כשם שהפרי מעיד על גזעו, כך הבנים מעידים על טהרת ההורים / הרב מנחם ישעיה הכהן שוורץ הי"ד

'ברחמים יקר צעירי הצאן חקם הטריפם פנימי וחיצון' (יוצר ליום שני של ראש השנה). אחי הגדול הרב מו"ה מנחם ישעיה הכהן נ"י קלויזעזנבורג פירש פסיקתא הנ"ל על דרך זה: הנה לבן נקרא 'פנימי', כי לבן ביקש לעקור את הכל ושנאתו הצפין בליבו שירמה את יעקב, בפיו החניף ליעקב, שמשונא כזה קשה להיזהר. אבל עשו, שהוא אדום, לא הסתיר שנאתו והלך לקראתו למלחמה עם ארבע מאות איש, ועשה ההשתדלות להינצל ממנו ועל שתיהם התפלל יעקב אבינו עליו השלום שה' יתברך יצילהו מלבן ועשו, וזה 'פנימי וחיצון'. ובזה יש לומר הכוונה 'הצילני נא מיד אחי', דוגמת לבן, 'מיד עשו', שהוא רודף בגלוי. והבן.

(אילה שלוחה וכתבי הר"ן, סי' נ, עמו' עא, בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד)

ואחי הרב החרוץ מו"ה מנחם ישעיה הכהן נ"י (קלויזענבורג) כתב: אדוני אבי ומורי הגאון הצדיק ז"ל קרא אותי הצעיר בעצת אביו הגאון הקדוש בעל 'קול אריה' זצ"ל על שם הגאון מורינו ורבינו מנחם אש זל"ה מאונגוואר ועל שם הגאון מורינו ורבינו הרב ישעיה פראגער זצ"ל מווארשויא, ובוודאי כוונו בזה להמשיך עליו רוח טהרה על ידי צינור קדושתם, ומזה כי אין חששא לחבר שתי שמות לדבק טוב.

(שם עמו' נו)

ובדבר הקושייה שלא קיים אברהם אבינו מצוות מילה קודם שהיה מצווה ועושה… אחי הגדול הרב היקר החכם השלם וכו' מורינו ורבינו הרב מנחם ישעיה הכהן נ"י (קלויזענבורג) תירוץ, לפי שמילה היא אות הכבוד והצטיינות, כדרך שחולקים המלכים לאנשים פרטים, לסגנים ושרי החיל, למען הרימו עליון, כי המלך חפץ ביקרו (ארדען). ואם כן איך יתכן שייקח מי העטרה לעצמו, מבלי רשות ורצון המלך. והבן.

(שם, עמו' כא)

שמתי לנגד עיני מאמר חז"ל במסכת שבת קנ"ג בני גלילאי אמרו עשה דברים לפני מטתך ובני יהודה אמרו עשה דברים לאחר מטתך. ולא פליגי, מה כי אתרי ומר כי אתריה. פירש רש"י שבגליל היו הספדנים עמודים לפני המטה, וביהודה היו עומדים לאחר המטה. ושמעתי מאאדו"ר הגאון זצ"ל לפרש באופנים שונים… ואחי הגדול מורינו מנחם ישעיה (קלויזענבורג) שליט"א כתב לי בזה הלשון: כמדומה לי ששמעתי מאאמו"ר הגאון הצדיק ז"ל לפרש מהיות שהפרי מעיד על גזעו, וכמו כן יוצאי חלציו זרעו, מוכיחים על ההורים, אס הם טהורים, שאם מיטתם שלמה דברים של ההספד בשפה נעימה. ומתואר 'אחר המטה' לפי שהנוף אחר האילן נוטה. אבל ההמונים שהם בני גלילאה, עינם טח להביט על הדור הנצמח אחריהם, ורק על העומדים לפניהם.

(שם, עמו' III)

בחדש זיוו 'כתבי יד הר"ן' לפ"ק קלויזענבורג יצ"ו.
טובה וברכה יירש כבוד פאר אחי וראש, הרב הגאון המפורסם והמהולל הנודע בשערים, למחבר ספרים נחמדים ויקרים, רב פעלים מקבציאל כש"ת מו"ה יוסף הכהן שליט"א, רו"מ דחברת מחזיקי תורה בעיר ואם בישראל גראסווארדיין יצ"ו.
הרשני נא גס אני אחי חביבי, להגיש לפניך רחשי ולבבי, להכניסם בין כתבי הר"ן, מפיקים נוגה וחן. מקירות לב חמה, על עבודתך הנעלה ותמה. כי דלית פנינים יקרים מבאר מים קרים. חפרוה אאמו"ר על דברי הגאון הגדול הצדיק הי חסיד הי עניו מפורסם לשבח ולתהילה, כבוד קדושת מו"ה נפתלי הכהן זכותו יגן עלינו, בכל מצעדינו. קיבצת ברב יגיעה ועמל כפים, מכתביו הנפזרים מכל אפסים, והעליתם מתהום הנשייה, לראות באור התחיה. קרמת עליהם עור תבנית ספר, תלמיה רוית נחת באמרי שפר. הלבשת אותם מחלצות, וגדרת הפרצות, למען ירעו גו בהשקט דורשי אמונה, ויתענגו בו מנועם מוסריו שבהם טמונה. ועתה האם יש מלים בשפתי, ואם יספיקו כל עתותיי, להודות לך על רב טרחתך, וחריצות שקידתך! וביותר נמלאתי גיל, כי בהם הכרתי לשונו שהיה בו רגיל, הלך רוחו הטהורה, ותכונת נפשו היקרה. אאמו"ר הגאון הצדיק זל"ה בחיים חיותו, הראה ברב ענוותנותו, כאשר בהארת פניו הדרכני, וכאב את בנו באהבה הרצני, כי כוחו רב בצחות הלשון והמליצה, כאשר רצה. ועם כל זה לא השתמש בו רק לפרקים, ובחר במבטאים פשוטים וחלקים, שהוא יהיה בעטו המושל, ושיכתוב בלי כושל. ולא שיהיה מונהג בכבדות, ולהחטיא את המטרה שאליו מועדות. ולא חש אם לא ינחל כבוד הסופרים, ולא יהללוהו זרים. וקילס לפני את בנו אחינו הרב הגאון הצדיק מורינו יצחק מאיר ז"ל (בעל המחבר ספרי 'אמרי יצחק' על התורה ומועדים). סגנן לשונו הקל, על כן לא יוצרו צעדיו, ויוכל להוציא כל כוונתו כמדבר איש אל רעהו.
ואגב יזכר לטוב רב הגעגועין וחיבה יתירה של אאמו"ר זצ"ל אל אחינו ז"ל, והתוך השיחות סיפר, רבי יצחק מאיר הוא ברוך ה' ירא שמים גדול ותלמיד חכם להפליא [עיין בפנים הספל סימן יב, יג, כו, וסימן ל, מ, וסימן פא]. ועוד בהיותו בחור כבר חמיסר בביתו בווישווא, והיה רחמנא ליצלן חולה מסוכן שכבר התייאשו ממנו, והרבו בעדו בתפלה פדיון-נפש ואמירת תהלים. והודיע גם לזקנינו הגאון הקדוש בעל 'קול אריה' זצ"ל להעתיר בעדו, וכמעט נדמה שהיא יציאת נשמה רחמנא ליצלן. אז התחזק אחינו ז"ל ואמר להעומדים לפני מטתו שנפל בדעתו לפרש בפרשת השבוע מדרש פליאה (שהובא ב'ישמח משה' וב'ייטב לב'), 'קדושים תהיו', ריבונו של עולם קראתנו 'קדושים', הסר מעלינו המוות! על פי דברי האלשיך הקדוש על הפסוק 'ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם', דאמרו חכמינו ז"ל 'כל הנשמה תהלל יה', על כל נשימה ונשימה צריכים להודות ולהלל, לפי שהנפש מתאווה תמיד לשוב למקורה העליון ולצאת מן הגוף, שלא יתלכלך בכתמי הגוף הקרוץ מחומר ויצר סוכן בו. אבל בכל פעם מכריחים את הנפש מלמעלה להישאר בהגוף, ועל כן על כל נשימה ונשימה תהלל יה שלא פרח לעילא. אבל אם הגוף זך ונקי מחטא, תמצא הנשמה קורת רוח גם בהגוף. וזהו שכתוב 'ונתתי משכני בתוככם', שהשכינה תהיה שרויה בתוכם ממש מרוב קדושתם, וממילא 'ולא תגעל נפשי אתכם', ולא יתאוה לצאת מן הגוף. ובזה יובן המדרש, ריבונו של עולם קראתני 'קדושים', אם כן גופי מקום מוכן ויוכשר להתקיים בתוכו הנפש, והסר מעל המוות שאשאל בחיים. עד כאן דבריו. [ועיין 'מגדנות אליעזר' בהעלותך]. וכאשר שמע אאמו"ר זצ"ל דיבורים הקדושים הללו יוצאים מפי בנו הצדיק שבכובד חוליו לא הסיר מדביקות ה' יתברך, געה בבכי בצערו. וכתב לאדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ"ל לבערגסאז, והשיבו תיכף ומיד שהוא מובטח בחסדי ה' יתברך שלא יאונה לו רעה, וכנים דבריו להמתיק הדינים מעליו, ועוד יראה זרע ויאריך ימים. וכן היו ימי שנותיו שבעים שנה, וזכה שחיבוריו אתבדרי לעלמא, ומלאו חן בעיני גדולי וצדיקי הדור.
ומידי כתבו בו אתן מזכרת גם לאחותינו האשה הצנועה הצדיקה מרת רבקה עליה השלום (אשת גיסי הרבני הירא וחרד מופלג בתורה מו"ה אליהו פרוכטער ז"ל מווישווע), שהיתה לנס במדותיה ומעשיה הטובים וביראת חטא ובהתמסרות גידלה בניה שיחיו לתורה. אין לספר שבחה ומעלות נפשה הטהורה פאר המשפחה, וכמענו לא הניחה דוגמתה שימצאו בה כל השלימות המכתירים לאשה יראת ה' כמותה. ואחרי שידעתי כי קצר המצע מהכיל ואין כוונתך להכפיל הדברים שכבר נכתבו בדמע, לא אאריך יותר בזה. בכל זאת לא עצרתי כוח מלספר עובדא אחת אשר תבליט אופיה ממעשיה הטובים: אשה אחת בת שועים וגבירים שירדו מנכסיהם ממאסיעף באה פעם אחת אל ביתי במר נפשה, כי בעלה התם והישר שוכב למעצבות שבועות הרבה. טפלא תליא בהם וביתם ריק מכל באין לחם ושמלה, לעשות לה טובה אצל נדיבי עמינו בקלויזענבורג. ואחרי כי המו מעי אליהם, יען הייתי מכירם מעת נעורי שהייתי דר במאסיעף מקום חותני עליו השלום. וזוגתי החשובה וכשרה עליה השלום, נכמרו רחמי מאוד, התחילה לחקור ולדרוש ממנה סיבת הירידה ואיה מגורתם כעת. השיבה שאחרי שההצלחה פנתה אליהם עורף, ברוב השתדלות השיג בעלה איזה שרות אצל אדון אחד בווישווא, וחיו מזה בדוחק. אבל כאשר נעשה חולה רחמנא ליצלן, שלחו האדון בלי שום פיטורין מביתו, ומאז כמעט גוועים ברעב רחמנא ליצלן. ואך דבר אחד נשאר להם לפליטה כי יש בווישאווא אשה אחת, אם כי איננה עשירה היא תשגיח עליהם לרחמה, שיהיה להם על כל פנים עצי הסקה, וכפעם בפעם תשלח לבעלה החולה להשיב נפשו במרקחת ומיני מתיקה. וכאשר שאלה זוגתי עליה השלום על שמה של האשה, ענתה שאיננה מכירה אותה, לפי שתבוש לילך לביתה. ורק פעם אחת במקרה ראתה שדיברה בשוק עם בתה הילדה ומסרה לה איזה בגדים להגין מהקור. אחרי שנתרחקה האשה שאלה את בתה מי היא האשה הלזאת. אמרה כי איננה יודעת בבירור שמה, רק שכולם קוראים אותה 'מרת פרוכטער', וכי היא בת גדולים. ובאשר כי שערנו בדעתנו שבוודאי היא אחותי הטובה בנשים, דרשנו ממנה שתגיד תוארה. ענתה כי היא בעלת קומה, יפת תואר ועיניה מפיקים חן, וביתה ברחוב פלוני, ועל ידי זה נתברר לנו מעשה צדקותיה. כהנה וכהנה שמעתי משבחה, זולת מה שבעיני ראיתי. ויותרת הכיבוד שעשתה לבעלה גיסי עליו השלום להכין לו בעתו מאכלו ומלבושיו ונקיית ביתה היה לפלא. אבל בעוונותינו הרבים שבקה לן חיים במבחר שנותיה. ואם אלה אזכרה תשיח עלי נפשי ועיני נוזלים מקור דמעה. ה' יתברך ירפא שבר מחץ לבבינו ולא יוסיף לדאבה עוד.
ואחר כל זאת אשא לנס פעליך שהגדלת עשות לרומם ולפאר כבוד אאמו"ר הגאון הצדיק ז"ל, וזכותו יגין עליך לשיבה טובה ושבע רצון דשנים ורעננים, חיים ארוכים ונעימים, ומברכתך יבורך כל יוצאי חלצי הע"י, ונכללם גם אני הכותב הדל, אחיך אוהבך ומוקירך, מנחם ישעיה הכהן שווארטץ.

(שם, עמו' כא)

על ידי שלומד בקול, שומע אותו חברו ומדריכו בדרך האמת / הרב אברהם יהודה שפריאר הי"ד

אמר רב אמי: מאי דכתיב 'כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך' (משלי כב,יח) אימתי דברי תורה נעימים, בזמן שתשמרם בבטנך. ואימתי תשמרם בבטנך, בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. רבי זירא אמר מהכא: 'שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב' (משלי טו,כג), אימתי שמחה לאיש, בזמן שמענה בפיו. לשון אחר: אימתי שמחה לאיש במענה פיו, בזמן שדבר בעתו מה טוב (עירובין נד ע"א).

במגילה (דף ל"ב ע"א) אמר רבי יוחנן כל אומר הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים' וגו' (יחזקאל כ,כה). מתקיף לה אביי משום דלא ידע לבסומי קלא 'משפטים לא יחיו בהם' קרית ביה. אלא כדרב משרשיא דאמר שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה עליהם הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'.
ועיין בהסכמה של החתם סופר ז"ל על ה'נר מערבי' על הירושלמי שמפרש דגם לפי המסקנא נשאר הא ד'הקורא בלא נעימה', ופירושו שאינם מנעימים זה לזה בהלכה. ודברי פי חכם חן.
ולעניות דעתי יש לומר דלהמסקנא הכוונה הקורא בלא נעימה, היינו שאינו לומד בקול כדי שלא ישמע תלמיד חכם אחר ויפלפל על דבריו. ומפני שאינם נוחים זה לזה בהלכה, אינו לומד בקול כדי שלא ישמעו דבריו שלומד. וזה יש לומר בכוונת הגמרא כאן, שיכונו יחדיו על שפתיך, דאם לומד בפה וניחא ליה שישמע חברו ונוחים זה לזה ויכוונו שניהם יחדיו מה שמוציא בשפתיו. ורבי זירא מייתי 'ודבר בעתו מה טוב', דעל ידי שלומד בקול וחברו שומע ומדריכו בדרך האמת, על דרך דאמר רבא בבבא בתרא (דף קל"ד ע"ב) 'אני ד' בעתה אחישנה', ועיין חתם דסופר ז"ל אורח חיים (סימן ר"ח) ושירי קרבן על הירושלמי כאן.

(מנחת יהודה, א, על מסכת עירובין)

הראה לי ידידי הג"מ אברהם ליב שפריאר מנירעדהאז מחבר ספר 'מנחת יהודה' נ"י, מה שאמרו בפרקי אבות (ד,טו) על דברי רבי ינאי 'אין בידינו לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים', דהנה שמעתי מעשה שהיה מפי צדיק ותלמיד חכם שהיה באיזה קהלה (בסקאוויץ) שו"ב מומחה ותלמיד חכם ומוחזק לצדיק גמור בעיני כל, ונתקבל לאותה הקהלת הגאון הקדוש אמיתי רבן של כל בני הגולה מורינו רבי נתן אדלר רבו של החתם סופר. וכאשר בא הגאון הנ"ל לאותו הקהילה ציווה על השוחט הנ"ל, שהיה מוחזק לצדיק גמור, שיבוא אליו לביתו בערב שבת קודש בחצות היום כאשר התחיל להדליק הנרות של שבת, שהוא היה מדליק נרות לשבת קודש סך רב. וכאשר עמד שם השו"ב בשעת הדלקת הנרות, נפל לארץ ותלש שערות מראשו וזקנו, וצעק בקול מר יללה, והיה מתוודה בווידוי גמור שלערך עשרים שנים מאכיל טריפות לישראל. והיה שובר הסכינים של שחיטה, שאינו רצה להיות עוד שו"ב והיה ממחטיא הרבים ומכשילם. ועד אותה זמן היה מוחזק לצדיק גמור, ובאמת היה רשע גמור מאוד. ואם כן זה הפירוש 'אף לא מיסורי הצדיקים' לא יודעים, דהיינו שאם רואים שבאים ייסורים על איש מוחזק לצדיק לא, ירנן על קבו"ה, שיוכל להיות שהוא רשע גמור בסתר, כי 'הנסתרות לה' אלקינו'. ובזה מיושב קושיית העולם על הברטנורא שפי 'אין בידינו' שאין אנו יודעים אמאי שלווה לרשעים וייסורים לצדיקים, הלא גמרא ערוכה (ברכות ז) 'הודיעני נא דרכיך' צדיק גמור וטוב לו וכו'. ולפי זה מיושב דאין הפירוש שאינו מובן אמאי אלא מי הוא רשע וצדיק כהנ"ל.

('הנשר' ב, מרחשון תרצ"ג, כנף ב, עמו' 16)

האחרונים ז"ל הקשו איך הדליקו נרות במקדש מהשמן שנתהווה על פי נס, הרי בעינן למנורה שמן זית היוצא מפי אילן זית. ולעניות דעתי נראה כיון שראו שנתמלא המנורה או הפך על פי הנס, הרי הבינו כי זהו רצון ה' יתברך להדליק בשמן זה, והרי הוא כמו על פי דיבור והוראת שעה להתיר מה שנאסר בזמן אחר. ועיין חולין דף ה' ע"א על פי הדיבור שאני ואצלנו הוראת שעה היתה. ובזה מיושב הרבה קושיות אחרונים ז"ל בענין זה.

('אור תורה', תרצ"ג, מחברת ב קונטרס ג סימן לא)


הרב אברהם יהודה שפריאר (\ אברהם ליב שפרייער) הי"ד, 'הרב הגדול חריף ובקי' (שו"ת לחם שלמה, חו"מ, סי' ז), ראש ישיבה בנירדהאז (הונגריה), מצאצאי רבינו הש"ך, נולד בשנת תרנ"ב בקהילת פאטאק. אביו, הרב משה (נפטר בשנת תרפ"ז), היה תלמידו של מהר"י אסאד. אימו, מרת גולדה הענדיל (נפטרה בשנת תרע"ב), הייתה בתו של הרב החסיד ר' אהרן פאטיקער, בנו החורג של רבי יצחק אייזיק מקאלוב. הוריו מסרו נפשם לגדל את בניהם שיהיו מלומדי התורה הקדושה.

בצעירותו למד הרב אברהם יהודה אצל הרב שמואל זנוויל הכנא במונקאטש, ואחר כך בישיבות של הגאונים, הרב עמרם גרינוואלד אב"ד צעלים וחוסט מחבר שו"ת 'ערוגת הבושם', הרב נתנאל הכהן פריד אב"ד באלמאז אויואראש מחבר ספר שו"ת 'פני מבין', הרב מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד מחבר שו"ת 'לבושי מרדכי' והרב אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשווא מחבר שו"ת 'יד יצחק' ו'באר יצחק' על הש"ס.

בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת ציפורה בת הרב שלמה לייב ויינברגר אב"ד באגאד, ובזיווג שני היה חתנו של הרב נתן יוסף שארף הי"ד מבאטור. לאחר נישואיו התגורר בבאגאד ובפאטאק, ואחר כך עבר לגור בנירדהאז (נ'יר-אג'האזא), שם סירב לשמש בתפקיד רבני, למד תורה בהתמדה בדחקות גדולה וכיהן כראש ישיבה למספר מצומצם של תלמידים. הוא נשא ונתן עם גדולי דורו, וחיבר ספרים כמעט על רוב התלמוד ועל כל מקצועות התורה, והגהות על פרי מגדים, מהם הוציא לאור את חידושיו בספרי 'מנחת יהודא' על מסכתות תמורה (פרק א) (תרע"ה), מכות (פרק א) ושבועות (פרק ג) (תרצ"ב), זבחים (תרצ"ד), קידושין (תרצ"ה) ועירובין (תרצ"ו). חיבוריו קבלו את הסכמת גדולי דורו: ה'לבושי מרדכי', ה'פני מבין' והרב שלמה זלמן עהרענרייך הי"ד אב"ד שמלוי.

חידושים ממנו הובאו בקובץ 'הנשר' ב (מרחשון תרצ"ג), כנף ב, עמו' 16, ובקובץ 'הנשר', י (תש"ב), ענף ב, עמו' כא, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ הי"ד ובקובץ 'אור תורה', (תרצ"ג), מחברת ב קונטרס ג סימן לא.

מאמר ממנו 'אי מהני הפקר בעכו"ם', הודפס בכתב העת 'הכוכב' שנה א חוברת ב' (ברוקלין, חשון תשי"ב) סי' יא (והובא ב'אודים מאש', א, אש התורה, עמו' כב). מאות הגהות שכתב הרב שפרייער על גיליוני הספר 'קול אריה' מאת הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ אב"ד ברגסאז, יצאו לאור בשנת תשע"א בספר 'קול אריה' מהדורת ממלכת כהנים, כ'גליון מנחת יהודה'. הספר המקורי עם הגהותיו של הרב שפריאר נמכר בבית המכירות הפומביות Raeity.

הרב מוזכר בספרי גדולי דורו ובהם: שו"ת לבושי מרדכי, שו"ת דברי סופר, שו"ת בנין צבי, שו"ת מקדשי השם, שו"ת קב חיים, שו"ת לחם שלמה וספר העזר עם ביאור אבן שלמה, שבולת הנהר מאת הרב שמשון אלטמן, נבכי נהרות מאת הרב אליעזר זוסמן אלטמן הי"ד, תולדות שמואל מאת הרב מאיר הלוי קליין הי"ד, ועוד. תשובה אליו מופיעה גם בכתב העת 'האהל', שנה יט סי' ג' מאת הרב אברהם שמואל בנימין סופר בנו של 'היד סופר'.

בספר 'איגרי דבי הילולי', א, עמו' קעה, הובאו הדברים שאמר ה'לבושי מרדכי' לפני פטירתו, לתלמידו הרב שפריאר בשעה שבא לבקרו:  לכאורה יש סתירה בפסוק 'וארשתיך לי באמונה וידעת את ה" (הושע ב,כב), אם אמונה אינה ידיעה. אבל נודע פלוגתת רש"י (על הפסוק 'תמים תהיה') ורמב"ם, כי שיטת רש"י ז"ל התהלך עמו בתמימות, והרמב"ם ז"ל עמד למחקר לקיים 'דע את אלקי אביך'. והיאך יתפרנס לרש"י ז"ל פסוק 'דע' וגו', על כן אמר 'וארשתיך לי באמונה', ותהיה יוצא בזה 'וידעת את ה".

בהלוויית ה'לבושי מרדכי' הספידו בתחילה תלמידו החביב, הרב אברהם יהודה שפרייער, ודבריו עשו רושם עז על השומעים.

מספר מכתבים עם חידושיו, בכתב ידו וחתימתו, עלו למכירה בבתי מכירות פומביות.

הרב נרצח באושוויץ בחודש סיון תש"ד (1944) יחד עם אנשי קהילת נירדהאז. הי"ד. בכתב העת 'הכוכב' נכתב שנספה בט"ו בסיון תש"ד, אך ב'ירושת פליטה', ב'אודים מאש', בלוח 'חודש בחודשו', בהנצחת הרב על ידי נכדו בספר 'מטר השמים' ובמהדורה החדשה של 'מנחת יהודה' נכתב שנספה בראש חודש סיון תש"ד.

כל צאצאיו נספו מלבד בת אחת, שרה, שהתאלמנה מבעלה הראשון, הרה"ח ר' אברהם שמחה משה גרין הי"ד שנספה באושוויץ בא' בסיון תש"ד. בזיווג שני נישאה לרה"ח ר' חיים שמחה בונם הירש והתגוררה בארה"ב, עד לפטירתה בשנת תשס"ז.

הטעם שאין מברכין על קיום מצוות תשובה / הרב בצלאל הכהן שוורץ הי"ד

מבן אחי המופלג החרוץ מ' בצלאל הכהן שווארץ מפעהערדיארמאט נ"י.

היום הזה ראיתי בשו"ת 'בית יצחק' יו"ד ח"ב סי' קס"ח (אות י"ב) שכתב בזה הלשון אמרינן (ביומא פ"ו) גדולה תשובה שדוחה לא תעשה וכו', והקשה ב'כפות תמרים' מה חידוש הלא בכל מקום עשה דוחה לא תעשה (ומזה מוכח דלא כ'מנחת חינוך' מצוה שס"ד [וכן הוא ב'ישמח משה'] שכתב דרק הווידוי מצות עשה ולא התשובה). ואפשר לומר דאף דבכל מצות עשה צריך כוונה לשם שציוונו הבורא יתברך שמו, מכל מקום תשובה צריך לעשות בשביל שבעצמו יתחרט, דלא יתכן שאם חטא נגד אביו שאחר כך יפייס לאביו ויאמר שאביו ציווה לו לפייסו, והלא צריך לפייס ולהתחרט מעצמו. וזה הטעם שאין מברכין על התשובה, נוסף על הטעם שמה שבא על ידי  עבירה אין מברכין (כמו שכתב בתשובת הרשב"א), וכיוון דאינו מכוון לקיים העשה, אין עשה דוחה לא תעשה, קמשמע לן 'גדולה תשובה שדוחה לא תעשה'. עד כאן לשונו. ועל פי הדברים האלה יש תשובה להמשיג ב'תל-תלפיות' על דברי אאמו"ר הרה"ג נ"י ב'גנזי יוסף' (ועיין לעיל ב'הנשר' אות ז') ודו"ק. ועל גוף קושיית ה'עזר אליעזר' כבר פלפל הרב מו' חיים יששכר גראס נ"י ממונקאטש בהסכמתו, עיין שם דברים ארוכים.

ומה דלא מברכין על תשובה כמו על שאר מצות, הדבר פשוט משום דעיקר התשובה היא בלב (עיין קדושין מ"ט) ועל דברים שבלב אין מברכין, כמו שכתב ה'בית יוסף' באורח חיים סימן תל"ב, דהיינו טעמא שתקנו חכמים לברך על בדיקת חמץ, שהוא מדבריהם, ולא תקנו לברך על הביטול, שהיא מן התורה, משום דביטול היא בלב, ואין מברכין על דברים שבלב. וקל להבין. (ועיין בספר 'ברכת אהרן' על מסכת ברכות מאמר ש"ח שהאריך בזה).

ומדי דברי זכור אזכור עוד דבר נחמד ונעים מאאמו"ר הרה"ג צפנת פענח שליט"א בטעם להא דנוהגים העולם בכשנותנים צדקה לקופת 'רבי מאיר בעל הנס', לומר 'אלקא דמאיר ענינא' (עיין שו"ת מהרש"ם מהדורה תנינא סי' קנ"ט, ו'דברי תורה' חלק א' אות ט') דהנה על קושיית ה'כפות תמרים' דהרי בכל התורה כולה עשה דוחה לא תעשה ומאי רבותא דתשובה. אפשר לומר, דהחיד"א חקר האיך אתי עשה דתשובה ודוחה את לא תעשה הא לא הווי בעידנא? וצריך לומר דאמרינן בגמרא בשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, עיין שם. והנה ידוע דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא. ואם כן, כיוון דאם אחד עושה תשובה מוחלים לכל העולם, אין לך עשה דרבים גדול מזה. ואם כן שפיר דוחה הלא-תעשה אף דלא הווי בעידנא. ולכן אמרו חז"ל דגדולה תשובה שדוחה הלא-תעשה שבתורה, אף דאינו בעידנא, ודו"ק (ועיין 'באר שלמה' מערכת ע' אות יא). והנה כבר מבואר דצדקה אינו מועיל רק אם אנחנו נקראים 'בנים' למקום, כמבואר בגמרא (בבא בתרא י.) בטרנסרופס (וכאשר האריך בזה בספר 'בני יששכר'). ונודע גם כן דתשובה מועיל גם כן רק מהאי טעמא משום דאנן נחשבים 'בנים' למקום. ועיין בדרוש מבן המחבר בספר 'בית נפתלי' פרשת אמר). ובזה מובן מה דכתב (דניאל) 'וחטאך בצדקה פרוק', דאם תרצה לעשות תשובה אתה מוכרח ליתן צדקה, להראות שאתם נקראים 'בנים' למקום, ואז תתקבל תשובתך, והבן. ומעתה מובן היטב, דלכאורה איך מהני תשובה, וצריך לומר מטעם עשה דוחה לא-תעשה, ולכאורה הא לא הווי בעידנא. אלא אפשר לומר כנ"ל משום דהוי עשה דרבים. ורבי מאיר סבירא ליה כן, דאף יחיד העושה תשובה מוחלים לכל העולם כולו, ועל כן אנו מתפללים בעת נתינת הצדקה 'אלקא דמאיר ענינא'. ודברי פי חכם חן.

('פני הנשר', שנה א, תרצ"ג, גליון ב, סי' לא)


הרב בצלאל הכהן שוורץ הי"ד מפהרדיאמרט (פעהערדיארמאט, בצפון מזרח הונגריה), 'הבחור המופלג החרוץ', בנו של הרב יוסף שוורץ הי"ד מגרוסווארדיין בעל ה'וילקט יוסף'.

הרב בצלאל היה תלמידו של הרב שמעון סופר הי"ד אב"ד ערלויא, בעל 'התעוררות תשובה'. בספר 'דרך הנשר', עמו' כב, הביא מעשה ממורו בעל 'התעוררות תשובה', ובספר 'תורת אמת' על תולדות רבי נתן אדלר, שיצא לאור ביחד עם הספר 'דרך הנשר', בעמו' כב באה בשמו תשובה של רבי נתן אדלר בענייני אונאה. ושם בעמו' מט הובאה הערה בשמו.

מאמר בשמו הובא בכתב העת בעריכת דודו, הרב אברהם יהודה שוורץ הי"ד, 'פני הנשר', שנה א, תרצ"ג, גליון ב, סי' לא.

תשובה שהעתיק מהגאון בעל 'תבואות השדה', הובאה בספרו של דודו הרב פינחס זליג הכהן שוורץ הי"ד, 'עטרת פז', סי' קכח, סעיף ו.

בשנת תש"ג הביא הרב בצלאל לבית הדפוס בגרוסווארדיין את ספרו של אביו 'אבל משה'.

עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, בכ"ד באדר תש"ד (19.03.1944) ריכזו הגרמנים, בשיתוף פעולה מלא של תושבי המקום, את יהודי העיר פהרדיארמט. בניסן תש"ד (04.1944) הועברו כל יהודי המקום לגטו מאטסלקה והוחזקו שם בתנאים קשים במשך חודש, עד לשילוחם למחנה ההשמדה אושוויץ.

