהו אייכנשטיין מזידיצ'וב.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפציצו הגרמנים את פיוטרקוב, ובני משפחתו של הרבי קלטו למרתף ביתם ולבית מדרשם פליטים ופצועים רבים, והעניקו להם שם טיפול ומזון. הרבי הזמין לביתו גם את הרב משה חיים לאו הי"ד ובני משפחתו, וייעץ ליהודים נוספים להסתתר עד לסיום ההפצצות, ולא להסתכן בבריחה מהעיר בשעת התקפת חיל האוויר הגרמני, שכן 'שב ואל תעשה עדיף'. מי שלא היה לו מקלט הוזמן להצטרף למרתפו של הרבי, שם התקבצו כשלש מאות איש.
משכבשו הגרמנים את העיר, הם החלו להתעלל ביהודים: רכוש יהודי רב נשדד, גברים נחטפו מהרוב ונלקחו לעבודות כפייה, בית הכנסת העירוני חולל, יהודים הוכו ונורו ברחובות ובתים. הרבנית רייזל הנחתה את בנותיהם לגייס את חברותיהן לספק אוכל כשר לחיילים יהודים שבויים שהובאו לעיר ולהביא להם תפילין. כחודש לאחר כיבוש פיוטרקוב, הורה המפקד הנאצי על הקמת גטו ליהודי העיר ולפליטים היהודים שהוגלו אליה. למרות שהגרמנים אסרו על התכנסות היהודים ועל תפילה בציבור, הצליח הרבי להסתכן ולקיים במרפסת דירתו מנייני תפילה בראש השנה וביום הכיפורים. הרבי לא הסכים להיכנע לגזירות הנאצים וקיים את מצוות הישיבה בסוכה ונטילת לולב. למרות הצפיפות הרבה בחדרו, המשיכו אנשים להתכנס שם לתפילות בציבור בבקור ובערב, ובשבתות. לאנשים שבאו להתייעץ אתו בגטו הוא הנחה להתעלם מהגזירות ולקיים את מצוות ה'. הוא הורה שלא לשרת את הגרמנים ולא לציית להם, לא להירשם לעבודות ביודנראט, ולעשות כל מה שבידם להינצל, לברוח, להסתתר, להצטייד בדרכונים זרים, לעבור לצד הארי ולחצות את הגבול אם הדבר אפשרי, וזאת, כדי לנסות ולהינצל מפגיעות, ממשלוחים ומגירושים. אך כאשר הציע אחד החסידים לרבי לסייע לו להימלט במשאית עם כל משפחתו ולעבור לצד הסובייטי, סירב הרבי להצעה זו ואמר: 'אתה יכול, ואף רצוי שתעשה כן. ואשר אלי, האנשים זקוקים לי כאן, באים אלי יום יום, שואלים, מבקשים עצה. חייב אני להיות עמהם יחד. בשום פנים ואופן לא אעזוב אותם'. הרבי המשיך לסבול עם אחיו בשנות השעבוד הקשות, בגטו ובמחנות, בצער, בדוחק ובייסורים, וקידש את השם בכל דרכיו. לאחר שהנאצים החלו לחפש אחריו הסתתר הרבי במשך חמישה חודשים בדירה של אחד מחסידיו, וענה בכתב לפונים שביקשו להתייעץ אתו. לאחר שקלגסי הס.ס. פרצו למקום מחבואו וכמעט מצאו את הרבי, חלתה הרבנית ומצב בריאותה הלך והתדרדר. בהשתדלות משפחתה בוורשה הועברה הרבנית באמבולנס לוורשה, אך מאמצי הרופאים להצילה כשלו, והיא נפטרה בי' באב תש"א. הרבי ביקש לנחם את ילדיו המתייסרים באבלם הסביר להם שיהודי המאמין בכל לבו שהקב"ה עושה לבדו את כל המעשים, חייב לקבל את הטוב ואת הרע במידה שווה, ולא להרהר אחר מעשיו, אלא להשלים עמם. הוא הורה לבתו הצעירה להדליק את נרות השבת בבית, ולהתפלל בזמן הדלקת הנרות בעד עילוי נשמת אמה ונשמותיהם של כל הנעדרים ממשפחתם.