בספר הזיכרון 'עירתנו לשעבר פעהרד'רמאט: קהילה מרכזית בגולה בפריחתה ובחרבנה' (בני ברק, תשכ"ה), הונצחו ר' בצלאל שוורץ, רעייתו וילדיו הי"ד.

כוונת שרה בגירוש ישמעאל מבית אברהם / רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם הי"ד

ב"ה דאלינא

כתובות מ"ד א 'אישתני ולא אשתני, תנאי הוא', פירוש אי אמרינן אישתני גופא אישתני קטלא או לא, וקאי זה אנשיא ומשיח. והקשה שם בתוספות בדיבור המתחיל 'תנאי', והא ליכא שם אלא שינוי דינא, והיכי מייתי ליה לשינוי גופא.
ונראה לתרץ קושיית התוספות על פי המבואר בילקוט שמואל רמז קכ"ז ללמדך שמלך כו' שהוא נתמנה למלך והוא קצר מיד נעשה ארוך, בשביל שמן המשחה שנמשח. וכן אתה מוצא בכהן גדול, למה נקרא שמו 'כהן גדול', שהוא גדול בחמשה דברים, בנוי בכח… יעויין שם הדבר. מבואר מזה דהנמשח בשמן המשחה משתנה גופא לגמרי. והנה נשיא שמביא על חטאיו שעיר, מבואר בתורת כהנים ויקרא פרשתא ה' דקאי אמלך שאין על גביו רק ד' אלקיו, ואם כן הוי שפיר נשיא ומשיח נשתנה גופא כמו מנערות לבוגרת, ומיושב שפיר קושיית התוספות בעזרת ה'.

בתנא דבי אליהו ספר אליהו רבא פרק ז', גדול פסטין שעשה אלישע יותר מכל המלחמות שעשה יורם בן אחאב, שנאמר 'ויכרה להם כרה גדולה'. ובזקיקין שם פירש 'פסטין' ענין מארב מלחמה, וזהו היתה חכמתו שעשה כמו מארבי מלחמה. אולם מדמביא התנא דבי אליהו הקרא 'ויכרה להם כרה', מוכח דחכמתו היתה דהועיל על ידי סעודה, יותר מיורם על ידי מלחמה.
ולכן נראה לעניות דעתי דהגירסה הנכונה בכאן הוא, 'גדול פוסקין שעשה אלישע', וכמובא גירסא זו בילקוט מלכים רמז רל"א. ופירשו על פי המבואר בילקוט אסתר רמז תתרמ"ח, כך היה מנהגם של אנשי פרס, היה להם כוס גדול מחזיק ארבעה שנציות, והוא נקרא 'פוסקא', והם משקין בו לכל אחד ואחד. מבואר מזה דכוס גדול נקרא 'פוסקא'. ולפי זה יובן היטב כוונת התנא דבי אליהו 'פוסקין שעשה אלישע', היינו הסעודה שעשה, ונתן להם לשתות בכוסות גדולות הנקראים 'פוסקא', עד שפעל יותר ממה שפעל יורם על ידי מלחמה.

'ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי', אמר עשו לפני ה' יתברך ריבונו של עולם ואת יעקב אהבת, ולמה, הלא נשא שתי אחיות. ואם תאמר אני גרמתי לו, אם כן למה הסתרתה אותו בצל סוכה. הדא הוא דכתיב 'וסוכה תהיה לצל יומם'.  אמר רבי יהושע, תיפח רוחו של עשו שלא ידע להשיב לעצמו 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל'. פליאה מובאת בדמשק אליעזר ערך סוכה [אות יב, בשם ספר 'כסף נבחר'].
ונראה לעניות דעתי לומר  לומר בביאורה על פי המבואר ב'בני יששכר' מאמרי סוכה בשם הראשונים, דלכך ינסה קוב"ה האומות לעתיד במצות סוכה, כמבואר בריש מסכת עבודה זרה, 'מצוה קלה יש לי וסוכה שמה', כי הלא תשובה אין מועלת רק לישראל, משום דאנו בנים למקום ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, מה שאין כן האומות, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ונודע דסוכה זכר לענני כבוד הוא, וענני כבוד נקראין 'שרביטו של מלך', כמאמר הכתוב ['ויכס הענן וכו' מלא את המשכן', וכן כתיב בבנין עולמים בימי שלמה 'וענן מלא את בית ה' אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל', וכן כתיב 'ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים', וכן כתיב 'ויש שמים וירד וערפל תחת רגליו'], אם כן אסור להאומות לישב בסוכה, כי יאסור להשתמש בשרביטו של מלך, מה שאין כן ישראל, שנקראים 'בנים', שפיר יושבים בסוכה ומשתמשין בשרביט אביהן. אם כן ממצות סוכה ראיה שאנו נקראים 'בנים' ומהני לן תשובה. יעויין שם הדבר. והנה בטעם איסור עריות מבואר במקובלים דהוי כמשתמש בשרביטו של מלך, כי במרכבה עליונה הקורבה מצויב, ודי לחכימא. והנה חכמינו ז"ל אמדו דבשכר שבכתה לאה שלא תיפול בגורלו של עשו, זכתה לינשא ליעקב. ונודע דעת הרמב"ן, כי האבות לא קיימו התורה הקדושה רק בארץ ישראל. ובזה נבוא לעומק כוונת הפליאה האמורה. 'ואוהב את יעקב', למה הלא נשא שתי אחיות ולא שמר את חוקי התורה הקדושה, ולמה איפוא אהבתיו היתה טענת עשיו. ואם תאמר אני גרמתי לו, כי מחמת מעשי הרעים בכתה לאה שלא תיפול בגורלי, ולכך זכתה שתתגלגל הדבר שתינשא לו, ורחל הוכרח יעקב לישא כי הלא זוגו הוא, כמאמר הכתוב 'רחל אשת יעקב', אם כן אין זה חטא, כי אנוס היה, אם כן למה הסתרתה אותו בצל סוכה, להורות שמועיל חשובה על חטאתי, ואם כן מוכח דחטא, ולמה איפא אהבתיו. אמר רבי יהושע כו' ואני בבואי מפדן, כי תיכף כשנכנס לארץ ישראל מתה רחל, ואם כן לא עשה איסור כלל לדעת הרמב"ן, והסוכה שהושיבהו בה קוב"ה הוא להורות כי מותר להשתמש בשרביטו של מלך, ולכך בדין אהבתיו.

כשראתה שרה שנגזר על משה רבינו עליו השלום שלא יכנס לארץ ישראל אמרה גרש האמה הזאת ואת בנה. פליאה. מובאת בדמשק אליעזר פ"ז.
ונראה לעניות דעתי לומר בביאורה כן, דהנה הלא כוונת שרה אמנו עליה השלום במה שגרשה את ישמעאל, מבואר בתורה הקדושה 'כי לא ירש בן האמה עם בני'. ולכאורה יפלא איך סברה לבוא למטרתה זאת על ידי הגרושין, וכי ממקום שיתגרש לא יוכל לחזור לבית אביו ולתבוע ירושתו, ואם כן איפא למה לה לעורר חמתו חנם. ונראה כי כוונתה היתה על ידי הגירושין לעורר קטרוג למעלה על ישמעאל, וסברה כי יעלה בידה לאפסו מהעולם, דהנה חכמינו ז"ל דרשו על הפסוק 'ותשלח את הילד', כי ישמעאל נצמא אז מאד, וקוב"ה המציא לו שם מים בדרך נס. רק המלאכים קטרגו, מי שעתידין בניו להמית בניך בצמא בעת שיגלו מארץ ישראל תזמין לו מים בדרך נסיי, ימות עתה בצמא. רק קוב"ה השיב להם, כי הוא דן האדם כפי מעשיו באותו שעה. ועתה כשר הוא. נמצא דלולי כן היה ישמעאל מת בצמא אז. ונודע דאלולי היה נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל לא גלו מארץ ישראל. נמצא דעל ידי שלא נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל גלו ומתו בדרך בצמא על ידי בני ישמעאל. ועל ידי זה היה קטרוג על ישמעאל. ובזה אתי שפיר הפליאה, כשראתה כו' שלא יכנס כו' אם כן יגלו ישראל מארץ ישראל וימותו בדרך בצמא על ידי בני ישמעאל, אמרה 'גרש', דאז תוכל להיות עליו קטרוג שימות בצמא, וסברה להיות עליו קטרוג שימות בצמא. וסברה כי אולי תעלה בידה. ולזה לא יכלה לבוא רק בדרך, כי נודע מחז"ל שטן מקטרג בשעת הסכנה. מה שאין כן בביתו של אברהם אבינו עליו השלום, ולכך גרשה אותה. אולם באמת הרחמנות שריחם קוב"ה על ישמעאל, זה היתה לטובת ישראל וסיבה לכיליון האומות, והמלאכים לא ראו זה אז, דאיתא בתיקונא זוהר הקדוש תיקונא ט', דבשעת החרבן אמרה שפחה כשברחה שכינתא מבית המקדש 'ולאו כהאי גוונא עבדה שרה להגר', אמר קוב"ה אף על גב דשרה תרכת לה, אנא רחימנא עלה ועל בנה, ואתן לא עבדתן הכי כו'. אנא אומינא לעברה מלכותא חייבא מעלמא. יעויין שם הדבר. נמצא דקוב"ה הצופה נסתרות ריחם אז על ישמעאל לטובתנו, כדי שתהיה סיבה לכשתאבד מלכותם, על דרך 'משגה לגוים ויאבדם'.

משה רבינו ביקש לכנוס לארץ, אמר לו הקב"ה והלוא כתבתי בתורה 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש'. פליאה, מובאת ב'ישמח משה'.
ונראה לעניות דעתי בביאורה על פי המבואר בהרא"ש ביומא סי' כ"ב בענין מצות אכילה בערב יום כיפור הוא בחיבתו של ישראל לפני ה' יתברך, כי מלך שיש לו ילד שעשועים וגזר עליו להתענות יום אחד וצווה להאכילו ולהשקותו הרבה ערב יום התענית למען יוכל להתענות ולא יזיק לו. כך עשה קוב"ה עמנו, אחרי כי צווה עלינו להתענות ביום כיפור, מחמת האהבה צווה עלינו שנתענג הרבה בתשיעי, למען נוכל להתענות, אחר כך בעשירי ולא יזיק לנו. ויעיין מזה בטור שלחן ערוך אורח חיים סי' תר"ה. נמצא מאכילת ערב יום כיפור נראה גודל חיבתו של ישראל לפני ה' יתברך. ונודע דאלולי נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל ובנה המקדש לא היה נחרב, כי במעשה ידיו על משה רבינו עליו השלום לא שלטה אפיסה, ואם כן היה חס ושלום מכלה חמתו על שונאי ישראל. ובזה נבוא ל הפליאה, ביקש משה כו' וא"ל קוב"ה כתבתי 'ועניתם', דמזה נלמד גודל חיבתן של ישראל בעיני, ואיך תכנס לארץ כאמור.

כשאמר קוב"ה לאדם הראשון למה אכלת מעץ הדעת, אמר אכלתי ואוכל עוד. פליאה מובאת בכמה מקומות.
ונראה לעניות דעתי בביאורה על פי  המבואר באור חיים על הפסוק 'האשה אשר נתת עמדי', שאדם הראשון שוגג באכילתו היה ולא ידע כלל כי הוא אוכל מעץ הדעת. והנה הלא נודע כי עיקר תשובה הוא תשובת המשקל, כאמרם ז"ל הכי דמי תשובה, מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותו אשה. והנה זה יתכן בחטא מזיד, אבל בשוגג הלא לא יתכן זה, ואם כן לא יצויר לכאורה תשובת המשקל חס ושלום בחטאי שגגה. ובספר 'דעת קדושים' לבעל 'תורת יקותיאל' האריך בזה דבאמת מצד הסברה קשה התשובה על חטא שוגג, רק קוב"ה ברחמיו וחסדיו מקבל שבים. וזה  היה כוונת ה' יתברך שאמר לישראל על ידי יחזקאל 'כן אמרתם לפני כו' וחטאתנו כו' ואיך נחיה. שובו שובו מדרכיכם בית ישראל'. ופירש שטענת ישראל היתה 'וחטאתינו עלינו', היינו שנגה, 'ואיך נחיה', מטעם האמור שקשה התשובה לחטאי שגגה. והשיב הקב"ה כי אף על פי כן יקבלו בתשובה יעויין שם הדבר. אכן לעניות דעתי יתכן שפיר תשובת המשקל על שוגג לזכות הרבים, וכל המזכה הרבים אין חטא בא על ידו, והוי שפיר תשובת המשקל. וזה הפירוש 'שובו שובו מדרכיכם', כפל לעשות תשובה כל כך שאחרים ילמדו מהם לעשות כמותם, ותהיו מזכי הרבים, ותהיו תשובת המשקל לחטאי שגגה. וזה אמר אדם הראשון אכלתי בשוגג ומה אוכל לעשות כעת תשובה, הלוא על חטא שוגג לא יצויר תשובת המשקל, ואוכל עוד במזיד למען אוכל לעשות תשובה אתמהה? אולם באמת אמרו חכמינו ז"ל כי אדם הראשון ישב בתענית כל ימיו ועשה תשובה. ומבואר בפליאה, מובא במדרש תלפיות, ענף עץ הדעת כי אדם הראשון עשה תשובה כל ימיו וממנו למדו כל הדורות לעשות תשובה. ואם כן הוי אדם הראשון מזכה הרבים, שאין חטא בא על ידו, והווי חשובת המשקל על חטאו בשגגה.

יקותיאל יהודא הלברשטאם
ראב"ד פה קהילת קדש דאלינא יע"א

(הבאר, שנה ז, כרך ב, תרצ"ב, סי' לד)


רבי יקותיאל יהודה (זלמן ליב) הלברשטאם – נולד בסביבות שנת תר"ס לאביו הרב משה הלברשטאם מבאכניא (שנפטר בשנת תרס"ז), בנו של רבי אשר מאיר הלברשטאם מבאכניא, בנו של הרב יוסף זאב הלברשטאם מקשאנוב, בנו של הרב דוד הלברשטאם רבה של קשאנוב, בנו של האדמו"ר רבי חיים האלברשטאם ה'דברי חיים'.
אמו, מרת פעסיל, הייתה אחותו של האדמו"ר מצאנז-קלוזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם. אביהם הרב צבי הירש הלבשטאם מרודניק, היה בנו של הרב ברוך האלברשטאם רבה של גורליץ. מרת פעסיל היה בעלת ידע נרחב ובקיאות בכמה ספרי מוסר ובסיפורי צדיקים מבית אבותיה. בשנת תרע"ד נישאה בזיווג שני לרבי יעקב יצחק שפירא, בנו של רבי שלום מפשיטיק, בן הגאון הקדוש מבלנדוב, בנו של השרף ממוגלניצה, נכד המגיד מקאזניץ.

בשנת תרפ"ד התחתן הרב יקותיאל יהודה (ב"ר משה) הלברשטאם עם מרת מרים יוכבד בת האדמו"ר רבי יצחק אייזיק רוקח הי"ד, רבה של דולינא (\ דאלינא), בנו של האדמו"ר רבי פנחס רוקח מדולינא, בנו של רבי משה ממקארוב, בן ה'שר שלום' מבעלז.

רבי יקותיאל יהודה היה גדול בתורה וביראה. כיהן כדיין, מורה הוראה ור"מ בדולינא לצד חותנו, ומילא את מקום חותנו כרב ואדמו"ר בדולינא. ונספה בביתו בשואה בשנת תש"ב.

הוא חיבר את מספר ספרי ליקוטי הלכות, מראשונים ואחרונים, מגורי האר"י ז"ל ומתלמידי הבעל שם טוב:

  • 'מנחת שבת' שיצא לאור על הספר 'שומר שבת' מאת הרב דוד לידא מאסמטרדם (בילוגריי, תרצ"ב).
  • 'מנוחת שבת' – ליקוטים על קיצור שולחן ערוך (בילגוריי, תרצ"ד). הספר יצא בעילום שם המחבר, כי כולו מלוקט מתוך 'מנחת שבת' מאת הרב שמואל הכהן בארנשטיין (ורשה, תר"ס).
  • 'אורחות אדם' שהוציא לאור עם הספר 'הנהגות אדם' מאת הרב דוד אופנהיים אב"ד פראג (בילוגריי, תרצ"ו).

רבי יקותיאל יהודה פרסם מאמרים בכתב העת 'בית ועד לחכמים' בעריכת הרב יוסף שמעון פולק הי"ד (שנה ו, חוברת א, עמו' לו; שנה ז, חוברת ג, עמו' מא; שנה ז, חוברת ח, עמו' קכד; שנה ח, חוברת ט-י, עמו' יג; שנה ט, חוברת יב, עמו' ה; שנה י, חוברת ט-י, עמו' ב). וכן פרסם מאמר בכתב העת 'הבאר' (שנה ז, כרך ב, תרצ"ב, סי' לד), בעריכת הרב צבי הירש פרידליניג הי"ד.

בנוסף, כיהן בהתנדבות כנגיד הרבני בגליציה של הירחון התורני 'קול תורה' שיצא לאור בעריכת הרב שמואל אהרן וועבר. רבי יקותיאל יהודה פירסם גם בכתב העת הנ"ל (שם, שנה א, חוברת ו-ח, סי' נט; שנה ד (ו), חוברת ט, סי' צז).

תשובה אליו מובאת בספר 'לב יהודה' (סי' עז) מאת הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד.

הערה: יש מי שכתב שאביו נפטר לאחר כשתי שנות נישואין, ולפי זה נולד הרב יקותיאל יהודה בסביבות שנת תרס"ו.

אדם הוא בעל בחירה ולכן אי אפשר לאדם להתפלל על חברו שלא יחטא במזיד, אך יכול להתפלל שיכשל חברו בשוגג / הרב יצחק יעקב דוידובסקי הי"ד

ב"ה ניעשוויעז.

א. פרשת מקץ, 'ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון' וגו'. ידוע קושיית המפרשים הלא יוסף נקרא רק לפתור החלום ולא להיות יועץ למלך. ונראה לי לפרש, דהנה יש שינוי בין עיקר החלום ובין סיפור החלום ליוסף, דפרעה חלם שעומד 'על היאור' וסיפר ליוסף שעומד 'על שפת היאור'. הלא דבר הוא? אך הענין הוא כך, דידוע שהמצרים היו עובדים להיאור, כי מטר וגשם לא היה במצרים, ורק הנהר השקה את השדות. ואם כן היה הנהר אצלם לאלקי שהוא משפיע אותם. ופרעה שהוא 'עומד על היאור', היינו שיהיה הוא המשפיע אותם למעלה מהנהר. ולכן בוש פרעה לאמר זאת שהוא יהיה למעלה מאלקים. וגם ליוסף לא רצה לגלות זאת מה שראה, רק אמר שהוא עומד 'על שפת' הנהר. ולכן לא פתרו כולם את החלום, אף כי לכאורה הפתרון מהחלום דבר קל ופשוט. רק יוסף פתר, כי ידע שפרעה ראה בחלומו כי הוא עומד על הנהר, שהוא יהיה המשפיע אותם, ולכן אמר יוסף לפרעה, מה שראית שאתה עומד על הנהר, הוא משום 'ועתה יראה פרעה איש חכם ונבון' וכו', היינו שהאיש יהיה המשפיע אותם. ולכן נאמר בפסוק ל"ח ולא מקודם, 'ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו', היינו שיודע הנסתרות. וזהו שאמר בפסוק ל"ט 'אחר הודיע אלקים אותך את כל זאת', היינו מה שלא אמרתי לך. וקל להבין. וכהאי גוונא ראיתי בספרי הדרוש שפירשו מה שאמרו חז"ל (סוטה יב ע"ב) 'ותלך בת פרעה לרחוץ על היאור', שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. וילפו זאת מדלא כתיב 'ביאור', רק 'על היאור', שבטלה את היאור עבודה-זרה שלהם. וקל להבין.

ב. בפרשת שלח 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע'. ואמר על זה התרגום יונתן, וכדי חמא משה ענותנותו קרא משה להושע יהושע. צריך להבין איך תלה קריאת שם זה בענווה של יהושע. ועיין בספר או"ח בהקדמה למסכת פסחים דבר נחמד בזה. עיין שם. ולפי עניות דעתי יש ליישב על דרך הפשוט, דלכאורה קשה איך יועיל תפילתו הא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (וכהאי גוונא הקשה גם המהרש"א במסכת ברכות דף ו, עיין שם. ועיין גם בשו"ת מעיל צדקה סימן ז, עיין שם). ונראה לי דדווקא על מזיד לא יכול אדם להתפלל על חברו שלא יחטא, משוס דאדם הוא בעל בחירה. אבל שלא יכשל חברו ולא יחטא בשוגג, יכול להתפלל. ומשה רבינו חשש שלא יכשל יהושע בשוגג מרוב ענווה, שלא יבטל דעתו מפני דעתם, וזה התפלל עליו שלא יכשל ולא יחטא בשוגג. ולפי זה ניחא לי נמי מה שהקשו המפרשים מדוע לא התפלל משה רבינו על כולם, כי שלא יחטא אדם במזיד לא מהני תפילה. וקל להבין.

ג. מסכת סנהדרין (יז ע"א) אלא למאן דאמר [שנתנבאו אלדד ומידד] 'משה מת', מינח הוי ניחא ליה. לא סיימוה קמיה וכו'. לכאורה קשה הרי 'משה מת' הוא התחלת הדיבור, אם כן הוא ליה למימר רק סיימוה קמיה, ולא התחילו (ודוחק לאמר שלא אמרו בפניו רק תיבת 'משה' ולא יותר). ונראה לי לפרש על פי מה שכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות יסודי התורה הלכה ד' שכל דבר טובה שיגזור הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר, עיין שם. ועיין גם בירושלמי פרק קמא דתענית, עיין שם היטב. אם כן לא איכפת למשה כלל מה שאמרו שהוא ימות, דזאת יכול לבטל. אבל אם יאמרו ד'יהושע מכניס', וזה הוי טובה ליהושע, לא הוי בטל כלל. ובזה יש לפרש גם מה שאמרו במסכת ברכות ו' (ע"א), בן אמוץ כלה נבואתך וצא. עיין שם, דחזקיה לא רצה שיאמר לו אחר כך מי יהיה על מקומו מלך, וקל להבין.

ד. שם כ' (ע"א) כתיב 'להכרות' וקרינן 'להברות', בתחלה להכרותו ולבסוף להברותו וכו'. ונראה לי לקרב הרחוקים הקרי והכתיב, דכרה הוא סעודה של שמחה, כמו 'ויכרה להם כרה גדולה' (מלכים ב' ו,כג) והבראה הוא סעודה של אבל, וקל להבין. עוד יש לומר, דלהברות הוא גם כן כריתה, כמו 'וברא אותהן בחרבותם' (יחזקאל כג,מז) ועיין גם ברש"י במסכת חולין מ"ג ע"ב, עיין שם. ולפי זה נראה לי להסיר גם תלונת הגאון דגול מרבבה ביורה דעה סימן מ"ג מרבינו הט"ז שם, עיין שם. ועיין גם במסכת בבא קמא ע"ה ע"א, עיין שם, וקל להבין.

ה. מדרש רבה בראשית פרשה כ"ב, 'ויצא קין' וכו', יצא שמח וכו', פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר 'מזמור שיר ליום השבת'. עד כאן לשונו. מדרש רבה הלז לכאורה מאד תמוה, וכל העובר שם יתפלא הפלא ופלא, מה ענין ושייכות של שבת לתשובה. וגם מדוע לא ידע אדם הראשון בעצמו שגדול כוח של תשובה עד ששמע מקין.
ואמרתי לפרש (בדרוש לשמחת תורה) דהנה הראשונים חקרו אם מצוות התורה הם כפקודת מלך או כהזהרת הרופא אל החולה. ומובא דבריהם בספרי הדרוש ובספר שמן המור, עיין שם. ועיין גם בספר עמק יהושע דרוש ז' האריך בחקירה זו, עיין שם. ובזה נראה לי לפרש הסתת נחש הקדמוני, כי אדם וחוה סברו דהציוויי שהיה שלא לאכול מעץ הדעת הוא כהזהרת הרופא אל החולה שהדבר בעצמו סם הוא לאדם וממית אותו. על כן הוסיף ואמר גם 'לא תגעו בו', כי צריך ליזהר מאד מסם חריף שלא ימית גם בנגיעה, כטבע דבר חריף מאד ששורף גם בנגיעה ומזיק את האדם. וכבמסכת בבא מציעא פ"ה ע"ב, עיין שם. ועל כן סבר דלא מהני תשובה כלל. וכיוון ששמע מקין שמהני תשובה, על כורחך הוא משום הזהרת מלך, כמו שכתב הספר עמק יהושע [חלק ב, דרוש ו] דעד מתן תורה היו בבחינת הזהרת מלך על העם, ולכן מהני תשובה וחרטה.
והנה האחרונים הקשו אהא דאמרינן גבי שבת, אמירה לעכו"ם שבות, אבל בלאו הכי שרי. ולפי שיטת הפוסקים הא דאין שליחות לעכו"ם, היינו לקולא, אבל לחומרא יש שליחות אם כן ליתסר מטעם שליחות. ותירצו דגבי שבת, המלאכה בעצמה אינה כלל עבירה, ועיקר האיסור אגוף האדם רמיא, למען ינוח. אם כן לא שייך ביה שליחות, דמכל מקום הרי ישראל נח ושבת ממלאכה, עיין שם (עיין בספר בית שמואל באבן העזר סי' ה', ובישועות יעקב שם, ותה"מ סי' שמ"ח, ח"ס אורח חיים סי' פ"ד, ועוד בכ"ד) אם כן לפי זה ניחא מה שאמר 'מזמור שיר ליום השבת', וקל להבין.
ובזה אמרתי לתת טעם לשבח להא שפרטה תורה הקדושה מצוה החמורה מצות שבת שלא ישמע לאביו לעבור על זה, ובאמת גם על מצוה קלה אין צריך לשמוע לו, כבמסכת יבמות ו' ע"א. אם כן היה לה לפרוט אחת ממצוות הקלות ולא מצות החמורה מכל התורה?! והוא משום דעל שאר עבירות אם אמר לו אביו לעבור, הוי 'אינו עושה מעשה עמך' ואין צריך לשמוע לו. ואין לומר דעשה דכבוד דוחה הלא תעשה, כמו שתירצו הגאון רבי עקיבא איגר במסכת בבא מציעא והספר נחלת עזריאל בחידושים על התורה, כיוון שמצוה לבנו לעשות הוי שליחו של אדם כמותו, כמו שעשה האב בעצמו, ולגבי האב לא שייך כלל העשה דכבוד. והארכתי בזה הרבה על דרך הפלפול. וכן לתרץ קושיא הספר חות יאיר אמאי לא אסרינן ללכת בשבת פחות מתחום שבת, וכן למה שרי להוציא פחות מד' אמות, הרי חצי שיעור אסור מהתורה, וכן עקירה בלא הנחה אמאי אינו חייב כקושיית התפארת ישראל , ואין כאן מקום לדבר בארוכה.

יצחק יעקב דוידבסקי החופ"ק נעשוועז

בהגאון הק' והצדיק המפורסים וכו' מו"ר ה"ר יהונתן זצללה"ה

(הבאר, שנה ה, כרך א-ב, כסליו-אדר תרפ"ח, סי' יז)


הרב יצחק יעקב דוידובסקי (דודאווסקי \ דודבסקי\ דווידבסקי) בן הרב רבי יונתן מזעלווא.

היה רב גאון מפורסם דיין בנשוויז (ניעשוויעז\ נעזוויש\ נעשוועז\ נישביז\ ניסבייז') שהייתה לפני מלחמת העולם השנייה עיירת נפה במחוז נובוגרודק שבפולין.

מאמריו פורסמו במספר כתבי עת, ובהם:

הבאר, שנה ה, כרך א-ב, כסליו-אדר תרפ"ח, מעין מים חיים, סי' יז – חידושים על פרשת מקץ ועוד.

הבאר, שנה ו, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"א, מים עמוקים, סי' טו – לסיום מסכתות פסחים וכתובות.

הבאר, שנה ז, כרך ב, תרצ"א, מים טהורים, סי' סג – שאלה נפלאה.

הבאר, שנה ח, כרך א-ב, תרצ"ג, סי' טז – חידושים על משנה במסכת חולין.

הבאר, שנה ח, כרך ג, מים עמוקים, סי' מ – ביאור אגדה ממסכת פסחים.

הבאר, שנה טו, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"ח, מים עמוקים, סי' טז – חידושים והערות.

קבוצי אפרים, שנה ה, חוברת ה-ו, חשון-כסליו תרפ"ו, סי' יח.

שערי תורה (ורשה) – חלק ז: סי' טז, כא, מב. חלק ח: קונטרס ג, 'יגדיל תורה', סי' ד. חלק יב: חוברת א סי' ה, חוברת ה סי' ו.

על פי ב'אוצר הרבנים' 11371 – הרב נספה בשואה תש"ג.

ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות – מידע על שואת יהודי ניסבייז'.

אין לנו מידע נוסף על הרב דוידובסקי הי"ד, ונשמח לקבל עוד נתונים אודותיו.

ביאור הוויכוח בין יעקב אבינו ובין שמעון ולוי בעניין הריגת אנשי שכם / הרב נחום נפתלי בלייווייס הי"ד

ב"ה יאבלאנקא

איתא ברמב"ם פרק ט מהלכות מלכים הלכה י"ד 'מפני זה נתחייבו כל אנשי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו'. והנה הרדב"ז שם הקשה על זה, אם כן אמאי אמר יעקב 'עכרתם אותי', כיון דמדינא קטלו. ותירץ דכיוון שקבלו עליהם המילה, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. עד כאן לשונו. כדי לברר וללבן ענין הסכסוך שבין יעקב אבינו עליו השלום ובניו שבטי י-ה בדבר הריגת שכם ואנשיו על בסיס ויסוד חזק ואמתי, אציג לפני הקורא שירה שלימה של קושיות ודקדוקים בפרשה סתומה זו.

א) תמוהים לי דברי הרדב"ז בתירוצו דגר שנתגייר וכו', דאם נאמר שהיה להם לאבות דין ישראל, הלא בן נח שהרג את ישראל או שבא בחזקה על בת ישראל ונתגייר, חייב מיתה, כמבואר ברמב"ם מלכים פרק י הלכה ד, ושוב הדרא קושיית הרדב"ז לדוכתיא, מדוע אמר יעקב 'עכרתם אותי', כיון דמדינא קטלו?

ב) למה פרסמה תורה הקדושה תשובת שמעון ולוי 'הכזונה יעשה את אחותינו', כלום לא ידע יעקב אבינו שבדבר זאת הרגו. גם איפה היא התשובה בדבריהם אלו על פחדו של אביהם 'ונאספו עלי והכוני'?

ג) בפסוק 'ויבאו על העיר בטח', וברש"י שם: על כחו של זקן שהתפלל עליהם בשכם, מדוע לא בטח יעקב גם כן באותו הכוח? בכלל למה נתיירא כל כך, הלא לכאורה זה חסרון באמונה, חס ושלום.

ד) דייקה תורה הקדושה וסיפרה לנו, 'ויחי חתת אלקים ולא רדפו אחרי בני יעקב', הרי דהסכים הקב"ה עמהם. ואם ואמר המתרץ כי זאת הייתה בזכות של זקן, אברהם או יעקב, הלא לא לחנם דקדקה תורה הקדושה וכתבה 'אחרי בני יעקב', ולא נאמר 'אחרי יעקב', אשר מן הנימוס הוא לזכור שם העיקר והראש של הבית. וגם אמנם הא ידיו נקיות מדם חללים, לא התולדות. ואם יענה המתרץ כי עיקר השנאה הייתה עליהם, הלא רק שמעון ולוי פחזו כמים עולה, ובקרא סתמא כחיב 'בני יעקב'?

ה) למה כעס אבינו יעקב רק על שמעון ולוי, הלא כלם לקחו חבל בביזה, כמו שאמר הכתוב 'בני יעקב באו על החללים'. גם פעולה כזו של גזל וחמס תגרום במידה מרובה משטמה ושנאה מהשכנים אליו, לעכור אותו ולאסוף עליו?

ו) בתשובה שמעון ולוי 'הכזונה יעשה', ובאבן עזרא שם: 'יעשה שכם את אחותנו', הרי שעיקר שנאתם הייתה על שכם לבד, ובפסוקים האמורים שייכתם לכל האחים כתיב 'בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם', הרי דכללום במילת 'טמאו' יחד, כמו שכם כן אנשיו?

ז) בפסוק 'כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור', איך כלל יעקב אבינו שני מאורעות בודדים בכמותם ובאיכותם משונים לגמרי זה מזה יחד, סוף סוף העידה עליהם תורה הקדושה שמה שעשו ופעלו עוון בשכם היה מחמת ובגלל קנאת ד' צבאות, שנבלה נעשתה בבית יעקב על ידי ריקים וחמסנים. לא כן הוא לגמרי המצב במאורע הטרגי של שנאת אחים בני אב אחד עד לעקור ולרצוח נפש, כמו בשנאת שמעון ולוי ליוסף, אשר אמנם הוא מאורע מגונה ובלתי נפרץ בחיי אבות אומתנו הקדושה, על פי שכלנו אנו?

ח) איך נבין דברי חז"ל ברש"י ז"ל, 'ארור אפם', אף שכעס לא קלל רק את אפס. הלא זה הוא חובת האדם בעולמו למשול באף ורצונו, ואם יחליף וימיר זה, על פסח חטאת רובץ?

ט) עוד זאת אשאל וממנה אברר דעתי בעזרת ה' יתברך בכל העניין המסובך הזה: במה תרצו את עצמם שמעון ולוי הריגת כל העיר באמרם בעצמם: 'הכזונה יעשה', כי אם אמנם בערה בהם חמתם על שכם שטימא אחותם, אך למה הרגו ולא חמלו על הנקיים וחפים מפשע לפי דבריהם?

על כן נראה לעניות דעתי, דבזאת גלתה לנו תורה הקדושה המפתח לפתרון כל הפרשה הסתומה. ואומר, אם אמנם שצדקו דברי יעקב אבינו עליו השלום הבחיר שבאבות, אך הדין היה עם השבטים שבטי י-ה, שהרי הרב אומר כן הוא הרמב"ם בפרק ט מלכים הלכה יד שנתחייבו כל אנשי שכם הריגה. גם הרמב"ן בפירוש על התורה כתב שהיו רשעים עובדי עכו"ם. ולו היו המעשים של שמעון ולוי נסתעפים ויוצאים ממקור נאמן וטהור, כמו שהעידה תורה הקדושה זה על שאר השבטים 'על אשר טמאו אחותם', דהיינו כפי דברי הרמב"ם ז"ל 'שראו וידעו ולא דנוהו', בטח לא היה יעקב מתיירא כלל, שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ולמה יפחד בעת שמלאו חובתם ליוצרם לעשות דין ברשעים. והיה בוטח גם כן על כוחו של זקן שהתפלל עליהם בשכם, אך יעקב אבינו עליו השלום הכיר בהם ברוח קדשו, וכפי שהודו מעצמם: 'הכזונה יעשה', שלא עשו זאת מתוך הכרה נאמנה וטהורה, רק כלי חמס שירשו הרציחה מעשו בעוכריהם. וכיון שכעסו על שכם, לא בחנו להבדיל בין הדבקים, והרגו ולא חמלו על כל זכר הנקיים מפשע לפי דבריהם הם. במצב כזה רפו ידי יעקב אבינו עליו השלום, כי החליפו 'הקול יעקב' ב'ידי עשו', ופסקה על ידי כך ההשגחה המיוחדה לישראל קדש ד', ותשלטנה מעתה בהם מערכות הטבע וגלגוליו, אם כן באמת עליו לדאוג כי 'עכרתם אותי… ונאספו עלי והכוני'. ואם מעשיהם ופעולתם היו טובים וכשרים, כי היו מדויקים לפי דיני תורה הקדושה, כמו שהעידה תורה הקדושה 'טמאו אחותם', שראו וידעו ולא דנו, כפירוש הרמב"ם ז"ל, גם פרסמה תורה הקדושה משום הכי התשובה: 'הכזונה' וכו', גם לא בחינם דקדקה תורה הקדושה וסיפרה לנו כי 'לא רדפו אחרי בני יעקב', כי גם הם לא עשו שום חטא ופשע על פי דיני התורה, אך מכל מקום 'ארור אפם כי עז', כי הלא המעשה עשיתם ממקור האף והרשע, והראיה כי גם באותו החום והפחזות חפצתם להרוג את אחיכם. והיינו דכללם יחד 'כי באפם הרגו איש', כי בפועל לא עשו שום עוולה נגד דיני תורה הקדושה, רק הרצון והאף היה להם ממקור שחת. ובכן אף שקילל, לא קילל רק את אפם, כי באף הזה 'עקרו שור', היינו כי רצו לעקור שור ולא נכשלו בפועל לשפוך דמי אח, רק חטאו באף והמחשבה בלתי טהורה. כן נראה לי ביאור כל הפרשה בעזרת ה' יתברך.

נחום נפתלי בלייווייס חוב"ק יבלאנקא מחוז לומזה

(בית ועד לחכמים, שנה י, חוברת ט-י, כסליו-טבת תרצ"ב, סי' טז)


הרב נחום נפתלי בלייווייס, מטשיזעווא (\טשיזשעוו \צ'יז'יבה, פלך לומזה), מתלמידי הישיבה הגבוהה 'מתיבתא' בוורשה.

בשנת תרפ"ג העניקו לראשונה גדולי ישראל היתרי הוראה לעשרה מבוגרי ה'מתיבתא' – לרב מאיר בלומנפלד, וכן לתשעה מחבריו שניספו אחר כך בשואה: הרב פנחס בלאס מוורשה, הרב נחום נפתלי בלייווייס מטשיזעווא, הרב ראובן גולדברג מוורשה, הרב אהרן גראהמאן מוורשה, הרב חיים ישראל וועקסלמאן מבענדין, הרב אברהם מאיר הערצבערג מוורשה, הרב מענדיל הערצבערג משערפץ, הרב אברהם מרדכי מאראקא מזלוטשוב והרב מאטיל שור מוורשה.

בין שתי מלחמות העולם כיהן הרב בלייווייס כרבה האחרון של העיירה יבלונקה קושצ'יילנה שבמחוז לומזה, בצפון-מזרח פולין.

בית הכנסת בעיירה נשרף במלחמת העולם הראשונה, ובני הקהילה לא הספיקו לחזור ולבנות אותו עד שפרצה מלחמת העולם השנייה.

בתאריך כ"ט בסיון תש"א (24.06.1941) כבשו הגרמנים את יבלונקה. בב' בחשון תש"ב (23.11.1941) גורשו יהודי העיירה מבתיהם לגטו בוויסוקה מאזובייצקה. גטו זה חוסל בכ"ג בחשון תש"ג (02.11.1942) והיהודים נשלחו משם לעבודת כפייה במחנה בזאמברוב. לאחר כחודשיים חוסל מחנה זה ויושביו גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ. בספר הזיכרון לקהילת זמברוב, נכתב שהרב בלייוויס גורש יחד עם קהילתו למחנה ההשמדה.

(בספר 'אהרן בכהניו', נכתב שהיה מתלמידי ה'מתיבתא' בוורשה ואב"ד זירמון, ונשא ונתן בהלכה עם הגאון הרב אהרן וואלקין אב"ד פינסק).

מאמרים מאת הרב נחום נפתלי פורסמו במספר כתבי עת רבניים:

  • דגל הצעירים, שנה א חוברת א, טבת תרפ"ה, סי' ג.
  • דגל התורה, א (תרפ"א-תרפ"ב), תפארת צעירים, סי' ח.
  • בית ועד לחכמים, שנה י, חוברת ט-י, כסליו-טבת תרצ"ב, סי' טז.

מכתב מאת הרב בלייווייס, עם דבר תורה על דברי הפרי מגדים בהלכות טריפות, נמכר בבית המכירות Winners.

התמונה שהובאה כאן הופיעה במקורה בשחור לבן בספר הזיכרון לקהילת טשיזשעווע (תל אביב, תשכ"א).

בזכות שמירת טהרת המשפחה, נוצר היהודי מבטן ומלידה בקדושה וטהרה, וזוכה לסיוע בהתגברות על יצרו ובקיום כל התרי"ג מצוות / הרב משה יהודה קרשנבוים הי"ד

תמונת נייר רשמי עם חתימת הרב משה יהודה קערשענבוים הי"ד

ב"ה אנדזיוב

קטע מדרוש לבנין המקוה שדרשתי בעת הנחת אבן פנה למקוה בקיץ תרפ"ט בקהלת אנדזיוב.

א. איתא בילקוט פרשת במדבר בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו האומות העולם בהם ואמרו מה ראו אלו להתקרב אצלם יותר מכל האומות, מיד סתם הקב"ה את פיהם ואמר להם, הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר 'הבו לה' משפחות עמים', כשם שבני מביאים שנאמר 'ויתילדו על משפחתם'. עד כאן לשונו.
והדבר תמוה.
חדא הלא אמרי' במסכת עבודה זרה דף ג' על הפסוק 'ה' מסיני בא' וגו', מלמד שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבל את התורה עד שבאו ישראל וקבלוה. ובמכילתא פרשת יתרו כשבא הקב"ה אל בני עשו שיקבלו את התורה, אמרו לו מה כתיב בה 'לא תרצח' הלא ברכתי 'על חרבך תחיה' ואיך אקבלנה ובני עמון ומואב השיבו מה כתיב בה, 'לא תנאף', אנו כולנו מנאפים שנאמר 'ותהרן שתי בנות לוט מאביהן'. בא אל בני ישמעאל, תורה מה כתיב בה, 'לא תגנוב', ברכה זו נתברך אבינו 'והוא יהיה פרא אדם', ואיך נקבלנה. ועיין בילקוט ראובני פרשת יתרו ובמדרש פרשת הברכה. וכיוון שהם בעצמם לא רצו לקבל התורה, אם כן במה נתקנאו האומות העולם בהם. גם יש להבין תשובת הקב"ה, הביאו לי ספר יוחסין, מה ענין יחוס לקבלת התורה ואיזה שייכות והתקשרות יש זה לזה, כי תורה אינה בירושה.

וכה נראה לעניות דעתי בזה בהקדם דברי הגאון ר' שלמה קלוגר זצ"ל בהקדמתו לטוב טעם ודעת מהדורה תניינא לפרש הפסוק 'ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחוללת באש תשרף', דיש לדקדק במה שכתב 'כי תחל לזנות', הווא ליה למימר 'כי תזנה'  וגם אמאי 'את אביה היא מחוללת. והכוונה דהנה יש שני מיני רשעים. יש שחוטא מפאת עצמו מצד היצר הרע המסיתו כדרך רוב בני אדם, ויש דעוון אביו גרם לו דהיה מחשבתו לרעה ועוון אבותיו גרמו לו, כמו שכתב דוד המלך עליו השלום 'הן בעון חוללתי ובחטא יחמתנו אמי'. והנה להכיר בעולם הזה מי הוא החוטא כך ומי כך, הוא בסימן זה, כי הנה החוש מעיד דאיש הולך המים אי אפשר מתמימותיו תיכף יעשה עבירה גדולה כמו חלול שבת או עריות, רק כמאמר חז"ל כך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ומחר כך. וישעיהו אומר 'הוי מושכי העון בחבלי שוא', ואחר כך 'וכעבות העגלה', ולכך אם האדם הנולד בטוב רק היצר הרע מחטיאו אי אפשר להיות נעשה ברגע אחד מהיפוך אל היפוך. אבל אם נולד בטבע רע מבטן, זה יתכן שבפתע פתאום מתמימותו יפרוש לרשעו. וזהו שאמר הכתוב 'ובת כהן כי תחל לזנות', דההתחלה שלה יהיה תיכף בעבירה גדולה כזו, מזה מוכח דנולדה מבטן רע, לכך 'את אביה היא מחללת', שמוכח דגם הוא היה רשע. עד כאן תורף דבריו ודברי פי חכם חן.

והדבר מסתבר דזה שנולד בקדושה וטהרה ומבטן ומלידה, נוצר בטהרה, זאת מסייעתו לילך בדרך התורה ולהתגבר על היצר הרע האורב עליו בכל יום. לא כן זה שאינו נולד בקדושה והטבע שלו רע, ואין שום קדושה מוטבע בשורשו שימשך אחר כך אל הטוב, זאת גרמה שמיד מתחיל לעשות עבירה גדולה בהתחלה שלו.
אם כן יש לומר דזה כוונת הילקוט הנ"ל דהאומות העולם נתקנאו מהיכן להם כוח אמיץ זה לישראל שיוכלו להתאים אל כל סעיפי וסניפי התורה ויוכלו לקבל על שכמם כל התרי"ג מצות, לא כן האומות העולם קשה להם להתאים אל כל סעיפי התורה. בני עשו קשה להם להתאים אל ה'לא תרצח'. עמון ומואב מיאנו בתורה מחמת הלאו ד'לא תנאף', וכן כולם לכל אחד קשה לעמוד ולהתגבר על יצרם לאו זה או זה. מה שאין כן עם ישראל, נקל להם לקבל על עצמם כל התרי"ג מצות. ועל זה השיב להם הקב"ה: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, כשם שבני מביאים. רצה לומר, זאת בא להם מזה ששמרו טהרת המשפחה ומבטן ומלידה נוצרו בקדושה וטהרה, זאת מסייעת שיתגברו על יצרם ולקיים כל התרי"ג מצות. ודברי הילקוט אתיא כמין חומר בעזרת ה' יתברך.

ב. ובזה מיושב שפיר דברי המדרש על הפסוק 'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם' (תהלים עד) 'באדם', בשביל דם נדה. עד כאן לשונו (מובא בגבולת בנימין ובטעמי מנהגים חלק ב' דף נ"ח). ופלא. ועם האמור ניחא, דכל ענין קבלת התורה, מה שזכו ישראל יותר מכל האומות, הוא רק בשביל דם נדה, כי על ידי זה ששמרו ישראל טהרת משפחה ונוצרו בקדושה, זאת היתה מסייעת להם שיוכלו להתאים אל כל סעיפי התורה יותר משאר האומות, ועל ידי זה זכו לקבל את התורה, וכנ"ל, ואתי שפיר.

ג. במדרש תנחומא פרשת ויגש, בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל, אמר להם: תקבלו תורתי. אמרו לו: הן. אמר להן: תנו לי ערב שתקיימו אותה. אמרו לו: אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים. אמר להם: אבותיכם בעצמם צריכין ערבין כו'. אמרו לו: בנינו יהיו עריבין. מיד אמר הקב"ה: תנו לי אותם ערבים, ואני אקבלם. מיד הביאו בני ישראל את נשיהם עם יונקי שדים, ונשיהם העוברות, ועשה הקב"ה בטנם כזכוכית והיו מדברים עמו. אמר להם: ראו שאני רוצה ליתן תורה לאבותיכם ואתם ערבים בשבילם שיקיימוהו. אמרו לו: הן. אמר להם: 'אנכי ה". אמרו לו: הן. 'לא יהיה לך'. אמרו לו: לאו. וכן היו עונין אותו, על הן 'הן', על לאו 'לאו' כו', שנאמר: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', ואין 'עוז' אלא תורה. עד כאן לשון המדרש, כפי שמובא בעץ יוסף שם. והיינו גם כן כנ"ל, דעיקר קבלת התורה הייתה מחמת הבנים שהיו ערבים, ומי גלה רז זה להולדות שהיו עוד במעי אימן שישיבו על הן 'הן' ועל לאו 'לאו' ולקבל על עצמם כל התרי"ג מצות? מנין להם הכוח הזה, אם לא מחמת שנוצרו בקדושה ובטהרה, ובמעי אמן עוד נשרש בהם רוח קדושה שירצו לקבל על עצמם כל מצות התורה. אם כן נמצא איפוא דלולי טהרת המשפחה ודם נדה ששמרו ישראל, אז ממילא לא הייתה בהוולדות שום קדושה מבטן, ואז הם כמו יתר האומות היו ממאנים בקבלת התורה, ולא זכו ישראל בתורה, וכנ"ל. וזה נכון. המשך יבוא.
משה יהודה קרשנבוים, אבד"ק אנדזיוב ווישניאווא-גורא

('הבאר', שנה ח, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"ג, סי' ה)


הרב משה יהודה קרשנבוים (קערשינבוים \ קערשענבוים) הי"ד, בן מרת הינדא גיטל, היה ממוסמכי ה'מתיבתא' בעיר ורשה, התגורר באוטווצק ובלודז' והיה עורך הקובץ ה'תלמודי-פלפולי דגל הצעירים' (תרפ"א-תרפ"ה), . בהמשך היה רב באנדזיוב (ינדז'יוב) וישניובה גורה. משנת תרפ"ו היה עורך ומו"ל של כתב העת התורני 'דגל הרבנים', ורבים מגדולי דורו כתבו אליו מכתבים בהערכה רבה.

בנוסף להערות שכתב בתפקידו כעורך 'דגל הרבנים', הוא פירסם מספר מאמרים, בחיבורים אלו:

כתב העת 'בית ועד לחכמים', שנה ג חוברת כ, תרפ"ד, סי' תשפ"ט.
כתב העת 'דגל הצעירים', שנה א, חוברת ד-ה, אלול תרפ"ה, סי' סא.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה א, חוברת א, ניסן תרפ"ו, סי' יא.
כתב העת 'דגל הצעירים', שנה א, חוברת  א, טבת תרפ"ה, סי' א.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה א, חוברת א, ניסן תרפ"ו, סי' ג (דף יז): דגל יהודה.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה ב, חוברת ב, כסלו תרפ"ז, סי' כו: דגל יהודה.
קובץ רבני תלמודי פלפולי 'יגדיל תורה', שנה א, חוברת ג-ה, כסליו-שבט תרפ"ז, סי' כו – הדרן פלפולי לסיום מסכת נזיר והתחלת מסכת סוטה.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה ב, חוברת ד-ה, אלול תרפ"ז, סי' מה: דגל יהודה.
כתב העת 'דגל הרבנים', שנה ג, חוברת א, תרפ"ט, סי' יד: הערות על הספר 'מחזה אברהם'.
כתב העת 'הבאר'  – שנה ח, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"ג, סי' ה, קטע מדורש לבנין מקוה בקיץ תרפ"ט בקהילת אנדזיוב.

תשובה אליו הודפסה ב'תורת חיים', תשובות הגרי"ח זוננפלד, סי' צב, בענין טעימת קפילא במקום סכנה.
תשובה אליו מאת ראי"ה קוק, הרב הראשי לארץ ישראל, הודפסה ב'הבאר', שער המים, שנה יד, כרך א-ד,  סי' כב.
תשובה אליו מאת הגאון הרוגצ'ובר, הרב יוסף ראזין מדווינסק, הודפסה ב'הבאר', שער המים, שנה טו, כרך א-ב,  סי' כז. ושם סי' כח תשובה אליו מאת הרב יעקב מייזליש אב"ד לאסק.
תשובה אליו מאת הרב אליהו קלאצקין אב"ד לובלין, הודפסה ב'דגל הרבנים', שנה א, חוברת א, תרפ"ה, סי' ה.
תשובה אליו מאת הרב יואב יהושע וינגרטן אב"ד קינצק, מחבר הספר 'חלקת יואב', הודפסה ב'דגל הרבנים', שנה א, חוברת א, ניסן תרפ"ו, סי' ב.
תשובה אליו מאת הגאון הרוגצ'ובר, הרב יוסף ראזין מדווינסק, הודפסה ב'דגל הרבנים', שנה ג, חוברת א, תרפ"ט, סי' ה.
תשובה אליו מאת הרב דוב בעריש וויידענפעלד אב"ד טשעבין, הודפסה ב'דובב מישרים', א, תרפ"ה, סי' ה.

הוא מוזכר בכתב העת 'שערי תורה', ורשה, חי"ב, חוברת ו, 'בית מדרש', סי' מט; חי"ג, חוברת ד, הנ"ל, סי' קכג; חי"ד, חוברת א, הנ"ל, סי' קל; חוברת ג, הנ"ל, סי' קמד.

בשנת תרפ"ו נשא לאשה את מרת חיה מרים, בת הרב זליג רוזנשטיין הי"ד (רב ומו"ץ בעיר לודז' וחבר וועד הרבנים בגטו לודז'), ומרת גליקא מיכל (אחותו של הרב משה אהרן טוירמאן אב"ד אנדזיוב והסביבה)..

בשנת תרפ"ט נפגעה בריאות של הרב משה יהודה והוא נזקק לשני ניתוחים, כפי שעולה מגלויה שכתב באלול תרפ"ט לרב חיים יוסף זוננפלד, המופיעה באתר 'מורשת מכירות פןמביות', ובה כותב הרב קרשנבוים: 'באתי בזה לברך את כק"ג שליט"א בברכת הדיוט מעומקא דליבא שיאריך ד' ימיו ושנותיו בנעימים ויזכה לקדם פני משיחנו – ובבקשה נא בזה לזכור גם אותי שאעלה על זכרונו הטהור שאזכה לכוח"ט [=לכתיבה וחתימה טובה] ואריכות ימים כי בשנה זו כמה ארפתקאות דעדו עלי שהיו לנו בזה השנה ב' אפעראציעס ל"ע [=לא עליכם] והי"ת הרוב רחמיו וחסדיו ריחם עליו בזכות תפלת צדיקים, לזאת רבינו יקירי! יתפלל נא בעדי שאזכה לישועה בכל… ולעבדו באמת ובלבב שלם'.

בדף עד שכתבה גיסתו נכתב כי הרב ומשפחתו היו בזמן המלחמה בוורשה.

הרב, רעייתו וילדיהם נספו בשואה. הי"ד, וזיכרונם הוזכר בספר 'דעת חיים', ח"ב (חיפה, תשס"ג) מאת הרב חיים ישראל שפלר, שהיה גיסו של הרב משה יהודה קרשנבוים.
גיס נוסף שלהם היה הרב יחזקאל אביגדור סילמן הי"ד, אחיו של הרב משה ישראל סילמן הי"ד.

התמונה המובאת כאן למעלה לקוחה מתוך גלויה מאת הרב קרשנבוים, המובאת באתר 'מורשת מכירות פומביות'.

.

על האדם ללכת בדרכי האבות הקדושים, להכניע את עצמו, להגביר כוח הנשמה ולמשוך את הגוף לקדושה / הרב זאב דוד הכהן דיכטוואלד הי"ד

הרב זאב דוד הכהן דיכטוואלד הי"ד

ב"ה סלופיא.

בשבוע הקודם באור ה' תצא י"ב אלול יום הולדתי, נהלתי ספר תורה שלי אשר סיימתי לבית הכנסת ודרשתי מענינא דיומא בעת ההוא. וזה החלי, בעזר צורי וגואלי.

כתיב בברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה 'ונשמח בדברי תלמוד תורתך ובמצוותיך לעולם ועד, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה'. גדול הלימוד שמביא לידי מעשה. ובזוהר הקדוש נקראין התרי"ג מצוות 'תרי"ג עטין', וצריך להבין מהו הפירוש של ה'תרי"ג עטין'. בשלמא קודם הלימוד צריך לעצה כדי שילמוד, אומנם אם למדין ועושין למה צריך עוד עצות. הלוא זה כל האדם. אומנם יש להסביר זה על ידי הידוע מדברי ח"ל שבעת בריאת האדם בששת ימי בראשית וקבלת התורה קדושה, היו המלאכים שואלים 'מה אנוש כי תזכרנו'. והיה התירוץ 'נעשה אדם', ו'כלום יצר הרע יש ביניכם' (גמרא שבת דף פ"ח), גפירוש דפמ"ג ז"ל בקונטרס מתן שכרן של מצוות, דשלושה יצר ברע יש. המלאך. המלאך הנברא מן העבירה, השלישי הגוף והחומר, והוא קשה מכולן. וכיון שהאדם נברא מגוף ונשמה, וזה הייתה תכלית הבריאה ותורה הקדושה כדי שהאדם יעבוד לבורא ברוך הוא כמו הנשמה שהיא חלק אלו-ה ממעל, ומקור מחצבתה קודש כמלאכי מעלה, ובוודאי רצונה ומאוויה לעבוד לבורא יתברך עבודה תמה ושלימה, אומנם הגוף גוש עפר, פרא אדם יולד, היפך מזה. כי צריך באמת לגשמיות, אכילה ושתיה וכדומה, על כן כדי שיקיים 'בכל דרכיך דעהו', שיהיה הגוף עובד פעולתו לשם ה', כמו שאיתא בספרים הקדושים שקודם האכילה צריך לומר המשנה בזבחים 'לשם ששה דברים הזבח נזבח', וכדומה עצות כדי שהאדם יבין וישכיל בדעו ושכלו, שהכל קרא לכבודו, הגוף עובד פעולתו בהכרח לסייע להנשמה שעובדת כך ברצונה הטוב. וכמו שהסביר הרמב"ם ז"ל בהלכות גרושין על גט מעושה בישראל כשר, כיוון שהנשמה רצונה במצוות ה' יתברך, והגם שגוף אינו רוצה, פועל הכפייה, והווי שניהם רוצים. ובזה שמעתי מפרשים הגמרא בריש ראש השנה ד' כאן בישראל כאן בעכו"ם, דלכאורה מוקשה איך כיון דבישראל כיוון שהנשמה רוצית, פועל כפיית הגוף. אומנם באומות העולם, דנשמתם לא טובה, לא תועיל כפיית הגוף, דשניהם אינם רוצים בהכפייה. ובזה גם כן שמעתי מתורצים קושיית הגר"צ ברלינר ז"ל על תמיהת תוספות סוכה ל' בסוף דיבור המתחיל 'משום', דלמה לי קרא דאין יוצאין במצה של טבל, תיפוק ליה משום דהוה מצוה הבאה בעבירה. והקשה הגר"צ דסוף סוף צריך קרא על כפאה ואכל מצה של טבל, דמשום מצוה הבאה בעבירה ליכא, דהווא ליה על ידי כפייה ועל זה צריך קרא. ושמעתי מתרצים בשם הגאון הקדוש אדמו"ר הזקן מקאצק זצ"ל על פי הרמב"ם הנ"ל דעל כפייה אין צריך קרא, דהטעם כפאה ואכל מצה יצא דשניהם רוצים בהכפייה, הנשמה רוצית לקיים מצוות הבורא יתברך והגוף רוצה על ידי הכפייה. אומנם בטבל הגם שהגוף ירצה על ידי כפייה, אומנם הנשמה אינה רוצית על לאו שהתורה הקדושה, ובלא הקרא גם כן אין יוצא. ומתורץ היטב. ובזה יתפרש ויתורץ קושיית מהרש"א ז"ל בשבת פ"ח על כפה הר כגיגית, אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קיבלוה בימי אחשורוש. והקשה המהרש"א ז"ל מדוע נענשו בבית ראשון קודש אחשורוש. ולהנ"ל ניחא, דהכפייה הייתה תיכף לרצון להם, כיוון שהיו שניהם רוצים, ורבא מכווין להביא ראיה לימות אחשורוש, כשם שהתם הכפייה מועילה להיות שניהם רוצין והווי שפיר לרצון לפני ה', דגם שם הייתה בכפייה, והמגילה כתיב בה על זה 'קימו וקבלו', כן גם הכא, אפילו בכפיית הגוף, גם כן נקרא 'שניהם רוצין'.

אך עוד נשאר לבאר הגמרא עבודה זרה על שאלת הקב"ה לאומות העולם מפני מה לא קיימו התורה. השיבו: וכי כפית עלינו הר כגיגית. השיב הקב"ה: ז' מצות קיימתם?! לכאורה מהו תירוץ על זה. וגם צריך להבין הילקוט במדבר, בשעה שקבלו ישראל התורה נתקנאו בהם אומות העולם, מיד סתם הקב"ה פיהם ואמר להם: הביאו ספר יוחסין שלכם, כשם שבני מביאין. כלום אתם בני אברהם יצחק ויעקב שלא זכו לקבל התורה אלא בשביל יוחסין שלהם. ואלו דברי חז"ל יבוארו אם ירצה ה' להלן. ןכעת נחזור להנ"ל, לעניינו שעל זה צריך התרי"ג עטין, כדי שיכניס בהגוף ובהגשמיות שהמה גם כן תרי"ג: רמ"ח אברים ושס"ה גידים, את הקדושה שיהיה 'בכל דבריך דעהו והוא יישר אורחותיך', זהו עצה טובה קמשמע לן. ובזה יהיה מבואר היטב מה שכתוב בזו הסידרא: 'זכור את אשר עשה לך עמלק', ומסיק 'לא תשכח'. מה הוא הענין של זכירה ו'לא תשכח' בא המצוה יותר מכל מצוות האמורות בתורה, ומפני מה עוונם כל כך חמור. אך לפי הנ"ל נדרש כמין חומר, דהנה מצינו ראינו ענין אהבת הגרים, הזהירה התורה הקדושה הרבה פעמים, כמו 'ואהבת את הגר', ובמקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו 'ואוהב גר לתת לחם ושמלה' וכדומה, כיוון דטבע המושרש באדם לאהוב רק בני עירו ואנשי מולדתו וקרוביו. אך כיוון שידוע דברי הרמב"ם ז"ל על משנה 'מאוד מאוד הווי שפל רוח', דבענין שהאדם מושרש יותר, ורוצה לעבוד עצמו לבורא ברוך הוא צריך לילך מקצה האחרון. כן גם בזה צריך לילך מקצה האחרון, כן גם בזה צריך לילך מקצה אחרון לקרב גרים יותר מאנשי עירו ומולדתו, כי 'הדבק במצותיו' כתיב, מה הוא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא מקרב הגרים, אף אתה וכו'. וכתיב 'שלום שלום לרחוק ולקרוב', לרחוק ברישא והדר לקרוב. ובזה הוא עבודת הגוף להתקרב להנשמה כנ"ל, דהגוף רוצה לקרב רק קרוביו, קרובי הגוף. אומנם הנשמה תגביר על הגוף לקרב קרובי הנשמה. וזה עמלק לא די שלא קירבם את הגרים, את ישראל, ולא די שלא ריחקם ולא קירבם, אלט ריחקם בזרוע במלחמת תנופה. וליושבי תבל ושכני ארץ לא עשו רע לישראל, והוא עמלק היה הראשון, כדרשת חז"ל על 'אשר קרך בדרך', כמו איש בליעל שקפץ לאמבטי רותחת, לא די שהכווה את עצמו, אלא הקרה לפני אחרים. והבעל עקידה ז"ל בשער צ"ו הסביר העניין, שיש עושה לשם תועלת עצמו לרכוש רכוש וקנין, והוא אשר זכרה תורה הקדושה בעמלק שלא הייתה כוונתו על עושר ורכוש, רק חס ושלום לעקור ולשרש להעם הנבחר. ועל ידי זה היה הפקידה לשאול המלך על ידי שמואל הנביא בפקודתו 'את אשר עשה לך עמלק', כי הוא נצטווה לעשות מדה כנגד מדה, והוא חמל על מיטב הצאן ועל אגג, ועבור זה נתן ה' יתברך המלוכה לרעו הטוב ממנו, דוד המלך, אמר פירש שם בעל העקידה תמיהת ושאלת דוד המלך עליו השלום 'מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי', שכוונתו היתה שעל פי סברתו לא יגיע לו שום תשלום גמול, כי חרף מערכות אלקים חיים, בזה די לעקרו מן השורש. ומשום זה דוד חי וקיים. ולכן שעמלק עשה היפך כוונת הקב"ה בענין בריאת העולם והאדם, שצריך באמת לקרב גרים כדי להגביר כוח הנשמה ולשות עצות בנפשו להמשך הגוף להקדושה, והוא עשה להיפוך ולהמשיך הנשמה לכוח הגוף, ומשום זה 'זכור' ואל תשכח להדיחהו מארץ החיים. אמנם כל זה קאי על עמלק ואומות העולם, אך העם אשר אנחנו חוסים ביניהם פולין, המה יש להם חוקי הקונסטאוטוציא לאהוב את הגר, וכל איש ואיש יש לו זכויות שמות בלי הבדל בין דת לדת ובין עם לעם, בוודאי לפי נמוסיהם הכתובים המה הולכין בדרך הבריאה המשפט והצדק.