בימים קשים אלו המשיך הרבי לעסוק בתורה ובעבודת השם, כשהוא לבוש בבגדיו המסורתיים, חבוש מגבעת רבנית, כשפניו מעוטרים בזקן ופאות. לאחר שהמצב בגטו והתדרדר, ורבו ההתעללויות, הרציחות והגירושים מהגטו, החליט הרבי להתקין מחבוא מעל דירתו ולהיערך לשהות שם לזמן ארוך. המחבוא נבנה על ידי בנו הבחור הלמדן הלל הי"ד, חתנו הרב יהושע אייכנשטיין הי"ד ושני גברים נוספים מדיירי הבית. ביום התחלת ה'אקציה' הסתתרו במחבוא הרבי, אמו הרבנית שבע'לה, אחיו הצעיר חיימל, אשתו גולדה (בת האדמו"ר ממודזיץ רבי שאול ידידיה) וילדתם קילה דבורה, ועוד ארבע שכנים שהתגוררו בדירה. למחבוא הובאו גם ספרי הקודש של הרבי וכתבי היד של הרבי ובהם דברי תורה שאמר בעת ניהול שולחנו בסעודה שלישית בשבתות ובמועדי השנה. לאחר מספר שבועות במחבוא התגלה מחבואם, והם הועברו למאסר בבית הכנסת המחולל, בו רוכזו בצפיפות יהודים נוספים שנתפסו מסתתרים, ועמדו להיות מוצאים להורג. היהודים שם סבלו מרעב ומצמאון, מהתעללויות וממעשי זוועה ורצח אכזריים. בשבת הראשונה של הרבי בבית הכנסת, הוא ירד לפני התיבה ושר את ברכת החודש בניגון מודזיצאי, שרומם לרגע את רוחם של האומללים. בהתערבות ראש היודנראט הועברו הרבי ומשפחתו מבית הכנסת ל'גטו הקטן'. הרבי נרשם שם כעובד במאפיה ונאלץ לקצר את זקנו ולשנות את מראהו החיצוני, אך הוא המשיך להקדיש את כל זמנו לתורה ולתפילה ולסיוע ועידוד אחיו היהודים. הוא המשיך לקיים מניין בחדרו, השמיע דברי תורה על פרשת השבוע, סיפר על מעשי הצדיקים בדורות הקודמים ושר ניגונים וזמירות ב'שולחן' בשבתות. בחדר הצר שרו בלחש, החלונות היו מוגפים והדלתות נעולים.
בסוף החורף בשנת תש"ג הועלו על גבי משאיות יהודים מהגטו, ובהם הרבי, בנותיו, אימו הזקנה וחתנו, וגורשו למחנה הריכוז סקרזיסקו, בו הועסקו יהודים בעבודת כפייה מפרכת בתעשיית הנשק. יהודים רבים עונו שם ונרצחו באכזריות נוראה.
עם בואו של הרבי למחנה נפוצה השמועה שלמקום הגיע רבי חסידי. בשבת הראשונה ישב הרבי על דרגש העץ של מיטתו והתפלל בבכי לפני עלות השחר, תפילה נרגשת. הצריף של הרבי הפך למוקד בו התכנסו יהודים לתפילות וללימוד תורה, ולמקום בו באים אנשים להתייעץ, להתברך ולחפש מוצא, עידוד וחיזוק שלא ליפול לייאוש ולהמשיך להאבק על החיים. היו גם חברי מחתרת שהתייעצו עמו לגבי האפשרות של גניבת נשק מבית החרושת, בריחה והצטרפות לכוח הפרטיזנים. הרבי הועסק בעבודה מפרכת של פריקת מוטות פלדה כבדים מהרכבות, והתקשה מאוד. במשך למעלה משנה הצליח הרבי לשרוד, כשחבריו האסירים עושים כמיטב יכולתם לסייע לו ולהשלים עבורו את מכסת העבודה היומית שלו. אמו חלתה בטיפוס ונפטרה במחנה, וגם חתנו, ר' יהושע אייכנשטיין, שהוכה קשות במוט ברזל על ידי שומר אוקראיני, חלה בטיפוס במחנה סקרזיסקו ונפטר, בכ"ו בניסן תש"ג.
הרבי הצליח להסתיר חלק ממסכת בכורות בתוך המזרן שלו, וחבורה של חסידי גור קיימו שיעור יומי במסכת זו. בימות החורף הסתיר תחת בגדיו וכובעו טלית ותפילין, והתפלל במניין יחד עם יהודים שליוו אותו לעבודתם. הרבי נמנע מלאכול מזון שהגיע מהמטבח הכללי, ובנותיו הצליחו לקנות עבורו מצרכי מזון כשרים שהוברחו למחנה. הרבי כתב כתובה לזוג יהודי שנישא בחשאי במחנה. בני הזוג שרדו, והעתק כתובתם נמצא ב'יד ושם'. לקראת ראש השנה תש"ד, אסף הרבי סכום כסף ושיחד פולני להבריח למחנה ראש של כבש. הרבי ביקש מאחד מאסירי המחנה שעבד במסגרייה, משה וינטרטר, להכין שופר מאחד מהקרניים. שופר זה, בו תקע הרבי במהלך תפילות ראש השנה בצריפו בנוכחות ציבור גדול של מתפללים, נמצא כיום במוזיאון 'יד ושם'. הרבי קיים תפילות בצריפו גם ביום כיפור. הוא דאג להקים סוכה קטנה במקום מוסתר, בה קיימו את מצוות הישיבה בסוכה, הרבי ויהודים נוספים שהתגוררו איתו בצריף. ביום הראשון של חנוכה, כשסופת שלגים משתוללת בחוץ, הדליק הרבי נרות חנוכה בצריף, ודיבר על נס חנוכה ועל כך שלעולם לא יצליחו אויבי ישראל לכבות את אור השם המלווה תמיד את עם ישראל, בכל דורותיו, בטוב וברע. לקראת חג הפסח הצליח הרבי לקנות קמח מפולנים, להבריח אותם למחנה ולהכשיר את התנור שבצריף שלו. הרבי לש את המצות, שיתף את כל יושבי הצריף במצוות אפיית המצות ופיקח על האפייה. הרבי הוסיף ואפה מצות בחבורה גם בערב הפסח, ובסיום האפייה רקדו המשתתפים ושרו חרישית.