וכן אבינו אברהם עליו השלום דָרַך בדרך הזה שביתו היתה פתוחה לרווחה לכל עובר ושב להכניסו בביתו, והיה מקיים הכנסת הגר ואהבת הגר בשלימות. ובזה יש לבאר מה שכתוב 'אברהם גייר האנשים, ושרה מגיירת הנשים', ומשום זה כתיב באבינו אברהם עליו השלום 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה". ואנו עד היום מזכירים זכות אברהם, 'זכור ברית אברהם', ותמיד מייחסים בזכותו כפירוש התוספות יום טוב בריש פרק ה' דאבות, על מה שכתוב שם במשנה 'אברהם אבינו', כיוון דאנו נושעים בזכותו ועד היום אבינו הוא. ובזה גיירו האנשים והנשים, שהגבירו גם אצלם הנשמה על הגוף, היפך טבעם. וכן היום צריך לנהוג כך שלא לילך בפריצות חס ושלום, ולא לילך במאדעם החדשות אשר לא שערום אבותינו. החדש אסור מן התורה, שכל ענין המארעס הוא רק תאוות הגוף, ואין הנשמה רוצית בזה, וצריך להגביר כוח הנשמה על תאוות המדומה של הגוף. יש לנגד הנאת שעה, יהיו לו חס ושלום ייסורין ועינוים קשים לעולם הבא, ואפשר גם כן בעולם הזה, ומה בצע במה שהולכין במלבושים פרוצות שלא כדת של תורה ואנשים ישרים. ומה יענה בעת עמדו למשפט שהיא בבחינת עמלק, ואינו חושב את עצמ לזרע אברהם, והאיך יאמר 'זכור ברית אברהם' אם אינו הולך בעקבותיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לקשר הגוף להנשמה, והמה עושים להיפך, מנמיכים חס ושלום הנשמה תחת הגוף ותאוותיו המודמות רחמנא ליצלן. ובאיזה אופן המה מקיימים 'בכל דרכך דעהו' ו'שהכל ברא לכבודו', איזה כבוד יש לבורא יתברך מזה, אדרבה ואדרבה בה מכעיסין לבורא יתברך. וכן בריקודין בתערובות נערים עם נערות, שנתפשל [צ"ל: שנתפשט] בעוונותינו הרבים שלא כדת, כן בזה מדמים שנהנה הגוף מעבירה ההיא, אבל יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, אמנם יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. והיום בחודש אלול, נוטריקון 'אני לדודי ודודי לי', ימים נוראים, בפרט בעת ההיא שמחה של מצוה. הסיום של ספר תורה הקדושה: יש מקום לחול התשובה, ולקבל על עצמו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכמו שכתב בספר חסידים, שכתיב 'בחורים גם בתולות זקנים עם נערים'. באלו כתיב 'גם', ובאלו כתיב 'עם', להראות שלא הרי זה כהרי זה, שהמה עם בפני עצמן, כמאמר עולא במסכת שבת. ועל ידי זה יזכור ה' יתברך זכות אבות שאנו בניהם, הולכים בעקבותיהם. לכתוב ולחתום אותנו לאלתר לחיים ושלום.

וזה היה גם כן ענין בכורים. רואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן. תחת אשר עבד בהגינה והפרדס, עובד אדמתו בחרישה וזריעה וכל שארי עבודות ביום ובלילה, ומקווה ומחכה על זה כבכורה בטרם קיץ בעודה בכפו יבלענה, אמרה התורה הקדושה שזו רצון הגוף, וצריך לשבור חשק הגוף, להראות שלא יחשוב שזה כוחי ועוצם ידי, רק הוא ה' יתברך נותן כוח לעשות חיל, להראות בעליל חסדו ואמונתו בהבורא יתברך, וכמו שאיתא בדברי חז"ל 'מי הקדימני ואשלם', מי נתן לי טלית לעשות בו ציצית. מי נתן בית לעשות מעקה ומזוזה, שלא יחשוב האדם אפילו במצוה כי הוא עושה מצוה בכוחו. כמו שכתב בספר 'דודאים בשדה' מכבוד קדושת חותני זקני אדמו"ר הגאון הצדיק הקדוש [רבי ראובן הלוי הורוויץ] מזארנאווצי זצ"ל על הפסוק 'דרך מצוותיך ארוץ', לשון רציצה ושבירה, כי צריך להכניע את עצמו בהמצוה, ועל ידי זה יהיה 'כי תרחיב לבי'.

וגם אנכי אודה ה' בכל לבב, בסוד ישרים הרבנים שבאו לכבוד המצוה, וביניהם כבוד קדושת גיסי אדמו"ר מאזרוב שליט"א, ואחי הרב הגאון אב"ד קהילת יאווזנא שיחיה, וכל העדה הקדושה. 'גדולים מעשי ה", שהנני אומר שזו הכל מעשי ה'. לא כוחי ועוצם ידי, 'כי הוא הנותן כח לעשות חיל', ובמקום הלזה עם ברכי נפשי את ה' ובהוראה בכל לב ונפש. וזהו השמחה, שמראין הגברה מן הנשמה על הגוף, שמחווין כלפי מעלה, שהשמחה מן הקב"ה, כמו בבכורים, שמפורש במשנה שמתאפסין בכל עיר ועיר בשמחה ובשירים, בהלל והודיה לשמו יתברך, ומראין להקב"ה שהכל שלו,  'לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה'. וזה הפירוש במדרש 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ', בראשית בשביל 'ראשית בכורי אדמתך', בשביל הבכורים שזהו כל הבריאה להגביר הנשמה על הגוף ולקשר רצון הגוף להנשמה, כמו בבכורים, וכמו שכתבתי למעלה. וזהו פירוש מה שכתב ברש"י בסוף התורה 'יישר כוחך ששברת', שאם האדם משבר את עצמו במצוה ולימוד, אז נותן לו הקב"ה 'יישר כח', כמו שכתבנו לעיל בפירוש הפסוק  'דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי', וזה נלמד מבכורים. וזהו הייתה כל כוונת הקריאה. ובזה נעוץ סוף התורה בתחילתה. ובזה יתרצו שני מאמרי חז"ל הנ"ל על דברי אומות העולם 'כלום כפית הר כגיגית', השיב כביכול:  ז' מצות קיימתם? הכוונה, ואם כן נראה שנשמתכם לא טובה, ושוב לא תועיל הכפייה, שהיא רק על הגוף כנ"ל. וגם שעל ידי יחוס אבות לתורה הקדושה, כיוון שעם בני ישראל הולכים בעקבותיהם, שמקשרים הגוף להנשמה, כמו דרך אברהם אבינו עליו השלום, אך אומות העולם אינם הולכין בדרך הזה, על כן מה להם ולתורה הקדושה עם התרי"ג עטין, כי להנשמה אין יחוס אבהתא, ומה מועיל רצון הגוף כנ"ל.

ובזה יהיה נדרש יפה כמין חומר בכפליים נעוץ סופו בתחילתו, 'ולכל היד החזקה', קאי על קבלה התורה הקדושה 'לעיני כל ישראל', ולא לעיני המלאכים, כאשר רצו המלאכים מטעם 'בראשית', בשביל בכורי אדמתך שדברה תורה נגד יצר הרע כנ"ל. אך במלאכים כבר כתוב הדר בשבת פ"ח, כלום יצר הרע יש ביניכם?! וזו תשובה ניצחת, נעיצת סופה בתחילתה. וגם ידרש עוד הפעם 'לעיני כל ישראל', ולא לעיני עכו"ם, גם כן על ידי 'בראשית', בשביל 'ראשית בכורי אדמתך', כן נראה שמבכורים נלמד שצריך להגביר הנשמה על הגוף ולקשר הגוף לרצון הנשמה ויהיו שניהם רוצים בהטוב, כל זה בישראל. אבל בעכו"ם אם הנשמה בל עמו, מה מועיל רצון הגוף, כי נשמותיהם תבחר ברע, רחמנא ליצלן. וכן לנו שייכות התורה הקדושה, כי על ידי התרי"ג עשין, נלך ביחד הנשמה עם הגוף בדרך התורה והמצות ונבחר בחיים. ועל ידי זה יהיה נעוץ סופו בתחילתו, לתחילת הדרוש שהתחלנו 'ונשמח ברברי תלמוד תורתך ובמצותיך לעולם ועד', כי יזכנו ה' יתברך תמיד לשמוח בתורה הקדושה, ועל ידי זה 'כי הם חיינו ואורך ימינו' שנזכה לחיים ארוכים וטובים בעסקי תורתך, כמו שרומז לי אדוני רבי מורי ורבי הגאון החסיד ראש בית דין קהילת חעלים שליט"א שבסידרא הקודם שופטים כתיב 'למען יאריך ימים', ובזו הסידרא ויצא כתיב 'והארכת ימים', ויהי לנו אריכות ימים ובהם נהגה יומם ולילה ונזה ונחיה ונראה טובה וברכה וכתיבה וחתימה טובה בספר החיים ברכה ושלום ופרנסה טובה ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

זאב דוד הכהן אבד"ק סלופיא יע"א בן הגאון רש"ב רב בחעלם, חתן הגה"ק מוהרי"ח זצ"ל אדמו"ר מאוזרוב.

(הבאר שנה ב, תרפ"ד, כרך ד, סי' קפ)


הרב זאב דוד הכהן דיכטוואלד הי"ד נולד לאביו הגאון הרב שמחה בונים (ב"ר אליקים געצל) אב"ד חלם והיה נכד הרב אליעזר ליפמן רוזנברג ומצאצאי 'מלך פולין' הרב שאול וואהל. אחיו של רבי אליקים גצל דיכטוואלד הי"ד אב"ד יאבוז'נו וסטשמישיץ.

משנת תר"ע (1910) היה רב בגרושקוב (פלך לובלין). אחרי שריפת העיר גארטשקוב במלחמת העולם הראשונה, שימש לזמן מה בתפקיד מו"ץ בעיר חלם. משנת תרפ"ג (1923) ועד למלחמת עולם השנייה היה רב ואב"ד בקהילת סלופיא-חדש.

הרב התחתן בזיווג ראשון עם מרת ברכה לבית בלאנק, ובזיווג שני עם מרת אלטע רבקה בת האדמו"ר מאוז'רוב רבי יחיאל חיים אפשטיין אב"ד אופולא, שהייתה אלמנת רבי יעקב יצחק הורביץ, בנו של הרבי ר' חיים שמואל הורביץ מחנצ'ין.

מאשתו הראשונה נולדו לו הילדים: אסתר בלימה, חנה והרב אריה לייבוש. מאשתו השניה נולד הרב אליעזר ליפמן מאיר.

הרב חתום ברשימת הרבנים בשו"ת אבני נזר, שקראו לחרם על כל השותפים למינוי רבנים למשרות רבנות קהילתיות תמורת תשלום כסף.

מכתביו עם תולדות גדולי החסידות, ובעיקר על החוזה מלובלין, הובאו בספרים רבים, ובהם:

  • ספר 'אהל אלימלך', עמ' 59, סי' קמה (הובא גם במאמר יחזקאל, ב, עמו' קנ).
  • ספר 'אהל ברוך'  (מהדורה חדשה, עמו' לב), שם הובא מעשה שכתב על חותנו זקנו, הגאון מ' חיים יעקב הלוי הורוויץ אב"ד נאוויפאלע.
  • ספר 'מקור חיים' מאת קרוב משפחתו, הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, אות לה, שם הובא מכתב ממנו על הרבי בעל ה'דברי חיים'
  • ספר 'אהל נפתלי' (עמו' כא, סי' קטו), מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, שם הובא מעשה על החוזה מלובלין ורבי נפתלי צבי מרופשיץ.
  • ספר 'עטרת מנחם', עמו' 44, סי' קלז, מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, שם הובא מעשה על הרבי מלובלין והרבי מרימינוב.
  • ספר 'דובר שלום', מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד, סי' עב-עט, שם הובאו מעשים על האדמו"ר רבי שלום מבעלז.
  • ספר 'נפלאות הרבי', סי' עה-פו, מאת הרב משה מנחם וואלדן, שם הובאו מעשים על הרבי מלובלין.
  • ספר 'אור הנפלאות' סי' כט, מאת הרב משה מנחם וואלדן, שם הובא מכתב ממנו בשם החסיד ר' דוד צבי מגורשקוב.
  • ספר 'אוהל הרבי', ג: אור הנפלאות, אות כה, מאת הרב משה מנחם וואלדן, שם הובא על הרבי מלובלין ובנו.
  • ספר 'גדולת מרדכי' עמו' 34, אות נח, שם הוא מעשה באדמו"ר מקאזמיר וחסיד שאשתו חלתה במחלת ריאות,

תשובה ממנו, בהיותו מו"ץ בחלם, הובאה בספר  'דבר הלכה', מילואים – ב, מאת הרב אליהו קלאצקין, עמו' 20, אות ו.

באתר בית המכירות Rarity, מובא מכתב מאת הרב זאב דוד דיכטוואלד משנת תרצ"ט (1939), בו הוא מפרט את מצבו הכלכלי הקשה בשל הוצאות רפואה והצורך בהוצאות לנישואין בתו, והוא מבקש סיוע ומברך את המסייעים: "ואני מקדים לכם תודה וברכה מראש, ובברכת כהנים, ברכה המשולשת בתורה, אברך אתכם, ובשנה טובה דשנה ורעננה, ובגאולת ישראל בב"א. הכ"ד המחכה לישועת ה' יתברך, וואלף דוד הכהן דיכטוואלד".

הרב נהרג ככל הנראה בשואה. כנראה בסביבות שנת תש"א-תש"ב (1941-1942).

רעייתו הוכתה למוות בידי הנאצים, הי"ד. בתה (מזיווג ראשון) מרת חנה רחל רוז'אני שרדה, עלתה לארץ ישראל והתגוררה במוצא. (ראה בלבת אש, א, סורסקי, עמו' עא הערה 29).

בנו, הרב אליעזר ליפמן מאיר הכהן כיהן כרב הצעיר לצד אביו בסליפיא וכדומ"ץ אפטא, ופרסם בקובץ 'בית ועד לחכמים' (סי' תתקפ) מאמר בהלכות תערובות` בקובץ 'הכרם' תרצ"א'; 'אוצר החיים', ג, עמו' קיב; 'קהילת יעקב' (מיהלוביץ), שנה ב, תרפ"ו, חו' ה-ו, סי' נא; 'יגדיל תורה' (פראגא), תרפ"ח. חו' ו-ז, סי' נד. תשובה אליו מאת הרב אברהם שפירא הי"ד הובאה בכתבי אש, א, סי' כח.

הזוכה לעבוד את ה' יתברך לשמה במסירות נפש, יכול לשנות את הטבע ונעשים לו נסים למעלה מהטבע / הרב ישעיה קלונימוס טננבוים הי"ד

תמונת הרב ישעיה קלונימוס טננבוים הי"ד

ב"ה גארוואלין.

מה שאמרתי בזה בעזרת ה' יתברך בחידושי ליישב סמיכת המאמרים במסכת ברכות (י"ז.) וזה לשונם: מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו וכו'. לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, מרגלא בפומיה דרב לא כעולם הזה עולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וכו'. גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים וכו'. אמר ליה רב לרבי חייא נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן וכו'.

והנה המאמרים הנ"ל אין להם שייכות זה לזה. גם מה ששאל רב 'נשים במאי זכיין', אינו מובן, והרי הרבה מצות יש להם שלא הזמן גרמן ובלא תעשה שהם מחוייבין. גם רבא שמסיק וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, קשה קושיית התוספות דהכא ד"ה העושה, הא (בפסחים נ:) אמר רבי יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלש בא לשמה. וגם הר"ן שם הקשה מרבא דהכא ארבא דשם דקאמר בקרא 'עד שמים חסדך', קאי על שלא לשמה. דרבא רמי, כתיב (תהלים נז) 'כי גדול עד שמים חסדך', וכתיב (שם קח) 'כי גדול מעל שמים חסדך'. הא כיצד, כאן בעושין לשמה (מעל שמים) וכאן בעושין שלא לשמה (עד שמים, רש"י ז"ל). ותירץ דהכא איירי רבא על מנת לקנתר, ולכך נוח לו שלא נברא, אבל אם כוונתו כדי להתכבד, יש לו שכר. אבל עדיין קשה הלשון 'וכל העושה שלא לשמה', דמשמע אפילו שלא לקנתר. וגם על לקנתר כבר אמר 'בועט ברבו ובמי שגדול ממנו', משמע דהא דקאמר 'וכל העושה' בא לרבות אפילו שלא לקנתר.

ונראה על פי מה שתירץ בספר בית שמואל אחרון בפרשת  בהעלותך קושיית התוספות ז"ל מהא דלעולם יעסוק אדם וכו', והוא על פי מה דקשה דלמה לא הקשו התוספות מרבא ארבא דקאמר בפסחים דשלא לשמה שכרו עד שמים, כמו שהקשה הר"ן ז"ל. ותירץ על פי מה שתירץ הנזר הקודש קושית הר"ן הנ"ל, ופירש האי 'כי גדול עד שמים', ו'כי גדול מעל שמים', הוא על פי מה שכתוב 'אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד', ואורך ימים הוא לעולם שכולו ארוך, היינו עולם הבא, והטעם משום דהעוסקים לשמה עושים בשביל דבר שאין לו תכלית, לכך שכרו בעולם הבא שאין לו תכלית ולכך 'מעל שמים חסדך'. 'ובשמאלה', היינו שלא לשמה, שהוא משום דבר שיש לו תכלית, לכך שכרו עד שמים, היינו שכר עולם הזה שיש לו תכלית. וכיון שכן שפיר אמר רבא 'נוח לו שלא נברא', כיון דעל שלא לשמה יש לו רק שכר עולם הזה, ואימתי צריך לשכר עולם הזה, הוא רק כשנברא, אבל אם לא היה נברא לא היה נצרך לשכר עולם הזה כלל. ומשום הכי הקשו תוספות מרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אם כן יהיה לו שוב שכר עולם הבא, ואמאי אמר רבא שנוח לו שלא נברא. ואמנם גם קושיית התוספות ניחא דוודאי לאו כללא הוא שמתוך שלא לשמה יבא לשמה, דלפעמים אדם לומד כל ימיו שלא לשמה. אלא כוונת רב יהודה אמר רב דנהי אם אפילו הוא ילמוד כל ימיו שלא לשמה, מכל מקום קנאת סופרים תרבה חכמה, וחברו ילמד ממנו ויעסוק לשמה. וזה פירוש 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', שיזכה את אחרים על כל פנים בלימודו. והנה שכר של מזכה אחרים הוא שאין חטא בא על ידו (אבות פ"ה משנה י"ח). והנה תכלית הבריאה לא הייתה שלא יעבור עבירה, דאם לא נברא בוודאי לא היה עובר. ורק הבריאה הייתה שיהגה בתורה ומצות, ואם כן שפיר קאמר דלזכות את הרבים לחוד, שמשמרו מחטא שוב נוח לו שלא נברא ובוודאי לא היה חוטא. עד כאן תוכן דברי הבית שמואל אחרון ז"ל בקצרה, ודברי פי חכם חן.

ובזה נבין סמיכות כל המימרות הנ"ל בצירוף במה שאמרו לעיל דלהמחזיקים יש לה מעלה בזה מהתלמיד חכם עצמו, דלהתלמיד חכם יכול להיות לפעמים פניה מן שלא לשמה, אכן המחזיקים שכרם תמיד כלשמה. והיינו דמתחילה בא רבא לומר שלא יהא בועט וכו' ובגדול ממנו, היינו לקנתר, ואינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה אלא עוד מוסיף פשע על חטאתו ושגגות נעשו לו זדונות. וכמו שפירשו כן התוספות ז"ל בסוטה (דף כב: בד"ה לעולם) הך מימרא דרבא, וכמו שאמר רבא גופיא בשבת (דף פח:) ובתענית (דף ז.) דבכה"אי גוונא הוי ליה סמא דמותא. ואחר כך מוסיף רבא 'וכל העושה שלא לשמה', היינו גם אם עושה שלא לקנתר, וכנ"ל, ורק אפילו להנאת עולם הזה או להתכבד, הגם שיש לו שכר בזה העולם כנ"ל, והיינו 'עד שמים', אף על פי כן 'נוח לו שלא נברא', דאם לא היה נברא לא היה צריך לשכר בעולם הזה, ואף שיבא לשמה לאחרים מזה, מכל מקום שכרו רק שלא יבוא חטא על ידו, אם כן שוב נוח לו שלא נברא ובוודאי אז לא היה בא חטא על ידו, וכנזר הקודש ובית שמואל אחרון הנ"ל, ועל כן מסיק רבא דלא יעשה רק לשמה, דאז יעשה בשביל דבר שאין לו תכלית ויהיה שכרו בעולם הבא שאין לו תכלית. ולכך שפיר מייתי הא דמרגלא בפומיא דרב, דעולם הבא אין בו לא אכילה וכו' ורק צדיקים נהנים מזיו השכינה, שהוא דבר שאין לו תכלית. ואחרי זה עוד מייתי דלהמחזיקים יש מעלה עוד על התלמידי-חכמים עצמם. ומייתי 'גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים', שקורא אותן 'שאננות' ו'בוטחות'. ועל זה שאל רב לרבי חייא 'נשים במאי זכיין', פירוש מהיכן זכותן עוד יותר מן האנשים. ועל זה משיב לו, משום שהם המחזיקין את התורה, והיינו דקאמר באקרויי לבנייהו וכו' ובאתנויי לגברייהו וכו' ונטרן לגברייהו וכו'. לכך הם בטוחים יותר מהאנשים הלומדים בעצמם, שלהאנשים יכול להיות פניה שלא לשמה, אבל המה, שהם מחזיקי התורה, שכרם הוא תמיד כלשמה וכנ"ל, ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך הסמיכות הנ"ל, להוכיח דלהמחזיקים יש להם עוד מעלה הנ"ל.

מה שעלה ברעיוני בעזרת ה'  יתברך בענינא בפרשת השבוע הזאת בסדר מטות פרק ל"א פסוק ו' בפירוש רש"י ז"ל, וזה לשונו: שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים. עד כאן לשונו. ענין הציץ לבטל הכשפים, אולי יש לומר על פי מה דאיתא (בסנהדרין דף ס"ז) אמר רבי יוחנן למה נקרא שמן 'כשפים', שמכחישין פמליא של מעלה. 'אין עוד מלבדו' (דברים ד) אמר רבי חנינא אפילו לדבר כשפים. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעא דרבי חנינא אמר לה אי מסתייעת זיל עביד, 'אין עוד מלבדו כתיב'. איני האמר רבי יוחנן למה נקרא שמן 'כשפים', שמכחישין פמליא של מעלה. שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. עד כאן. נראה מזה שמי שהוא בבחינת הכרה הזאת, אין כשפים שולטים בו. ולכך כשהראה להם הציץ עם השם המיוחד, בעזרת ה' נתבטלו הכשפים ונפלו על הארץ.

ובחידושי ביארתי בעזרת ה'  יתברך הבנת הגמרא שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה, בהקדם דברי התוספות ז"ל שבת (קנ"ו ד"ה אין מזל) וביבמות (נ. ד"ה מוסיפין) דבזכות גדול יכול המזל להשתנות. יעויין שם. וביאור דבריהם והטעם בזה נראה לי בעזרת ה' יתברך על פי דברי הגמרא ברכות (דף כ') אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא אתרחיש לן ניסא. אמר ליה ראשונים מסרו נפשם על קדושת השם. ופירש דבריהם בספר בית שמואל אחרון פרשת נח על פי דברי הזוהר הקדוש על הא דאמר פרעה למשה 'מי ה" וכו', וכי פרעה לא ידע שמא דה', הא כתיב 'הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו'. ותירץ  הזוהר הקדוש דשם 'אלקים', הוא אלקים על הטבע. וכן 'אלקים' בגימטרייה 'הטבע', ובשעת בריאת העולם נתן הקב"ה בצבא השמים להנהיג העולם על פי הטבע, ואלקים הוא מושל על הטבע ואין משנה הטבע. והשם הוי'ה ברוך-הוא הוא משנה הטבע ומשדד המערכות. ושם 'אלקים' ידע שיש מושל עד הטבע, אבל לא ידע פרעה שיש שם הוי'ה שהוא משדד המערכות, לכך לא רצה לשלח את ישראל, כי בדרך הטבע על פי מזלות אין עבד יוצא ממצרים. וזה פירוש המדרש (בראשית רבה פרשה ל"ג) גדולים הצדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים. רצה לומר, 'אלקים' שהוא דין, שהוא מנהיג העולם על פי הטבע ואין מרחם, והצדיקים מהפכין הטבע לרחמים. וזה פירוש ראשונים שמסרו נפשם אקדושת השם, דמי שעובד את ה' יתברך על פי הטבע, שכן הטבע שעבד יעבוד אדוניו, ואין מוסר נפשו אקדושת ה' יתברך, הקב"ה מנהיג עמו על פי טבע. לכך הראשונים שמסרו נפשם ועבדו את ה' יתברך למעלה מן הטבע, עשה גם ה' יתברך עמהם נסים שלא כדרך הטבע. אבל אנן דלא מסרינן נפשין אקדושת השם, לכך אין הקב"ה עושה לנו נסים שלא כדרך הטבע. וכעין זה כתב בעיון יעקב, ועיין שם משמואל פרשת מקץ.

ובזה יש לומר הטעם שכתבו דזכות גדול יכול לשנות המזל, היינו מי שעובד את ה' יתברך למעלה מהטבע ויש לו זכות גדול יכול לשנות את הטבע אשר צריכה להיות על פי המזל, כי הוא מעורר על ידי עבודתו שהשם הוי'ה ברוך הוא יעשה עמו שלא כדרך הטבע. ועיין בשם משמואל שם שאיש כזה יכול לסמוך על הנס. יעויין שם. וכן מצינו באלישע בעל כנפים (שבת מ"ט.) שמסר נפשו, ונעשה לו נס. ובזה יובן גם כן מה דאיתא שם בסנהדרין. ועיין מה שנדפס משמי בהאי ענינא בספר קובץ דרושים חלק ב' כרך שני בדרוש מ"ה אות ז' דמים מבטלין את הכשפים, על פי מה דאיתא בירושלמי עבודה זרה (פרק ג' סוף הלכה א').

אמר רבי יונה אלכסנדרוס מוקדון כד בעא מיסק לעיל והוה סליק וסלק סלק עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה. בגין כן ציירין ליה בכדורא בידה (פירוש שהעבודה זרה תופס בידו כדור עגולה. פ"מ) ויצייריניה קערה בידה אינו שליט בים (הם עצמם לפי טעותם מודים שהעבודה זרה אין לה שליטה בים), אבל הקב"ה שליט בים וביבשה, ומציל בים וביבשה. יעויין שם. והיינו במים אפילו האומות העולם מודים שאין עוד מלבדו. ולכך אין כשפים שולטים בים כלל. ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך.

ישעיה קלונימוס במוהר"א ז"ל טענענבוים דומו"צ דפק"ק הנ"ל.

('הבאר', כרך א-ד, שנה יד, 'מעין חיים', סי' יא)


הרב ישעיה קלונימוס טננבוים דומ"צ גארוואלין, בנו של הרב אלחנן טננבוים, היה מגדולי חסידיו של הרבי בעל 'ישמח ישראל' מאלסנדר, חסיד ראדזין וקרוב משפחתו של הרבי שישב בעיר ורשה.

הוא התחתן עם מרת איטע בת ר' אשר פדרמן, ונולדו להם ארבעה בנים וארבע בנות.

לאחר שהרבי מקאלושין עזב את רבנות העיר גרבולין, פרצה מחלוקת לגבי זהות ממלא מקום הרב במשרה חשובה זו. תלמידי החכמים בעיר, ובהם חסידי גור, אלכזנדר וורקה, הסכימו להזמין את הרב טננבוים להיות הרב בעיר שלהם. הרב טננבוים הסכנים להתמנות שם כדיין וכמורה צדק. הוא מילא את תפקידו במסירות ובנאמנות, ונשאר בעיר בכל שבת וחג. בשעות הבוקר המוקדמות היה הולך ברגל אל בית המטבחים שמחוץ לעיר, על מנת להשגיח על כשרות השחיטה ולבדוק את סכיני השוחטים. הוא השגיח גם על כשרות המקווה, ובכל שבוע בדק את כשרות העירוב. הוא השיב לשואליו תשובות בהלכה ומסר שיעורים לתלמידי בית המדרש המקומי ובפני החברים ב'צעירי אגודת ישראל'. מידי שבת בחן את תלמידי ה'תלמוד תורה' על הגמרא שנלמדה באותו השבוע.

מאמרים ממנו פורסמו בקובץ דרושים, חלק א כרך ב, תרפ"ד, סי' מה אות ז'; בכתבי העת 'בית מאיר' (שנה א חוברת ב, תמוז-אב תרצ"א, סי' כג); במאסף וקובץ 'רשפי אש' (בעריכת הרב שמחה אבי עזרי אלעזר שפירא הי"ד בנו של הרב שלום שפירא הי"ד) לאדז, כסלו תרפ"ז, סי' יז; בכתב העת 'כרמנו' – כרם בית שמואל, (בעריכת הרב ישראל יצחק ווינאכט מפיוטרקוב),  שנה ב חוברת ו, אדר תרצ"ג, סי' כז; דרשה ממנו הובאה בכתב העת 'הבאר' (כרך א-ד, שנה יד) סי' יא.
בנוסף כתב חיבור עם חידושים, אותם הזכיר במאמריו, אך ככל הנראה חיבור זה אבד בשואה.

הרב חתום ברשימת הרבנים בשו"ת אבני נזר, שקראו לחרם על כל השותפים למינוי רבנים למשרות רבנות קהילתיות תמורת תשלום כסף. שמו מופיע גם ברשימת נותני דמי קדימה למספר ספרי קודש.

בנו הבכור, מרדכי בונם, היה מייסדי 'צעירי מזרחי' בגרבולין, היגר לבלגיה, אך חזר להיות עם משפחתו בזמן המלחמה.

משפחת הרב נכלאה בגטו פוריסוב. ביום א' של חול המועד סוכות תש"ג (1942), ישב הרב עם רב נוסף בבית רבה של פוריסוב. הגרמנים פרצו לבית ודרשו מהרבנים לצאת. הרב טננבוים סירב להישמע להוראתם כי ידע שממילא עומדים לרצוח אותם, והגרמנים ירו ורצחו את הרבנים בתוך הבית. הרבנים הובאו לקבר ישראל בהלוויה בהשתתפות יהודי הגטו.

כן נספו אשתו הרבנית איטה וילדיהם: צילה, דבורה, שפרה, נחמה, ישראל, מרדכי בונים וחנוך הניך. דבורה שפרה ונחמה נספו באושוויץ. כן נספתה רעייתו של ישראל, מרת ביילצ'ה בת ר' אהרן פייגנבוים עם שני ילדיהם. הי"ד.

מכל משפחת הרב טננבוים שדרה רק בתו חנה'לה, שעלתה לארץ ישראל, נישאה ליחיאל רובין והתגוררה ברמת גן.

מאמר קצר על תולדות הרב טננבוים הי"ד נכתב על ידי חתנו (מאיר) יחיאל רובין, והובא בספר הזכרון לקהילת גארוואלין, עמו' 4.

דרכי התשובה בחודשים תמוז אב ואלול / הרב אהרן פלברמן הי"ד

שרידים מתורת הרב אהרן פלברמן הי"ד

'ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר ה' אלקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א-ל בשמים וכארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו', ויאמר ה' אלי רב לך' וגו'. ידוע מספרים הקדושים שהצדיק נקרא 'מי', והטעם כתבתי הנראה לעניות דעתי על דרך הפשוט במקום אחר בפרשת נח, דכתיב מי מושל בי צדיק (עיין מועד קטן ט"ז ע"ב שדריש רבי אבהו על הפסוק בשמואל ב' כ"ג ג' 'אמר אלוקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל ביראת אלקים', מי מושל בי צדיק, שאני גוזר גזירה ומבטלה) וצדיק גוזר והקב"ה מקיים (עיין שבת נ"ט ע"ב). וזה לשון הספרי 'אתה החילות' לפתוח לי פתח, שאמרת 'ועתה הניחה לי' (שמות לב,י), וכי תופס הייתי בך, אלא להראות שבי הדבר תלוי (עיין דברים רבה ג' ט"ו). עוד איתא בגמרא (סנהדרין ס"ה ע"ב) דרב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה לכבוד שבת קודש. ואחי יוסף גם כן אכלו בהמות שבראו להם על ידי ספר יצירה, כמובא בפתחי תשובה ביורה דעה הלכות אבר מן החי (סי' ס"ב סעיף ב') בשם השל"ה הקדוש (בפרשת וישב, ד"ה 'ויבא יוסף'). וזה 'אתה החילות להראות את עבדך וגו' אשר מי', הצדיק המכונה 'מי' כנ"ל יש לו בחינה זו שהוא כביכול 'א-ל בשמים ובארץ', כמו שמצינו הבחינה ביעקב 'ויקרא לו א-ל אלקי ישראל' (בראשית לג,כ) שהקב"ה קראו ליעקב 'א-ל'. וגם יש לו הכח והממשלה 'אשר יעשה כמעשיך' וגו', שיש לו כוח הבריאה לברוא נפש חי כנ"ל. ולכך אבקשך 'אעברה נא' וגו', בכח זה של צדיק מבטל. ועל זה השיבו הקב"ה 'רב לך', פירוש, וכי אתה משתמש בגדולה זו לעצמך. והבן.

ועכשיו בחודש מנחם אב אפשר לומר שזה פירוש הפסוק שאומרים אחרי אמירת תהלים 'מי יתן מציון ישועת ישראל' (תהלים יד,ז), כי דוד המלך עליו השלום התפלל שהעוסק בספר תהלים יהא נחשב כעוסק בנגעים ואהלות (מדרש שוחר טוב תהלים א,ח). וידוע דבזכות אמירת תהלים נמתקין הדינים, כמו שאמר הקדוש הרבי ר' זושא זכותו יגן עלינו 'מי ימלל גבורות ה" (שם קו,ב), מלשון 'מוללין מלילות' (ביצה י"ב ע"ב), כלומר מי שרוצה למלול ולטחון את הגבורות, ישמיע כל תהלתו, היינו שיאמר כל ספר תהלים. וזה פירוש הפסוק 'מי', היינו הצדיק, 'יתן מציון', על ידי עוסקו בשערים המצויינים בהלכה, 'ישועות ישראל', ומעורר רחמים עליהם, ואומרים זאת בסיום תהלים שגם זה חשוב כעוסק בתורה. והנה דורשי רשומות אמרו תמוז ראשי תיבות 'זריזין מקדימין ועושין תשובה', או 'זמני תשובה ממשמשין ובאים'. וכן פירשו הספרים הקדושים 'אחורי ארי ולא אחורי אשה' (ברכות ס"א ע"א), היינו שישוב בתשובה אחורי חודש אב, שמזלו אריה, ולא ימתין עד אחורי חודש אלול, שמזלו בתולה. והבן.

ובספר הקדוש מאור ושמש בפרשת פנחס (ד"ה והנה שמעתי) מביא בשם הרב הקדוש מוהר"ר מנחם מענדל מרימנוב זצ"ל שהקשה דידוע (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג, דף ז' ע"א) דהקב"ה שומר התורה, והיאך מקיים מצות תשובה. ותירץ על פי הגמרא (ברכות ל"ב ע"א, ועוד עיין סוכה נ"ב ע"ב ארבעה וכו') שלשה דברים הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום, ואחד מהם הוא על שברא היצר הרע, שנאמר (מיכה ד,ו) 'ואשר הרעותי'. עד כאן דברי קודשו. והנה הקב"ה משלם מדה כנגד מדה (סנהדרין צ' ע"א), ואם אנחנו שבים בכל לב ונפש מביאין אנו את ה' יתברך גם כן לתשובה כנ"ל (עיין שם במאור ושמש). ואם הוא יתברך שב, ממילא תשובתנו מתקבלת ברחמים וברצון. וזה נראה לי הרמז בסמיכות שמות החדשים, דאם אנו נקיים אותיות תמו"ז כנ"ל, אז מנחם אב, נביא את אבינו שבשמים לנחמה, שיתנחם על בריאת היצר, ואז אלו"ל, ראשי תיבות 'אני לדודי ודודי לי' (שיר השירים ו,ג), דהיינו שנזכה שיהיו שלום ואהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, וקל להבין.

וזה גם כן הפירוש 'שובה ישראל עד ה' אלקיך' (הושע יד,ב), עד שיבוא התשובה לה' אלקיך, שהוא כביכול ישוב, והבן. וזה מה שסיים שם הכתוב הנ"ל (תהלים יד,ז) 'בשוב ה' שבות עמו' וגו', דכשה' יתברך ישוב 'שבות עמו' עם תשובת ישראל, אז 'יגל יעקב ישמח ישראל'. ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה (תהלים לז,לט), אפשר לומר על פי הידוע דבימים הקדושים צריכין להרבות בתפילה עבור כבוד שמים שיתגדל ויתקדש שמיה רבא, ולא ישים עיקר מגמתו בתפילה עבור בצע כסף, פרנסה וכבוד עצמו. וגם מה שיתפלל על פרנסה יהיה גם כן לכבוד שמים, כי אם אין קמח אין תורה (אבות פ"א מי"ז), וגם כי 'למה יאמרו הגוים', כמו שאמרו מאיזה צדיק לפרש הפסוק בתהלים (מב,ה) 'היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלקיך', ודו"ק.

וגם אפשר לומר כמו שפירש הגאון הקדוש מוה"ר יוסף מפוזנא ז"ל 'אך אם יום' (שמות כא,כא) כלומר אפילו 'אם יום אחד', היינו יום הכיפורים 'או יומים', ב' ימים ראש השנה, יעמוד בתפלה, 'לא יוקם', והטעם 'כי כספו הוא', שכוונתו ותפלתו רק עבור כספו הוא. וכמו שאמרו בשם איזה גדול 'נער הייתי' (תהלים לז,כה) בגליות הקודמים ולא נמשך זמן רב, ובגלות הזה 'גם זקנתי ולא ראיתי צדיק', צדיקו של עולם (בראשית רבה מ"ט ט') 'נעזב', מלשון 'עזוב תעזוב עמו' (משפטים כג,ה), והטעם 'וזרעו מבקש לחם', ואין כוונתם בתפלה לאוקמא שכינתא מעפרא, ודו"ק. וכן פירש הישמח משה ז"ל (עיין יתרו ד"ה ועל פי זה יש) 'אשרי הגבר אשר תיסרנו יה' (תהלים צד,יב) 'אשרי הגבר' שהיסורים שלו הם מזה שהשם אינו שלם, היינו עבור גלות השכינה הקדושה. וזה 'ותשועת צדיקים מה' ', עיקר הישועה לצדיקים הוא שה' יהיה שלם. והנה במאור ושמש בפרשתן (ד"ה והנה שמעתי) פירש בשם הרב הקדוש ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב ז"ל על הפסוק בפרשתנו 'אנכי עומד בין ה' וביניכם', כי האדם צריך שיחזיק את עצמו כאין ואפס ומי שמחזיק את עצמו ל'אנכי', דבר זה 'עומד', היינו שהוא מסך המבדיל 'בין ה' וביניכם', כי בבעל גאוה אומר הקב"ה (סוטה ה' ע"א) אין אני והוא יכולין לדור בעולם רחמנא ליצלן, כי אם בהכנעה ושפלות רוח יוכל האדם לקדש ולטהר את עצמו, כמו שכתוב (ישעיה נז,טו) 'אשכון ואת דכא ושפל רוח' וגו', ובזכות זה נזכה לנחמה ולכתיבה וחתימה טובה אמן.

(שארית אהרן, עמו' קכא)


הרב אהרן פלברמן (פעלברמאן\ פעלבערמאנן) הי"ד, אב"ד הכפר געוויץ והגלילות (Nagygejoc, נאג'-געיו'ץ), מחשובי הרבנים המפורסמים במדינת טשכוסלובקיה, היה בנו של הרב משה שמואל (ב"ר אליעזר ליפא) מחסידי האדמו"ר מנדבורנה ואב"ד געוויץ ושל מרת רבקה בת הרב יהושע שווארץ, 'ר' יהושע סירטער', מהעיירה מינאי, מגדולי חסידי הרבי מצאנז.

משפחת פלברמן הייתה מצאצאי אדמו"רים ובהם בעל הנועם אלימלך, ואדמו"רי ראפשיץ ונדבורנה.

הוא היה תלמיד בישיבתו של הרב דוד גרינוולד בסאטמר. בהיותו בישיבה למד נודע כלמדן עילוי ושקדן הבקיא בעל מקצועות התורה, ובהיותו כבן שמונה עשרה קיבל היתר הוראה מרבו. לקראת נישואיו קיבל מרבו שוב היתר 'יורה יורה ידין ידין'. בשנת תרס"ח (1908) הוא נשא לאשה את מרת רחל בת האדמו"ר רבי ישראל יעקב לייפר מחוסט, בנו של הרב הקדוש רבי מרדכי'לע מנאדבורנה בעל ה'מאמר מרדכי' על התורה. לאחר נישואיו המשיך לשקוד על התורה ועבודת ה', וקיבל היתר הוראה גם מהרב משה גרינוואלד אב"ד חוסט מחבר 'ערוגת הבושם' וערך שימוש להוראה בבית הדומ"ץ הרב שמואל דוד הכהן פרידמן.

בשנת תרע"ב (1912) התיישב בעיר בישטינא, אך כעבוד זמן קצר נפטר ואביו והרב אהרן התבקש למלא את מקומו כאב"ד געוויץ. הרב הנהיג את קהילתו בדרכי נועם, והמשיך לשקוד על לימודיו. בהמשך ייסד שם ישיבה בה למדו כחמישים תלמידים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר תושבי הכפרים ועיירות הקטנות נמלטו לערים ולעיירות הגדולות, עבר הרב אהרן לגור בעיר אונגוואר (אוזגורוד), והקים שם מקווה ובית מדרש. הרב המשיך לשמור על קשר עם קהילת געוויץ והיה נוסע לשבות שם במשך מספר שבתות בשנה.

היה לו זיכרון מופלא, ושלט בדברי חז"ל, ובדברי חכמי הראשונים והאחרונים, בנגלה ובנסתר. בשעות הלילה נהג לכתוב את חידושיו, ומיעט לישון.

בשנת תרפ"ז (1926) נפטרה בתו הילדה חיה אסתר.

ביתו נעשה מרכז לחסידים. עם השנים גדלה קהילתו ורבים נעשו לחסידיו, קיבלו את מרותו, עצתו וברכתו, והגיעו אליו לשבתות ולימים הנוראים. הוא היה מקבל פתקאות ורבים נושעו על ידו. גם נוכרים היו רגילים להגיע ולהתייעץ עם הרב. ביתו של הרב היה מרכז לגמילות חסדים, ומידי יום רבים קיבלו ממנו הלוואות, ארוחות וצידה לדרך.

תפילתו הייתה בדביקות ובהשתפכות הנפש. הוא נהג לרדת לפני התיבה להתפלל את רוב התפילות בימים הנוראים, ומידי שנה חיבר ניגונים חדשים לתפילות אלו. דרשותיו משכו את לב שומעיו ועוררו אותם לתשובה.

בשנת תרצ"ט (11.1938) נכבשה הכפר געוויץ על ידי ההונגרים. בשנת תש"א (1941) גורשו מחצית מיהודי הכפר לקמניץ-פודולסק ונרצחו שם. שאר היהודים נשלחו לאחר הכיבוש הגרמני לאושוויץ בו' בסיון תש"ד (28.05.1944).

בתקופת מלחמת העולם השנייה התגורר הרב עם משפחתו באונגוואר. בשנת תש"ד (1944) פלשו הגרמנים להונגריה , כבשו את אונגוואר והחלו לגזור גזירות על היהודים. הרב הלך במסירות נפש למפקדי הנאצים לשכנע אותם לרסן את רדיפת היהודים. לאחר פסח גורשו כשלושים אלף יהודי העיר לשני גטאות מחוץ לעיר, במבנים ששמשו כמחסן עצים ובמשרפת לבנים. בסוף חודש אייר (05.1944) החלו הגרמנים בחיסול הגטו ושלוש פעמים בשבוע גירשו יהודים ברכבות לאושוויץ. הרב גורש עם משפחתו מתחנת הרכבת באונגוואר, בטרנספורט הראשון לאושוויץ.

הרב והרבנית נספו עקה"ש באושוויץ בכ"ו באייר תש"ד. לאחר מסע מפרך של ארבעה ימים, צפופים בקרונות ללא מזון ומים, הגיעה הרכבת למחנה אושוויץ. בהגיעם למחנה ההשמדה נפתחו קרונות הרכבת ואז "ירד רבי אהרן לרציף עם ספר-תורה בזרועותיו. בצווחות אימה מלוות מכות-רצח, הורדו האומללים מהקרונות. כאשר הבחינו בדמותו של הרב, לא היה גבול להשתוללות הרצחים. היה זה ספר התורה שקיבל בירושה מרבי מרדכי מנדבורנא. הוא התעלם מפקודות הקלגסים, שציוו עליו להשליך את ספר התורה לארץ. וכאשר חזרה ונשתנתה פקודת הגרמנים, חיבר רבי אהרן עוד יותר את ספר התורה וקירבו ללבו. הם התנפלו עליו במוטות ברזל והיכוהו באכזריות, עד שהתעלף ונפל ארצה. בשוכבו על הארץ ועימו ספר התורה היקר, יצאה נשמתו של רבי אהרן בקדושה ובטהרה על קידוש-השם" (מתוך הקדמת בנו לספר 'שארית אהרן'). גם על מצבת בנו נכתב כי הרב אהרן 'נעקה"ש וספר תורה בידו'.

ארבעה מששת ילדיהם נספו בשואה, גולדה לאה גרינברג, משה שמואל פלברמן ויצחק בן-ציון פרלברמן. שרדו רק שניים מילדיהם: הרב מרדכי פלברמן ומרת פייגא קארנבליט.

כמעט כל חידושי תורה שכתב הרב אהרן אבדו בשואה. שרדו רק חידושים ששלח הרב אהרן פלברמן לאמריקה לפני מלחמת העולם השנייה בידי גיסו, הרב חיים שלמה לאווי אב"ד חוסט. כתבים אלו יצאו לאור בשנת תשס"ב, בהוצאת בנו של המחבר, הרב החסיד ר' מרדכי, בספר 'שארית אהרן' על התורה והמועדים על דרך החסידות. החידושים בספר זה מעוררים את הלומדים בתשובה, בעבודת ה', באהבת התורה וביראת שמים.

החזרת העטרה ליושנה – דברים שנאמרו במעמד סיום הש"ס העולמי שנלמד במחזור א' של הדף היומי / הרב ישראל דוב הכהן פירשטמן הי"ד

תמונת הרב ישראל דוב הכהן פרישטמאן הי"ד

ועידה נכבדה! היום ישמע בכל תפוצות ישראל, בכל מקום שקול התורה נשמע, קול הברת המלים של 'הדרן עלך' וכו', ורגש פנימי של חרדת שמחת קודש תעבור בלב המתאספים, בהתאסף ראשי עם, יחד עם שבטי ישראל, שחוגגים סיומו של ש"ס ביחד עם התחלתו.

וכשנעמיק עצמנו בדבר הזה, ונשאל: מהו הרעש הזה? האם זה הפעם הראשון שיסיימו הש"ס? הלא בכל דור ודור למדו ולימדו לאחרים. וכמובן, במידה יותר מרובה, מדורינו עתה, וכל פעם ופעם שסיימו חגגו את חגם זה בתוך כותלי בתי מדרשם, בד' אמות של הלכה המצומצמות בלא שום רעש ופומבי, ולמה נצלצל כעת בפעמוני-רעש ולהרעיד את האויר וחללה בסיומנו זה?

אולם צריכים לידע, כי ישנם מומנטים גדולים ורבי-ערך בההיסתוריא אשר קשה לבר-נש פשוט, ובפרט בשעה שהוא בעצמו נמצא בתוכו, לעמוד על אופיו, פרקים כאלו בההיסתוריא המה כברקים, שאינם חוזרים ונשנים בכל פעם ופעם, אלא צריכים המה להאיש הגאוני שיבין את מה שנתהווה נגד עיניו, ויבוא ויעשה את המפעל שהשעה צריכה לו. וכמו כן צריכים שתהא השעה הזאת שעה גדולה ומכרעת, שמפליאה ומרוממת, ובשעה שנפגשים האיש הראוי והשעה הראויה שבה, ואך בה, יוכלו להיוולד גדולות ונצורות, ואז – אשרי לדור שבו עלתה ככה!…

השעה הזאת היא השעה שמרוממת הנפש, בחדוותא דשמעתתא, שהיא שמחה עילאה, שעה כזאת שעל שעון ההיסתורי – שגלגליו סמויים מן עין – הכתה שעת סיום דמחזור ראשון של דף היומי. והאם צריכים לכם, ועידה נכבדה להסביר את גודל השעה וערכה? שעה כזאת שהדרך אליה היה שבע שנים של דפדוף בגמרא יומי מאת רבבות אלפי ישראל, באותו המקום, ובאותו הפרק, ובאותה הסוגיא, וכל יום ויום התאחדו המחשבות בהעמק-חשב. והדף היומי נתהווה להבריח שמאחד את ישראל, ושהחזיר עטרה ליושנה – 'תורה אחת תהיה לכם', ושעת הסיום – גמר הבניין הרוחני שנבנה במשך שבע שנים, בריכוז ואיחוד – חוגגים אנו כעת, ואנו קוראים ביחס עם זה בפומבי כדי שישמעו אותן הרחוקים שלא שמעו שחג לנו היום, ויבואו גם הם ויתאחדו עמנו…

אך ברגע הזאת שתשריש קדושתה ויופייה לדורות עולמים אפס לשון האנושית מפי לשוננו, לבאר יפיה והודה, ונגשים אנו לארון הספרים, לצלול בים התלמוד ונעלה פנינים בידנו.

אמת כי עוד בימי התנאים ידעו כי העיקר קיומו של לימוד הוא דווקא בחבורה, וכן שנינו בגמרא (ברכות ס"ג) כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה והיו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי וכו' פתח רבי יהודה ראש המדברים בכבוד התורה ודרש: 'הסכת ושמע ישראל' היום הזה נהיית לעם, וכי אותו היום נתנה התורה לישראל וכו', אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה כיום שנתנה מהר מסיני וכו'. 'הסכת' – עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. ובאותו כרם דיבנה שבו חדשו את כבוד התורה, ושעליה התפלל רבן יוחנן בן זכאי לאספיינוס קיסר (גיטין נ"ז) תן לי יבנה וחכמיה, משם יצאה הכרוז והאזהרה: עשו כתות כתות ועסקו בתורה! ועמדו והזהירו: שאין התורה נקנית, אי אפשר להעם לקנות בתורת קנין את התורה, שתהיה תורתם – אלא בחבורה!

וגם ידעו בימים ההם לעשות חג לסיום מסכת ולעשות יום-טוב לשמחה, כמו שאמר רבי ירמיה (שבת קי"ט) תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכת עבידנא יומא טובא לכולי רבנן, ולפי דברי רבינו המהרש"א ז"ל (בחידושי אגדות) דמדייק בלשנא דגמרא שבתחילה חזא לצורבא מרבנן יחידי ולבסוף עשה יומא טבא לכולי רבנן, שעשה בשביל אותו היחידי שסיים, יומא טבא לכולהו רבנן שהשתתפו בסיומו. וכעת בשעת סיום הש"ס העולמי, שבאמת נלמד על ידי מאות 'כתות-כתות' ונקנית בחבורה בוודאי כל ישראל מחויבים לשמוח ולחגוג אותו היום-טוב. ואף אותן שלא למדו ולא סיימו את הש"ס, מחויבים המה לשמוח ביחד – וגדול השכר, כמאמר רבי ירמיה: תיתי לי… וחיוב הוא על כל אלו השמחים אתנו יחד בסיום הש"ס, אף שבעצמם לא סיימו, לקבל על עצמם להקשר עם קשר-האחדות ולבא מהיום והלאה בחבורת לומדי 'הדף היומי', ואף מי שכבר למד וזכה לעשות גם כן סיום-הש"ס חיוב עליו לחזור פעם שנית, כמאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ט) הלומד ואינו חוזר, דומה לזורע ואינו קוצר. וחז"ל בחגיגה אמרו שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחת. ובתנא דבי אליהו רבא: תלמיד חכם שיושב ועוסק בתורה ושונה, הקב"ה יושב כנגדו ושונה עמו, מודגש כי דווקא בשעה שחוזר ושונה, אז הקב"ה יושב ושונה עמו, כי רק כשהאדם שונה, ניכר רוב חיבובו לתורה. ומרגלא בפומיה דהגאון הקדוש רבי מנחם מנדל מקאצק זצ"ל שאמר שעיקר השמחה ביום שמחת התורה אינה מפני שזוכים לגמור התורה, אלא מפני שזוכים להתחילה מחדש…

והנה במסכת נדה בסופה אמרו ז"ל: כל השונה הלכות מובטח לו וכו'. שלכאורה היו צריכין לפרש גודל הלימוד בהלכות בתחילת הש"ס, ולומר כל הלומד הלכות וכו', ולמה המתינו עד לבסוף? אכן ישנם לפעמים אנשים שלומדים עד שמסיימים את הש"ס, וסוברים בלבם שכיון שכן הלא גמרו את הש"ס ולמה להם לדחוק עוד הפעם בלימודו? משום זה בסוף הש"ס מצאו לנחוץ להציג לאותו המסיים את גודל השונה הלכות, זה שמתחיל מחדש לשנות, כי אז סימנים שחביבות הלימוד גביה, ובשעה שהקב"ה שונה עמו אזי מובטח הוא לעולם הבא…

דף היומי בימינו אלו, בשעה שרבתה הפרצה בישראל, וישנם כאלו שלמרות שהם כופרים בכל התורה כולה ופורקים עולה מדגישים המה בכל פעם ופעם, כי רק המה הם היהודים האמיתיים, ודווקא המה הם נושאי דגל היהדות. ודבריהם אלה מזכירים לנו את הצדוקים שבזמן רבותינו התנאים, וטענותיהם. והכנסיה הווינאית – אסיפת כרם דיבנה שבזמננו, ענתה מענה לצדוקים שבזמננו אלו, בתקנת עשו חבורות לתורה! תקנו את דף היומי בתור, נוכל לומר, סמל, שהאיחוד האמתי שמאחד את עם הישראלי הוא התורה! דף התלמוד הוא המקשר את לב יהודי ליהודי אחיו, כי השיטה האמיתית נגד המסיתים הוא רק שיטת רבן יוחנן, להבדל מהם.

ומעניין הדבר שמסופר בגמרא (סנהדרין י"א): פעם אחת הסבו חכמים בעלייה ביבנה, יצאה בת קול: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה, ונתנו חכמים עיניהם בשמואל הקטן. מדוע דווקא הוא? אבל, זה היה הוכחת האמת עם שמואל הקטן, אותו שמואל הקטן שהיה קנאי במלחמתו עם הצדוקים ושתיקן ברכת המינים (ברכות כ"ט) עליו הסכימו מן השמים שתשרה עליו שכינה.

אולם בדורינו זה עמד הגאון הצדיק רבי מאיר שפירא (שליט"א) זצ"ל ויעורר את העם משינתם הליטרגי, ושנה את הכרוז הישן של חכמי יבנה, על כנסת 'בינה' (וינה) שבדורנו זה שכרם בית ישראל נאסף שם – לאחד את בית ישראל בלימוד התלמוד, ושבכל יום ויום ילמדו דף הש"ס להראות שאך בזה נכללים בכלל ישראל – שמקושרים בקדשי ישראל ובתורתו.

ובסיום ברכות: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וכל בניך לימודי ה', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'. ולכאורה האם דווקא בבחינת בונים מרבים שלום? ואם המה בנים אינם מרבים שלום? אכן, התורה צריכה להיות לבניין היהדות, שתבנה את בית ישראל ותאחדהו. ולא די לנו בזה שהתלמידי חכמים יהיו בנים לעמם, אלא שישתדלו גם כן לבנות בתים נאמנים לתורה ולתעודה. ולא לחינם היה המציע לאחד ולקשר את העם הישראלי בלימוד דף היומי, שהוא סמל השלום, הגאון הצדיק רבי מאיר שפירא זצ"ל, זה שזכה להיות הבונה כל הבית הגדול הזה שמתנוסס לתפארה – 'ישיבת חכמי לובלין', שהמרבה שלום בעולם, זהו התלמיד חכם, סוף כל הסופות בא הוא למדרגת בונה, שבונה את יבנה של זמנינו זה. וכך דרכו של ר' מאיר: תיקן כתות-כתות לעסוק בתורה, בלימוד דף היומי, ועלה למדרגת בוניך, לבונה-העם, ונשאר ניצב בראשה של יבנה וחכמיה…

כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא! הלכות? ותורה היכן? אולם תורה – פשטה של מלה זו היא – הוראה, היא מורה לנו הליכות עולם, איך להתנהג, ולמה נקרא שמן 'הלכות'? מפני שדרשום מפסוק של 'הליכות עולם לו', שאך בשעה שהאדם שונה הלכות, בשעה שלומד מתוך התורה את כל הליכה והליכה, כל צעד וצעד שעליו לצעוד, אזי מובטח לו שהוא בן עולם הבא. כן אנו, לימודנו דף היומי היא לסמן את התורה שהוא היסוד וקיום היהדות, ואז נזכה לסיום הש"ס בארצנו הקדושה והנגאלת.

(קטע מנאום הרב ישראל דוב הכהן פירשטמאן בוועידה הארצית של אגודת ישראל בפולין, 'אונזרע גייסט' אלול תרצ"ח, עמו' ה)


הרב ישראל דוב הכהן פירשטמאן (פירשטמן \ פרשטמן) הי"ד, מזאמושטש, 'העסקן הנלהב המפורסם בתורה ויראת שמים איש האיסכולת נואם מצויין', 'החריף ובקי חכם השלם כליל המדעים', 'הרב הנעלה מוכתר בנימוסין ומהולל בתשבחות', נולד בטומשוב לאביו, ר' משה הכהן פירטשמאן מטומשוב ונכד הצדיק המפורסם ר' צבי הירש טומשובר.

היה נכד אהוב מאוד לסבתו, מרת  חיה פריידא פרידלינג, שגדלה אותו במסירות נפש.
היה אחיינם של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, הרב ישראל יחיאל פרידלינג הי"ד והרב (אברהם) אבא פרידלינג.

דודו, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד היה רבו ואהב אותו כבנו.
דודו, הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הכשיר אותו במלאכת כתיבת הספרות התורנית.

עורך בטאון דו שנתי 'אונזער גייסט', לחיזוק הדת והאמונה (תרפ"ח-תרצ"ז) ובו מאמרים ביידיש ובעברית מגדולי דורו וכן מספר מאמרים משלו. הוא היה גם מנהל ראשי וחבר נשיאות של מרכז 'מפיצי תורה ודת' בפולין, ומשנת תרצ"ג נבחר למנהיג הרוחני, 'יושב ראש ועד המפקחים' לבית המדרש 'נפש חיה וזכרון צבי', אותו ייסד בזאמושץ.

בהוצאת 'מפיצי תורה ודת' יצא לאור בשנת תרצ"ח הספר 'דעת יודישער פאלקס אוצר – דער הייליגער שבת', עם מבוא מאת הרב ישראל דוב פירשטמאן. בהוצאה זו יצא לאור בשנת תרפ"ט הספר 'דער טרפות סקאנדאל' עם הקדמה מאת הרב פירשטמאן.

בכתב העת 'הבאר', כרך ג שנה ד (סיון תרפ"ז), סי' צב, הביא הרב ישראל דוב הכהן ביאור על ביטוי במסכת שבת בשם האדמו"ר מאוסטרובצה.

בכתב העת 'הבאר', כרך א-ב שנה ו (כסלו-אדר תרצ"א) סוף סי' כט, העלה את השאלה בעניין כיבוי אור חשמל בעזרת שעון מעורר המכוון לכך לפני שבת.

בכתב העת 'הבאר' (אדר-סיון תרצ"ו, סי' נח) העלה את השאלה האם מותר לעלות לפני שבת למטוס שימשיך את טיסתו בשבת.

הערה ממנו הובאה בספר 'אוצר החיים', ספר שביעי, תרצ"א, בעריכת הרב חיים יהודה עהרענרייך הי"ד.

הוא הכין לדפוס את הספר 'אוצר ההדרנים' בכולל הדרנים מאת רבנים בכל תפוצות ישראל, שנאמרו ונכתבו לרגל סיום הש"ס של מפעל 'הדף היומי'.

באלול תרצ"ח התארס הרב ישראל דוב עם מרת רבקה בת האדמו"ר רבי אלעזר הורוויץ הי"ד מגראדזיסק בטארנוב (דור חמישי לאדמו"ר רבי נפתלי צבי מרופשיץ: אביו, רבי אברהם חיים הורוויץ אב"ד פלאנטש, היה בנו של האדמו"ר רבי משה מרוזוואדוב [שהיה חתנו של האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה מסיגט ה'ייטב לב'], בנו של האדמו"ר רבי אליעזר מדזיקוב, בנו של האדמו"ר רבי נפתלי צבי מרופשיץ), שהיה לפני כן אב"ד פלאנטש, ואחותו של הרב דוד הורוויץ אב"ד גראדזיסק (חתנו של רבי מרדכי זאב הלברשטאם הי"ד)..
לרב פירשטמאן ולרעייתו נולדו בסביבות שנת תרצ"ט-ת"ש, בן ובת, אברהם חיים וחיה פריידא..

הרב ישראל דוב כתב הסכמה, בשם דודו הרב מיכלסון, לספר 'ימות המשיח' (מונקאטש, תרצ"ז) שערך הרב יעקב גראס הי"ד מתוך כתבי אביו.

בתקופת מלחמת העולם השניה התגורר בטראנוב, ונהרג עקה"ש עם רעייתו ושני ילדיו במחנה ההשמדה בלז'ץ בשנת תש"ב (1942). הי"ד.
על מצבתה של אימו, מרת איידל (אדלה) פרשטמן, בעיר רחובות נכתב: 'לזכר בעלה משה בן רפאל הכהן פרשטמן נפ' י"ט מ. אב תש"ב ברוסיה. לזכר בנם הרב ישראל דב בן משה הכהן ומשפחתו שנספו בשואה בשנת תש"ב בנרודויסק פולין'.