בקיץ תש"ד, בצל התקדמות כוחות הצבא הסובייטי מערבה, פונה מחנה סקרזיסקו. הרבי מראדושיץ הופרד מבנותיו והם הועלו לקרונות צפופים. הנשים נשלחו למחנה כפייה בלייפציג והגברים נשלחו לבוכנוולד. לאחד ימים אחדים הם הועלו שוב לקרון רכבת ונשלחו למחנה שליבן שבגרמניה, בו פעל בית חרושת לייצור זרועות אנטי-טנקיות. אחד מנוסעי הקרון העיד כי במהלך הנסיעה דיבר איתם הרבי דברי נחמה ועידוד, תוך שהוא מביא ראיות מהספרים הקדושים שכל שונאי ישראל שעמדו לכלותנו אבדו, ועם ישראל קיים. הרבי התגורר בצריף החשמלאים. בראש השנה תש"ה התפללו במניין בצריפו של הרבי, כאשר הרבי מראדושיץ משמש כשליח הציבור, על אף חולשתו. במהלך תפילת 'כל נדרי', פרץ הרבי בבכי, ואיחל לקהל שיזכו בעזרת ה' בשנה זו להשתחרר עם סיום המלחמה. במוצאי יום כיפור שבו המתפללים לצריפו של הרבי ושמעו ממנו דברי תורה.
אסירי המחנה השתכנו בצפיפות נוראה ועבדו במשך 14 שעות ביממה. רבים מעובדי המחנה נפטרו מרעב ומתשישות. הרבי סבל מרעב ממש. הוא הלך ונחלש, ומעיו הלכו והצטמקו.
ישנן מספר גירסאות על נסיבות מותו של הרבי. יש שכתבו שהרבי נפטר במחנה שליבן מרעב ומתשישות, והובא לקבר ישראל. ויש שטענו שהוא הועבר לבוכנוולד או לפלוסנבורג, ושם נפטר.
על פי עדויות הניצולים הרבי נפטר בסוף חודש כסליו תש"ה, ולכן קבעו את יום ההילולא שלו לנר חמישי של חנוכה. ניצולי המחנות סקרזיסקו ושליבן, היו נוהגים להתכנס בשנים שלאחר תום מלחמת העולם השנייה לסעודה ביום ההילולא של הרבי. אבל חתנו של הרבי, ר' יחיאל גרנטשטין, הצליח לאתר בארכיון 'יד ושם' את כרטסת האסירים של הרבי במחנה בוכנוולד (הכולל גם רישומים ממחנה שליבן), ובה נכתב כי הרבי נפטר בתאריך 13.11.1944 – יום כ"ז בחשון תש"ה. (בתו, מלכה חנה גרנשטיין, כתבה שאביה נספה במחנה בוכנוולד בכסלו תש"ה, אך על מצבתה נכתב שהוא נפטר בגרמניה בכ"ז בחשון תש"ה).
שתי בנותיו של רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד, שרדו ועלו לארץ ישראל.
– בתו שרה דינה, אלמנת הרב יהושע אייכנשטיין הי"ד, נפטרה בתל אביב בי"ז בחשון תשי"ח אחרי מחלה ממושכת.
– בתו מלכה חנה, התחתנה עם הסופר ר' יחיאל גרנטשטיין, ונפטרה בשנת תשנ"ה. על מצבתה נכתב כי לאחר השואה היא עבדה כמנהלת קיבוצי בנות אגודת ישראל בפולין וטיפלה במסירות נפש בילדים יהודים ששרדו ונפדו מידי הגויים.
– בנו הצדיק, ר' הלל, נספה במחנה ריימסדורף, בכ"ז בניסן תש"ה, היותו בן עשרים ושתים. (יש מי שכתב שהוא הובל מצ'נסטוחוב לבוכנוולד, ונפטר מרעב בבית החולים).
ר' יחיאל גרנטשטין חיבר לזכרו של חותנו, הרבי מרדושיץ, את הספר 'הוד וגבורה' (ירושלים, תשמ"ז).