חותנו של הרב ישראל דוב, האדמו"ר רבי אלעזר הורביץ, נספה בכסלו תש"ג הי"ד.
אמו, מרת אידל פרשטמן, שרדה, עלתה לארץ ישראל, התגוררה בשיכון מזרחי-עמידר ברחובות, והנציחה את בני משפחתה בדפי עד של 'יד ושם'.

דרוש לגידול בנים לתורה / הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד

ב"ה, ביסקוביץ.

דרוש לגידול בנים לתורה שאמרתי מוצאי שבת קודש פרשת תצוה בהאי שתא בשנת 'רפאות' לפ"ק שהיה חל ביום י"א לחודש אדר שהוא יום היארצייט של אדוני אבי מורי הרב החסיד המופלג המפורסים ר' דוב בעריל פרידלינג זללה"ח מזאמושטץ עיר חדשה יע"א (שנפטר במיבחר שנותיו בן ל"ו שנים, ביום י"א לחודש אדר שנת תרס"ד לפ"ק) בסעודת מלווה מלכא שהיה בבית המדרש שלי בפה בוסקוביץ יע"א.

איתא במסורה ג' פעמים 'ונשמע': 'נעשה ונשמע', 'ונשמע קולו בבאו אל הקודש', 'ונשמע פתגם המלך כי רבה (ועיין בספרים 'משמרת אלעזר', 'אור עולם' י"א ובש"ס). וכבר נשתברו בזה הרבה קולמוסין ואנסה גם אני בעזרת החונן לאדם דעת לומר בזה על דרך הפרד"ס, להבין דברי המסורה הלזה בהקדים מה שאמרתי לפרש הפסוק בתורה הקדושה בריש שמות, אשר יאמר כי הוא זה והיא 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו', אשר המפורשים מקשין בזה לדקדק א) במה שבתחילה נקראים 'בני ישראל' ואחר כך 'בני יעקב'. ב) בתיבות 'את יעקב' שנראה כמיותר. ג) במה שאמר 'איש וביתו באו', אחר שכבר נאמר שפרעה שלח עגלות עבור הקטנים, ומדוע כתב כאן עוד 'איש וביתו'?
ונראה לפי עניות דעתי לומר בזה, והיא דהנה ידוע שעיקר ירידת את נשמת האדם בעולם הזה צורך עליה, יכול להיות רק על ידי שמגדל בנים לתורה ויראת שמים, שבזה יתפרסם ויתגדל שמיה רבה ביותר לעולם ועד, כמו שראינו באברהם אבינו אשר נסהו ה' בעשרה ניסיונות וכו', ועל כל אלה בהגיע תור להודיעו חבה יתירה ולהראות לו אהבת ה' אליו, כדכתיב 'וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה", הלא לא נזכרו לו את כל ניסיונותיו ועבודתו במסירת הנפש לקדש את עצמו, אך זאת בלבד 'אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך ה". וכבר נודע הרבה מחז"ל המבטיחים שעל ידי זה שמגדלים בנים לתורה תזכה להעולם הבא, כמבואר בש"ס שבת (קכ"ז) ובפסחים (קי"ג). וגם על הנשים הלא עיקר זכיותם בזה הדבר, כמבואר בברכות (י"ז) הנהו נשיי במה זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנשתא. ובסנהדרין (ק"ד) ברא מזכה אבא. וכמו שפירשו מאמר חז"ל 'צדיק וטוב לו' צדיק בן צדיק, כלומר שמניח אחריו בן צדיק, אז טוב לו גם לעולם הבא. מה שאין כן 'צדיק ורע לו', צדיק בן רשע, כלומר שהצדיק הניח אחריו בן רשע על ידי אשר לא חינכו לתורה ויראת שמים, ולכן לא יתנוהו מנוח גם שם, והדברים עתיקים.
ופירשו בזה מה שאמר הכתוב 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך', רצה לומר כי יש לפניך שני דרכים, האחד בעולם הזה וגם הטוב להעולם הבא, כמו שאמרו חז"ל 'למען ייטב לך' ליום שכלו טוב (בקדושין ל"ט), והשני 'את המות', וגם שם תשיג 'את הרע'. 'ובחרת בחיים' כאלו 'למען תחיה אתה וזרעך', כאשר תראה שגם בניך אחריך יהיו יראי שמים בדרך התורה והמצות, אז ייטב לך בזה ובבא, מה שאין כן אם בעצמך תהיה ירא שמים שומר תורה ומצות ואך בניך לא תגדלם בדרך זה, לא תהיה לך מנוחה מהם בזה ובבא, כי זה לך האות שגם אתה אינך אוהב ה' באמת, ואך תשמר התורה ומצות אנשים מלומדה. וכן הכתוב אומר 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וככל מאדך', והסימן לזה אם באמת ובתמים תאהב ה', כאשר 'ושננתם לבניך ודברת בם' [*א*], ודרשו חז"ל 'ולא בדברים בטלים', כי אז אות נכון הוא כי גם אתה תאהב את התורה באמת ובתמים, ולכן יהיה התועלת בזה 'ודברת בם', תזכה לדבר בם, 'בשבתך בביתך', בעולם הזה, וגם 'בלכתך בדרך', בעולם הבא, כי אם תניח בן מקיים תורה ומצות או תחיה על ידו ולא תמות, כמו שאמרו חז"ל דוד שהניח בן כמותו נאמר בו 'שכיבה', ויואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו 'מיתה'. וזה 'בשכבך ובקומך', כי כאשר תשכב תקום לעד.
ובעוונותינו הרבים בימים ההם בזמן הזה, שקמו עלינו 'אלה מתעי בני ישראל' עם 'הראשי חדשים' ו'אמות הרחמניות' אשר מרוב רחמנותם על בניהם להחזיקם בחדר על דרך ישראל סבא ביסודי התורה הנמסרים לנו מאבותינו לכל הפחות עד אשר יורש בקרבם אהבת התורה, ימהרו ויחטפו אותם מהחדר, באומרם כי אין שום תכלית בלימודים כאלו ובמה יתפרנסו את עצמם כאשר יגדלו, ולכן מבקשים תכליתים עבורם ולמדם לשון רומי ויון, ממלאים כרסם בלמודים כאלה עד שאין מקום להחזיק איזה לימוד ישראל ורגש קודש. ובספר חמש ידות כתב בזה שעל זה יוכל לומר שיפה המליץ ירמיה ז"ל לאמר 'ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן', כי מרוב רחמניותם עליהם לבקש תכליתם, על ידי זה נתבשלו תחת ידיהם והיו לברות למו, כי אוכלים בכל פה, לא נשאר להם שריד ופליט מתורת ישראל. וזה 'גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן בתי עמי לאכזר כיענים במדבר', כי בזה מפרש הכתוב ההבדל שבין תנין ליענה. כי התנין כאשר צריך להניק ילדיו, ובאשר הדד שלו מכוסה בשריון קשקשים אשר לא לפי כוח התינוק להשיג החלב ולכן יחלוץ השד מנרתיקו למען יינק בנקל, מה שאין כן הבת היענה, מספרים הטבעיים כי הוא אוכל אבנים ושברי זכוכית וברזל, ובאשר היא רוצה בתקנת בניה הקטנים ולהרגילם גם כן במאכלים כאלה, תשבר להם שברי זכוכית לרסיסים דקים שיוכלו לבלוע אותם. ובאשר כי עודם קטנים וחום הטבעי עדיין מצער אצלם, לא יוכלו להתאכל במעיהם ועך ידי זה ימותו הרבה בעודם קטנים. והמגדלים היענות עבור הנוצות, שומרים תמיד את האמות לבל ילעיטו להם מאכלים רעים שאינם לפי כוחם כידוע. וזהו שאמר הכתוב נגד ילדים מגודלים כאלה ויתנו כתף סוררת לכל קדשי בני ישראל ונשארו ערומים מכל רגש לאומי, ואינם יודעים בין ימינם לשמאלם בכל ספרות ישראל. וזה שמתפלא המקונן 'גם תנין חלצו שד' להניק את גוריהם לפי כחם אשר יוכלו שאת, מה שאין כן 'בת עמי לאכזר כיענים במדבר', כי מלעיטים את ילדיהם בסם המוות, אשר מרוב הרחמנותם ממיתם אותם בעצמם מיתה רוחניות. וזה בא ממה שאין להאבות בעצמם האמונה האמיתית כי ה' צבאות, והוא כינוי תמיד לצבאי צבאות שברא בעולמו, על דרך הפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון והזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים, האם אינו יכול לפרנס גם אותו כאשר יקבל עליו עול התורה ויראת שמים.
ומה טוב הוא מה שכתב בזה בספר דרשות הרבי"ל לפרש המאמר חז"ל (בסנהדרין ק"ב) שאמרו שאין פקודה שאין בו מן העגל. והוא כי התורה נצחית, וכמו במעשה העגל שהיה מנסה ה' יתברך אותם 'לדעת הישכם אוהבים' וכו', כי לו רצה ה' יתברך היה משלח אח משה רבינו עליו השלום לרדת מן ההר יום אחד קודם, ולא להמתין עד אשר יעשו את העגל ואחר כך לומר 'רד מהר מזה כי שחת עמד' וגו'. וכל עין בוחן יראה בזה שהקב"ה רצה לנסות אותם אם יעמדו בניסיון קשה כזה 'כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו'. ונשארו במדבר נשים וטף באין מנהל ומורה דרך ובלי מזון ומחיה, וכי כל הנהגתם עד כה על ידי ניסים ונפלאות שנעשה על ידו, ומאחר שנעלם מהם וחשבו שכבר איננו בעולם ונשארו כספינה בלב ים, עלול לכל מפגיע וסכנה, כי יתכן כמו שכתב הרמב"ן שלא נודע לכל שלסוף ארבעים יום יבוא, ומצאו את עצמם במצב קשה למאוד לא לחזור למצרים ולא ללכת הלאה. ולכן רצו להשליך התכשיטין מאזני נשיהם בניהם ובנותיהם ולהשתחוות לעגל הזהב ולבקש להם תחבולה איך להיחלץ מהמיצר. וכן בכל דור ודור נמצאים אנחנו בניסיון קשה כזו שרחוק מאתנו מנחם ולא ידענו מתי קץ הפלאות ונמצאים במקום סכנה, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ומקבלים [יתכן וצ"ל: ומקפחים?] מאתנו כל מקור הפרנסה ונחשים ועקרבים מזה וחיות רעות מעבר מזה, ועל ידי זה נמצאים גם בכל דור ודור ערב רב כאלה אשר נלאו נשוא לעמוד בניסיון ומשליכים מעליהם כל התכשיטין והמידות המצוינות אשר נצטווינו בהם בנות ישראל וילדי ישראל בכל מקומות פזוריהם משנות דור ודור, ועתה רוצים להשתחוות רק לעגל הזהב, לתת את בניהם להיות רופאים ומהנדסים ואת בנותיהם לאנשים כאלה הרחוקים מדת ישראל ולומר אלינו 'אלה אלקיך ישראל', כי רק ההשכלה והלימודים יוציאו אותנו משעבוד לגאולה. ונתקיים בנו ממש התוכחה 'ישא עליך גוי מרחוק', כי על פי הרוב גוים כאלה מרחוק יביאו אותם, 'גוי עז פנים' 'אשר לא תשמע לשונו', כי האב מדבר יהודית והחתן והבנות מדברים אשדודית ולשון ליטה וצרפתיות. 'ואכל פרי בטנך', כי גיים כאלה כאשר אך יכניסם לבית ישראל, אזי יהפכו את כל בני הבית להיות כמותם, כופרים ואפיקורסים. 'והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות' וכו', כי על פי רוב מרדיפות וחמדת להשיג גוי כזה ולהשתחוות לעגל הזהב, לתת את בתו לאיש כזה שזהב תועפות לו [*ב*] וכי בטוח הוא שיכול לפרנסה גם בלי עזרת ה' יתברך , על ידי זה יבואו לידי פשיטת הרגל להנושים, וגם החומות הגבוהה הבנויה לתלפיות תיפול ביד זרים אשר תימכר לשלם החובות אשר יצר לך בכל בתי המלווה שתאבד סכום האמנה שהיה לך, אף כי באמת הוא אך תוהו ובהו, כי גם העגל הזהב אינו בטוח כלל בפרנסתו בלתי עזרת ה' יתברך. האין זה ממש השתחוות לעגל הזהב, אשר נעשה מנזמי הזהב נשינו בנינו ובנותינו.
אך על כל אב ואם להבין ולהשכיל כי זה עיקר חיותם בזה ובבא במה שיתנהלו וידריכו את בניהם בדרך התורה ויראת שמים ויחזיקו אותם [*ג*] בבית המדרשות ובבתי הישיבות ליסודי התורה, כמאמר הכתוב 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי' (ירמיה לג). ולאי כל אדם זוכה להיות לו היכולת ליישב על התורה יומם ולילה. ועל כן יש היכולת ביד אלו לקיים זה במה שמדריכים ומגדלים בניהם לתורה ומצות, כמצינו בזוהר בראשית (ק"ד ב') במדרש הנעלם דאמר רבי יצחק כל המגדל בנו לתלמוד תורה ומוליכו לבית רבו בבקר ובערב מעלה עליו הכתוב כאלו קיים את התורה פעמים בכל יום. ועיין שם. ואין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן (שבת קי"ט). ועל פי משל הם כמו הלאקאטאטיף במסילת הברזל כשהוא הולך מושך עמו את הוואגאנין המלאים ועמוסים במשאות כבדים הדבוקים אצלוכן כעת בעוונותינו הרבים אשר עול הפרנסה לא יניח לבעל הבית לקיים 'והגית' כנ"ל, ואין אנחנו רק כמו וואגאנים פשוטים, שאין לנו שום חיות (בעווענונג) בהעניין 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי'. והם התינוקת של בית רבן הם האלאקאמאטופין שעל ידיהם גם לנו יש תקוה לילך ולהיות קיום בעולם. ועל כל אב ואם מוטל החוב הקדוש שבכל לב ונפש חפיצה ישתדלו לראות לדאוג באמת ובלב תמים בעד חינוך בנינו ובעד הצעירים בעודם בטל ילדותם לגדלם ולחנכם לתורה ולתעודה ולזרוע בלבותם זרע אמת ונטעי נאמנים שאפשר לזה רמזה התורה הקדושה במקרא קודש 'ראשית עריסותיכם תרימו לד", שזה רמז על תינוק המוטל בעריסה ו'עריסותיכם' לשון 'עריסה' (וייגעל) שצריך להרימו קדש לה' בראשית טל ילדותו, וכמאמר הכתוב 'בוקר ויודע ד' את אשר לו', ירצה עוד בבוקר לימי חייו צריך להתוודע ולהגלות אם יהיה קדש לה'. ו'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', עוד כשהם עוללים צריך לייסד האמונה בליבם הרך, ואז תכה יראת שדי שורש בליבם. ויש לפרש ולבאר בזה מאמר הנביא 'הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה' (ישעיה כג,כה), ש'הבאים' ירמוז על הדור הבא, צעירינו, נשתדל להדריך בדרך הישר והמוסר, כי כך יציץ ופרח בישראל, אם עולליהם וכל בניהם לימודי ה'.
היוצא לנו מזה במילא חדא, שזה הוא כל עיקר הצלחת האדם כאשר יניח אחריו בנים עוסקים בתורה ומצות, וכמו שאמר הכתוב 'כי עתה לא יבוש יעקב וכו' בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו וכו' ואת קדוש ישראל יעריצו', וכשיניח בנים כהללו אז נוכל לומר [*ד*] שאף אחר מיתתו עדיין חי אתנו עומד היום וכמחז"ל (גיטין צ"ה) צדיקים במיתתן קרויים חיים (ואין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זיכרונם) ובכן ראיתי רשעים קבוצים, אל תקרי 'קבוצים' אלא 'קבורים'. ואם חלילה יניח בנים לא אמון בם, אזי נוכל לומר על אביהם של אותן הבנים שהוא קבר באדמה ולא שם לו על פני האדמה כמובן, מאחר שהבנים אינם הולכים בדרכיהם. וכמו שפירשו 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב', רצה לומר מתי יוכל חס ושלום לומר על הצדיק הלשון 'אבד', הלא צדיקים במיתתם נקראים 'חיים', הוא רק כש'אין איש שם על לב'. אם אין מי שהולכים בדרכו והיה לוקח מוסר ממנו לעשות כמתכונתו, ממילא הלא אז נשתכח כמת מלב, ובצדק יוכל לומר עליו הלשון 'אבד' חס ושלום. והדברים עתיקים.
והנה אצל יעקב אבינו עליו השלום מצינו שדאג תמיד עבור בניו ויוצאי חלציו שיהיו שלימים ותמימים עם דרך ד' ועם תורתו, כמו שמבואר בחז"ל כאשר ביקש לגלות את הקץ ונסתלק ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום פסול יש בכם, עד שפתחו כולם ואמרו 'שמע ישראל, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבינו אלא אחד'. ובספר חמש ידות פירש שזהו כוונת יעקב אבינו עליו השלום במה שאמר ליוסף בנו 'ועשית עמדו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ונשאתני ממצרים' וכו', אשר המפורשים הקשה מה זה הרעש אשר נתפעל יעקב אבינו עליו השלום מהבטחת יוסף שהבטיחו לשאת אותו ממצרים, האם היה ירא שלא יקיים צוואתו בענין קטן כזה? גם כמה שיש לדקדק על יתר לשון בכתוב, שמאחר שישאוהו ממצרים לארץ כנען, ממילא לא יקבר במצרים. וכתב שכוונת יעקב אבינו עליו השלום היה בזה, כמו שראינו שעיקר פחדו של יעקב אבינו עליו השלום בענין שלזרעו יהיה היראת שמים וקיום התורה לעד ולנצח היה על יוסף כאשר נפרד ממנו והיה במצרים מקום טומאה. ומה מאוד פג לבו כי לא האמין לבניו, כאשר באו והודיעו כי עוד יוסף חי, כלומר צדיק תמים הנקרא 'חי', כי רשעים קרוים 'מתים', וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, כי זהו תרתי דסתרי, עד אשר ראה את העגלות אשר שלח יוסף, אז 'ותחי רוח יעקב אביהם', ובודאי לא מן העגלות נתפעל יעקב, אך כמו שדרשו חז"ל ששלח 'כשפרשתי ממך למדנו פרשת עגלה ערופה', כי מזה הבין יעקב כי הוא עוד 'רד עם אל ועם קדושים נאמן', כי לא זכר לו המאכל שאכל אז או הבגד שלבש או משארי ענינים גשמיים שהיה בביתם, ולתת לו מהם סימן, כי אם מצאו דבר הלכה [*ה*] שבתוך כך הזכירו באיזה פרשה עסק עמו, ומזה סימן שדבר ד' זו הלכה יקר לו מכל. ואחר כך כאשר 'יקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף' ואמר 'אם נא מצאתי חן בעניך שים נא ידך תחת ירכי [ועשית עמדי חסד ואמת ] אל נא תקברנו במצרים'. הביאור ש'במצרים', הוא כמו על ידי מצרים, כמו 'אשר במאמרו ברא שחקים' עלי מאמרו, כלומר על ידי מצרים, כאשר הכנסת את עצמך ראשך ורובך בענייני שררה והנהגת המדינה, וצריך לך להדריך הבנים בלימודי הזמן כראוי במקום הזה לאיש כמותך, ואולי אחרי מותי ישחיתו את דרכם. ראה בני השמר והזהר לבל תקברני על ידי זה, כי אם חס ושלום תעזוב דרך ה', דרך הקודש, ולחצב לך ולבנך בארות נשברים, אז תקברנו לנצח, ודי לחכימא ברמיזא. וחבל על דאבדין והצדיק אבד כנ"ל. וכאשר הבטיח לו יוסף בשבועת אמונים בנקיטת חפץ כן אעשה כדבריך, אז 'וישתחו ישראל על ראש המטה' לברך את ד' על זה. וזהו הענין הגדול לבקשת יעקב ולהבטחות יוסף שהבטיחו לשאת אותו ממצרים, שהבטחה הייתה מבנו שילך בדרך ה' הוא ובניו אחריו, אשר על דבר זה אך נצטער אותו צדיק – וזה היה גם הענין והלשון של 'שים נא ידך תחת ירכי', כי לכאורה מה ענין הירך כאן, דבשלמה אצל אברהם שהשביע את אליעזר בברית מילה, שם הטעם יען שהוא מצות ראשונה ונתון נפשו עליה ונצטער, משום הכי היתה חביבה לו מאד. מה שאין כן אצל יעקב שנימול לשמונה, ומה גם לדברי חז"ל שנולד מהול (מדרש רבה בראשית שכל מי שנאמר בו 'תמים' נולד מהול) לא שייך כלל שבועה תחת ירכי.
אך הכוונה בזה כי כל אדם מחויב להשגיח על שני הענינים, כדרך שאמר עקביא בן מהללאל הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, 'דע מאין באת', לזכור תמיד מי היו אבותך וחוס נא על כבודם, שהם היו קדושים וטהורים, והשתדל תמיד שלא לביישם, כי באם נהיית מפחותי ערך כי אז החרשתי כשתהיה איך שתהיה, אך באשר כי אבותך היו ממרומים המעלה אז החוב גם עליך להתדמות אליהם, לבל יגרע ערכך מערכם. [*ו*] וזאת שנית 'לאן אתה הולך', כי מעשיך יפעלו הרבה גם על צאצאי מעיך, כי מחויב אתה להשתדל שגם הם יהיה טובים. ואם תקלקל מעשך, אז תגרום שגם בניך ילכו אחריך בדרך עקלתון, ונחשב לך כאלו גם אתה תלך עמהם, וזה 'ולאן אתה הולך'. וזכור נא כי על שני העניינים 'אתה עתיד ליתן דין וחשבון'. וזה על ראשון ראשון, כלומר 'דין' אתה עתיד ליתן על אשר תבוא מגזע ישישים תלמידי חכמים יראי אלקים, ומדוע לא תלך בדרכיהם ונגרע ערכך מהם. וגם 'חשבון' אתה עתיד ליתן בנפשך, כי לו היית יחידי ואחריך לא ישאר שם ושארית, כי אז אתה עתיד ליתן דין אך עבור מעשיך, אך חשוב 'לאן אתה הולך', כי כל הנהגתך ואורחות עקלקלותיך יגיע גם לבניך אחריך דור אחד דור, ומעתה החשבון גדול מאוד, כי מי יודע עד כמה דורות ילך ויגיע דרכיך הרעים ומעשיך הלא טובים. ואם בשני רעיונות אלו יסתכל האדם תמיד להשגיח על כבוד אבותיו ועל הבאים אחריו, כי אם הוא יגרע מאבותיו אז גם בניו יגרעו ממנו, וכי על שניהם עתיד ליתן דין וחשבון, כי אז לא יבוא לידי עבירה. וזהו שביקש יעקב אבינו עליו השלום מיוסף הצדיק 'שים נא ידך תחת ירכי', כלומר זכור נא שאתה הנך מיוצאי ירכי. הסתכל תמיד מאין באת, כי בן מי אתה. וכן 'ועשית עמדי חסד ואמת', שגם את בניך תדריך באופן הרצוי בדרך הטובה והישרה, ובזה תעשה גם עמדי חסד ואמת, כדרשות חז"ל שחסד שעושין עם המתים הוא 'גמילות חסד של אמת', כי על ידי שתלך בדרך טובים, גם הדרך את בניך כן, כי אז תעשה עמדי חסד ואמת ולא תקברני במצרים, כנ"ל באריכות.
ובחידושי תורתי בסעודה שלישית בשבת קודש בפרשת חיי שרה, שאמרתי בעזרת ה' לפני המסובים בשולחני בבית המדרש שלי בפה, אמרתי על הפסיק 'וכל טוב אדוניו בידו', שאמרו חז"ל ששטר מתנה נתן לו, דהענין אינו מובן שטר מתנה זו מאי עבידתו, אם להראות בזה שלאחר מאה שנים הוא לבדו היורש אותו, הלא דבר זה ממילא מובן, מאחר שאין לו בנים זולתו ובוודאי הוא יורשו, כי ישמעאל נודע לכל כי הוא בן שפחה, וכבר גרשו מעל פניו. ואם נאמר שבחייו נתן לו כל נכסיו, גם זה איננו מן הנימוס על אברהם אבינו עליו השלום שיעשה דבר כזה שחז"ל חושבו להעושה כזאת מן השלשה שצועקים ואינם נענים (בבא מציעא דף ע"ה). וגם כל הענין מתנה, לא נוכל להבין. והטעם שאמרו חז"ל מדרש רבה כדי שיקפצו עליו לשלח לו בתם וכו', הלא אברהם אבינו נודע בעולם לאיש רם המעלה, נשיא אלקים, עשיר ובעל גמילת חסדים, ויצחק בן יקר כמוהו ותלמיד מישיבת שם ועבר הנודעת אז בעולם לראש שבת תחכמינו, ושלח אותו לארם נגהרים לקחת משם אשה מבית משפחתו, אשר לא נודע שמם בעולם, וגם לא בין העשירים יתחשבו, ומה זה חסר אברהם אבינו עליו השלום שלא ירצה להתחתן עמו עד אשר יפרוז נדוניא כזה לבנו וליתן לו את כל אשר לו. ומי לא ירצה להתחתן עם בן מלך כזה אשר קטנו עבה ממתנם גם בלא מוהר ומתן.
ואמרתי בעזרת ה' יתברך להבין זאת בהקדים מה שאמרתי מאז [*ז*] לפרש דברי המדרש בפרשת צו (וברש"י בפרשת השבוע) שאיתא וזה לשונו: שכל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסתה וענן קשר אל האהל, אשר כל הבא אל תוכו יתמה. ולפי עניות דעתי אפשר שכוונת המדרש להמליץ על שרה אמנו עליה השלום כך, דהנה מביאים בשם הגאון הקדוש הרבי ר' שמעלקי מניקעלשבורג זצ"ל לפרש בדרך מוסר ובאופן נחמד דברי חז"ל שבת (דף ל"ד) במשנה בפרק ב' שם, שלשה דברים צריך אדם לומר ערב שבת עם חשיכה, עשיתם ערבתם הדליקו את הנר וכו', אמר רב יוסף, הלכתא רבתא לשבתא. ופירש הזהר הקדוש זצ"ל דהנה 'אדם' הוא הנשמה כידוע, ביתו הוא החומר הגוף, 'בני ביתו' הם אברים וחושיו. 'ערב שבת' הוא עולם הזה. 'עם חשיכה' הוא הרגע שלפני המיתה. והיינו שצריכה הנשמה לומר בניחותא לחומר כדי שיקבלו ממנו אבריו וחושיו, הוי יודעים שבכל יום ויום הוא ערב שבת ואפשר שהיום הוא יום לפני מיתתי, ועוד יותר גרוע מערב שבת, כי ערב שבת ועוד יום ודאי חול, אבל אצלי יוכל להיות שעכשיו 'עם חשיכה', עד שאין חשיכה גדולה מזאת, שאפשר שהוא רגע אחד לפני מיתתי ומחר יבוא דבר מלכו של עולם ליתן דין וחשבון, לכן מבקשת הנשמה מבני ביתה 'עשרתם', היינו לא פגמתם בעשרת הדיברות, וקיימתם אותם, שכל התורה כלולה בהם. עשיתם העשר ספרות, ולא פגמתם בהם. 'עשרתם' העשר ספירות ולא פגמתם בהם. 'עשרתם' מה שחטאתם בעון קרי ונפרדו היודין משם הוי"ה ברוך הוא, כמו דכתב התבואות שור על פי נודע ספ"ת 'עשרתם' הייתם נזהרים לברך בכל יום מאה ברכות, היינו עשרת פעמים עשר ברכות. 'עשרתם', לא פגמתם בעשרה מאמרות שבהם נבראו שמים וארץ, שהורה בזה שמשלם לרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. 'ערבתם', היינו אף אם אתם קיימתם את כולם, מכל מקום אתם ערבתם בשביל שארי ישראל, כי כל ישראל ערבים זה לזה. 'הדליקו את הנר', היינו נך שבת העליון. וזהו רבי חנינא אומר 'חייב האדם', הוא הנשמה, 'למשמש בבגדיו', היינו בגד הנשמה כנ"ל. 'ערב שבת', היינו עולם הזה הנקרא 'ערב שבת', כלומר קודם שימות. 'עם חשיכה', שמא היום ערב שבת עם חשיכה כנ"ל, ויש לחוש שמא יוצא בעולם הזה בחטא. ולזה אמר רב יוסף במתק לשונו 'הלכתא רבתא', דזהו הלכתא רבתא לשבת העליון. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.
ובזה פרשתי המדרש הנ"ל שיש לומר שהמדרש שבחה לשרה אמנו עליה השלום שכל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, היינו כנ"ל שעולם הבא דומה לשבת, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ושרה אמנו עליה השלום לא הסיחה דעתה אף רגע מלהכין את עצמה לעולם הבא, ואצלה היה הנר דולק מערב שבת לערב שבת, היינו כל ימי השבוע היא חשבה הדברים 'הדליקו את הנר', נר העליון, ודו"ק. כן מה ששבחה שהייתה ברכה מצויה בעיסתה, יש לומר על דרך 'עשרתם', שקיימה עשרתם וכנ"ל בשם הרר"ש זצ"ל, כי בטח קיימה הברכות חלה ושארי ברכות (כמו הסוברים שקיימו האבות כל התורה). כן מה ששבחה ב'ענן קשר אל האהל' יש לומר על דרך 'ערבתם', והוא בהקדים מה שכתב בהקדמת הספר 'מנחת אלימלך' מידידי עוז ומחותני הרב הגאון האב"ד מראחיב שליט"א, שכעת בעיר הקודש ירושלים תבב"א, בשם הגאון הקדוש בעל 'לקוטי מהרי"ל' זצ"ל לפרש המשנה 'דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', רצה לומר שחוץ מזה שכל אדם צריך ליתן דין וחשבון עבורו, נוסף לזה יש בני אדם שצריכים ליתן דין וחשבון גם עבור אחרים שלמדו ממנו להקל באיזה דבר מנהג ישראל אן מצוה. יעיין שם. ולזה יש לומר שבצדק המליצה עליו המדרש שהיתה נזהרה מזה שחס ושלום שלא יהיה מה ללמוד ממנה לרע, וכל חפצה היתה רק לחנך בנה את יצחק, שמה כל מעינה והיתה יושבת 'באהלה' ככל כבודה בת' מלך פנימה, ולא היתה הולכות ברחוב, ולא הולכת מקושטת באיזה מאדע חדשה, ש'החדש אסור מן התורה'. וזה שהמליצה 'וענן קשר אל האהל', שהיתה כל כך נזהרה שלא יוכלו ללמוד ממנה חס ושלום לרע, כי היתה מכוסה 'האהלה', כמו בענן, וכדבר 'ערבתם' הנ"ל. ושפיר היא המליצה של המדרש בשלשה דברים הנ"ל, שהם מכוונים, כמו השלשה דברים 'עשרתם', 'ערבתם' 'הדליקי את הנר', כפי שפירש הרר"ש הנ"ל זכותו יגן עלינו אמן. ודו"ק כי 'קצרתי באומר'.
והנה רואים אנחנו בהמתנות שנתן אליעזר עבד אברהם לרבקה נזם זהב בקע משקלו שהם מכוונים לעניני היהדות ודרך התורה, כדרשות חז"ל עיין שם. ובקע לגולגולת ושני צמידים על ידי' עשרה זהוב משקלם, כנגד עשרת הדברות. ושני צמידים כנגד שתי לוחות. הורה בזה לרמז לה שכל עיקר עשרו ותכשיטים שלו, כאשר יקיים על ידיהם תורה ומצות הכלולים בעשרת הדיברות ומצות צדקה, שהיא כופר נפש, שנאמר בה 'בקע לגולגלות', ואז בכל אשר תפנה תצליח. ובטח היה הכל כפי כוונתו של אברהם אבינו עליו השלום. לזאת יש לומר שאחר שלאמנו שרה עליה השלום היו השלושה דברים הנ"ל, 'עשרתם' 'ערבתם' 'הדליקו את הנר' תמיד בזיכרונה, כפי פירוש הרר"ש הנ"ל, ובזה מדריכה את הבית, בחיים חיותה. וכעת במות עליו שרה, בטח היתה כל תקוותו של אברהם אבינו עליו השלום להעמיד הבית על תלו תלוי, אך באשת יצחק בנו שתהיה גם כן כשרה אמנו עליה השלום. לזאת נתן לו שטר מתנה בידו, היינו שטר (בל"א 'שטאטען') שכזה הזוג תקח עבור בני יצחק אשר 'מתנה' שתקיימו מעשרות תרומות נר הענן כנ"ל, שתהיה גם אצלה 'עשרתם' 'הערבתם' 'הדליקו את הנר'.
היוצא לנו מזה שעיקר להאבות עליהם השלום העבודה עבודת הקודש היה בענין הגידול בנים לתורה ויראת שמים, ואשר על ידי זה הצליחו בעבודתם ויצאו מהם שבטים גדולים כהללו. וכעת כשבאנו לזה יבין לנו הפסוק ב'ואלה שמות' הנ"ל, שזהו שמרמז לנו הפסוק 'ואלה שמות בני ישראל', רצה לומר מי גרם זאת שיהיו ה"ה השבטים שיהיה להם שמות בארץ 'בני ישראל', רצה לומר במדרגה הגדולה (כמו שכתוב בספרים ש'ישראל' הוא במדרגה הגדולה, ואינש הוא במדרגה קטנה), אף על פי 'הבאים מצרימה', במדינה טמאה כידוע, הכל היה הגורם 'את יעקב', הוא אביהם יעקב אשר כל גופו נפשו ומאודו היה אך להדריכם בדרך התורה ויראת שמים כנ"ל באריכות. וגם במה ש'איש וביתו באו', רצה לומר שכל אחד ואחד היה מדקדק על בני ביתו שחס ושלום אל יצאו מדרך התורה והיראה. וכמו שכתבו הספרים שמה שאמר משה רבינו עליו השלום לישראל 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו', כוונתו שאם אנחנו רוצים להתקיים בהדרך הישראלי ולעמוד על מעמדנו לבל ישטפנו המים הזדונים ולא תטבעו ולא תתבוללו בין אומות העולם, 'ואלה שמות בני ישראל', הוא 'עצתו אמונה', הוא שכל קיום וחיזוק שלנו תלוי אך ורק ל'בל תצאו איש מפתח ביתו' היהדות והלאומיות לעיין ולדקדק תמיד על בני ביתו ועל בניו ובנותיו הקטנים והגדולים שחס ושלום אל תפלו 'בעתו של נחש'. וב'החדש האסור מן התורה', ולחזקם הדוק היטב שידקדקו על מנהגי ישראל וטהרת המשפחה, ועוד ועוד כראוי על דרך ישראל סבא, כי אז יש תקוה כי תנצלו ותעברו בשלום הקריזיס האיומה, ולא יפלו בגורל עשו ללמוד במעשיהם הרעים. ולנו יהיה על ידי זה החיים והשלום העולמית ולא נמות חס ושלום. כן יזכנו לזה ולבא, כנ"ל באריכות.
אמור מעתה יצא לי לפרש להבין דברי חכמים וחירותם במסורה הנ"ל על צד היותר טוב, והיא דהנה אצל קבלת התורה מצינו שהקב"ה תבע מישראל שיתנו לו ערבים טובים שיקיימו את התורה, כי לא האמן להם. ועל זה השיבו ישראל 'נעשה ונשמע', הם יהיו ערבים טובים לנו, כי דרשו חז"ל (ילקוט רע"ו) שניהם בלשון עבר. אמרו ישראל להקב"ה ריבונו של עולם 'נעשה', כלומר יש לנו אבות הקדושים שכבר נעשה התורה על ידם. וחשב שם המדרש רבה את כל העשרת הדיברות שכבר קיימו האבות. וזה לא דבר חדש שחז"ל דרשו לשון 'נעשה' בסגול תחת השין כמו אם היה נכתב נעשה בקמץ, כי יש אם למקרא, כמו שדרשו על הפסוק 'נעשה אדם' בלשון עבר במדרש רבה בראשית, עד שאתם מדיינים זה עם זה כבר נעשה אדם. וכאשר מצא הקב"ה מגרעות גם באבות, ואמר להם 'ערבא ערבא צריך', אמרו ישראל 'בנינו יהיו ערבים עבורנו' (מדרש רבה שיר השירים פרק א). והכוונה בזה הערבות פשוט, כי אם אמנם אנחנו יכול להיות שלפעמים יקשה עלינו לקיים ככל הכתוב בתורה מחמת עול הפרנסה ורחיים על צווארנו, אך 'ונשמע', הלא יכולים אנחנו לשמוע הקול תורה יומם ולילה מאת בנינו, שנוכל לגדלם ולחנכם בדרך התורה והמצוות, כי הלא פטורים הם מטרדות הזמן. ועל זה נתרצה הקב"ה ואמר 'הם וודאי ערבים טובים', הדא הוא דכתיב 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז' (עיין כעין זה באריכות בספר דרשות הריב"ל כ"מ). נמצא לפי זה שבזכות התולדות לגדלם לתורה, קבלו ישראל התורה.
וזהו בהמסורה ג' פעמים 'ונשמע': 'נעשה ונשמע', היינו בעת קבלת התורה, שאמרו ישראל 'ונשמע', שזה קאי על הבנים, שקבלו עליהם לגדלם לתורה, שאם תזכור זאת שעיקר קבלת התורה היה על ידי שהבטחנו לגדול בנים לתורה כנ"ל, שכך על ידה יש קיום לעולם, כי 'אם לא בריתי… חוקת שמים וארץ לא שמתי'. וישתדל בכל גופו ונפשו ומאודו לגדל בניכם לתורה וליראת שמים אז 'ונשמע קולו בבאו אל הקודש', היינו אף אחר פטירתו בבאו אל הקודש יהיה נשמע קולו, היינו שיחשוב כחי אתני עימד אחר שבניו ילכו בדרכו שלקחו ממנו ולא 'ישכח' ולא יהיה נחשוב כ'אבוד' ו'מת' ו'נקבר' חס ושלום, כנ"ל באריכות. ואז ממילא 'ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא', היינו שיהיה נשמע ה'פתגם', הוא דרך התורה ויראת שמים של 'המלך' מלכי המלכים הקב"ה, 'כי רבה היא', אף על פי שהיא רבה (כמו 'כי עם קשה עורף הוא' עין באבן עזרא) בדינים ובמנהגים רבים ועצומים, אחר שכל אב ואם יקבע וישרוש בלב בניהם מנוער ויזהר גדולים והקטנים בכל לב ונפש חפיצה שאף מנהג אבותינו לשנות איסור תורה הוא אצלינו כמו שכתב בחתם סופר יו"ד סי' ק"ז בסוף התשובה ואם יהיה לפעמים בנים כהללו ש'לא תדע לך היפה בנשים', כפירוש רש"י שחדל לו הרועה מלהנהיג אותם, 'צאי לך בעקבי הצאן', הסתכלו בפסיעות דרך שהלכו הצאן והתבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצות, ולכו בדרכיהם. יעיין שם. ואך אותן הגבולים שגבלו הראשונים ואותו המסלה והדרך שהיגו אבותיך וסלקוהו מאבן ודרכו בה טיפות עולם, המה יביאוך אל הדרך הישר ולהרחיק אותך מחברתם ותלך לבטח עד נכון היום.
כן אוכל אני לומר על אדוני אני מורי ז"ל שכל ימיו דאג שיגדלו הבנים לתורה ויראת שמים. ודכירנא עוד כימי בחורתי כשהייתי עוד בר תשעה שנים שמעתי ממנו שהיה אושר לפני אחד מידידיו בבית המדרש שהוא רואה בחור אחד שיושב ולומד בהתמדה, שמאוד הוא מקנה לאביו שלו, יותר משהיו לו כל הון דעלמא. וכמו שברוך ה' כפי הנראה היו דברים היוצאים מן הלב, כי אף שהניח אחר פטירתו כלנו עדיין ילדים דקים וקטנים, עם כל זה הלא ברוך ה' כלנו מחובשי בית המדרש הננו. יש לי אח הרי הוא הרב הגאון החריף ובקיא עצום ורב החסיד וכו' ר' ישראל יחיאל פרידלינג שליט"א האבד"ק זאקשעוויק שליט"א (חתן הגאבד"ק קלימנטוב שליט"א), ואחותי הרי היא הרבנית הצנועה וכו' מרת פייגא זעלדי שתחיה שהיא אשת האי גברא רבה הרי הוא הרב הגאון המובהק פאר הדור המפורסים בעולם מוה"ר צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א הגאב"ד מפלונסק שכעת בועד הרבנים בווארשא, וכן שארי אחי ואחותי גיסי וגסתי ובניהם ובנותיהם ברוך ה' מתנהגים בדרך התורה ועל דרך ישראל סבא. בזכות זה ימצא מנוחה נכונה בצל כנפי' השכינה וימליץ טוב בעדינו שיהיה לנו הרפואות והישועות הצריכים לנו ושיקום לתחיית המתים במהרה אמן כן יהי רצון.

הק' צבי הירש פרידלינג
אב"ד דפה"ק הנ"ל והגליל העורך והמו"ל הבאר.

[*א*] והוטב בזה מה שנמצא כתוב בשם החתם סופו ז"ל לפרש הפסוק 'ושננתם לבניך ודברת בם', היינו שתדבר על לב הבן דבוים היורדים חדרי בטנו ומשכיות לבבו לאמר – 'בשבתך בביתך' בהיותך עוסק בביתך ישראל, נאמן לדת התורה, תהיה 'ובלכתך בדרך', אפילו אם תוכרח לכתת רגליך למרחוק להביא לחמך, שומר דת תהיה 'בשכבך', אף בהיותך שחה לארץ ומושכב לעפר תחת עול המעיקים עלך, וכן 'בקומך' בעת אשר תקום על ויתנו לך שיווי זכיות עם בין אזרחי המדינות, יהודי נאמן לעמך ודתך תהיה. בעת אשר לחמך בחריצות מלאכת ידיך תביא, גם אז 'וקשרתם לאות על ידיך', למען תזכור כי עברי הנך וממעי יהודי מוצאך. ואם ממושכלת טרפך תביא, רופא, מהנדס, חוזה בכוכבים, עורך דין, כי תהיה אשר על ידי שכל המוח תשבע לחם, 'והיו לטוטפות בין עניך', גם שם תזכור כי יהודי הנך ושמירת התורה נצווה עליך. ואם בין סוחרי ארץ תשים מקומך ובחנות הוא משלח ידך גם אז 'וכתבתם על מזוזות ביתך', גם שם תרשום תוי דתך לטען לא ישכחו מלבך לבל תחלל שבתותיך ומועדיך והדלת תהיה סגורה על המזוזות. ואם בין יושבי שער הנך ובמקום המשפט מנת חלקך אז 'ובשערך', גם שם תכתוב את הדברים האלה, כי אסור לך לחלל דתך. ואם האב יטיף דברים כאלו על לב בנו אז לא ישכחו מפיו ויהיו חרותם על לוח לבו לשמרם בכל מוצאו ומבואו. ודברי פי חכם חן.

[*ב*] ונכון הוא לומר על אבות כהללו המליצה ששמעתי 'דזבון אבא בתרי זוזי', היינו שמוכרים חס ושלום את כל אמונת אבינו שבשמים בעד הגבורת הזוזים, רחמנא ליצלן – וכעין זה ראיתי גם כן בהערה מהספר 'דגל יהודה' שכתב כי לפעמים יקנה הבן במה שתומך ידי אביו, את לב האב. 'חד גדיא' (אלו בנים, כדברי חז"ל 'אם אין גדיים אין תיישים') אם יש לאב 'חד גדיא' בן, 'וחד גדיא' בת, ושניהם עובדים ומשתכרים, אז 'דזבין אבא' יקנה את לב האב 'בתרי זוזא', בעד שני השקלים שנותנים ולפעמים נכונים הבנים למכור את האב 'דזבין אבא בתרי זוזי'. ודו"ק.

[*ג*] והנה נמצאים אבות כהללו אשר בכל לב ונפש חפיצה רוצים להחזיק בניהם בחדרים, אך העניות והדחק הפרנסה, מעבירם על דעתם ועל דעת קונם שלא יכולים להיות מאמינים בהדברים שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מתשר"י, ראשי תיבות: תלמוד תורה, שבתות, ראש חודש, יום טוב והוצאות ראש חודש, כל מה שמביאים התינוקות להרב שלהם בראש חודש,  כמבואר בעטרת זקינים בשם הרב"ג מקראקא, וכן כתב המגן אברהם בסימן תי"ט כשם הב"ח. עיין שם. ושייך בשכר לימוד 'כל המוסיף מוסיפין לו'. ולהם יש לומר שאדרבה, יוכל להיות ה' יתברך ינסה אותם אם בעת צר להם, אם מאמינים גם כן בהשגחתו יתברך שמו, וכמו המשל המובא בשם הבעש"ט על הפסוק 'כי מנסה ה' אלקיכם לדעת הישכם אוהבים' וכו', משל למלך אדיר שביקש לנסות את עבדיו אם אוהבים אותו באמת ובתמים, ציווה עליהם לבוא להתעלס אתו ליום הכסא. ובאשר שהיה המלך חכם גדול בחכמת אחוזת עינים, הקיף את פלטונו בחומת ברזל ואחריו אריות ונמרים ונחשים צפעונים, ועוד חומת אש ומים. והנה הטיפשים ראו את כל אלה ונסוגו אחור וחזרו לביתם בפחי נפש. אך החכמים שבהם הבינו כי לא יוכל להיות שמלך כמותו האוהב את עמו ורצונו להשתעשע עמהם, איך יקיף את פלטונו במסכים ומבדילים כאלה. אין זאת כי אם אחיזת עיניים לנסות אותנו. והתחילו ללכת הלאה, והנה באמת אין שם לא קיר, לא דובים ולא יער, לא מים ולא אש. ואם כי בתחילה היה נראה להם שהוא רחוק מאוד, אך רק קבלו עליהם ללכת הלאה, נוכח לדעת כי קרוב הדבר מאוד, פן ה' יתברך מנסה אותנו, כאילו היה קיר ברזל מפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים, ומקיף אותנו אריות ונמרים וחיות רעות, אשר רוצים לבלענו חינם, ובאנו באש ובמים ונראה לנו שרחוק ממנו מנחם משיב נפש וכי ה' יתברך חלילה הסתיר פנים ממנו. אך באמת הוא לנסות אותנו, ואשרי המחכה ויגיע לימים אלה. ומי שיש לו עיניים לראות יבין שהוא אך אחוזת עניים. ואם כי אכן אתה אל מסתתר, אך באמת דומה דודי לצבי, מה צבי ישן בעין אחת ומשגיח בשנייה וכי 'קרוב ה' לכל קוראיו'. ועל דבר זה מנסה הוא תמיד את האדם, הן במידת עשירות ועסקים מרווחים אם שומר שבת וכו', ולפעמים מנסה ביסורי עניות ולראות אם מחזיק בכל כוחו בניו לתורה כנ"ל. ודו"ק.

[*ד*] ודכירנא שעוד בימי בחירתי ראיתי בזה מליצה נאה מרב אחד הדורש נאה להבין את הב' מאמרים של רבי תנחום הבאים ביחד בש"ס שבת (כ"ב) אמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, ואמר רבי תנחום מה דכתיב 'והבור ריק אין בו מים' וכו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, (אשר המפורשים האריכו למעניתם לפרש סמיכת מאמרים הללו ולגלות המסך הנסוכה על שני המאמרים). והוא בהקדים לבאר הכתיב (בשיר השירים) 'ועל פתחינו כל מגדים', שדרשו חז"ל במדרש 'זה נר חנוכה'. כל 'על פתחינו' ירצה מיד על פתח ומפתן העולם צריך להתחיל לחנכו להנער, ב'כל מגדים' ומיני מתיקה דברי תורה שמתוקים מדבש ונופת צופים. ותינוק שמתחיל לדבר חייב אביו ללמדו תורה. אמרו ז"ל 'זה נר חנוכה', צריך להדליק נר החינוך (דאם ליכט דער וועהע דאס ליכט דער ערציהונג) למען יאירו את חשבת ימיו. 'ואת עמלינו' אלו הבנים, נתאמץ בכל עוז להדריך אותם בדרכי התורה ויראה, כי זה כל תקוותינו אשר הדור הצעיר אשר יגדל אחרינו יציץ ופרח על שדה האמונה. וזה כוונת המאמרים הנ"ל אמר רבי תנחום נר חנוכה, זה 'נר מצוה ותורה אור', נר המאיר לתוך הבתים, שלא הדליקה להאיר להצעירים בטל ילדותם, שהניחו למעלה מעשרים אמה, ורמז שמניח ואיחר הדליקו עד שיהיה בו בן עשרים ומעלה, באמרו כי תחילה יגמור לימודי חול הנדרשים לחנוך, ואחר כך אשר יחזור מהאונווערויצעט ולמוד 'היהדות' באומר בי בנו בוודאי לא יסור מדרך המלך, מלכו של עולם. על זה אמר רבי תנחום השני מאן דכתיב 'והבור ריק אין בו מים' וכו', מים אין בו, אם אין בו תורה שנקרא 'מים', לא למד בילדותו, נחשים ועקרבים יש בו. דמה לימודי רעל וארסי הכפורה אשר שאב בקרבו בהאונווערזוטע (חכמת הבריטאניעש בו) וכבר עברו אותו מעבר לעבר ושווא יתנחם אביו ויתפאר כי בנו לא יעזוב ארחות אשר ודרך המוסר כי הניסיון היומי מכחיש זה, ויעיד אשר כל באיה לא ישובון.

[*ה*] ומה שדווקא דבר הלכה של עגלה ערופה שלח לו לסימן ראיתי בספר ילקוט הדרוש שהביא דרך צחות נחמד ונעים והוא 'בקצירת אומר' שלא יהיה קשה לאביו יעקב אבינו עליו השלום במה ששלח לו שיבוא הוא אצלו עם בני ביתו, הלא טוב ונכון יותר שיוסף ייסע אליו כדרך העולם ש'הראש' הוא העיקר ושארי אברי הגוף נגרים אחר הראש. ויעקב הלא הוא הראש לכל שבטי ישראל – ולזה מרמז לו הפרשה עגלה ערופה שבו מצינו כעין זו, שיש סברא שהראש יהיה נגרר אחר הגוף. והוא במתניתא פרק ט' דסנהדרין נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר וכו' – ולכן כדי ליתן איזה טעם על מה הוא רוצה שיעקב יבוא אצלו, שלח לו הסימן שלמד אז פרשת עגלה ערופה להזכירו שבעת צרה רואים פעם שמוליכין הראש אל הגוף, וכן יעשה עתה שיעקב הוא הראש יבוא למצרים אל בנו יוסף. ודברי פי חכם חן.

 [*ו*] וכמו שכתבו הספרים הקדושים על הפסוק 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי' וגו', כי מה מקום לפסוק זה בתוכחה, אך זה גם כן בבלל העונש במה שיזכיר להם בני מי הימה, כי לולא היו מבני פחותים לא היה כל כך העונשם גדול. ועתה כשאתם בני אברהם יצחק ויעקב, דור אחר דור, אבות ושרים ותמימין, איך נהפכתן לסורי גפן נכריה. והדברים עתיקים.

[*ז*] הוא בהספידי שנשאתי על אמי זקנתי הצדקת והצנועה המפורסמת וכו' מרת שיינדיל הינדא ע"ה (אם אמי הצדקת המיוחסת שתחיה לאויט"א) שנפטרה ביום כ"ח לחודש טבת שנת תרע"ט לפ"ק בזאמושטץ אשר כבר נדפס רובה ככולה ב'הבאר' כרך ב' חלק א' בסוף בשם מאמר 'זכרון עולם' ושם הארכתי קצת בענינים הללו גם כן. יעיין שם.

(הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, הבאר, כרך ג, שנה ד, סי' צז)


מאמרו של הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד המובא כאן למעלה, מבוסס על דרשה שנשא לפני בני קהילתו בסעודת מלווה מלכא בבית מדרשו בבוסקוביץ בשנת תרפ"ז (1927). המאמר עוסק בעניין החשוב של המשכת הנאמנות לחיי תורה ומצוות מדור לדור, מאב לבן, בתקופה בה רבו הבנים שנטשו את דרך אבותם.
מחמת חשיבות העניין פורסם המאמר בכתב העת שלו 'הבאר', וגירסה של מאמר זה בשפת יידיש פורסם בכתב העת של אחיינו 'אונזער גייטס' בעריכת אחיינו הרב ישראל דוב פירשטמאן הי"ד. בנוסף יצא המאמר לאור בשנת תרפ"ח (1928) בתוך ספרו של הרב פרידלינג 'תיקון עולם'. ספר זה ייוחד לעניין 'גודל החיוב לגדל בנים לתורה ויראת שמים שנפרץ בעוונותינו הרבים בדורינו אלה במדה מרובה'. הספר זכה להסכמות מאת גיסו הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד מוועד הרבנים לעדת ורשה, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין, הרב יוסף חיים זוננפלד רב ואב"ד מקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים, הרב ראובן בנגיס אב"ד קלוואריא, הרב אברהם יצחק הכהן קוק הרב הראשי לארץ ישראל ואב"ד בירושלים, הרב יהושע ליב צירלסון והרב אלימלך הכהן רובינשטיין מראחוב-ירושלים.

רקע היסטורי:
בעשרות השנים שקדמו לחורבן הקיום היהודי בשואה, הסחף מן הדת והמסורת הקיף כבר את כל רובדי החברה בפולין, 'ותורה הקדושה כספר חתום. רוח

גדולה באה בסופה וסערה ותגע בפינות הבית. בית ה' ואהלי יעקב. התורה והעבודה. יסודותיהם החלו להתמוטט ועמודיהם התפלצון. חולל תפארתה של תורה. צדיק נעזב וסר מרע משתולל. יראי ה' יתחבאו בנקרות הצורים. ישוחו וימעטו מיום אל יום ומעת לעת' (הרב צבי יחזקאל מיכלסון, תירוש ויצהר, עמו' 377). נדמה היה שאין אף משפחה שלפחות אחד מבניה או בנותיה סטה מדרך האבות. משכך, חשו רבים בחברה היהודית המסורתית את 'טראומת הסחף' שהטילה עליהם אימה וחשש מכך שסופה של החברה היהודית המסורתית נגזר. תופעה זו נעשתה לאחת הבעיות הנפוצות, הכואבות, המדאיגות והסבוכות ביותר, שדרשה את התייחסותם של הרבנים בפולין.
מלחמת העולם הראשונה הובילה למשברים ולשינויים במבנה המדיני, הפוליטי, החברתי והכלכלי של המדינות, שערערו את היסודות עליהם עמדו הקהילות היהודיות ושינו את יחסי הכוחות בקהילה היהודית. כתוצאה מכך, התעצם תהליך החילון והתגבר תהליך ההתגוונות של יהודי מזרח אירופה. בשנים שבין מלחמות העולם, משבר הדת הולך ומחריף ומלחמת שומרי הדת הופכת ממלחמת תנופה למלחמת מגן ומאבק למען הישרדותם של מבצרי הדת המועטים שעוד נותרו. גדרי הדת נפרצו, עוזבי הדת התרבו, והמאמצים להפוך מגמות אלו כשלו. הביטויים שרווחו בעבר, שהתאפיינו באופטימיות ובביטחון ביכולת להתגבר על המשבר, מפנים את מקומם לביטויים פסימיים ולהכרה שרק בידי שמים יוכל המצב להגיע לתיקונו ושעוד יבוא היום בו תורת ישראל תנצח את המערכה, על אף כל קשיי ההווה. רבני פולין, ובהם חברי ועד רבני ורשה, הוציאו קול קורא בו פרסומו את כאבם על מצב הרוחני של הדור, ההולך ומדרדר מידי יום, בעקבות המלחמה: "לב מי מאתנו לא יכאב וידאג בראותנו את המצב המעציב והשפל של עמנו תורתנו ודתנו […] ועתה איך ירדו פלאים! באה המלחמה הנוראה והרסה את מצב חיינו הרוחניים, חיי עם ישראל על תורתו ואמונתו. בתי המדרש והישיבות נתרוקנו, התורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש, מבחר בנינו ובנותינו עזבונו יצאונו ואינם, עינם תלעג לאב ותבוז ליקהת אם תלעג למוסר רבותיהם ומסורתם ותבוז לתורת אמותיהם צניעותם וטהרתם. ובכל יום נגרע מחלקנו ומנחלתנו וממחננו והלכו ונספחו למנגדינו המבזים כל קודש, פורצי גדר התורה והמוסר ומלעיבים במלאכי אלקים ובוזי דבריהם".
במכתב שכתב הרב צבי יחזקאל מיכלסון בשנת תר"פ (1920) הוא מתאר את משבר הדת הקשה בתקופתו: 'הנה מצב אחינו בני ישראל בכלל מר מאוד רחמנא ליצלן בגליל הזה. ואם אין קמח אין תורה, לימוד התורה כמעט נפסק, ואין התורה גם בקרן זוית, כל הנערים והצעירים כולם […] הולכים את השקאליס שאין בהם שום לימוד הדת בעוונותינו הרבים'.
בנאום של הרב מנחם זמבה, מגדולי הפוסקים והרבנים בוורשה, בכנסייה השלישית של אגודת ישראל, בשנת תרצ"ז (1937), הוא ביטא את אמונתו בנצחיות התורה וקיומה וקבע שאף אם המאבק להשבת הנוער לדרך אבותיו ייכשל, אין להתייאש ויש להמשיך ולייחל לעזרה משמים, כי: "לנו העוז והכח להתגבר על כל חשכת ליל ולחכות לה' ולקוות לו על שאמר בסיני 'כי לא תשכח מפי זרעו'. זאת אומרת כי כל חושך אשר יכסה ארץ הוא אך רק אם הילד (נער ישראל) איננו איתנו, ואז במר לב נצעק ואני אנא אני בא! […] אם לא יהיה לב בנים אל אבות ויחוס נפשותם נמשך לאבותיהם כדת, כבר אבדו החיים את תכליתם ובאופן זה בלב אמיץ נאמר 'וחכיתי לה' וקויתי לו'".

רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד, האדמו"ר מפיאסצנה וראש ישיבת 'דעת משה' בוורשה, תיאר את השפעת הסביבה כאחת הסיבות העיקריות לפריקת העול של הנוער. הוא דרש מהאב להיות אחראי לפעול במסירות נפש ובאכפתיות גלויה. ודרש גם מהאחים, מהקרובים ומהמכרים להשתדל לתיקון המצב. הוא הסביר שהחינוך שהועיל בעבר אינו נותן מענה מספק בהווה, הואיל וכעת הנוער 'קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו… בעוד בו דעת מהופך ורצון בוסר ומר… גם שאיפותיו דעותיו והשקפותיו ממהרות להתפתח בעודן בוסר מרים וארסיים'. על המחנכים להתערב בשלבים המוקדמים 'להחיש להרכין את עצמם לאישיותו לאחוז אותו ולפעול בו קדושה טרם נתהפך לאויב'. הוא קרא למחנכים ולהורים להתאים את החינוך למאפיינים הייחודיים של כל תלמיד ובן ולהימנע מתהליך חינוכי המפתח אך ורק את הצד השכלי, שכן 'לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים לקשרן בא-להי ישראל ויהיה יהודי חרד לדבר ד' וכל מאווייו אליו יתברך יהיו'.

מידע זה, ומידע נוסף על פעילותם של רבני פולין לטובת חיזוק קיום התורה והמצוות בקרב בני הנוער, הובאו בעבודת גמר בנושא "הרב צבי יחזקאל מיכלסון ומאבקו בתהליכי החילון בפולין", הנמצאת באתר ספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה, של האוניברסיטה העברית בירושלים.

רעיונות מאת מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקי והרה"ק מוהרי"מ מגור זצ"ל על הגדה של פסח / הרב ישראל יחיאל פרידלינג הי"ד

ב"ה זאקשעווק (פלך לובלין)

אציע איזה דברים קצרים מה שראיתי בכתב יד על הגדה של פסח ליתנם מקום בהבאר

מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקא זצ"ל
א) 'ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרימה'. בגמרא פסחים פרק ערבי פסחים מתחיל בגנות וסיים בשבח, על דרך שפירש אבי מורי ורבי ז"ל (פרשת בראשית) 'אל הנחש אמר כו' ועפר תאכל כל ימי חייך'. לכאורה מה זו קללה אם אכילתו הוא כך. אך הכוונה שהאדם הוא מושגח מאתו יתברך בכל רגע, כי הוא חסר תמיד ועל כן צריך תמיד להשגחתו, אבל להנחש נתן לו בכל מקום מה שצריך לו, ולא יצטרך להתפלל אליו להיות תמיד מייחל להשגחתו. וידוע מה שכתב המורה שכל מה שהוא גבוה במדריגתו הוא יותר בהשגחה. וזהו 'ואתן לעשיו את הר שעיר', ואין צריך להשגחתו כלל. אבל 'יעקב ובניו ירדו מצרימה' לענות 'ונצעק' כו'.

עוד מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקא זצ"ל הנ"ל
מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, כתיב 'למען תזכור יום צאתך ממצרים כל ימי חייך' היא מצוה נצחית ליצא מהרע. ואם אין לנו עצה להגיע למדת 'עשה טוב', יראה על כל פנים להיות 'סור מרע' בחשכת המניעות המכונה ללילה. והם היו מזככים את עצמם עד שבאו תלמידיהם, והרגישו הדברים היוצאים מהלב, ואמרו 'הגיע זמן קריאת שמע', שהוא בחינת 'ועשה טוב', של שחרית, ימי הילדות שאז נעשה היחוד של שמע. ואמר רבי אלעזר בן עזריה הרני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יצאת מצרים בלילות, להיות הרגש 'סור מרע' בעשירות, עד שדרשה בן זומא יצפה לחכמה.

מהרה"ק מוהרי"מ מגור זצ"ל
עניין שנקרא שמיני של פסח 'אחרון של פסח', ולא כן בכל המועדות, הוא על דרך מאמרם ז"ל (ברכות י"ב:) וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר 'הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' ' וגו'. וזהו 'אחרון של פסח', לשנה הבאה בירושלים:

ׁהמשך יבא אי"הׂ
ישראל יחיאל פרידלינג אבד"ק זאקשעוויק יע"א

(הבאר, כרך ב, שנה ז, סי' סו)


הרב ישראל יחיאל פרידלינג אב"ד זאקשעוויק (זאקשיוויק/ זקשובק/ זקשוויק) נולד בזמושץ (פולין), לאביו, הרב דוב בעריל, ולאמו, חיה פרידה.

בשנת תרס"ד נפטר ר' דוב בערל אביו של הרב ישראל יחיאל פרידלינג הי"ד, ואמו, שנשארה עם יתומים קטנים, גידלה את כולם להיות מחובשי בית המדרש.
אחיו, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, היה עורך 'הבאר', אב"ד ביסקיביץ ורב שכונת פובונזק בוורשה.
אחיו, הרב [אברהם] אבא פרידלינג שנולד בשנת 1899, והיה פרנס הקהל בזמושץ, נכלא בשואה בגטו טרזינשטט ושרד.
אחותם מרת פייגא געלדי נישאה לגאון הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, רבה של פלונסק ומראשי הרבנים בוורשה.
אחותם אידל פרשטמן עלתה לארץ ישראל והתיישבה בעיר רחובות.

בהיותו כבן שש עשרה למד בישיבת 'דרכי נועם'  בעיירה גור שבפולין, שהייתה מראשוני הישיבות החסידיות בעולם. באותה תקופה התכתב בענייני פלפול עם אחיו הגדול, הרב צבי הירש פרידלינג (אב"ד ביסקיביץ והגליל, עורך כתב העת 'הבאר'), ומכתבי אחיו אליו יצאו לאור ב'קונטרס חידוד התלמודים' שיצא לאור בשנת תרפ"ח ביחד עם הספר 'קיום העולם'. במכתבים אלו מפליג האח הגדול להפליג בשבח אחיו הבחור וכותב: 'אחי יקירי ה"ה הרב הגאון הגדול חריף ובקי עצום ורב סיני בקודש בש"ס ופוסקים מלא וגדיש חסיד ועניו שלשלת היוחסין וכו' וכו' מקש"ת מוה"ר ישראל יחיאל פרידלינג שליט"א האבד"ק זעקשעוויק יצ"ו… אחי החביב עלי כגופי ונפשי הבחור כהלכה החריף ובקי נפלא מפורסם מבני עליה סוע"ה עידי' לגאון ולתפארת עטרת תפרת ישראל יחיאל פרידלינג נ"י ויזרח לעד היושב כעת עה"ת בישיבה הק' דרכי נועם בגור'

מתוך כתבי היד של הרב ישראל יחיאל פרידלינג נשארו כעשרה מאמרים שפירסם בכתב העת 'הבאר', ובהם פלפול בש"ס למסכת סוכה דפים ל'-ל"ה ולמסכת מגילה דף ה', בירורי הלכה: דין כלי אלומיניום, דין שמיעת ניגון ברדיו בימי אבל, ועוד, שאלה בעניין תחליפי מזון ביום כיפור, וענייני פסח והגדה של פסח מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקי והרה"ק מוהרי"מ מגור זצ"ל.

הרב, הרבנית וארבעת ילדיהם הקטנים ניספו בשואה בשנת תש"ג (1942). היארצייט שלו נקבע בתאריך כ"ב בחשון.
בדף עד שכתבה אידל פרשטמן בשנת 1956 היא כתבה שאחיה, הרב ישראל יחיאל ומשפחתו נספו בטרבלינקה בשנת 1942, אך בדף עד שכתבה בשנת 1957 היא כתבה שהם נספו בזקשובק בשנת 1943. בדף עד שכתבה שיינדל גיטל (טובה) רוטמן היא כתבה שהוריה ואחיה נספו  גטו ורשה. ובפנקס זאמאשטש עמו' 1102 נכתב שהם נספו בבלז'ץ. הי"ד.
בדף העד שכתבה אידל פרשטמן בשנת 1956 היא כתבה שאחיה נולד בשנת 1905, אך בדף העד שכתבה בשנת 1957 כתבה שהוא נולד בשנת 1902.
אך כפי שמופיע למעלה הרב ישראל יחיאל היה תלמיד ישיבת 'דרכי נועם' בגור בהיותו כבן שש עשרה. ישיבה זו קמה בשנת תרס"ו (1906) ונסגרה בשנת תרע"ד (1914), בתחילת מלחמת העולם הראשונה, לאחר הקמת מחנה צבאי גדול מאוד ליד גור, שגררה התקפות חוזרות ונשנות על העיירה עד שהיה סכנה להמשיך ולשהות בה. לפי זה נמצא שהרב ישראל יחיאל נולד בסביבות שנת תרנ"ח (1898) או קודם לכך.

רק במקום שיש שלום, שורה השכינה / הרב יקותיאל יהודה מייזליש הי"ד

פרשת בראשית

'לכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל', 'בראשית ברא אלקים' וגו'. נראה לי על פי דברי העקרים על הפסוק (תהלים ק"ל) 'כי ממך הסליחה למען תורא', דבאמת לא היה עונש להאדם על העבירה, דאנא בשרא והוא נורא, רק משום הכי מגיע עונש דבידו לעשות תשובה, וזה רק אם תשובה מהני. וזה פירוש 'כי עמך הסליחה', שאתה מוחל וסולח, כדי שעל ידי זה 'למען תורא', יהיה לנו מורא מלחטוא. עד כאן דבריו.
וידוע קושיית הפנים מאירות האיך מהני תשובה, הלא נראה ונדחה אינו חוזר ונראה. ותירץ זקני ה'ייטב פנים' לשבת תשובה לפי מה דקיימא לן דבאותו יום לא הווה דיחוי, וידוע דיומו של הקב"ה אלף שנים ושפיר מהני תשובה. ואין להקשות מקרבנות הקריבים להקב"ה אמאי אמרינן ביה דיחוי, דהתורה נתנה לנו בבחינת זמנים ומועדים, וכל דיני שבת ויו"ט נופלים תחת הזמן דידן, אבל תשובה קדמה לעולם, והוא למעלה מן הזמן, הווא ליה הכל באותו יום. עד כאן דבריו.
ובאגרא דכלה כתב וזה לשונו: אמרו רבותינו ז"ל התשובה קודמה לעולם, והוא נרמז בראשי תיבות 'בראשית' – בראשונה רצה אלקים שיעשו ישראל תשובה.
ואתי שפיר הסמיכות 'ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל', דהיינו כדברי העקרים, וזה רק אם מהני תשובה. ולכאורה הא הווי דיחוי, לזה אמר 'בראשית' וגו', לרמז בראשונה רצה אלקים שיעשו ישראל תשובה, דתשובה קדמה לעולם, אם כן לא הווי דיחוי, ושפיר איכא מוראות החטא, והבן.
ועל פי זה אמרתי לפרש המדרש פרשת תבוא (סי' יא) שני דברים גזר הקב"ה, אחד על ישראל ואחד על משה וכו'. ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן. אמר ליה ריבונו של עולם סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה. מנין שנאמר 'סלחתי כדבריך'. כיוון שבא ליכנס לארץ ישראל התחיל אומר 'אעברה נא' וכו', אמר לו הקב"ה, משה אין אתה יודע מה לעשות, אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין. אמר לו אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'סלח נא', ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'אעברה נא'. וצריך ביאור מה תלוי זה בזה. עיין ישמח משה פרשת ואתחנן. ונראה לי דאיתא במדרש (דברים פרשה י"א סי' ו') דמשה רבינו טען טענת 'לא תלין פעולת שכיר ביומו תתן שכרו'. וכתבו המפורשים לתרץ דיומו של הקב"ה אלף שנים, וליכא לא תלין. ואתי שפיר לפי זה דאם אתה אומר 'אעברה נא', וסבירא לך דיום דידי כיום דידך, אם כן בטל 'סלח נא', דתשובה לא מהני, דהוה נדחה. ואם יש 'סלח נא', דאזלינן בתר יום דידי שהוא אלף שנים, אם כן  בטל 'אעברה נא', דליכא לא תלין, והבן.
וגם יש לפרש על פי זה המדרש (הובא בזקיני הישמח משה פרשת ויחי ופרשת ואתחנן) בשעה שאמר הקב"ה למשה 'לא תעבור את הירדן', אמר משה 'יחי ראובן ואל ימות'. ופירש רש"י, לעולם הבא. ונראה על פי הנ"ל דמהא דלא בא משה רבינו לארץ ישראל נשמע דיומו של הקב"ה אלף שנים וליכא 'בל תלין', אם כן ממילא דמהני תשובה. וידוע דראובן עשה תשובה, כמבואר במדרש כמה פעמים, ואתי שפיר דמהא ד'לא תעבור' נשמע דתשובה מהני, ולכך אל ימות לעולם הבא, והבן.

עוד יש לפרש הסמיכות 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל', 'בראשית', על פי דברי הגאון הקדוש מסאדיגורא, 'החכם עיניו בראשו' פירש בתחילת כל דבר ישגיח שיהיה טוב, היינו בראש השנה, בראש חודש, בראש השבוע, בראש היום וכו'. וזהו שאמר 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל' 'בראשית', שתמיד יהיה משגיח על הראשית.

עוד יש לומר דהקדמונים הקשו למה בא האדם לעולם הזה הא היה לו כל טוב בעולם העליון ונהנה מזיו השכינה. ותירצו דמאן דאכל מן לאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה דבעל הבית. וזהו שאמר 'לעיני כל ישראל', פירוש בשביל שיהיו יכולין לראות, לכן 'בראשית ברא אלקים' וגו'.

עוד יש לפרש הסמיכות, על פי דברי הגמרא ברכות דף ו' ע"ב כל אדם שיש בו יראת שמים כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. וזהו שכתוב 'ולכל המורא הגדול' וגו', היינו שעל ידי זה הביא להם המורא הגדול הזה, שהסביר להם כמה גדול כח היראה, שבשביל כך 'בראשית ברא אלקים את השמים' וגו', דכל העולם נברא בשבילו. והבן מחידושיו על מסכת ברכות.

עוד יש לומר עפי"ד הבעל הטורים 'ולכל המורא הגדול' בגימטריא 'פי הארץ' דקרח. וידוע דמחלוקת קרח הייתה שהשווה עצמו למשה, כמו שכתב זקני ה'ישמח משה' פרשת קרח (דף נ"ט). אכן זה אינו, דהא איתא במדרש (בראשית פרשה א' סי' ו') העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות משה, שנקרא 'ראשית', שנאמר 'וירא ראשית לו'. ומהאי טעמא לא כתיב 'בתחילה' רק 'בראשית', לרמז על משה, אם כן אין להקיש אליו שום נברא, כי לא קם בישראל כמשה. וזהו הסמיכות 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' וגו' 'ולכל המורא הגדול', היינו פי הארץ שהיה מפני שאין לדמות שום נברא למשה. והיינו טעמא [דכתיב] 'בראשית ברא' וגו' ולא כתיב 'בתחילה', כי בשביל משה נברא העולם.
ועל פי זה יש לפרש מדרש פליאה 'ויקח קרח', מה לקח, אמת לקח. וצריך ביאור. ונראה לי דאיתא עוד טעם מה דלא כתיב 'בתחילה', משום דסופי תיבות 'בראשית ברא אלקים' הוא 'אמת', כמו שכתוב חותמו של הקב"ה אמת. אם כן לפי זה שוב יכול קרח לחלוק על משה, דמדלא כתיב 'בתחילה' אין ראיה, דיש לומר משום שיהיו סופי תיבות 'אמת'. וזה פירוש מה לקח, אמת לקח, היינו הטעם של אמת, דלכן לא כתיב 'בתחילה ברא' רק 'בראשית', כדי שיהיו סופי תיבות 'אמת', ועל ידי זה חלק עליו. והבן מחידושיו על מסכת ברכות.

בספרים הקדושים מובא מדרש פליאה 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד', מכאן שראש השנה שני ימים.
ונראה לי על פי מה שראיתי בספר 'יש שכר' בדיני ראש השנה שהביא בשם הזוהר הקדוש פרשת פנחס הטעם דראש השנה צריך להיות שני ימים אף בארץ ישראל, כי יום הראשון הוא דין, ויום השני הוא רחמים. ואם היה ראש השנה יום אחד היה העולם כולו בדין, לכן צריך שני ימים לחבר עמה הרחמים. עיין שם. ומבואר שצריך שני ימים מפני הרשעים שממשיכין עליהם מדת הדין, ולכן צריך עוד יום אחד להמתיק הדין. ואיתא במדרש (בראשית פרשה ג' סי' י') 'ויהי ערב' אלו מעשיהם של רשעים, וזהו שכתוב 'ויהי ערב' וגו' זה מעשה הרשעים, שממשיכין עליהם מדת הדין וטענת 'נפש החוטאת תמות', לכן צריך שני ימים ראש השנה להגביר רחמים על דין. כן יש לומר לעניות דעתי.

במדרש רבה בראשית (פרשה כ"ב סי' כ"ה) 'הן גרשת אותי היום', אתמול גירשת אבא, ועכשיו אתה מגרשני. וצריך ביאור.
ונראה לי דבלק"י הקשה איך גירש הקב"ה לאדם בראשון בשבת והוציאו מרשות לרשות. ותירץ דכולי עלמא דיליה. עד כאן דבריו. ומבואר במדרש שם שקין עשה תשובה. וכבר הקשו הא מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, כדאיתא בקידושין ל"ב ע"ב. ותירץ הישמח משה פרשת האזינו (דף קמ"ו) דבשלמא במלך בשר ודם, אף אם מחל הלא זה פגם בכתר הממלכה של כל המלכים, ולכך אין כבודו מחול. מה שאין כן הקב"ה דכולי עלמא דיליה ואין זולתו. עיין שם. ואתי שפיר לפי זה דאם גרשת אתמול בשבת לאבא, על כורחך מטעם דכולי עלמא דיליה, אם כן למה גירשת אותי, הא תשובה מהני, והבן.

פרשת בלק

'וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים'. ואיתא בגמרא וברש"י ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ אחד מהם לאוהל חברו, אמר ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה.
ויש לפרש על דרך צחות על פי מה שמפרשים הגמרא בשבת דף קנ"א אמר רב יוסף נקטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני, והא קא חזינן דמיעני, אי איתא דמיעני אהדורי אפתחא לא מיהדר. ולכאורה הלא בעוונותינו הרבים גם זה מצוי. אכן ראיתי הכוונה על פי הידוע דצריך לכוין בפסוק 'פותח את ידך' סופי תיבות 'חתך', דהשם הזה הוא מסוגל לפרנסה. ואם לא התכווין בזה צריך לחזור ולאמרו ולהתכווין בה, וזהו שאמר 'אהדורי אפתחא לא מיהדר', רצה לומר דלא מהדרי 'על פותח את ידיך' לכווין בה כראוי. עד כאן דבריהם. והנה יש לפני האדם שתי דרכים בכוונת 'פותח את ידיך', שייתן לו ה' יתברך פרנסת ביתו. אחד שחושב שבלאו הכי יש לחברי יותר מהנצרך לו, ואם היה לי רק חציו ממה שאינו צריך לו לא הייתי מבקש יותר, והיינו שיש לו קנאה על חברו או שנאה או שיש לו מסחר זה ועל יד כך מפסיד אותי, וכמו שפירש הרב בעל המחבר ספר שפתי חכמים בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך', היינו כשחברך יש לו גם כן מסחר שכמוך גם את זה צריך לאהוב, ויש דרך שנייה לבקש על הפרנסה שמבקש שה' יתברך יפתח לו המפתח של פרנסה וישפיע לו שפע וברכה מן צינור חדש ואינו רוצה ברעת חברו, יהיה לו מה שיש לו כאוות נפשו רק גם לי יהיה. ואם כן בזה השתי דרכים שניהם מבקשים על פרנסה,  אבל 'צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה', הצדיקים שיש להם שלום עם כל, כמו שכתוב 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', הם בוודאי אינם מבקשים רעת שום נברא ואינן רואין מה נעשה באוהל חברו האיך פרנסתו אם רב אם מעט. וזהו הכוונה שראה שאין פתחיהן, היינו שתפלת 'פותח את ידיך' מכוונת זה 'כנגד' זה, שאין כוונתם שזה יעני וזה יעשר, וגם שלא יציץ אחד מהם לאוהל חברו לראות שיש לו יותר ממני, וזה הראיה שיש שלום ביניהם. וידוע דהשכינה אינה שורה רק במקום שיש שלום (עיין עבודת הקודש להחיד"א מורה באצבע סי' א') על כן פתח ואמר 'ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה', והבן.

(מתוך קונטרס שמן למאור)


הרב יקותיאל יהודה, בנו של הרב חיים מייזליש ראש ישיבה באוהעל ורב קהילת סארוואש בעל ה'בנין חיים', בנו של הרב דוד דוב מייזליש הי"ד בעל ה'בנין דוד' אב"ד אוהעל.

הרב יקותיאל יהודה היה בחור גדול בתורה ויראה, חריף עצם ובקי נפלא, שלמד תורה בהתמדה והתלהבות יום ולילה. בהיותו בן 16-17, היה תלמיד בישיבת אוהעל, וחיבר חידושי תורה שהודפסו בספר 'בנין דוד' על התורה.

הרב יקותיאל יהודה היה דרשן נפלא,  וכשבא לקראת פסח מהישיבה לבית אביו, כיבדו אותו לדרוש בפני הקהילה בחג ראשון של פסח בנוכחות קהל גדול של תלמידי חכמים ולומדי תורה, ובחורים מופלגים בתורה ויראת שמים. דרשתו נערכה בבית הכנסת, ובמשך כשעתיים הוא הפליא את שומעיו בבקיאות ובחריפות, בפלפולים וחידושי תורה, בדרוש ובאגדה.

אחיו של הרב יקותיאל יהודה, הרב צבי הירש, הדפיס מחדש בברוקלין בשנת תשכ"ג את הספר 'אבות דר' אלעזר' ו'תפארת דוד' על פרקי אבות, וצירף לו את הקונטרס 'שמן למאור' ובו חידושי אחיו שהודפסו בתוספת חידושים נוספים בכתב יד. הקונטרס מכיל פלפולים, אגדה ודרוש על עניני חנוכה וחידושים על התורה.  כפי שנכתב בדף השער של קונטרס זה, ישנם כתבי יד מאת נוספים מאת הרב יקותיאל יהודה, על סוגיות הש"ס ומסכת ברכות, חידושי הלכות וחידושי אגדה, שלא נדפסו בספר זה, ויתכן וטרם פורסמו.

בהקדמה האב, הרב חיים, לקונטרס 'שמן המאור' הוא מספר על מסירות-נפשו של בנו, הרב יקותיאל יהודה, על שמירת המצוות במחנה ברגן בלזן:

"וחוץ מה שהיה גדול בתורה בבקיאות וחריפות רב, היה ירא שמים באמת ובלב תמים, וגם לרבות בחסידות וזהירות. ואפילו בהיותו במחנה ההשמדה בבערגן בעלזן מסר נפשו על ענייני כשרות, לא רק לעצמו אלא לזכות גם אחרים באכילת כשרות כפי האפשרות. ובעת שרצינו לעשות חבורה לבקש מקאמענדאנט שלא לערב בשר טריפה ושומן טריפה במאכלים שלנו, הוא הלך מחדר לחדר לרשום מי ומי ההולכים אתנו בזה. וברוך ה' כי על ידי חסדי ד' עלה בידינו בערך ארבע מאות משפחות שלא אכלנו טריפות במשך כל הזמן שהיינו שם. וכמו כן קבלנו אחר כך רישיון מהקאמענדאנט לאפות מצות על חג הפסח, ונתנו לנו תפוחי אדמה תחת לחם, וערכתי שם הסדר לפני חמשה מאות משפחות והרבה יגע ועמל בני חביבי המחבר ז"ל בעניינים אלו ממש במסירות נפש כידוע לאותן שהיו אז אתנו שם.
וסיפר לי אחד מאנשי קהלתי מסארוואש תלמיד חכם וירא שמים הרבני הנגיד החסיד מו"ה מענדל ראטה נ"י הדר כעת בוויליאמסבורג ברוקלין והיה אתנו ביחד במחנה פאיטעלסברון סמוך לניקלסבורג, ועבדנו שם בעבודת השדה תחת השגחת הרוצחים ימח שמם, שראה אותו שוכב על השדה בהסתר רב עם דף אחד מספר הקדוש 'נועם אלימלך' בידו, ולמד בבכיה רבה ודמעתו על לחיו ובמסתרים בכה נפשו מתוך שורות הקודש של ה'נועם אלימלך'.
עוד סיפר לי הנ"ל כי בשעת עבודת השדה בשבת קודש חשב בני ז"ל תמיד עצות איך למעט בחילול שבת על כל פנים שלא יהיה מלאכה דאורייתא רק שבות, כגון כלאחר יד וכדומה. ואמר לו בני ז"ל כי עלה במחשבתו אז לפרש מה שאומרים בזמירות ליל שבת קודש 'וזכינו לקבל שבתות וכו' ומתוך מיעוט עונות'. ותמהו המפרשים על הלשון 'מיעוט עונות', דיותר היה להתפלל שלא נחטא כלל, אך כעת הוא מובן דהכוונה אף אם יש גזירה ומוכרחים לחלל השבת קודש, כמו כאן בעבודת השדה, אף שאנו אנוסים על זה מכל מקום מתפללין שיהיה על כל פנים במיעוט עונות, היינו עונות קטנות כגון שבות, ולא מלאכה דאורייתא. וכידוע דברי החינוך מצוה ט"ז דאדם נפעל כפי פעולותיו וצדיק גמור אם יכריחוהו לעסוק באומנות רשע ישוב מצדקת לבו להיות רשע גמור, על כן אפילו באונס יש לבחור הרע במיעוטו".

הרב יקותיאל יהודה מייזליש הי"ד נהרג בשלהי מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 23, בג' באייר תש"ה, בעת שגורש בטרנספורט על ידי הנאצים מברגן בלזן לטרזינשטט. יחד אתו נספתה אחותו מלכה הי"ד, שהייתה בת 19. הוריו ובני משפחתו שהיו איתם ברכבת, לא הורשו להתעכב ולהביאם לקבר ישראל. אחיהם משה יחזקאל הי"ד היה בן 13, הגיע לטרזינשטט ונפטר שם ממחלת הטיפוס, בבית החולים, בט"ו בתמוז תש"ה.

עניין סעודת שלום זכר ועניין ליל שימורים קודם המילה / הרב שלום וואכמאן הי"ד

סעודת שלום זכר
מנהג לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד בן זכר, נכנסים אצל התינוק לטעום שם, והיא גם כן סעודת מצוה (הגה רס"ה י"ב). הטעם מובא בט"ז שם ס"ק י"ג בשם תרומת הדשן דאז הכל מצויים בבתיהם ואז ישוע הבן. וסמך לזה ממדרש רבה אמור פכ"ז (אות י') משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה, כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין שבעה ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת. ובדרישה הביא מה שנוהגים בשבת לבקר אצל התינוק הנולד שהוא אבל על תורתו ששכח, כדאיתא בפרק המפלת. עד כאן לשונו. ונראה לי מטעם זה מנהג אכילת עדשים בליל שבת (עיין בבא בתרא טז:) וכן נראה לי לתת טעם קריאת 'שלום זכר' על פי חז"ל ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי כיון שבא זכר בעולם בא שלום בעולם (נדה ל"א:), וכתיב 'זכור את יום השבת לקדשו'. והכלבו מרמז 'זכר' בגמטריא 'ברכה' ו'נקבה' – 'נזק'.

ליל שימורים
אור ליום שמיני נוהגין לעשות משמר לתינוק, ולומדים שמה ועושין סעודה, רמז דכתיב קואתה את בריתי תשמור' (לך) סמוך לברית תשמור. וכתוב 'תן חלק לשבעה וגם לשמונה' (קהלת יא). ודרשו חז"ל 'שבעה' אלו ימי בראשית, 'שמונה' אלו ימי המילה (עירובין דף מ.) וכן נראה לי לרמז דאין חיוב כרת על מצות עשה, רק במילה ופסח, וכן דרשו חז"ל 'בדמיך חיי' בדם פסח ובדם מילה, ובפסח כתיב 'ליל שמורים', וכן 'ושמרתם' ואיתקש מילה לפסח.
בההוא לילא כנש ההוא גברא כל אינון רחומי וכל ההוא לילא אשתדל באורייתא (זוהר לך צ"ג).
תוספות בבא קמא דף פ' ד"ה 'לבי ישוע הבן', שנולד שם בן, ועל שם שהילד נושע ונמלט ממעי אמו, כדכתיב 'והמליטה זכר' (ישעיה סו) נקט לשון ישועה, והיו רגילין לעשות סעודה. עיין שם. וענין עשית סעודה בוודאי בליל שמורים, דאי על יום שמיני אז נקרא 'ברית הבן' ואז מחויב על פי דין דהווי סעודת מצוה, וכן מורה הלשון 'והיו רגילין' מטעם מנהג, וכן כתב מגן אברהם תר"מ ס"ה דסעודה שלפני המילה בלילה לא הוי סעודת מצוה. עיין שם.
נוהגים שילין האיזמל בליל שמורים אצל הילד הנימול. אמר הכותב לא מצאתי שורש ויסוד לזה. ונראה לי על פי מאמר רבי יצחק כל הקורא קריאת שמע מיטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו כו'. פירש רש"י להרוג את המזיקין (ברכות ה). ועוד נראה לי משום גדר שבת כשחל שמיני שלו בשבת.

תפלה קודם הלימוד ויאמר בכוונת הלב [נמצא בספר שרביט הזהב]
יהי רצון מלפניך ד' א-להינו וא-להי אבותינו, הבוחר באברהם אוהבו ובזרעו אחריו, שתפן אל לימודנו, ותמשוך חוט של חסד על הילד הזה להיות חזק ובריא, כדי להכניסו לברית מצות מילה בזמנו. ותזכה אותו להיות נמול כהוגן וכשורה ובכוונה הראויה. ותהא חשובה ומרוצה מצוה זו לפני כיסא כבודך כקרבן על מזבח וכעקדת יצחק, ולא יסוכן חס ושלום מחמת המילה, ותשלח רפואה וחיים לילד הזה ולאימו כרפואת יחזקיה מלך יהודה מחליו, וכמרים הנביאה מצרעתה, וכנעמן מצרעתו, וכמי מרה על ידי משה רבינו, וכמו יריחו על ידי אלישע. וכשם שתכניס אותו לברית, כן תזכה את אביו ואת אימו לגדלו ולהכניסו לתורתך ולעבודתך. ותהא לי שעה זו שעת רצון ושעת רחמים, שיהיה לימודנו אשר אנחנו לומדים הלילה הזה כריח ניחוח וכקטרת סמים ולמליץ יושר עלינו ועל היולדות. ולנער היולד המזומן להיכנס למצוה ולכל בני הבית הזה ולכל העוסקים במצות מילה הזאת להשפיע עלינו שפע ישועה ורחמים, ולשמור אותנו מכל רע ולסלוח את כל אשמותינו. וכן יהי רצון מלפניך שבזכות מצוה הזאת תביא נשמה קדושה וטהורה ולב טהור ורוח נכון בקרב אותו הילד הנמול, להיות ירא שמך ועוסק בתורתך כל ימי חייו ושלא יפגום את בריתי לעולם, ולא יעבור על אחת ממצותיך. ותשמרהו מכל סכנה ונזק וצער לבל תאונה לו כל רעה, ויראה כל בשר כי שם ד' נקרא עליו וירא ממנו, ותהא עם פיו בעת הטיפו ועם ידיו בעת מעבדיו ויהיו פניו מצהיבות וקומתו נאה ואימתו מוטלת על הבריות, ויהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, ויזכו לראות בשמחתו ובשמחת בני בניו, שיהיו עוסקים בתורה ומצות ושלום על ישראל. ברוך אתה ד' למדני חקיך.
לשם יחוד קב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל בדחינו ורחימו, ויהי נועם ה' א-להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו כו'.

(ברית שלום, דף יב)


הרב שלום וכמן (וואכמאן) ב"ר אפרים, נולד בסביבות שנת תרמ"ט (1889).
הרב שלום היה חתן הרב אשר גרשון לוריא, העילוי מקעלם, רב בנוביגוד ואב"ד ריפין, זקן רבני פולין, מצאצאי האר"י ז"ל.
בשנת תרס"ז (1907), בהיותו כבן שמונה עשרה, הוסמך להוראה מאת הרב יהודה ליב קאוואלסקי רבה של וולאצלאוועק. הרב קאוואלסקי שמע מאת הרב שלום וכמן כמה חידושים בפלפול ודרוש וביאור מקרא, וייעץ לו להדפיס את חידושיו. מרוב ענוותנותו חשב הרב שלום שאין הוא ראוי לכך ונמנע מהדפס חידושיו, אך כעבור שנים, לאחר שבחר להתפרנס ממסחר, ולאחר שחלה והתרפא, הצטער שלא קיבל עצה זו: "מאז ועד היום הזה כבר עברו וחלפו ימי שאנן וסופה והזמנים נשתנים ואנחנו עמהם וראיתי בעין פקוח כי כל אמרי טהור לבו, וכל אלה הדברים אשר שם בינו וביני הם עוד כמוס בליבי ומודי אני הלואי שומעים הייתי למשמעתו, כי כל ימי חלדי מאז ועד אתה רק רובץ משא להביא טרף לביתי, ועד היום בשנות בינה טבעו בים המסחר אשר זה רק ימי שגעון וכחלום יעוף, ולולי תורתך שעשועי כו', והאדם לא ידע את עתו כדגים כו' (קהלת ט) הקיצותי כי ד' יסמכני להחזיק בעץ החיים להביא מזון הרוחני להשיבה [צ"ל: להשבת] הנפש למקורה ושורש מחצבתה, וד' שמר לתפלתי וחייתני מיורדי בור ונתן לי החיים ואתהלך בחוץ ודברי הרופאים נשארו מעל בעזר צור עולמים, לכן אמרתי לנפש לא יטמא ועת לעשות לקיים דברי ר' יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות כו' חולה ונתרפא (ברכות נ"ד)".
בנוסף קיבל הרב שלום היתר הוראה מאת הרב משולם קויפמאן אב"ד גוסטאנין ואב"ד פולטוסק מחבר ספר 'פתח האוהל', מהרב א.ג. פינקעלשטיין אב"ד שטוצין, ונשא ונתן בהלכה עם הרב מיכל גאלדשלאק אב"ד שעפס ובנו יחזקאל אב"ד לובראניץ ומו"ץ בוורשה ועם הרב יעקב אורנער אב"ד נאשעלסק.
כתובתו בוורשה היתה: Rabin Szulim Wachman Warszawa ul. Milla 33 Polonia.

הרב היה מוהל בעיר ורשה והיה מומחה בענייני איסור והיתר הלכה למעשה, במלאכת השחיטה והשחזת הסכין למעשה, ובמלאכת המילה. מחבר הספרים 'ברית שלום', 'מפני דרכי שלום', 'עט ספוד', וחיבורים נוספים שנותרו בכתב יד 'על התורה ועל העבודה ועל הנביאים', ובהם גם ספרו 'אפונין הגמלונין'.

לאחר שדן באריכות עם טובי הרופאים המומחים בוורשה על הסכנות של מחלות המדבקות, פיתח את מכשיר 'שומר הברית', המאפשר לבצע את המציצה בפה דרך שפופרת מזכוכית סטרילית. הרב שלום הסביר כי השימוש במכשיר שפיתח מאפשר את ביצוע המציצה באופן הראוי: "אדם יוכל לצאת ידי שניהם, בין  לדעת שהמציצה בפה דוקא ובין לדעת הרופאים שחיישינן להתדבקות המחלות בין להילד ובין להמוצץ… כללא של דבר כי אף אלה שאוסרים ומחמירים מציצה על ידי כלי נראה לי היינו דוקא הכלי שביד שלא בא אז על ידי כוח הפה וסוד הפה אין בנמצא, מה שאין כן המכונה שלי שנעשה המציצה על ידי הפה ממש, רק על ידי עזרת המכונה שבתוך הפה, אין חשש בזה כלל יען כי השפופרת שלי אינו סוחטת ואינה סופגת ובא המציצה בפה ממש ועושה את שלימתה לבלתי להסתכן את בעל המוצץ וכל לא להתינוק… ובאופן כזה נוציא לכל הדיעות לאילו המשמאילים והללו המימינים ומצילים בהן נפשות רבות להחיות בהן נפש כל חי ולקיים מה שנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". מכתבים ובהם נשא ונתן עם גדולי דורו בעניין היתר ביצוע המציצה בשפופרת, יצאו לאור בספרו 'מפני דרכי שלום'.

בשנת תש"ט הוציא לאור ר' משה טוביה וואכמאן את החיבור 'לך כנוס כל היהודים: לאחדות לאמת לאמונה להרמת קרן התורה'. בחיבור זה הנציח את זכר הוריו, הרב ר' שלום וחנה פרידה וואכמאן הי"ד, מהעיר ורשה.

1 2 3 4 54